"דופלגנגר", ספרה האחרון של הסופרת והעיתונאית נעמי קליין, הוא יצירה הוליסטית, חיבור שמבקש ללכוד רגע היסטורי באופן מלא, על היבטיו הפוליטיים-חברתיים-כלכליים-פסיכולוגיים. הספר עומד במשימה השאפתנית שלו אולי בשל נקודת המוצא האישית ואפילו המביכה, שלו.

קליין יוצאת למסע בעקבות תופעת הכפיל (דופלגנגר בגרמנית) בשל בלבול שרווח ברשתות החברתיות בשנים האחרונות בינה לבין כותבת יהודיה אחרת, נעמי וולף, שהפכה גם היא ל"כפילה" של עצמה. וולף, הוגת דעות פמיניסטית פורצת דרך בשנות התשעים, עברה טרנספורמציה למתנגדת חיסונים ומפיצת תיאוריות קונספירציה, חובבת כלי נשק ואורחת מבוקשת בפודקסט של סטיב באנון, האסטרטג של תנועת MAGA של דונלד טראמפ.

הצייצנים היו חושבים על נעמי וולף אבל מקלידים: "מה קרה לנעמי קליין?".

הטענה שעומדת ביסודו של דופלגנגר היא שהכפילות היא המוטיב התרבותי שמגדיר את העידן שלנו והבנתה תאפשר לפענח את מכלול המשברים שאיתם האנושות מתמודדת היום.

היקום הוירטואלי הזה משגשג בתוך עולם אמיתי שעובר משברים ממשיים ביותר

קליין מסבירה שהתחושה הרווחת בשנים האחרונות שאנשים סביבנו משתנים במשהו, נראים כמו הם עצמם, אבל לא "בדיוק" אינה אשליה. העולם אכן השתגע, או לפחות התהפך, בשל הצטלבות של כמה תהליכים היסטוריים שנפרשים לאורך הספר: האינטרנט הפך את כולנו לישויות בעלות אווטאר, דמות זעירה, עם תמונה ושם שמתנהלת בעולם נפרד ומפוצל מהעולם הממשי. אותו עולם ווירטואלי של כפילים הוא זירה מועדת לפורענות ולסכסוכים שמתודלקים על ידי האינטרסים הכלכליים של התאגידים שמבקשים לשמור אותנו בתוכו. הסביבה האווטארית אמנם מעודדת משחקי זהויות ויצירת קשרים חדשים, אבל גם השתלחויות, לינצ'ים ומילים שנתחרט עליהם.

היקום הוירטואלי הזה משגשג בתוך עולם אמיתי שעובר משברים ממשיים ביותר: משבר כלכלי ומשבר פוליטי של קריסת הליברליזם והדמוקרטיה ושל מלחמות בלתי פוסקות. כל אלה אפופים בחרדת מוות שהיא תולדה של המשבר הגדול מכולם, שהוא משבר האקלים. זהו יקום שבו החלפת זהות, כלומר הפיכה לכפיל של עצמך, היא עניין מתבקש, בין אם משום שמטה לחמך נשבר בשל ביוש שעברת ברשתות החברתיות, בשל מגפה משתוללת או פשוט משום שעברנו לחיות בין גלי חום מתמשכים וארוכים שמקרבים אותנו אל אפוקליפסה במובן המילולי.

הכלכלה הפוליטית של ההתנגדות לחיסונים

כדי להמחיש משהו מהאיכות ההוליסטית של הספר, אפשר לתת כדוגמה את הקשר המפותל שקליין מאתרת בין תעשיית הוולנס (כושר, יוגה, מדיטציה, מזון בריא וכו') לבין הכחשת חיסונים לבין תופעה כמו רצח עם. קליין מסבירה שעם התפרצות מגיפת הקורונה, בעלי עסקי הוולנס הקטנים (מדריכי כושר, מסז'יסטים, יוגים) מצאו את עצמם כנפגעים הגדולים ביותר של מדיניות הסגרים. מצד שני, אורח החיים הבריא שלהם, העניק להם "פיצוי" פסיכולוגי ופיזי בתור מי שהגיעו מוכנים לסוף-העולם.

החיסונים שהפציעו לאחר כשנה של סגרים גזלו מהם עד מהרה את היתרון הבריאותי שהיה להם על שכניהם. באותה שעה הם לא קיבלו פיצוי מספק על החורבן הכלכלי שעברו, שעבורם בתור בעלי עסקים קטנים בתחום הגוף היה קיצוני במיוחד (כעשרת אלפים עסקים בתחום הבריאות נסגרו בארצות הברית ב-2022). לעומת זאת לקוחותיהם השכירים, המתכנתים, עורכי הדין, המורים וכיוצא באלה נהנו מפיצויים גדולים יותר ולעתים תנאי העבודה שלהם השתפרו, לאחר שיכלו להימנע מלבוא למשרד.

זו התשתית הכלכלית שמסבירה מדוע מספר גדול יחסית של עובדים בתעשיית הוולנס החלו להסתכל על החיסונים עצמם כמקור לסכנה, כלומר קונספירציה שעומדים מאחוריה כוחות אפלים וגדולים.

ההתנגדות לחיסונים היא כמובן תנועה שהתחילה הרבה לפני הקורונה ורק קיבלה תאוצה תוך כדי המגיפה. על בסיס חוויותיה עם בנה, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, קליין מזהה את ראשית התופעה עם העלייה באבחוני האוטיזם בשנות התשעים. מגמה זו התנגשה ברבות השנים בתרבות ראווה חדשה, של טיפוח המשפחה המושלמת עבור רשתות חברתיות. אוטיזם הפסיק להיות רק קושי שיש להתמודד איתו אלא אבחנה שמנפצת אווטאר של משפחה מושלמת (תדמית שלעתים היא מקור פרנסה עבור משפחות משפיעניות).

מכאן גם הצורך הפסיכולוגי להצביע על גורם חיצוני שהמיט אסון על הורים למופת. קליין מזהה את ההתנגדות לחיסונים, את טיפוח תרבות הגוף והשאיפה ל"ילד המושלם" גם עם תיעוב גלוי או נסתר לילד השונה והלא נוירו-טיפיקלי שלך עצמך, ובעצם עם רצון לחסל אותו. תיאוריית הקונספירציה - הכפילה של התיאוריה המדעית הלגיטימית - הגורסת כי משהו חיצוני "הרס" לך את הילד במחי זריקה, משקפת את חוסר ההשלמה עם הפגימות שטבועה בכולנו.

הימנעות מחיסונים היא כמובן התנהגות שעלולה להביא לנזק ממשי עבור הנמנע וסביבתו. קליין בכל זאת מבקשת מהקוראים להשתהות לרגע מולה ולהבין אותה באופן עמוק יותר.

אני יכול להסביר זאת דרך אירוע שהתרחש בגן של הבן הצעיר שלי בתקופת הקורונה, שכמותו מן הסתם חוו הורים רבים בעולם המחוסן. בגן העירוני המוצלח שהבן שלי למד בו בשנות המגיפה הראשונות הייתה גננת נפלאה, מהסוג שכל הורה היה מאחל לילדים שלו: מנוסה, קשובה, נעימה ורואה בגננות פרופסיה. בימים האחרונים של החופש הגדול של שנת 2021, בעוד מבצע החיסונים בשיאו, ירדה הוראה למערכת החינוך שאנשי צוות לא מחוסנים יכולים להמשיך ללמד אך ורק בתנאי שייבדקו פעמיים בשבוע.

תוך יום או יומיים הסתבר שהגננת היא "מתנגדת חיסונים" ולכן בעיקרון מסרבת להיבדק בתדירות גבוהה בשל אפליה. אף על פי שאי אפשר היה לפטר אותה, נאסר עליה למעשה להמשיך לעבוד בגן ונותרנו ללא גננת בראשון בספטמבר. קבוצת הווטסאפ של הגן - האוואטרים שלנו, כפי שקליין מזכירה - רחשה וגעשה, כאשר רוב השיח האלים הופנה כלפי הגננת האהובה עד אתמול, שכעת תוארה שוב ושוב בפומבי כטיפוס אנוכי שפוגע באוצר היקר מכל להורים.

הקונפליקט הטבעי לכאורה בין "גננת אנוכית" ל"הורים מודאגים" אינו גזירת גורל אלא תוצאה של מדיניות ושל שיטה כלכלית מסוימת

נשארנו בלי גננת וגרוע מכך, אחרי ההוקעה הפומבית שעברה, הגננת יצאה לחל"ת ארוך, שממנו, למיטב ידיעתי, לא שבה למערכת החינוך. לכולנו הייתה שנה קשה בגן.

זה השלב בסיפור שבו אני מחויב להצהיר שאני תומך בחיסונים, ממליץ לכולם להתחסן - וכך עושה גם קליין. יחד עם זאת אני חושב שהסירוב של בני אדם להכניס חומרים לגופם בניגוד לרצונם הוא דרישה רציונלית וטבעית ובוודאי ראויה לאמפתיה.

החשיבות בטיעון של קליין הוא בכך שהיא מזכירה שהקונפליקט הטבעי לכאורה בין "גננת אנוכית" ל"הורים מודאגים" אינו גזירת גורל אלא תוצאה של מדיניות ושל שיטה כלכלית מסוימת. החיסונים פותחו בסיוע תיקצוב ממשלתי, אך הרווחים שלהם נשאבו לתאגידי תרופות, שגם העבירו את החיסונים באיחור ניכר לחלקים העניים יותר של העולם.

הפוליטיקאים והפקידים הניאו-ליברליים בחלקים גדולים במערב (ובישראל ביתר שאת) התאהבו בתרופת הפלא של החיסונים בדיוק משום שזו חסכה מהם את הצורך לתקצב מדיניות רווחה נדיבה וארוכת טווח בעקבות המגיפה.

איך עוגמת הנפש בגן שלנו הייתה יכולה להימנע? למשל חל"ת נדיב יותר, ומערכת חינוך שמאפשרת אקלים שבו גננת היא אשת מקצוע ולא ספקית ללקוחות תובעניים. תנאים כאלה אולי היו מאפשרים להניח את העימות הזה לזמן מה, להעניק לגננת עוד כמה חודשים בבית ואחר כך לאפשר לעוד דורות של הורים וילדים ליהנות מחינוך של גננת מעולה.

קבוצת הווטסאפ שלנו בחסות התאגיד האמריקאי מטא רק הוסיפה שמן למדורה. בעולם אחר, שבו אנשים צריכים להסתכל זה לזה בעיניים לפני שהם מדברים, אני משוכנע שגם ההורים בגן שלנו היו נזהרים בכבודה של הגננת, איתה הייתה להם מערכת יחסים טובה וארוכת שנים.

דופלגנגר ישראלי

מבחינה תרבותית הקורונה השפיעה על ישראל פחות מאשר על צפון אמריקה, אבל "דופלגנגר" הוא ספר רלוונטי במיוחד לקוראי עברית (למרבה הצער לא ברור אם ספר כזה יתורגם היום).

קליין מתארת את ישראל ככפיל של המערב, מדינה שקיומה הוא הדהוד או תשובה לרדיפה של היהודים באירופה בעת החדשה. באמצעות ישראל, המערב הנוצרי מכפר על חטאיו כלפי היהודים והמדינה היהודית מתבקשת לתפקד ככפיל של אותו יהודי חלוש שנרדף באירופה, כלומר מדינה שרירית, חזקה וכובשת.

טבעה הכפול של ישראל הוא בין היתר אזהרה: אם ישראל היא דופלגנגר, דמות מראה, היא נדונה לעורר רגשות אינטימיים וחזקים אצל "המקור" המערבי-נוצרי ואלה עלולים להשתנות בחדות. מושג הכפיל יכול להסביר למשל מדוע עיתונאי כמו טאקר קרלסון, לשעבר חביב הימין הקיצוני הישראלי, יכול להפוך את עורו בן לילה ולהדהד תיאוריות קונספירציה על שליטתה של ישראל בעולם. תהליך שבשעה ששורות אלה נכתבות מתפשט בימין הקיצוני כולו במערב.

מושג הכפיל יכול לנבא איך עוד ישתנה היחס לישראל דווקא בקרב בעלי בריתה, כאשר התמונות מעזה ימשיכו לזרום. לפי התיאוריה של קליין רק מתבקש למשל שהרצח של איש הימין הקיצוני האמריקאי צ'רלי קירק יתגלגל עד מהרה לתיאוריית קונספירציה לפיה נתניהו אחראי למותו. זהו טבעה של הכפילות. הרגשות העזים כלפי הדמות שבמראה נעים מצד לצד במהירות ובקיצוניות ועל כן דווקא התומכים הקולניים ביותר של ישראל הם בעלי פוטנציאל להפוך לאויבים בדם.

הספר של קליין רלוונטי לקוראי עברית גם מפני שהפיצול הוא מוטיב תרבותי ארוך ימים של החברה הישראלית פנימה. לפי התיאוריה של קליין, אנשים מתהפכים, כלומר הופכים לכפילים של עצמם, כאשר נרקיסיזם פוגש טראומה. החיים בישראל, שמתאפיינים בתרבות לאומית נרקיסיסטית (שרואה רק ביהודים אזרחים של ממש) ובטראומה (אלימות שמתפרצת מדי פעם מכיוון "האחר" שלא מבחינים בקיומו) היא קרקע פורייה להתהפכויות - או כפי שמכנים אותן אחרי ה-7 באוקטובר: "התפכחות".

מכיוון שעיתונאי ושדרני ישראל הם אינם טיפוסים הסובלים מחוסר באהבה עצמית, התקשורת הישראלית עמוסה במתפכחים. הגל התחיל כנראה עם הפיגועים של האינתיפאדה השנייה. השאלה "מה קרה ל..." נשאלת לעייפה כבר 25 שנים: מה קרה לעירית לינור? מה קרה לאברי גלעד? מה קרה לינון מגל? מה קרה לאבישי בן חיים? מה קרה לצביקה יחזקאלי? מה קרה לאיילה חסון? מה קרה לגדי טאוב? מה קרה לשי גולדשטיין? מה קרה ומה קרה.

אם מישהו רוצה לחטוף עוד קצת דיכאון, הוא בוודאי ישמח לגלות שגם בני בשן, אחד מהקולות הרדיופוניים המקוריים של העשור הקודם, מקדיש היום את האנרגיות היצירתיות שלו לכתיבת שירי אהבה לבנימין נתניהו.

אז מה קרה להם באמת? נרקיסיזם וטראומה. ינון מגל הוא מקרה מבחן קלאסי לפיצול בתוך הימין עצמו. מגל, שדרן ממלכתי ימני-חילוני, עשה את דרכו לצמרת הפוליטית תחת נפתלי בנט וכבר היה יכול לראות את עצמו לפחות כשר בכיר ביום מן הימים (מן הסתם הוא חשב על יותר).

בנובמבר 2015 חשפה העיתונאית רחלי רוטנר בפייסבוק שינון מגל הטריד אותה מינית בעת עבודתם המשותפת באתר וואלה. תוך כמה ימים מגל עבר לינצ'טרנט ברוטלי, שהביא לפיטוריו מהכנסת. אחרי רוטנר העידו נשים נוספות שמגל הטריד אותן, ולאחר זמן התיק נסגר מחוסר אשמה, אולם מגל נאלץ לפרוש מהכנסת, ירד למחתרת לזמן מה וחזר כאל-נקמות שישמיד כל זכר למהוגנות ימנית בסגנון בנט (יש לציין שהיחס שלו לערבים מן הסתם לא השתנה תוך כדי).

כשמפוגגים את הילת ה"טבעיות" מהגרדום הזה מתעוררים כיווני מחשבה חדשים לניהול ציבורי של המרחב הוירטואלי

החשיבות של הספר של קליין בנוגע למקרים כאלה היא הסטת המבט משאלת החמלה או האמפתיה שעל הציבור לגלות כלפי החוטאים (כלומר, האם הסנקציה החברתית למגל מידתית או לא), אל עבר המבנה הכלכלי-חברתי-תרבותי שבו מתרחש אירוע כמו לינצ'טרנט.

ביוש אלים וקיצוני הפך להיות מהחוויות המכוננות של עידן הרשתות. נפגעים ממנו בעיקר נשים, מתנגדי משטר, ילדים שסובלים מבריונות ועוד טיפוסים פגיעים. אלא שהעץ שעליו נתלים האוואטרים המבוישים הוא בעצם גרדום שנבנה על ידי מהנדסי תוכנה מעמק הסיליקון. כשמפוגגים את הילת ה"טבעיות" מהגרדום הזה מתעוררים כיווני מחשבה חדשים לניהול ציבורי של המרחב הוירטואלי. רגולציה של רשתות חברתיות למשל, או מגבלה על גיל השימוש, ומחשבה משותפת על אתיקה של אלגוריתמים. אם מקובל בעולם הדמוקרטי שהטלוויזיה והרדיו נמצאים תחת פיקוח ציבורי כלשהו – למה לא מדיום חזק ומסוכן הרבה יותר כמו רשתות?

רצח עם מתגלגל

הנושא אליו מתנקזים כל הדיונים של קליין הוא רצח עם, ג'נוסייד. הספר יצא לאור בספטמבר 2023 ובאופן נבואי הדיון בקשר שבין כפילות להשמדה לא יכול להיות רלוונטי יותר לישראל של היום. נקודת המוצא של קליין הקנדית היא המאבק של החברה הילידית בארצה להכרה בפשעיה של "רשת הפנימיות לאינדיאנים".

במוסדות מדינה, אלה שפעלו לאורך כמאה שנה עד שנות התשעים של המאה שעברה, למדו בכפייה עשרות אלפי ילדים בני "האומות הראשונות" שעברו "חינוך מחדש" ותוך כדי כך ספגו התעללות, הרעבה ופגיעות מיניות. קברי אחים שהתגלו בשנים האחרונות בשטחי הפנימיות הם אחת העדויות המרשיעות להיקף הפשעים. גילויים תרם לצמיחת תנועת מחאה קנדית פופולרית ולהתנצלות רשמית של המדינה.

קליין טוענת שחלק ניכר מהשיח הקונספירטיבי של מכחישי קורונה (למשל שהמדינה רוצה "להחליף" אותם באמצעות חיסונים), הוא תמונת מראה לאותה אימה שהולכת ומתגלה ככל שהיקפי הפשעים נגד "האומות הראשונות" הולך ונחשף. החרדה מפני חיסונים בצפון אמריקה משקפת את האימה המודחקת בקרב חברת הרוב "המתיישבת", שהחטא הקדמון שלה כלפי החברה הילידית יחזור אליה כנקמה.

קליין משתמשת בתובנות של חקר הקולוניאליזם ולימודי הג'נוסייד של העשורים האחרונים, שמבקש לראות בכלל האירועים כמו השמדת הילידים באמריקות, רצח העם הגרמני של בני ההררו בנמיביה, רצח העם הארמני והשואה היהודית במלחמת העולם השנייה, כתופעות קשורות זו לזו. היא מזקקת טענה של רבים לפניה ובראשם סוון לינקוויסט הנורבגי, שהעזו לומר זאת במרומז או במפורש בעשורים האחרונים, שהיטלר הוא לא יוצא דופן.

קליין טוענת שהיטלר הוא למעשה כפיל, שבעת שעסק בהשמדת העם היהודי באירופה, אהב להזכיר לאויביו ש"גרמני לא צריך לחוש רגשות אשמה [כלפי העמים הסלאביים] על שהוא מוציא לחם מאדמה בכוח הזרוע. כאשר אנחנו אוכלים את החיטה של קנדה אנחנו לא חושבים על האינדיאנים המנושלים".

במערב וכמובן בתרבות הציונית מקובל לראות את היטלר כמפלצת היסטורית מיוחדת במינה שאפשר לנעול בתיבה ולהשליך את המפתח לים. אבל נוכח החורבן המתמשך שישראל מחוללת בעזה – בתמיכה או בשתיקה של אותה תרבות מערבית שחוללה ואפשרה את השואה היהודית – זו תפיסה שאינה מתקבלת יותר על הדעת. אין מקרה זהה למשנהו לחלוטין, אבל נרטיב הכפילות של קליין מאפשר להבין את חורבן עזה רק כאחרון בשרשרת של פשעים שראשיתם בגילוי העולם החדש ב-1492.

גם אם בטענה זו אין באמת חדש, חשיבותו של הדיון שקליין עורכת הוא בחידוד שאלת האחריות. מושג הכפיל עוזר להבין שישראל לא הייתה יכולה לבצע פשע כזה לבדה כלפי הפלסטינים, אלא כחלק משרשרת אכזרית שיש לקטוע.

במקום להכחיש את הפשעים שמדינתם עושה ולהצדיק אותם בעולם בכל מיני נימוקים מפותלים וחסרי שחר, עדיף לעיתונאים, לאקדמאים ושאר מובילי דעת קהל ישראלים לנקוט בגישה כנה וצופה פני עתיד, להכיר בהם ולומר שיש לעצור אותם – גם מפני שהאחריות עליהם במובן ההיסטורי הרחב ובאופן מיידי אינה מוטלת על יהודים ועל ישראלים בלבד. הדוגמה הבאה תסביר את הטענה הזו.

חרדת עסקה

מאז ה-7 באוקטובר לא היו לי ציפיות שהתקשורת הישראלית תשקף ולו במעט את הסבל העצום של תושבי עזה והגדה המערבית או תנסה לערער על צדקת פעולותיה הצבאיות של ישראל. ה-7 באוקטובר רק סייע ליצוק עוד בטון סביב ההגמוניה הלאומנית-מיליטריסטית שהלכה והתגבשה מחדש בתקשורת הישראלית מאז האינתיפאדה השנייה.

אבל מתקפת ה-7 באוקטובר ערערה משהו, וחשפה יסוד בלתי פתור, מציק כמו מצמוץ בלתי נשלט בעיניו של קריין עייף. נדמה שלא היה משדר חדשות מאז ה-8 באוקטובר שבו לא ניתן היה לשמוע מצד אחד על מחויבותה הבלתי מתפשרת של מדינת ישראל לגורל החטופים, יחד עם הצדקה מוחלטת באותה נשימה של כל פעולה צבאית שמבוצעת על ידי אותה מדינה ממש.

בתחילת המלחמה הממשלה ביקשה ליישב את הדיסוננס הזה באמצעות הסיסמה: "רק לחץ צבאי יביא עסקה" (או הסיסמה העמומה יותר: "לא עוצרים עד שכולם חוזרים"). אחר-כך, כאשר היה ברור שזה היה תיאור מעוות של המציאות משום שהפעילות הצבאית הרגה את החטופים, שדרני החדשות פשוט חזרו על המסרים הסותרים בזה אחר זה: יש להמשיך במלחמה; יש להחזיר את החטופים.

שנתיים מאז ה-7 באוקטובר, יותר ויותר עיתונאים קראו להפסיק את האש, אבל כדי להבין מהי הגמוניה לאורך השנתיים של המלחמה היה צריך להביט לכיוונם של דני קושמרו ואלמוג בוקר, שניים מהפופולריים במערכת החדשות הפופולרית ביותר. שניהם לא הצליחו לומר באופן מפורש שאי אפשר לירות ולהחזיר את החטופים בעת ובעונה אחת ובכך תרמו רבות לבניית חומת ההכחשה הקולקטיבית.

כמו בשאלה על אמונה דתית, השאלה שאני מבקש לברר כעת היא האם עיתונאי ושדרני ישראל באמת האמינו למה שאמרו כשהכריזו שכולנו תומכים בכל פעולה צבאית אבל גם שכולנו עם משפחות החטופים? אני רוצה לענות דרך תיאור של מפגש אווטארים מערער שעברתי בחודשים הראשונים למלחמה.

אחרי ה-7 באוקטובר הם עברו מטמורפוזה. חלק מהם יצאו בהצהרות גזעניות נטולות בושה, חלק התענגו בקול רם על הנקמה בעזה

לאורך השנים שבהם אני פעיל בפייסבוק למדתי לחבב קבוצה אקלקטית של פרופילים של אנשים שמעולם לא פגשתי במציאות אבל הפכו להיות נוכחים למדי בחיי הוירטואליים. היו שם "האנרכיסט", "הסוציאליסטית", "המזרחי", "הפמיניסטית" ועוד כמה שהאלגוריתם נתן ולקח בדרכו השרירותית.

בדרך כלל הערכתי את הכתיבה שלהם ואת הטוטאליות שהם הפגינו במסירות לזהותם הפומבית או לרעיון נאצל. אחרי ה-7 באוקטובר הם עברו מטמורפוזה. חלק מהם יצאו בהצהרות גזעניות נטולות בושה, חלק התענגו בקול רם על הנקמה בעזה והיו עוד ביטויים מכוערים שהובילו לוויכוחים וריבים עם העקיצות ההדדיות המקובלות במדיום.

כששאלו אותי חברי פייסבוק אחרים למה אני נכנס לוויכוחים הללו ומה אכפת לי מה חושבים אנשים שמעולם לא פגשתי במציאות, והם אקסצנטריים למדי ונטולי השפעה, עניתי שהם שימשו עבורי כסיסמוגרף. אם הנשמות החופשיות האלה שלכאורה תמיד התנגדו למובן מאליו פשוט נסחפו עם העדר, סימן שהסחף חזק מדי ושהאלימות שהחברה הישראלית מחוללת היא הרבה פחות נשלטת ומוגבלת ממה שרבים מעריכים.

נקודת המחלוקת שסימנה את סוף יחסיי הווירטואלים עם הפרופילים הללו (כלומר חסמתי אותם) הייתה קשורה דווקא לנושא החטופים. הסימן שחברי הפייסבוק שלי זלגו באופן סופי למה שנעמי קליין מכנה "עולם המראה" הייתה ההתנגדות העיקשת שהם הביעו לעסקת חילופי שבויים. כמו ישראלים אחרים בשמאל לגווניו, קיוויתי שבשלב כלשהו יחסי השארות יכריעו את הציבור היהודי-ישראלי ואם לא יתעוררו בליבו רחמים על העזתים, אז כן תתעורר חמלה על החטופים וכך המלחמה תיבלם דרך לחץ ציבורי.

להפתעתי או יותר נכון לזוועתי, גיליתי תוך כמה שבועות שגם נושא החטופים לא מצליח להיות גשר להסכמה עם מכריי משכבר הימים. כמובן בניגוד לתאוות הנקמה כלפי הפלסטינים, השיח על החטופים היה שונה והתאפיין בפחות ישירות ויותר סכולסטיקה. בדרך כלל הטענה בפי בני הפלוגתא שלי הייתה שאי אפשר לדעת האם עסקה היא אפשרית, או שאי אפשר לדרוש עסקה מהממשלה, כי בסוף יש לנו עסק עם ארגון טרור לא רציונלי כמו חמאס. כאשר תמהתי אם הם לא מודעים לכך שהחטיפה נעשתה כדי לשחרר אסירים פלסטינים, כלומר עסקה מסוג כלשהו בוודאי אפשרית, נעניתי בגדול ש"זה מורכב".

ניתקתי את אחרון הקשרים הללו ביום של מבצע החילוץ של נעה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ג'אן ואנדריי קוזולוב (בדיעבד: מבצע ארנון), כאשר שוב החלפתי מהלומות מילוליות עם פרופיל אחד, שהיה באופוריה בעקבות החילוץ.

שלל העוולות שהיו גלומות במבצע הזה נדמו לי כמובנות מאליהן: כדי לחלץ את החטופים הישראלים היה צריך להרוג קרוב לשלוש מאות פלסטינים וחייל אחד שילם בחייו; המבצע כמובן דרדר את תנאיהם של החטופים האחרים, שבעקבות כך הורדו למנהרות ומן הסתם הוביל להרג של חטופים נוספים בעתיד, כאשר חמאס הידק את השמירה עליהם; כמובן המבצע סיכן את חיי המחולצים עצמם, שהיו יכולים להיות משוחררים בעסקה, כפי שהוכיחו העסקאות שהתקיימו לפני המבצע ואחריו.

כל זה מובן מאליו, אבל התכלית של מבצע החילוץ מנקודת מבטה של ממשלת ישראל לא היתה חילוץ חטופים, אלא מניעת עסקה. לכן גם חברי הפייסבוק שלי שמחו כל כך, לא רק כי חזרו חטופים, אלא כי הם חזרו "בחינם". חסמתי.

יש משהו מביך כמובן בלהודות כמה הרשתות החברתיות הן חלק מרכזי מהחיים שלי, אבל אין טעם להכחיש. רובנו מבלים שם הרבה. לתרבות הרשתות (או הקבוצות) יש גם יתרון בתור חלון להתגבשותו בזמן אמת לאותו דבר חמקמק המכונה תודעה קולקטיבית. פייסבוק, טוויטר וווטסאפ הם כמו צילום רנטגן לתודעה האנושית בזמן פעולתה; מעין מכונת סקרים ענקית שכל הזמן עובדת.

השמחה הספונטנית וההקלה בקרב חברי הפייסבוק שלי לנוכח מבצע החילוץ שלי נראה בעיקר כמו טבח, איפשר לי להבין בדיעבד כמה הם, אנשים רודפי שלום בכל מצב אחר, למעשה חרדים מרעיון עסקת השבויים, עד שהם מוכנים לקנות כל דבר שימנע אותה.

לחרדה הזו יש סיבות מובנות לכאורה. ה-7 באוקטובר לא היה בא לעולם אילולי שחרורו בעסקת שליט של מי שהפך להיות מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס, יחיא סינואר. החטיפה של מאות ישראלים, כדי לשחרר עוד סינוארים פוטנציאלים מהכלא, הפכה את רעיון עסקת השבויים בתודעה הישראלית לאיום קונקרטי של ממש, במיוחד עבור אלה שבעבר בוודאי היו תומכים בצעד כזה.

מערכות החדשות חזרו באובססיביות על שתי המשאלות הסותרות, כאילו שאם יחזרו מספיק פעמים בקול רם על שתי המשאלות הללו הן יתגשמו

לחרדת העסקה הנוכחית תורמת בוודאי באופן פרדוסקלי האווירה האופטימית והביטחון בצדקת הדרך שליוו את המאבק לשחרור שליט. המאבק למענו השתלב גם במחאה החברתית הקרנבלית של 2011 שהעסקה נחשבה לאחד מפירותיה. יתכן שדווקא ישראלים שהיו פעילים במחאה מרגישים היום, ולו באופן עמום, רגשות אשם, וחרדים מחזרה על אותה הטעות.

"חרדת עסקה" היא גם מה שמסביר לדעתי את הסתירה שנראתה בכלי התקשורת הישראלים עד שמבוגר (לא) אחראי כמו טראמפ כפה עסקה. מכיוון שהפתרון היחיד להצלת החטופים הוא עסקה ומכיוון שהיא הפכה להיות דבר שטומן בחובו איום גדול כל כך, מערכות החדשות חזרו באובססיביות על שתי המשאלות הסותרות: לנצח במלחמה (או "להשמיד את חמאס") ולהציל את החטופים, כאילו שאם יחזרו מספיק פעמים בקול רם על שתי המשאלות הללו הן יתגשמו.

החטוף ככפיל

אחרי ה-7 באוקטובר, המחזה של אסירים פלסטינים משתחררים הפסיק להיות מחיר פעוט לשלם על שמירתו של אתוס ישראלי ליברלי, סימן לביטחון עצמי, לאנושיות ולקידוש חייו אפילו של חייל אחד שפישל בקרב. המחשבה על אסירים פלסטינים משתחררים הפכה במקום זאת לפרק חדש בסיוט מתגלגל. החרדה נובעת מקשר טבעי לכאורה בין סיבה לתוצאה: אסירים פלסטינים ישתחררו ויקבלו "תמריץ" לטבוח ולחטוף עוד אזרחים ישראלים. אבל כמו במקרה של חרדה, אלה הם רק פני הדברים. מקורו של הפחד במקום אחר.

הנרטיב הישראלי השגור רואה בחטיפה תגובה למורך לב שהלך ופשה עם השנים. תהליך ההתפשרות החל בעסקת ג'יבריל (1,151 אסירים פלסטינים תמורת שלושה חיילים שבויים), המשיך בעסקת טננבאום (כ-450 אסירים) והגיע לשיאו בעסקת שליט (1,027 תמורת חייל אחד). זהו תיאור היסטורי מדויק מבחינה עובדתית, שמבוסס על מחיקת העבר והדחקה קיצונית.

אם אכן יש תיאבון פלסטיני לחטיפות שהלך והתגבר, הוא לא נולד בגלל מורך לב, אלא בגלל תרבות ישראלית מושרשת ורווחת הרבה יותר של כליאה של פלסטינים. בניגוד לטענה ההגמונית (כלומר המובנת מאליה) בשיח הציוני על תהליך היסטורי של שחרור אסירים שהוביל ליותר חטיפות, האמת היא כמובן שונה לחלוטין. שורש הבעיה הוא כליאה המונית של פלסטינים.

מה שמוכחש בשיח הציוני בישראל ובעולם הוא שהחטוף הוא כפילו של האסיר הפלסטיני. בבחינה היסטורית מלאה אין ספק מי המקור ומי החיקוי. האסירות הפלסטינית קדמה בהרבה לאסטרטגיית החטיפה, שב-7 באוקטובר התגלתה במלוא אכזריותה כאשר פלסטינים חטפו מכל הבא ליד באופן מילולי: מהגרי עבודה, ילדים, נשים, סבים וסבתות על קלנועיות. זה אכן היה מעשה אכזרי. הוא תולדה של אכזריות קודמת.

מאז 1967 כליאה המונית היא אחד מהאמצעים המרכזיים של מדינת ישראל לניהול הכיבוש. לפי אומדן פלסטיני אחד, כ-800 אלף פלסטינים עברו בבתי הכלא הישראליים מאז שנת 1967. אין משפחה פלסטינית כמעט שאין בה או היה בה אסיר ולו למספר ימים. חלקם הקטן של האסירים הפלסטינים הרג אזרחים ישראלים. כולם יושבים בכלא הישראלי מתוקף חוקים של דיקטטורה צבאית ונשפטים לאחר שהם עוברים חקירה בעינויים או בסחיטה.

כאשר אין עילה לכלוא אותם, מערכת הביטחון הישראלית פשוט משתמשת בכלי המעצר המנהלי המוארך שוב ושוב. ממילא מערכת הביטחון הישראלית יכולה לעצור כל פלסטיני מחדש בין אם שוחרר בעסקה או שתקופת מאסרו נגמרה. אחרי ה-7 באוקטובר בתי הכלא הישראלים הפכו למחנות עינויים, שבהם אסירים שנעצרו בשרירותיות עוברים התעללות מינית, מורעבים, נאזקים עד כריתת איברים או מוכים למוות.

פרויקט הכליאה הענקי הזה נחשב לאורך עשורים ארוכים ללגיטימי לחלוטין בעולם, שאיפשר לישראל להמשיך את הכיבוש ואגב כך לכלוא פלסטינים לנצח

הדבר היחיד שאפשר להגיד להגנת ישראלים-יהודים בסיפור הזה, הוא שהם עושים כך ברשות ובסמכות של החוק הבינלאומי. פרויקט הכליאה הענקי הזה נחשב לאורך עשורים ארוכים ללגיטימי לחלוטין בעולם, שאיפשר לישראל להמשיך את הכיבוש ואגב כך לכלוא פלסטינים לנצח.

בהמשך לכך, החטופים הישראלים הם אנשים עם שמות וסיפורים בשיח הבינלאומי (או "המערבי"). הם מוזמנים לנאום ולספר את סיפוריהם על בימת האו"ם והסיפורים שלהם מעובדים לסרטים תיעודיים. האסירים הפלסטינים לעומת זאת אינם קיימים בעולם הזה שעוקב בנשימה עצורה אחרי גורלם של החטופים הישראלים.

צרכני תקשורת בארץ ובעולם מזועזעים בצדק ממצבם של השבויים הישראלים בידי חמאס, מורעבים ומבודדים. מה שהצופה המערבי או הישראלי לא יכול לראות הוא שהחטופים הישראלים מורעבים כאשר האסירים מורעבים, ומתעללים בהם כשם שמתעללים באסירים הישראלים.

אין צורת סבל פלסטיני מוכחשת יותר מהאסירות: לא ההרג, לא הפציעה ולא המחלות, ולא הרעב ולא הרס הבתים. על כל אלה יש דיווחים מזדמנים ולו ספורים בתקשורת הציונית. אלפי האסירים הפלסטינים בבתי-הכלא הישראלים הם פשוט עניין מובן מאליו, משום שהוא נעשה במסגרת החוק. הם לא חדשות.

לפעמים כשאני צופה במהדורה אני תוהה אם יופיע פרשן ותיק, צדיק בסדום, סמכותי שכבר יש לו מעט מה להפסיד, נניח אמנון אברמוביץ', או אהוד יערי, או האלוף במילואים ישראל זיו, ויגלה לצופים, בדחילו ורחימו, שיש קשר ולו מעורפל וחלקי, בין החטיפות של ישראלים לבין הכליאה הנצחית של הפלסטינים.

בתקשורת הציונית (כלומר בישראל ובעולם) שבה החטופים הישראלים הם עולם ומלואו, האסירים הפלסטינים אפילו לא חשובים כמתים. הם פשוט לא קיימים.

מתנגדי העסקה הישראלים אכן צודקים בדרכם המעוותת: אם ישראל תחתום על עסקת שבויים יבואו עוד חטיפות ועוד כפילים ישראלים חטופים יתפצלו מהאסירים הפלסטינים. אבל מתוך הראייה הנכוחה הזו לכאורה נולד רצח עם. כשכבר אי אפשר לנעול את הבעיה מאחורי סורג ובריח, יש להשמיד אותה.

הפתרון הצודק והריאליסטי הוא אחר לחלוטין: לפתוח את בתי הכלא ולשחרר אותם. אין פתרון פוליטי ולא יהיה שלום בלי שחרור האסירים הפלסטינים.

כפילים. מה לעשות

על הספר של קליין שורה רוח מפוכחת מאוד, כמעט רוח נכאים. הוא נכתב בתקופת ג'ו ביידן, אבל מכין את קוראיו לאפלה של תקופת טראמפ השנייה.

קליין מעדיפה ובצדק להנהיר היטב את הבעיות שעומדות כיום בפני האנושות והשמאל ולא מעמידה פנים שהן אינן קיומיות. מרשם כללי אחד שקליין מציעה הוא לנסות ככל האפשר לפעול יחד. הקפיטליזם הרשתי לא רק מעודד ריב ומדון, אלא גם מספק אשליה של פעולה ופופולריות. אין הכוונה שצריך להשתמש במונחים פחות פרובוקטיביים כביטוי ל"התחשבות ברגשות", אלא להכיר במוגבלות של המדיום הוירטואלי ושל סוג הפעולה האוואטרי.

דמות האווטאר שיכולה להגיב על כל דבר בכל רגע, מזמינה לחשוב למשל כמה ידיים היה עובר טקסט כתוב בעבר: מהמרואיין, אל הכתב, אל המשכתב, ואל העורך ואל המעצב ואל פועל הדפוס ואל המפיץ ואל הקורא שכותב מכתב ומאיים לבטל את המנוי וכן הלאה. כל אלו הם מחסומים בפני ביטוי ויצירה אבל גם שכבות של דיאלוג אנושי שהתפוגגו.

במיידיות ובדמוקרטיזציה של הרשתות החברתיות יש היבטים נפלאים כמו יצירתיות, שוויון, קשרים חוצי יבשות ועוד. קליין קוראת לא להתמסר לחלוטין לצורת הביטוי הזו ובמקום זאת לזכור את המצווה השמאלנית הישנה: להתארגן, לפעול יחד במציאות, לקחת חלק, "להתמזג" בתוך שותף לפעולה פוליטית. זוהי תשובה אחת רחבה וגמישה לבעיה שמציבים בפנינו האוואטרים שלנו.

אבל יש גם כיוון רעיוני שהספר הזה מכוון אליו והוא חשוב דווקא לנוכח ריבוי הפיצולים, ההכחשה והסודות שמאפיינים את התרבות הציונית, שהיא ישראלית ומערבית כאחד.

תיאוריית הכפילות של קליין היא גם קריאה לאנשים שחוקרים את המציאות, כותבים עליה ומפרשים אותה לחשוב ככל האפשר על סיפור שלם: להתחיל את הסיפור בנקודת ההתחלה העקרונית, גם אם רוב הקוראים מבקשים להשאירה מחוץ לתמונה; לבדוק אם מישהו כלוא במרתף ולמי היה שייך הבית לפני שנכנסנו אליו; לשים לב אם הגדרות שמגינות עלינו לא הופכות להיות הכלא שלנו; להכיר באנושיות המשותפת שלנו, כמו שמכנה זאת קליין.

האלטרנטיבה היא התהום שהולכת ונפערת לרגלינו כעת.