כשבריטניה, קנדה, אוסטרליה וצרפת הכירו ב"מדינה פלסטינית" הכותרות חגגו. ב-CNN נכתב על "העמקת הבידוד של ישראל" ופעולה "לשמור בחיים את האפשרות לשלום", ובאל-ג'זירה תיארו זאת כ"שינוי דיפלומטי היסטורי".
הכתבות דיברו על "תקווה", "פריצת דרך" ו"תיקון עוולות היסטוריות", אבל עזה שרויה בהריסותיה, מפוצלת בין אזורים שחמאס שולט בהם, אזורים בשליטה ישראלית, ואזורים תחת מאבקי חמולות. הגדה המערבית מפוצלת - שטח A תחת רשות פלסטינית שנשיאה עמד לבחירות לאחרונה ב-2006, שטח C בשליטה ישראלית, שטח B בלימבו מתמשך.
חמאס ופת"ח לא הצליחו להקים ממשלת אחדות מאז קריסת ההסכם ב-2014. הם מחזיקים בממשלות נפרדות המסרבות להכיר זו בלגיטימיות של זו. אין טריטוריה מאוחדת. אין ממשלה מתפקדת. אין גבולות מוסכמים. אין שליטה במשאבים. כיצד הכרה בזה כ"מדינה" מסייעת לפלסטינים לבנות משהו ממשי? כמעט אף גוף תקשורתי מרכזי לא הציב שאלות הנוגעות לעובדות עצמן. ההכרה עצמה הפכה לסיפור - הסמל תפס את מקום התוכן.
ימים אחדים אחר כך, עשרות דיפלומטים קמו ויצאו כשראש הממשלה בנימין נתניהו ניגש לפודיום באו"ם. ב-CNN וב-BBC התמקדו במחאה הדרמטית ובאולם שהתרוקן. באל-ג'זירה חגגו את הסירוב הבינלאומי. רשתות החדשות הבינלאומיות המרכזיות דיברו על אולם כמעט ריק, על יציאה המונית, על בידוד גובר.
היציאה - מתוכננת מראש, מצלמות ממוקמות בקפידה, הצהרות מוכנות - שלטה בכותרות. מה שנעלם בתיאטרון: דבריו של נתניהו עצמם. השידור הישיר שלו לעזה. הסוגיות המהותיות שעל הפרק. ובעיקר - האם מחוות כאלה מקדמות מישהו, פלסטיני או ישראלי, לעבר שלום. המחזה הפך לחדשות.
ואז הגיעה "תוכנית 21 הנקודות" של טראמפ. ה"וושינגטון פוסט" הדגיש את "תוכנית הפיתוח של טראמפ" לשיקום עזה. ב-CNN פירטו את "מסגרת השלום המקיפה". באל-ג'זירה ניתחו את "רשות המעבר הבינלאומית לעזה" המוצעת. סעיף 6 מבטיח חנינה לחברי חמאס שיתחייבו לדו-קיום. סעיף 11 מדבר על ממשל טכנוקרטי זמני לעזה. סעיף 13 קובע שלחמאס לא יהיה תפקיד בממשל. סעיף 15 מבטיח כוח ייצוב בינלאומי זמני.
אבל היכן הן השאלות הבסיסיות שהעיתונות אמורה לשאול? מתי קרה שקבוצה שהשליכה את יריביה מהגגות ב-2007 כדי לתפוס את השלטון, ויתרה עליו תמורת חנינה? איזה ממשל טכנוקרטי שרד ללא לגיטימציה עממית או כוח צבאי? איזה כוח בינלאומי יסכן את חייליו במקום שכוחות האו"ם נמנעים מלהיכנס אליו? זו לא הייתה עיתונות. זה היה תמלול של פנטזיה.
הסיקור של שלושת האירועים הללו חושף דפוס ברור: התקשורת הבינלאומית המרכזית מקבלת תיאטרון דיפלומטי כמציאות, מתעדת אותו במקום לנתח, מעבירה הודעות במקום לשאול שאלות. היא נטשה את התפקיד הבסיסי של עיתונות - לסקר מהצד בלי להשתתף.
כשבחרה להפוך את היציאה מהאולם לסיפור המרכזי במקום לבחון את התוכן, כשהפכה הכרה סמלית לחדשה ראשית במקום לשאול מה מאחוריה - היא חטאה לעבודה העיתונאית. לא מדובר בהטיה פשוטה - גוף אחד פרו-ישראלי, אחר פרו-פלסטיני. זה משהו מתוחכם יותר: עיתונות שבמקום לתעד את המציאות, הפכה לשותפה ביצירת התיאטרון.
המסגרת התיאורטית שפיתח חוקר השלום והסוציולוג יוהאן גלטונג עוזרת להבין את המתרחש. גלטונג הבחין בין "עיתונות מלחמה" - הממוקדת בעימות, במנצחים ומפסידים, ב"אנחנו" מול "הם", לבין "עיתונות שלום" - החוקרת מורכבות, מאנישה את כל הצדדים, מחפשת פתרונות.
מה שאנו עדים לו הוא קטגוריה שלישית: עיתונות הדוברת בשפת השלום תוך שהיא נוהגת בדינמיקה של מלחמה; מגויסת לא לצד מסוים בצורה גורפת אלא לסיפור הפשוט של התקדמות דיפלומטית, של סמלים שהופכים להישגים, של תיאטרון שמחליף מציאות.
למשל, אם נתייחס לסיקור ההכרה, עיתונות שלום הייתה שואלת: האם הכרה במה שאינו מדינה מסייעת לפלסטינים לבנות מדינה? האם היא מעודדת פיוס בין חמאס לפת"ח או מעמיקה את הקרע? האם היא מעודדת פלגים עויינים אחרים בשטח להביא לסיום המאבקים ביניהם? האם היא יוצרת לחץ לדמוקרטיזציה או פוטרת שליטים מאחריות?
עיתונות מלחמה היתה לפחות ישירה: "המערב תומך בפלסטינים נגד ישראל", או "נגד ממשלת ישראל" אם רוצים להשתמש בעקרון החסד.
במקום זאת קיבלנו עיתונות מגויסת בתחפושת אובייקטיבית. שפה הומניטרית - "תקווה", "צדק", "היסטורי" - עוטפת תיאטרון פוליטי ריק ומציגה אותו כהתקדמות של ממש.
אין להקל ראש בכוחם של סמלים - הם יכולים לעורר תקווה, לגייס לגיטימציה, לשנות שיח. אבל כשהם הופכים לתחליף למציאות במקום גשר אליה, הם הופכים מסוכנים. מציאות מורכבת נדרסת לכדי נרטיב פשטני, הצגה מדווחת כמהות.
דפוס כזה אינו נוכח רק במקרים אלה. כשנתוני האו"ם חשפו ש-87% ממשאיות הסיוע לעזה "יורטו" בין מאי לאוגוסט 2025, חלק ניכר מהסיקור המרכזי המשיך להתמקד בהגבלות הישראליות על הכנסת סיוע. העובדה שסיוע נגנב בהיקפים חסרי תקדים - בידי חמושים או אזרחים נואשים - זכתה לתשומת לב מוגבלת.
כשדנים בשחרור אסירים פלסטינים, הסיקור נוטה לטשטש את ההבדל בין אסירים מעזה לאלו מהגדה, מתעלם מהעוינות בין שתי הישויות. כשישראלים רבים יוצאים לרחובות נגד ממשלתם, המחאות נוטות להיבלע בנרטיב של "ישראל מסרבת להתפשר".
הקיטוב לכאורה בסיקור - כשחלק מכלי התקשורת מתויגים כ"פרו-פלסטינים" ואחרים כ"פרו-ישראלים" - מסתיר אחידות עמוקה. ה"גרדיאן" יכול להדגיש את הסבל הפלסטיני בעוד ה"טלגרף" מבליט דאגות ביטחוניות ישראליות, אבל שניהם פועלים באותה מסגרת של סכום אפס. זה אינו גיוון של פרספקטיבות; זו אותה עיתונות מלחמה לבושה בצבעים שונים. עיתונות שלום הייתה חורגת מהמחנות הללו לחלוטין.
פלסטינים - בעזה ובגדה כאחד - זקוקים למוסדות מתפקדים, פיתוח כלכלי והנהגה שמייצגת אותם, לא לטקסי הכרה המשנים מעט מאוד בשטח. ישראלים זקוקים להסדרי ביטחון ממשיים ושילוב אזורי - לא לבידוד דיפלומטי המקשיח עמדות. שני העמים צריכים תקשורת השואלת שאלות קשות מכל הצדדים, לא מעודדות לנרטיבים החד-צדדיים שלהם.
לתופעה הזו של עיתונות גלובלית חסרת המבט החיצוני, הלוקחת חלק אקטיבי במהלכים דיפלומטיים ריקים, יש השלכות מיידיות על המציאות עצמה. עיתונות מעצבת את גבולות האפשר. כשתיאטרון דיפלומטי זוכה לסיקור של מהות, מנהיגים למדים שמחוות ריקות משתלמות יותר ממשא ומתן אמיתי. כשמחוות סמליות זוכות ליותר כותרות מהתקדמות ממשית, התמריץ לבנות משהו אמיתי נעלם.
התקשורת מתגמלת הצגות על חשבון הישגים, ומקבלת בדיוק את מה שהיא מעודדת - הצגות אינסופיות, ללא התקדמות של ממש.
הדרך חזרה אינה מסובכת, אך דורשת מהמדיה הגלובלית לוותר על הגישה הנוחה שמניחה כי יש בידה בהירות מוסרית לטובת העבודה הלא נוחה של עיתונות אמיתית - עיתונות שלום אמיתית - כזו שחוקרת איך שני העמים לכודים במערכות המנציחות סכסוך, שמחפשת פתרונות במקום ניצחונות, שמאנישה את כל הצדדים במקום לעודד דה-הומניזציה.
זה עדיין אפשרי. ובסכסוך שבו שני העמים ראויים ליותר מהצגה אינסופית, זו לא רק אחריות מקצועית - זה הכרח מקצועי.
שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן