האירוע הטלוויזיוני שבו, לפני כחודשיים, העיתונאית האמיצה עמנואל אלבז-פלפס אמרה בתוכנית "מוריה וברקו" בערוץ 13 שהמלחמה בעזה גורמת ל"הרבה מאוד הרוגים" ומיד ספגה במשך כחצי דקה  - נצח במושגים טלוויזיוניים - רצף של נסיונות השתקה בוטים ובלתי פוסקים מצד שני המנחים, עורר הדים רבים.

הסיבה לתגובות הרבות שעוררה סצינה קצרה זו לא היתה המידע שאלבז-פלפס הזכירה כשלעצמו – מידע שלא אמור בדיוק להפתיע את מי שעוקב אחר מאורעות המלחמה - אלא העובדה שהיא הפרה בשידור חי טאבו חברתי, שאוסר עליה להתייחס לפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה, וכתוצאה מכך נענשה בתגובתם העוינת באופן יוצא דופן של המנחים, ובמיוחד של מוריה אסרף.

לצופים ניתנה הזדמנות נדירה לראות בפעולה מנגנון השתקה חברתי שבמצב העניינים הרגיל אינו חשוף לציבור, וכמעט אף פעם לא מותיר אחריו סימנים. הוא נחשף בדיוק משום שאלבז-פלפס החליטה במודע להתעלם מהאיסור החברתי, ואף הוסיפה חטא על פשע כשאמרה בפתיחת דבריה שמדובר בתוכן "שאנחנו לא נוהגים להגיד בטלוויזיה הישראלית", כלומר רמזה על עצם קיומו של האיסור.

מהלך זה "אילץ" את צמד המנחים להגיב בבוטות ובכך לחשוף את המנגנון במלואו. בתגובות הזעם שלהם הם המחישו בזעיר אנפין כיצד כלי התקשורת של הזרם המרכזי בישראל חוסמים באופן קבוע ייצוגים מילוליים או ויזואליים של המעשים החמורים שישראל מבצעת בעזה. ומרגע שהמנגנון נחשף, הוא הרבה יותר פגיע.

*  *  *

דינמיקת ההכחשה החברתית של פגיעה קשה באוכלוסייה אזרחית של האויב אינה ייחודית למלחמת עזה, ואיפיינה את השיח הציבורי בקרב מדינות דמוקרטיות נוספות בעלות עוצמה צבאית רבה - כמו ארה"ב וצרפת - שניהלו מלחמות אימפריאליות או קולוניאליות א-סימטריות במובהק, מול ארגונים מקומיים שנקטו בלוחמת גרילה תוך התערות באוכלוסייה האזרחית.

בשנותיה הראשונות של מלחמת וייטנאם, למשל, הציבור האמריקאי נחשף למעט מאוד מידע, אם  בכלל, על הפגיעה האיומה והמתמשכת – מהאוויר ומהיבשה - בהמוני אזרחים צפון-וייטנאמים. באותן שנים, התקשורת האמריקאית הסתפקה לרוב בהדהוד ההודעות המרגיעות והשקריות במכוון – כפי שנחשף מאוחר יותר ב"מסמכי הפנטגון" - של הממשל ושל הצבא האמריקאי. הודעות שהציגו את ההפצצות המאסיביות על כפרים כמכוונות אך ורק כנגד מטרות צבאיות.

התקשורת האמריקאית מסגרה את המלחמה כמאבק של "אומץ ותהילה" (guts and glory) נגד הסכנה הקומוניסטית. הסתרת האמת בדיווחים התאפשרה בין היתר בזכות העובדה שהצבא האמריקאי לא אפשר לעיתונאים להיכנס לצפון וייטנאם המדממת, אלא רק להישאר תחת עינו הבוחנת בדרום המדינה.

אמנם כבר בשנותיה הראשונות של המלחמה התקיימו ברחבי ארה"ב מחאות של שריפת צווי גיוס והפגנות של סטודנטים בקמפוסים, אך הן היו מעטות וחסרות השפעה של ממש, גם אם הדאיגו מספיק את הקונגרס כדי שיחוקק ב-1965 חוק האוסר על שריפת צווים.

היו צריכות לחלוף כשלוש שנות מלחמה עצימה עד שגורמים בעלי שם בחברה האמריקאית החלו להביע בגלוי את התנגדותם לנעשה בה. שניים מהראשונים לעשות זאת היו מרטין לות'ר קינג ומוחמד עלי, ולא במקרה שניהם היו שחורים, כלומר שייכים לציבור מופלה ועני ששיעורו בקרב החיילים הלוחמים היה גבוה בהרבה ממשקלו באוכלוסייה.

קינג תיאר עצמו בנאום "כאח של עניי וייטנאם הסובלים... אלה שאדמתם הוחרבה, שבתיהם נהרסו, שתרבותם מושמדת". עלי סירב מסיבות מצפוניות להשתתף ב"מלחמתו של האדם הלבן", נידון לחמש שנות מאסר (עונש שבוטל בהמשך) ונשלל ממנו תואר אלוף העולם במשקל כבד, ביטוי לסנקציות הקשות שספגו רבים ממתנגדי המלחמה. למחאה הצטרפו בהדרגה גם אנשי תרבות כגון המשורר אלן גינסברג, הזמר פיל אוקס, הסופר נורמן מיילר והרופא-סופר בנג'מין ספוק.

ככל ששבו יותר חיילים פצועים בגוף ובנפש מהמלחמה, המחאה המשיכה להתקרב לזרם המרכזי של החברה האמריקאית, דבר שבא לידי ביטוי בהקמתה של קבוצת "ותיקי וייטנאם נגד המלחמה" ב-1967. בשנה שלאחר מכן חל מפנה בדעת הקהל בעקבות הסיקור התקשורתי הנרחב של "מתקפת טט" של הצפון וייטנאמים בדרום וייטנאם, שהדהימה את הצבא האמריקאי ופגעה קשות בביטחונו העצמי, ובעקבות אמירתו של המגיש הפופולרי וולטר קרונקייט שהמלחמה הגיעה ל"מבוי סתום".

השינוי בהלך הרוח הציבורי עיצב את מערכת הבחירות של 1968: הנשיא ג'ונסון הכריז על פרישתו מהמירוץ, ואילו שני מועמדים דמוקרטיים בולטים, יוג'ין מקארתי ורוברט קנדי, הכריזו על התנגדותם למלחמה. גם המועמד הרפובליקאי לנשיאות, ריצ'רד ניקסון, על אף שגינה את המחאה נגד המלחמה, הבטיח שאם ייבחר יוציא את רוב הכוחות האמריקאיים מווייטנאם ויתמוך במלחמה מבחוץ.

אולם אפילו בשלב זה רוב האמריקאים ידעו מעט על זוועות המלחמה, ורובם לא ראו בעין יפה את המחאה נגדה, כפי שהעידה בחירתו של ניקסון לנשיא. רק התעקשותו של חייל מצפוני אמיץ לספר על ששמע לגבי הטבח שבוצע בכפר מי לאי ב-1968, שבמהלכו הוצאו להורג 500 תושביו הלא חמושים, כולל זקנים, נשים וטף, הביאה לכך שהאירוע המחריד, אחד מיני רבים שנותרו עלומים, סוקר בהרחבה בעיתונות האמריקאית בשנה שלאחר מכן.

הסיקור עורר זעזוע ובעקבותיו הגיעו דיווחים נוספים. כך, רק בסוף שנות השישים, בעקבות השינוי ההדרגתי בייצוגה התקשורתי, החלה להתברר התמונה האמיתית של המלחמה לציבור האמריקאי. רק אז החלו להתקיים בקביעות הפגנות בקנה מידה גדול נגד המלחמה שכללו, בנוסף לזעם על חוסר התוחלת שבמלחמה ועל עשרות אלפי החיילים האמריקאים שנהרגו בקרבות, גם גינוי מוסרי של פשעי המלחמה הרבים שבוצעו כלפי מאות אלפי אזרחים חפים מפשע בווייטנאם, ובהמשך גם בקמבודיה.

המלחמה הפכה לפחות ופחות פופולרית בארה"ב גם בזכות צילומים מפורסמים כגון "טרור המלחמה" (או "ילדת הנפאלם") שהמחישו את פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי כפי ששום כתבה כתובה לא היתה יכולה.

הכוחות האמריקאיים התפנו סוף סוף במלואם מווייטנאם בראשית 1973. המעצמה החזקה בעולם נכנעה לרפובליקה כפרית שהיקף אוכלוסייתה היה קטן פי חמישה מזה של ארה"ב, ושלפי ההערכות למעלה ממיליון מתושביה נהרגו במהלך המלחמה.

גנרל ויליאם ווסטמורלנד, המפקד הניצי של הכוחות האמריקאיים בווייטנאם עד 1968, גרס בראיון מ-1985 כי לתקשורת האמריקאית היה תפקיד חשוב במיוחד בהאצת הנסיגה האמריקאית מווייטנאם כי זו היתה הפעם הראשונה שבה "הצד האלים של המלחמה הוצג בצבע בחדרי השינה ובסלונים של אמריקה", ולכך היתה השפעה גדולה על דעת הקהל ובעקבות זאת גם "על המחוקקים, כולל הנשיא".

קשה לדמיין שהנשיא ניקסון היה מגיע להחלטה לסיים את המלחמה ללא תהליך שבירת השתיקה שהתרחש בחברה האמריקאית החל מ-1967.

*  *  *

בחודשיה הראשונים המלחמה היתה מקור לגאווה ישראלית משותפת. היא העניקה נחמה ותחושת כוח מחודשת לאחר אסון ה-7 באוקטובר. המחלוקות הקשות בין תומכי משטר נתניהו למתנגדיו, שאיפיינו את עשרת החודשים הקודמים, נעלמו באחת לטובת קסם ה"ביחד ננצח" מול האויב המשותף.

לצד הסיקור היום-יומי של אירועי ה-7 באוקטובר ונפגעיו, התקשורת פרסמה עוד ועוד כתבות צבע על המוראל הגבוה של הכוחות בשטח, על המוני האזרחים שמסייעים לחיילים בכל דרך אפשרית ואפילו על המפונים ששמחים להמתין בסבלנות הרחק מביתם עד לניצחון. דובר צה"ל דניאל הגרי הופיע בכל ערב על המרקעים ודיווח בסיפוק על חיסול אנשי חמאס רבים בידי כוחות צה"ל.

בנושא אחד ויחיד המגזר היהודי בכל זאת המשיך לשמור על אחדות מרשימה: ההכחשה של הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה. "ביחד ננצח" הומר ל"ביחד נכחיש"

אמנם אי אפשר היה למצוא בתקשורת הזרם המרכזי דיווחים על ההרג של האוכלוסייה האזרחית בעזה, וזאת בשעה שלא פחות מ-4,000 ילדים עזתים נהרגו בהפגזות בחודש הראשון של המלחמה, אבל חיילים לא מעטים ששירתו בעזה הפיצו בהתלהבות סרטונים של עצמם ברשתות החברתיות הורסים ושורפים מכל הבא ליד. מגיש מהדורת החדשות הפופולרית בישראל, דני קושמרו, פוצץ בית בשידור חי ובאולפנים אחרים צבי יחזקאלי ואליהו יוסיאן קראו לרצח עם בעזה.

היועמ"שית, שהעניקה לצה"ל כרטיס פתוח לפעול בעזה על פי הבנתו ותמכה בגל המעצרים של ערבים אזרחי ישראל שחרגו מהקונצנזוס ברשתות החברתיות, זכתה לשבחים אפילו מיריב לוין. בקצרה, בחברה הישראלית-יהודית רווחה התחושה שמדובר בימי אחדות ורעות.

אלא שבהדרגה – כשהתברר שלמלחמה אין סוף, שחטופים נותרים במנהרות וחיילים נהרגים בטפטוף קבוע ורבים אחרים שבים מהקרב במצב פוסט-טראומטי - ההתלהבות המשותפת דעכה. ההתנגשות הפוליטית הפנימית חזרה ועלתה על פני השטח. סוגיות כמו ועדת חקירה ממלכתית, חוק הגיוס והשאלה מה קודם למה – חיסול חמאס או הצלת החטופים - גרמו ל"ביחד ננצח" להיראות יותר ויותר כמו סיסמה חלולה. החברה חזרה להיות במידה רבה מפוצלת בגלוי, גם אם מורא המלחמה והכמות הרבה של המגוייסים למילואים גרמה לכך שרוב המחנה הליברלי-יהודי לא שב להפגין ברחובות.

עם זאת, בנושא אחד ויחיד המגזר היהודי בכל זאת המשיך לשמור על אחדות מרשימה: ההכחשה של הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה. "ביחד ננצח" הומר ל"ביחד נכחיש".

בתקשורת הישראלית המרכזית אי אפשר היה למצוא את התמונות והדיווחים הקשים ששודרו בשאר העולם, וכאשר היה הכרח להזכירם - כדי להסביר למשל את האיומים של מדינות בסנקציות על ישראל - הם מוסגרו מיד כ"קמפיין ציני" או כ"נרטיב שקרי" שמוביל חמאס.

ככלל, הדיווחים על עזה עסקו רק בשלוש קבוצות: חיילים, חטופים ואנשי חמאס. האוכלוסייה האזרחית העזתית, למעלה משני מיליון איש, נפקדה. במקרים המעטים שבכל זאת הוזכרה, היה זה בעיקר בהקשרים של לבטים כיצד להזיזה ממקום למקום באופן יעיל. ההכחשה החברתית הזו התקיימה – ועדיין מתקיימת במידה רבה - לא רק בתקשורת אלא גם בשאר המרחבים הציבוריים: בבתי הספר, בשיחות חולין של חברים לעבודה ואפילו בהפגנות למען החטופים. בקיצור, לכל ברור שזהו נושא שהשתיקה יפה לו.

אך מדוע חשוב כל כך לשתוק, להשתיק ולהימנע מייצוגים תקשורתיים וחברתיים של הפגיעה המחרידה באוכלוסייה האזרחית בעזה על ידי ישראל במהלך המלחמה? לכאורה, כפי שנטען תכופות על ידי ישראלים, כדי "לא להעניק תחמושת לאויבינו". אלא שהטענה שאותם "אויבים" ברחבי הגלובוס נזקקים לכיסוי התקשורתי הישראלי, בשעה שהתמונות הקשות משודרות יום יום בכל כלי התקשורת בעולם, היא מגוחכת.

התשובה לדידי היא אחרת ופשוטה למדי: העלמת הזוועות היא תנאי הכרחי להמשך קיומה ה"יעיל" של המלחמה. לא משום שבגללה אזרחי ישראל לא יודעים מה קורה בעזה – כי במידה זו אחרת כולם יודעים או לפחות יכולים לנחש – אלא משום שבזכותה הם יכולים להמשיך לחוש צודקים ומוסריים, לראות בעצמם קורבנות נרדפים שרק נוקטים בהגנה עצמית, וכתוצאה מכך – לתמוך בהמשך המלחמה או לפחות לא להתנגד לה.

גם מי שטוען ש"אין חפים מפשע בעזה" - ולפי הסקר של מכון אקורד מיוני 2025 לא פחות מ-64% מהציבור הישראלי תומך באמירה זו – לא רוצה לראות בטלוויזיה או בטלפון הנייד שלו גופות של ילדים, מוזלמנים במצב של תת-תזונה או נשים קטועות גפיים, אפילו אם מדובר בפלסטינים, כיוון שזה עלול ליצור אצלו דיסוננס קוגניטיבי.

אם את מצבם המזעזע של החטופים – שנחשף מפעם לפעם בתקשורת בסרטונים קשים לצפייה - אפשר לייחס להתעללות של אנשי חמאס, ולכן אנחנו יכולים לומר לעצמנו שאינו בשליטתנו, הפגיעה באזרחים העזתים נגרמת כתוצאה מפעולות צה"ל, דבר שרובנו מבינים גם כשכלפי חוץ אנו מסרבים להודות בכך וטוענים שחמאס אשם בכל.

*  *  *

הכחשה חברתית היא דינמיקה שבה קבוצה מתעלמת ממידע כלשהו לגבי המציאות אף על פי שהיא מודעת לו. זהו מאמץ קבוצתי אקטיבי משותף לחסום מידע מכניסה לשיח הציבורי, להכריח לשתוק לגביו, וכך לא לדעת את מה שבעצם ידוע במידה זו או אחרת לכולם.

כדי שההכחשה תעבוד כראוי, יש צורך בשתיקה כפולה: הן לגבי המידע עצמו והן לגבי העובדה ששותקים לגביו. מי שמפר את השתיקה צריך להיות מורחק מהקולקטיב באופן סמלי או פיזי. המידע שלא מדברים עליו הוא בגדר "סוד גלוי", שבניגוד לסוד רגיל, ככל שיותר אנשים בקבוצה יודעים עליו ושומרים אותו כסוד, כך יש פחות סיכוי ש"יתגלה". מכאן ברור גם כיצד אפשר לגרום לו להפסיק לתפקד כסוד: לדבר עליו במרחב הציבורי, ובמקביל לכך לדבר גם על האיסור החברתי לדבר עליו.

אנשים בעלי מעמד חברתי או פוליטי שולי, למשל ערבים או מי ששייך לשמאל הלא ציוני, לא יסכנו את מעמדו של הסוד הגלוי אם ידברו עליו בפומבי, אף על פי שגם הם עלולים לסבול מסנקציות חברתיות למען יראו וייראו. כך, ההפגנות מעוטות המשתתפים נגד המלחמה, שהתקיימו כמעט מראשיתה והנכיחו את הפגיעה הקשה באוכלוסייה האזרחית בעזה, זכו לסיקור תקשורתי מינימלי, מצד אחד, ופוזרו לא פעם באלימות על ידי המשטרה, מצד שני. המסר לציבור הרחב היה שהן לא לגיטימיות. גם הפרויקט המרשים של ההיסטוריון לי מרדכי, שתיעד באופן דקדקני את אירועי המלחמה הקשים מיומה הראשון, לא הותיר בשלב הראשון חותם מעבר לחוגי השמאל הרדיקלי משום שיוזמו לא היה מוכר לקהל הרחב.

לעומת זאת, כאשר קשר השתיקה נשבר על ידי אנשים בעלי הון סמלי גבוה, שלמות הסוד נמצאת בסכנה גדולה בהרבה. לכן, הדמות שפערה את הסדק המשמעותי הראשון בחומת השתיקה בחברה הישראלית-יהודית לגבי הנעשה בעזה הוא הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, שבנובמבר 2024 הצהיר שבעזה מתרחש טיהור אתני, וסירב – בניגוד לרבים אחרים בהמשך - לחזור בו מדבריו גם כשהופעל עליו לחץ.

להצהרתו, שזכתה לנראות תקשורתית רבה, היה אפקט ציבורי משמעותי במיוחד בשל עברו הצבאי המפואר וגם בשל היותו איש ימין. אמנם הוא לא סחף בעקבותיו המונים שהחלו לראות את האור, אבל הוא הציג לראשונה את עצם האפשרות שאדם הנטוע בלב הקונצנזוס יבקר את המלחמה בגלל המעשים הלא מוסריים שנעשים בה כלפי התושבים העזתיים.

נקודת הציון הבאה היתה כתבת שער בולטת של ניר חסון וחנין מג'אדלה ב"מוסף הארץ" בסוף מרץ 2025 שבה – לראשונה בכלי תקשורת ישראלי שאינו נתפס כאיזוטרי – הוצגו תמונות רבות של ילדים פלסטינים שנהרגו מהפצצות צה"ל. "הארץ" הוא אמנם עיתון המזוהה עם השמאל ונתפס כאליטיסטי, וככזה אינו זוכה לחשיפה שנהנים ממנה כלי התקשורת של הזרם המרכזי ואף מוחרם במידה רבה על ידי הימין, אך בשל איכותו והוותק שלו משקלו הסגולי בעיצוב הסדר הציבורי התקשורתי חורג בהרבה מכמות קוראיו.

כפי שיעלון הראה לראשונה לישראלים רבים שאפשר להיות גם ממסדי וגם לגנות את מעשי ישראל בעזה, כך "הארץ" הראה לכלי התקשורת האחרים לראשונה שאפשר להראות באופן ויזואלי את הסבל הפלסטיני ולהתוודע לזהות ההרוגים והסובלים מבלי שהשמים ייפלו.

המהלכים החלוציים הללו אפשרו את הרחבת הסדקים בחודשים הבאים, דבר שבא לידי ביטוי במגוון מופעים: התבטאויות של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה; "פליטת הפה" של יאיר גולן על כך ש"מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב"; הפגנות דוממות בתל אביב, שגדלו משבוע לשבוע במהירות מפתיעה, שבהן הוצגו תמונות של ילדים שנהרגו בעזה (ובאחרות – סירים ריקים); הצגת תמונות – תחילה מרוטשות ולאחר מכן גלויות - של ילדים רעבים בעזה (אמנם תוך מסגורן כחשודות) במהדורות החדשות;

עיתונאים בודדים, כמו אלבז-פלפס, שהתעקשו להזכיר את הנושא האסור בבמות פופולריות; עצומת האמנים, שכמה מהחתומים עליה הן אושיות תרבות מרכזיות בעלי מוניטין רב; סיקור תקשורתי רחב יחסית של הפגנה מול ביתו של הרמטכ"ל שבה שפכו המפגינים צבע אדום כדי לייצג את הזוועה המתחוללת בעזה (שכתגובה לה, המעידה על עוצמת הפאניקה השוררת בישראל בנוגע לייצוג של מרחץ הדמים העזתי, הוחלט להכריז על הבית כשטח צבאי סגור); קולנוענים שהגיעו לטקס פרסי אופיר עם חולצה שעליה הכיתוב "ילד הוא ילד".

כל אלה זכו ועדיין זוכים לתגובות-נגד קשות מאוד מצד רבים ורעים בחברה הישראלית, מעידן עמדי דרך קק"ל ושי גליק ועד בני גנץ, הכוללות בין היתר נאצות, איומים בסנקציות כלכליות וקריאות למעצר של מפירי הטאבו. מתקפת הנגד הזו גרמה לחלק משוברי השתיקה לחזור בהם ולהתנצל, אבל היא גם מעידה על החשיבות הרבה של המאבק הזה.

אם נצליח להשתחרר מההכחשה הגדולה שאנחנו חיים בתוכה, נפגע באופן משמעותי במנוע שמניע את מלחמת הנצח ונקצר את אורך חייו

אם קשר השתיקה בנוגע לעזה לא היה אלמנט קריטי להמשך ניהול המלחמה תוך פגיעה בהיקפים בלתי נתפסים בחפים מפשע, הוא לא היה מעורר תגובות ואיומים כה קשים. זוהי הוכחה עקיפה לכך שכדי לסיים את המלחמה המחרידה שמתנהלת בעזה בשנתיים האחרונות יהיה הכרח להרחיב את הנראות של מה שבאמת מתחולל בה במרחב הציבורי. רק כך אפשר יהיה להתחיל לערער את דינמיקת "כפיית החזרה", במונחים פרוידיאניים, של ה-7 באוקטובר, כלומר, את החשיבה הטראומטית של הציבור הישראלי שהאירוע הנורא ההוא ממשיך ומתרחש בכל יום מחדש ושלכן כל מעשה של ישראל נגד העזתים – אכזרי ככל שיהיה - הוא בגדר הגנה עצמית לגיטימית.

אפשר לטעון, ובצדק, שהנכחת המצב הנורא בעזה לבדה לא תספיק כדי לסיים את המלחמה הלא מוסרית שאנו שקועים בה: הדברים תלויים מן הסתם קודם כל בגחמות של טראמפ, בקונסטלציה המשתנה במערכת הפוליטית בישראל, בכמות המילואימניקים שיסכימו לשוב ולהתגייס למלחמה בתקופה הקרובה ובהיקף הסנקציות של מדינות העולם על ישראל.

אבל אם נצליח להשתחרר מההכחשה הגדולה שאנחנו חיים בתוכה ולהחזיר את מרכז הבקרה התודעתי של החברה הישראלית – שכרגע מכויל לדה-הומניזציה מוחלטת של העזתים ולפיכך מסוגל לזהות סבל רק בצד אחד – לקיים בוחן תקין או לפחות מתקרב לסביר של המציאות בעזה, נפגע באופן משמעותי במנוע שמניע את מלחמת הנצח, ונקצר את אורך חייו.

חומת ההכחשה החלה להיסדק בחודשים האחרונים. חיוני להמשיך ולהפעיל עליה לחץ עד שתתמוטט כליל.

ד"ר אמנון יובל הוא היסטוריון, חוקר חינוך וחבר בקבוצת "דגל שחור באקדמיה"