חוץ מסמינר אחד בחוג לתקשורת, שעסק בחשיבות העיתונות בדמוקרטיה, הלימודים היו בלבול מוח אחד גדול. היו לה שלושה או ארבעה רומנים סמסטריאליים עם סטודנטים שהתחילו איתה בקמפוס, אבל איש מהם לא נכנס לה ללב. כשהיא ודפנה סיימו את החובות לתארים שלהן, הן עברו לתל אביב ושכרו יחד דירה ברחוב בן יהודה, בבניין שבחדר המדרגות שלו תמיד עמד ריח הדגים המטוגנים מהמסעדה למטה. דפנה מצאה עבודה כאנליסטית בבית השקעות, שילמה קצת יותר וקיבלה בתמורה את החדר הגדול והמואר.

שירלי, שקיבלה את החדר הקטן שמדי פעם היו בו בעיות רטיבות, התחילה כמו רבים מבוגרי לימודי התקשורת לחפש עבודה בעיתונות. בעת ההיא עדיין האמינה לכל מה שלמדה בסמינר ההוא, והרגישה שמצאה את ייעודה. הרי יש בתפקיד הזה כל כך הרבה עוצמה, חשבה לעצמה. אילו הייתה עיתונאית כשמירי נפלה קורבן לרשלנות רפואית, הייתה יכולה לכתוב כתבה על המחדל הנורא, לדרוש תשובות מהמעורבים, לבקש תגובה. נראה את הרופא היהיר, עם תואר הפרופסור שלו, נחלץ מזה. אלא שאחרי ראיונות עבודה בשני עיתונים ובשתי מערכות של תוכניות טלוויזיה הבינה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לעבוד שם, ובצער עשתה אחורה פנה. משכורות כאלה, חשבה, יכולים להרשות לעצמם רק אלה שחיים על חשבון ההורים.

כשסיפרה על הראיונות ללוצ'יאן הוא אמר שאין לה מה להצטער כי בחורה חכמה כמוה יכולה להשיג יותר מלכתוב רכילויות בעיתון. היא כעסה קצת וענתה שהמידע שעיתונאים חושפים לציבור הוא לא סתם רכילות, אלא יש לו חשיבות וערך ציבורי. הוא הביט בה ואמר שכל המילים הגדולות האלה הן מסך עשן, שהרי מי שקובע שרכילות מסוימת תהיה למידע בעל ערך ציבורי הם אנשים בשר ודם.

היא יצאה מאוכזבת מהפגישה עם אביה והרגישה שהוא מנסה לערער את היסודות שהיא רוצה להיבנות עליהם, אבל ככל שחלפו הימים דבריו המשיכו ללוות אותה כצל, והיא הרגישה שיש בהם משהו שמחלחל לתוכה ושוחק את עמדותיה. האם ייתכן שהסתכלותו של אביה על העולם הייתה גם דרכה שלה, ורק כעת גילתה זאת?

לאותה שיחה היה מקום מרכזי בהחלטתה לזנוח את חיפוש העבודה בעיתונות ולנסות להשיג משרה בצידו האחר והמוכר פחות של עולם התקשורת. כשנכנסה למשרדים הנעימים של חברת "לוינגר שושנה יועצים" קיבלה את פניה מזכירה חייכנית, הציעה לה מיד קפה ואחר כך הכניסה אותה למשרדו של עודד לוינגר, בעלי החברה והמנכ"ל.

שלא כמו עורכי העיתונים ותוכניות הטלוויזיה שגרמו לה לחכות כשהגיעה להתראיין והתחילו לעיין בקורות החיים שלה רק כשנכנסה למשרדם, לוינגר — כך העדיף שיקראו לו כולם — היה לבבי מהרגע הראשון ושלט בקורות החיים שלה. הוא שאל אותה על הוריה, על שירותה הצבאי, על האוניברסיטה. לאחר מכן התפנה לספר על החברה, שאותה הקים עם שותף בשם ג'רי שושנה.

"אנחנו בעצם חברת ייעוץ אסטרטגי תקשורתי עם לקוחות בעיקר מהמגזר העסקי", אמר, "ואנחנו דואגים לאינטרסים שלהם בתקשורת. אם למשל לקוח מעוניין לקדם אייטם בעיתונות או בטלוויזיה, אנחנו שם לעשות את זה בעבורו. אם כתב מתקשר ללקוח כדי לבקש תגובה על פרט מידע שהוא לא מעוניין שיתפרסם, וזה קורה מדי פעם, אנחנו גם שם".

זו הייתה הצגת הדברים הראשונית, אבל כבר בימיה הראשונים שם הבינה שהמשרד הזה, שעבדו בו כעשרים איש, החזיק בפעילות מסועפת אף יותר. אכן מרב העובדים עבדו בייעוץ תקשורתי סטנדרטי: התלוו ללקוחות לפגישות רקע עם עיתונאים ולראיונות, הציקו בטלפון לעורכים ולכתבים כדי לעניין אותם באייטמים אפשריים ושחררו הודעות לעיתונות בתפוצת נאט"ו, אבל לצד אלה הייתה מחלקה נוספת, קטנה יותר, שעסקה בשירותי מודיעין עסקי.

"כוח שושנה", זה היה שם הקוד בתוך החברה למחלקה שהציעה ללקוחותיה שירותי איסוף מידע על יריבים עסקיים ופוליטיים, וגם חקירות כלכליות שנועדו לשימוש בסכסוכים משפטיים. כפי שנרמז משמה, מי שעמד בראשה היה ג'רי שושנה, דחליל אכול נמלים שכל הווייתו משדרת אלימות כבושה, ושצילו החמקמק החליק במסדרונות החברה בדממה כמו חתול או סנאי.

תחתיו עבדו ארבעה תחקירנים במשרה מלאה — שני האקרים בעלי בייבי פייס, שבחברה קראו להם שתיים ושלוש, כי הם היו שני העובדים הראשונים ב"כוח שושנה" אחרי שושנה עצמו. ארבע וחמש היו שני גברים מזדקנים הלבושים ברישול, צמד זלמנים שהיו בעברם עיתונאים חוקרים, אך משפוטרו וטעמו את טעמה החמוץ של האבטלה החליטו לנער מעליהם את הצדקנות והאידיאלים והפכו לשכירי חרב המחברים תחקירים לפי דרישת הלקוח.

לאחר שארבעת התחקירנים אספו את המידע, הציעה "לוינגר שושנה יועצים" ללקוחות לפרסם ברבים את תיק ההשחרה שנאסף על יריביהם. זה היה תפקידה של עובדת מספר שש ב"כוח שושנה". לא מיד קיבלה שירלי את התפקיד הרגיש, אלא אחרי כמה חודשי עבודה במשרד שבהם עקב אחריה ג'רי שושנה מרחוק כדי לבדוק אם היא ראויה להפוך לחלק מכוח המשימה הסודי.

יום אחד זומנה למשרדו בקצה המסדרון. זה היה חדר מרווח יחסית, בגודל של המשרד של שותפו, אך שלא כמשרדו של לוינגר שהיו בו אור ועציצים ויצירות אמנות, משרדו של ג'רי שושנה שידר סגפנות. מתחת לחלון ניצב שולחן עבודה ועליו מחשב, ניירות לא מסודרים וכוסות קפה שחור עם בוץ בתחתיתן.

"בואי, שבי", אמר והצביע על כיסא עץ שניצב מולו. היא התקשתה להביט אל תוך עיניו, שמדי פעם בפעם הבליח מתוך ריקנותן נצנוץ אכזרי, אך הכריחה את עצמה לעשות זאת. בזמן הפגישה הרבה ללקק את שפתיו, שתמיד היו יבשות וסדוקות כאילו זחל קילומטרים במדבר, והסביר לה את מהות תפקידה החדש.

כבר באותו יום התחילה שירלי לפעול במחשכי צידו המוכמן של המשרד. היא נהגה לפנות לכתבים תאבי סקופים ולהציע להם לפרסם את המידע שבתיק ההשחרה שבנו עמיתיה. לא תמיד היה שם בשר של ממש, ובדרך כלל אוגדו שם סתם פיסות רכילות שנעטפו בכסות רצינית, ובכל זאת הופתעה לגלות שגם ותיקי העיתונאים שותים בצמא את מה שהיא מגישה להם ומפרסמים אותו כמעט כלשונו, עד שהרגישה לפעמים שהיא ממש רואה את החוטים שבאמצעותם היא מפעילה את המריונטות שלה. היא הופתעה לגלות זאת, אבל ככל שעבר הזמן הבינה שאמנם עיתונאים אמורים להיות אובייקטיבים, אבל מרגע שהם סימנו את גבולות הגזרה הנוחים להם, גם האובייקטיביות הופכת לעניין סובייקטיבי.

פעם אמר לה אחד הפרשנים, איזה פוץ מהטלוויזיה, שהחומרים שהיא מביאה הם פצצות רייטינג. היא אמרה שהיא שמחה לשמוע, והוא הסביר בידענות, כאילו הוא מפרשן סוגיה במהדורה המרכזית, כי הסיבה לכך היא שמדובר בפיסות רכילות עסיסיות, שזה מה שמעניין אנשים, שנארזו בכסות של חשיפה עיתונאית רצינית, שזה מה שאנשים רוצים לחשוב שמעניין אותם.

גם הפוץ וגם העיתונאים האחרים שמולם עבדה ידעו היכן היא עובדת, וידעו שמישהו בוודאי שילם על תיק ההשחרה הזה, אבל האינטרסים של המשלם וזהותו לא עניינו אותם, ואם עניינו אותם, מעולם לא הראו זאת. גם אילו שאלו במפורש לא יכלה לומר להם מי עומד מאחורי ההזמנה מהסיבה הפשוטה שגם היא עצמה לא ידעה. ג'רי שושנה הצליח לנהל את מחלקת המודיעין העסקי באופן שכל אחד ידע רק מה שעליו לדעת.

מהרגע שראתה שירלי כיצד עבודה שהזמין בעל אינטרס, שהקשר בינה ובין העובדות היה רופף, נהפכת בקלות כזאת לאמת בעיני מאות אלפי הישראלים שצופים במהדורת החדשות בטלוויזיה או קוראים את העיתון, עיניה נפקחו. פתאום התחילה לזהות את האינטרסים הסמויים גם בדיווחים ובידיעות שלא היו קשורים אליה.

בתחילת דרכה בתפקיד אמר לה שושנה שמטרת-העל של התקשורת, בניגוד לאגדה שאנשיה מוֹכרים לציבור מטעמים מובנים, היא לא חשיפת האמת ואפילו לא חשיפת העובדות, אלא להיות פופולרית, ואת זה משיגים באמצעות נרטיבים שכוללים גיבורים ונבלים ומאבק בין טוב לרע. המילים האלה הזכירו לה את מה שאמר לה בזמנו אביה, וככל שנקפו החודשים והשנים הרגישה כי גם היא מאמינה בכך.


מתוך ספרו של שי אספריל, "חבר קרוב", יצא לאור בשנת 2025 בהוצאת עם עובד