ב‑4 ביוני 1989 קיימה המפלגה הקומוניסטית בפולין בחירות חופשיות חלקיות, ואלה התניעו שרשרת של אירועים שבסופו של דבר סילקו את הקומוניסטים מהשלטון. זמן לא רב אחר כך, הפגנות שקראו לחופש הדיבור, לאחריותיות ולדמוקרטיה סייעו בהפלת המשטרים הקומוניסטיים בגרמניה המזרחית, בצ'כוסלובקיה, בהונגריה וברומניה. בתוך שנים אחדות, ברית המועצות עצמה חדלה להתקיים.

באותו יום, 4 ביוני 1989, המפלגה הקומוניסטית בסין הורתה לצבא לסלק אלפי סטודנטים מכיכר טיאננמן. בדומה למפגינים במזרח אירופה, הם דרשו חופש דיבור, אחריותיות ודמוקרטיה. אולם בסין, חיילים עצרו והרגו את המפגינים בבייג'ינג וברחבי המדינה ואחר כך לכדו את מנהיגי תנועת המחאה ואילצו אותם להתוודות ולהביע חרטה. כמה מהם ישבו שנים בכלא. אחרים הצליחו לחמוק מרודפיהם ולהימלט מהמדינה לתמיד.

בעקבות האירועים האלה, הסינים הגיעו למסקנה שאפילו התגובה הזאת לא היתה מספקת. על מנת למנוע מהגל הדמוקרטי ששטף אז את מזרח אירופה להתפשט עוד מזרחה, מנהיגי סין שמו לעצמם למטרה לחסל לא רק את האנשים, כי אם גם את הרעיונות שהניעו את המחאות: שלטון החוק, הפרדת הרשויות, חופש הדיבור וההתכנסות וכל העקרונות שבאו מהעולם הדמוקרטי ושכונו בפיהם "זיהום רוחני". זמן רב לפני ששי ג'ינפינג העלה את סין על הנתיב המוביל לשלטון יחיד, הסינים החלו להשתמש בטכנולוגיות מידע חדשות, שבאותו זמן רק התחילו לחולל שינויים בפוליטיקה ובשיח ברחבי העולם.

אפילו בשעה שהמערכת הזאת כבר היתה בשלבי הקמה, איש לא האמין שהיא תעבוד. התמימות שגילו האמריקאים בנוגע לתפקיד שקיוו כי ימלא הסחר בבניית הדמוקרטיה היא כאין וכאפס לעומת האופטימיות המופרזת שגילו ביחס לטכנולוגיה. כדאי לשוב ולהיזכר באותו אולם מלא במומחים למדיניות חוץ, שהגיבו בצחוק כשהנשיא קלינטון העיר, בשנת 2000, שכל ניסיון של סין לשלוט באינטרנט יהיה דומה ל"ניסיון להצמיד ג'לי לקיר". ספרים עם שמות כמו "Here Comes Everybody" ו‑"Virtuous Reality" טענו בשעתו שהאינטרנט יוביל לפריחה בארגון עצמי[1] ואפילו לרנסנס תרבותי. אפילו ב‑2012, מבקר ב"ניו יורק טיימס" עוד הרשה לעצמו להמעיט בחשיבות הרעיון שהבעתי באחד מספרי, ולפיו האינטרנט עלול להיהפך לאמצעי שליטה. "ולדימיר פוטין אולי עוד יהפוך אותה לנביאה", כתב עלי מקס פרנקל, "אבל עד כה במאה הנוכחית, הטכנולוגיה הוכחה כאמצעי הגנה מבורך מפני עריצות".

בשעה שאנחנו עדיין התפייטנו בהתלהבות על הדרכים הרבות שבהן יפיץ האינטרנט את הדמוקרטיה, הסינים עסקו בתכנון המערכת שיש המכנים אותה "חומת האש הגדולה של סין". למרות הרמיזה החביבה להיסטוריה, הכינוי הזה מטעה. "חומת אש" נשמעת כמו עצם פיזי, ואילו מערכת ניהול האינטרנט ‑ לאמיתו של דבר, ניהול השיח ‑ של סין כוללת מרכיבים שונים ורבים, החל ממערכת משוכללת של חסמים ומסננים שמונעים ממשתמשי האינטרנט לראות מילים וביטויים מסוימים. דוגמאות מפורסמות לכך הן "טיאננמן", "1989" ו"4 ביוני", אבל ישנן רבות נוספות. בשנת 2000, תחת השם "הוראת שעה בנוגע לתקנות לניהול תכנים באינטרנט", הוטל איסור על קשת רחבה מאוד של תכנים, לרבות כל דבר ש"מסכן את הביטחון הלאומי, חושף סודות מדינה, חותר תחת הממשלה, מערער את אחדות האומה" ו"פוגע בכבוד המדינה ובאינטרסים שלה" ‑ במילים אחרות, כל דבר שאינו מוצא חן בעיני הרשויות. הרשתות החברתיות בסין הורשו לשגשג, אבל רק בתנאי שישתפו פעולה עם שירותי הביטחון, שמלכתחילה תכננו אותן כך שיאפשרו מעקב אחרי המשתמשים.

המערכת הזאת נבנתה בסיוע חברות זרות, שבתחילה עטו על שוק האבטחה החדש הזה, בדיוק כשם שהזדרזו בשעתו להיכנס לשווקים הפיננסיים הפוסט‑סובייטיים. בשלב מסוים, מיקרוסופט הכניסה שינויים בתוכנת הבלוגים שלה כדי להתאימה לפרוטוקולים של "חומת האש הגדולה". יאהו הסכימה לחתום על "התחייבות פומבית בנושא משמעת עצמית", שבה הובטח שמנוע החיפוש שלה יסנן תוצאות עם מונחים אסורים. חברה אמריקאית נוספת, סיסקו מערכות, מכרה לסין ציוד במאות מיליוני דולרים, לרבות טכנולוגיה לחסימת תעבורה לאתרי אינטרנט אסורים. כשכתבתי על המכירות האלה ב‑2005, דובר מסר לי שמדובר ב"אותו ציוד טכנולוגי שמשמש את הספרייה המקומית שלך לחסימת פורנוגרפיה" והוסיף, "איננו עושים שום דבר שמנוגד לחוק". פעיל זכויות האדם הסיני המנוח, הארי ווּ, סיפר לי שנודע לו מנציגי סיסקו בסין, שלחברה היו חוזים לאספקת טכנולוגיה לרשויות המשטרה ב‑31 מחוזות לפחות.

משרדי גוגל סין בבייג'ינג, 2009 (צילום: Fan Yang, רישיון CC BY-SA 4.0)

ואולם, כמו בתחומים רבים נוספים, סין הטמיעה את הטכנולוגיה שנזקקה לה ואז דחקה החוצה את החברות הזרות. גוגל עשתה מאמצים להיצמד לכללי "חומת האש הגדולה" ולבסוף, ב‑2010, הרימה ידיים בעקבות מתקפת סייבר שתוזמרה על ידי צבא השחרור העממי. מאוחר יותר, החברה עבדה בחשאי על פיתוח גרסה של מנוע החיפוש שלה שתתאים לכללי הצנזורה הסינית, אבל ב‑2018 זנחה גם את הפרויקט הזה, בעקבות מחאות מצד עובדיה וביקורת ציבורית. ב‑2009 הטילה סין איסור על השימוש בפייסבוק וב‑2014 אסרה על השימוש באינסטגרם. טיקטוק, אף על פי שהומצאה על ידי חברה סינית, מעולם לא הורשתה לפעול בסין.

נוסף על כך, המשטר בסין הרחיב את גבולות התערבותו אל מעבר למרחב הסייבר ולמד לשלב מערכות עיקוב מקוונות עם אמצעי דיכוי אחרים, לרבות מצלמות אבטחה, ביקורות משטרתיות ומעצרים. הגרסה המתוחכמת ביותר של מערכת משולבת זו פועלת כיום במחוז שינג'יאנג, מקום מושבם של האויגורים, בני המיעוט המוסלמי בסין.

בעקבות שורה של מחאות פוליטיות שהתקיימו שם ב‑2009, ממשלת סין החלה לעצור אויגורים ולכלוא אותם, ונוסף על כך עשתה ניסויים בשיטות חדשות של פיקוח מקוון ובלתי מקוון. האויגורים נדרשו להתקין בטלפונים שלהם "אפליקציות השגחה", שמחפשות ללא הרף "וירוסים אידיאולוגיים", לרבות פסוקי קוראן ואזכורים דתיים, וכן התבטאויות חשודות בהתכתבויות מכל הסוגים. האפליקציות מסוגלות לנטר רכישות של ספרים דיגיטליים, לאתר מיקום של אנשים ספציפיים ולשדר את המידע למשטרה. הן מסוגלות גם לזהות התנהגות יוצאת דופן: כל מי שמוריד רשת וירטואלית פרטית, כל מי שלא מתחבר לאינטרנט כלל וכל מי שצריכת החשמל בביתו חריגה (דבר שעשוי להעיד על הימצאותו של אורח חשאי) יכול לעורר חשד. טכנולוגיה לזיהוי קול ואפילו דגימות דנ"א משמשות למעקב אחר כל תנועותיהם של האויגורים, ברגל או ברכב.

בסופו של דבר, מערכת זו תוכל להיפרש ברחבי סין כולה, שמאות מיליוני מצלמות אבטחה כבר פרושות בה ומנטרות מרחבים ציבוריים. תוכנות של בינה מלאכותית וזיהוי פנים כבר מזהות את מי שחולפים על פני המצלמות, ובו ברגע מקשרות בינם לבין מידע נוסף שהושג מטלפונים, מרשתות חברתיות וממקורות אחרים. מערכת "ניקוד חברתי", שכבר פועלת ומחברת בין שפע של מסדי נתונים, מכניסה לרשימות השחורות את מי שמפרים את הכללים. מערכת זו מכונה לפעמים בכינוי התמים "טכנולוגיית העיר הבטוחה", כאילו תכליתה היחידה היא לשפר את זרימת התנועה בכבישים, והיא אכן עושה גם את זה.

אבל בטיחות רחוקה מלהיות המטרה היחידה של המערכת הזאת. הכתב לענייני היי‑טק רוס אנדרסן כתב ב"אטלנטיק" שבקרוב "אלגוריתמים סיניים יהיו מסוגלים לחלץ ולשרשר נתונים מתוך קשת רחבה של מקורות ‑ תיעוד של נסיעות, חברים ועמיתים, הרגלי קריאה, רכישות ‑ במטרה לחזות התקוממות פוליטית לפני שתתרחש". עם כל פריצת דרך חדשה, עם כל התקדמות בתחום הבינה המלאכותית, סין הולכת ומתקרבת להשגת יעדה הנכסף: מערכת שתהיה מסוגלת לא רק לסלק מהאינטרנט את המילים "דמוקרטיה" ו"טיאננמן", אלא גם לחסל את החשיבה שמובילה אנשים להיעשות פעילי דמוקרטיה או להשתתף במחאות פומביות בחיים הממשיים.

מדינות נוספות עלולות ללכת בעקבותיה. מערכות "טכנולוגיית העיר הבטוחה" וכן מערכות מעקב ובינה מלאכותית נמכרו על ידי ענקית הטכנולוגיה הסינית וואווי לפקיסטן, לברזיל, למקסיקו, לסרביה, לדרום אפריקה ולטורקיה. אחת מזרועות שירותי הביטחון של מלזיה סגרה עסקה עם חברה סינית, ולפיה טכנולוגיית הבינה המלאכותית שלה תסייע לה להשוות בזמן אמת בין תצלומים ממצלמות לתצלומים במסד נתונים מרכזי. סינגפור רכשה מגוון דומה של מוצרים ואפילו הודיעה שהיא מתכננת להתקין מצלמות בעלות טכנולוגיה לזיהוי פנים על כל עמוד תאורה בתחומה. הנשיא מננגגואה רכש טכנולוגיה לזיהוי פנים עבור זימבבואה, כביכול לצורך תכנון "אפליקציות אבטחה חכמות בנמלי תעופה ובתחנות רכבות ואוטובוסים", אבל ברור שניתן להשתמש בה גם לצורך פיקוח פוליטי.

המשך התפשטותם של רעיונות אלה הוא רק עניין של זמן, ובסופו של דבר הם יקרצו גם למנהיגי מדינות דמוקרטיות. כמה ממרכיבי "טכנולוגיית העיר הבטוחה" אכן יכולים לסייע למאבק בפשיעה, ודמוקרטיות רבות מנסות אותה. נוסף על כך, משטרים דמוקרטיים, במיוחד מהסוג ההיברידי, מסוגלים בהחלט לייצר ולהפעיל טכנולוגיית מעקב בכוחות עצמם ולהשתמש בה נגד מבקרים ויריבים פוליטיים ולא רק נגד עבריינים או טרוריסטים אמיתיים.

רוגלת הטלפונים הניידים פגסוס, שפותחה על ידי חברת NSO הישראלית, שימשה למעקב אחר עיתונאים, פעילים פוליטיים ויריבים פוליטיים בהונגריה, בקזחסטן, במקסיקו, בהודו, בבחריין, ביוון ועוד. ב‑2022, ממשלת פולין דאז, בהנהגתה של מפלגת חוק וצדק הלאומנית‑פופוליסטית, השתילה את תוכנת פגסוס בטלפונים של כמה מחברי ועמיתי, שהיו כולם מזוהים עם האופוזיציה הפוליטית של אותם ימים.

הוויכוח בשאלה איזה מידע על אזרחים אמריקאים מותר או אסור לממשלת ארצות הברית להחזיק נהפך ב‑2013 לנושא שעמד במרכזה של שערורייה בינלאומית, כאשר אדוארד סנודן, שעבד בשירות הסוכנות לביטחון לאומי, חשף את שיטות עבודתה ותכסיסיה, ובמקביל פרסם אלפי מסמכים ובהם פרטים על מבצעים צבאיים אמריקאיים ברחבי העולם. סנודן נמלט לרוסיה ושוהה בה עד היום.

ישנם הבדלים חשובים בין אופן השתלשלותם של סיפורים כאלה בדמוקרטיות ובדיקטטורות. ההדלפות של סנודן נדונו בהרחבה. עיתונאים זכו בפרסי פוליצר על חקירתן. גם השערורייה של רוגלת פגסוס בפולין נחשפה ונחקרה לבסוף, תחילה על ידי אמצעי התקשורת ואחר כך על ידי ועדה פרלמנטרית. אם אף שערורייה דומה מעולם לא התגלתה בסין, ברוסיה, באיראן או בקוריאה הצפונית, זה משום שאין בהן ועדות מחוקקים או אמצעי תקשורת חופשיים שיכלו למלא תפקיד זהה.

אף על פי כן, השימוש שנעשה בעולם הדמוקרטי ברוגלות ובאמצעי מעקב מסייע למשטרים אוטוקרטיים להצדיק את השימוש הפסול שהם עצמם עושים בטכנולוגיות האלה. ככל שיגדל מספר המדינות המאמצות את מערכות המעקב, ההסתייגויות האתיות והמוסריות ילכו ויתפוגגו.

סין מייצאת את הטכנולוגיות האלה מטעמים מסחריים ואולי למטרות ריגול, אבל גם משום שהפצתן מצדיקה את השימוש בהן בתחומה: ככל שיתמעטו ההסתייגויות משימוש במעקב המוני מחוץ לסין, כן תפחת הסכנה לביקורת מבית. נוסף על כך, רודנים, מפלגות פוליטיות ואליטות, שנעשו תלויים בטכנולוגיה סינית מתקדמת לצורך שליטה בתושבי מדינתם, עשויים להתחיל לחוש מחויבות, ואולי אפילו הכרח, לצדד בסין מבחינה מדינית על מנת להישאר בשלטון. לטענתו של סטיבן פלדשטיין, המומחה לטכנולוגיה דיגיטלית, ככל שסין תצליח "לגרום למדינות אחרות לאמץ מודל משילות דומה לזה שלה, כך יפחת האיום הנשקף להגמוניה שלה מצד אותן מדינות".

ואולם, אפילו שיטות המעקב המתוחכמות ביותר אינן ערובה להצלחה. במהלך שנות הקורונה, ההגבלות שהטילה ממשלת סין על תנועה פיזית היו החמורות ביותר שחוו רוב הסינים אי‑פעם. מיליוני אנשים הוכרחו להישאר בבתיהם ולעתים אף נכלאו בהם. המונים הוכנסו למחנות הֶסגר ממשלתיים. עם זאת, הסגרים עוררו גם את המחאות הנזעמות והנמרצות ביותר שנראו בסין זה שנים רבות. בסתיו 2022, צעירים שמעולם לא השתתפו בהפגנה ולא יכלו לזכור את טיאננמן התקהלו ברחובות בייג'ינג ושנגחאי כדי להציב על סדר היום את חופש התנועה וחופש הדיבור. במחוז שינג'יאנג, שבו הסגרים היו הממושכים וההדוקים ביותר בכל סין וההגבלות על האינטרנט הן החמורות והמקיפות ביותר, אנשים יצאו לרחובות ושרו את ההמנון הלאומי של סין, תוך הדגשת משפט אחד ממילותיו: "התקוממו, אתם המסרבים להיות עבדים!" קטעי וידיאו של שירתם זכו לתפוצה רחבה, שכן הרוגלות והמסננים לא זיהו את ההמנון הלאומי כסימן למרי.

הלקח עבור אוטוקרטיה בע"מ היה מבשר רעות: אפילו במדינה שבה הכול נמצאים תחת מעקב מתמיד, חוויית העוול והעריצות תמיד תגרום לאנשים להקצין. זעם כלפי שרירות הלב של השלטון תמיד יגרום למישהו להתחיל לחשוב על שיטה חלופית, על דרך טובה יותר לניהול החברה. עוצמתן של הפגנות אלה והזעם הכללי יותר ששיקפו עוררו את פחדן של רשויות סין עד כדי כך שהן הסירו את הסגרים ואפשרו לנגיף להתפשט. מבחינתן, מקרי מוות נוספים היו עדיפים על זעם ומחאה בקרב הציבור.

לא מן הנמנע שהופקו גם לקחים רחבים יותר. בדומה להפגנות נגד פוטין ברוסיה ב‑2011, או למחאות הענק ברחובות קראקס שנים אחדות אחר כך, אפשר שההפגנות של 2022 בסין סיפקו למשטרים אוטוקרטיים סיבה נוספת להפנות את מנגנוני הדיכוי שלהם כלפי חוץ, אל העולם הדמוקרטי. אם אנשים נמשכים באופן טבעי לרעיון זכויות האדם, לעולם המונחים של הדמוקרטיה, לשאיפה לחירות ‑ חייבים להרעיל את הרעיונות האלה. לשם כך אין די במעקב ובשיטת ממשל שבולמת רעיונות ליברליים. דרושה גם תוכנית מתקפה, נרטיב שמחבל ברעיון הדמוקרטיה, בכל מקום בעולם שנעשה בו שימוש.

עצרת אמת במוסקבה נגד תעמולה בתקשורת, 13.4.2014 (צילום: Ilya Schurov from Moscow, Russia, רישיון CC BY 2.0)

במאה ה‑20, התעמולה של מפלגות קומוניסטיות היתה כובשת ומעוררת השראה, או לכל הפחות נועדה להיות כזאת. כרזות, יצירות אמנות, סרטים ועיתונים ציירו עתיד ורוד וזוהר, גדוש בתי חרושת מצוחצחים, יבולים חקלאיים בשפע, פועלים נלהבים ונהגי טרקטור חסונים. הארכיטקטורה נועדה להדהים, המוזיקה ‑ להטיל מורא, הטקסים והמצעדים ‑ לעורר יראת כבוד. להלכה, האזרחים היו אמורים לחוש חדורי התלהבות, השראה ותקווה. למעשה, התעמולה מהסוג הזה הביאה לתוצאות הפוכות, שכן אנשים לא התקשו להשוות בין מה שראו בכרזות ובסרטים לבין המציאות העלובה בהרבה.

עדיין קיימות כמה אוטוקרטיות שמציגות את עצמן לאזרחיהן כמדינות למופת. דוגמה בולטת היא קוריאה הצפונית, שמקיימת מצעדים צבאיים עתירי להטוטים אקרובטיים ודיוקנאות ענק של מנהיגה, במידה רבה בסגנון הסטליניסטי. אבל רבים מתועמלני אוטוקרטיה בע"מ למדו מטעויות המאה ה‑20. הם אינם מבטיחים לבני ארצם חזון אוטופי ואינם מלהיבים אותם לבנות עולם טוב יותר. אדרבה, הם מלמדים אנשים להיות ציניים ופסיביים, שהרי שום עולם טוב יותר אינו נראה באופק. מטרתם היא לשכנע אנשים לא להתערב בעניינים לא להם, להימנע מעיסוק בפוליטיקה ולעולם לא לקוות לחלופה דמוקרטית: המשטר שלנו אולי מושחת, אבל כל האחרים מושחתים גם הם. אולי אינכם מחבבים את המנהיג שלנו, אבל האחרים גרועים יותר. החברה שלנו אולי לא מוצאת חן בעיניכם, אבל אנחנו לפחות חזקים, ואילו העולם הדמוקרטי חלש, מנוון, מפולג, גוסס.

במקום לתאר את סין כחברה המושלמת, תעמולת הפנים בסין של ימינו מכוונת להשרשת גאווה לאומית, בהתבסס על הישגיה הממשיים של המדינה בפיתוח כלכלתה ובהשבת כבודה הלאומי. המשטר בסין מתפאר גם בניגוד שבין ה"סדר" המאפיין אותו לבין התוהו ובוהו או האלימות המאפיינים את הדמוקרטיה. אמצעי התקשורת בסין לעגו לתגובה הרפה של ארצות הברית למגפת הקורונה, באמצעות סרט הנפשה המסתיים בתמונה של פסל החירות מחובר לעירוי תוך‑ורידי.

מאוחר יותר דיווח העיתון הסיני "גלובל טיימס" שהסינים מכנים את התקוממות 6 בינואר 2021, אירוע ההסתערות על גבעת הקפיטול בוושינגטון, "קארמה" ו"גמול הולם": "למראה מחזות כאלה, סינים רבים נזכרים כמובן מאליו כיצד ננסי פלוסי שיבחה בשעתו את אלימותם של המפגינים בהונג קונג כ'מראה משובב עיניים'" (פלוסי שיבחה כמובן הפגנות שקטות ולא אלימות). נוסף על כך מספרים לסינים שכוחות התוהו ובוהו האלה מאיימים לשבש את חייהם שלהם ומעודדים אותם לצאת ל"מאבק עממי" נגד השפעות זרות או מרגלים זרים: "כוחות עוינים זרים פועלים במלוא המרץ, ועלינו לעמוד על המשמר ללא הרף למען ביטחוננו הלאומי".

הרוסים שומעים עוד פחות על המתרחש בעריהם. במקום זאת מספרים להם כל הזמן על שקיעתם של מקומות שאינם מוכרים להם ושרובם מעולם לא ביקרו בהם: ארצות הברית, צרפת, בריטניה, שוודיה, פולין ‑ מדינות שכביכול נגועות בניוון, בצביעות ובפחד לא רציונלי מפני רוסיה. מחקר שנערך על שידורי הטלוויזיה הרוסית בשנים 2014‑2017 מצא שידיעות שליליות על אירופה הופיעו בממוצע 18 פעמים ביום בשלושת הערוצים העיקריים, שכולם בשליטת המדינה. חלק מהידיעות היו בעליל מפוברקות (ממשלות באירופה גונבות ילדים ממשפחות הטרוסקסואליות ומוסרות אותם לזוגות הומוסקסואליים!), אבל גם ידיעות אמיתיות נבררו בקפידה על מנת לתמוך ברעיון שחיי היומיום באירופה מפחידים וכאוטיים, שהאירופאים חלשים ובלתי מוסריים ושהאיחוד האירופי הוא רודני ודוגל במדיניות של התערבות, או לחלופין, עומד להתפרק. המטרה ברורה: למנוע מהרוסים להזדהות עם אירופה, בניגוד לנטייתם בעבר.

התיאור של ארצות הברית לא היה שונה בהרבה, אולי רק דרמטי יותר. אמריקאים שכמעט לא מקדישים מחשבה לרוסיה היו נדהמים לגלות כמה זמן מקדישה הטלוויזיה הממלכתית הרוסית למלחמות התרבות בארצות הברית, במיוחד למחלוקות בנושאי מגדר. פוטין עצמו הפגין רמה מפחידה של התמצאות בוויכוחים בטוויטר בנושא זכויות טרנסג'נדרים והביע בלעג הזדהות עם אנשים שלדבריו "נמחקו".

במידת מה המעשה נועד להמחיש לרוסים שאין דבר ראוי להערצה בעולם הליברלי הדמוקרטי. אבל זאת גם דרכו של פוטין לבנות בריתות בין הקהל המקומי שלו לבין תומכיו באירופה ובאמריקה הצפונית, שבהן הוא נהנה מאהדה בחוגי הימין הקיצוני הסמכותני, לאחר שהצליח לשכנע כמה שמרנים תמימים שרוסיה היא "מדינה נוצרית לבנה".

בפועל, הנוכחות בכנסיות ברוסיה דלה מאוד, ההפלות חוקיות והאוכלוסייה מתאפיינת במגוון עדתי רחב, לרבות מיליוני אזרחים מוסלמים. רפובליקת צ'צ'ניה, מחוז אוטונומי שהוא חלק מהפדרציה הרוסית, מנוהלת בחלקה על פי חוקי השריעה, ונעשו בה מעצרים והוצאות להורג של גברים הומוסקסואלים בשם טוהר האסלאם. רשויות המדינה ברוסיה רודפות ומדכאות מאמיני זרמים דתיים רבים ‑ פרט לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, הפועלת באישור המדינה ‑ לרבות פרוטסטנטים אוונגליים.

אף על פי כן, תיאורו של פוטין את רוסיה כמנהיגת ברית של מדינות מסורתיות וחזקות שניצבת מול דמוקרטיות חלשות קנה לו חסידים בארצות הברית. הלאומנים הלבנים שצעדו בהפגנה הזכורה לשמצה ב‑2017 בשארלוטסוויל, שהידרדרה לאלימות, שאגו בין יתר הסיסמאות, "רוסיה היא ידידתנו".

רוסיה לוקחת חלק בארגונים בינלאומיים שמתיימרים לקדם ערכים נוצריים או מסורתיים וחשודה במימון כמה מהם בחשאי. פוטין שולח מעת לעת מסרים לקהל התומכים הזה. "אני תומך בגישה המסורתית שלפיה אישה היא אישה, גבר הוא גבר, אמא היא אמא ואבא הוא אבא", אמר במסיבת עיתונאים בדצמבר 2023, כמעט כאילו היתה בכך משום הצדקה למלחמה באוקראינה. ממש לפני מסיבת העיתונאים הזאת, ממשלת רוסיה הוציאה אל מחוץ לחוק את מה שכינתה "תנועת הלהטב"ק+ הבינלאומית" בנימוק שמדובר בסוג של "קיצוניות", והמשטרה החלה לפשוט על ברים של הקהילה.

ברחבי העולם האוטוקרטי הרבו לחקות את הניצול הציני הזה של הרגשות העזים בנוגע לזכויות הקהילה הגאה ולפמיניזם. ב‑2014, יוורי מוסווני, נשיא אוגנדה זה יותר מ‑30 שנה, העביר אף הוא חוק "נגד הומוסקסואליות", הקובע עונש של מאסר עולם לזוגות חד‑מיניים שמתחתנים ומגדיר כעבירה פלילית "עידוד" של סגנון חיים הומוסקסואלי. בכך שהצית מאבק בנושא זכויות הגייז, הוא הצליח לגבש את תומכיו מבית ובה בעת לנטרל ביקורת מחוץ על משטרו. הוא האשים מדינות דמוקרטיות ב"אימפריאליזם חברתי". "לא נקבל תכתיבים מזרים. זאת הארץ שלנו", הכריז.

גם ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, מדינה היברידית לא ליברלית, משתמש ברעיון של מלחמת תרבות כדי להתחמק מדיון על השחיתות בה. הוא אימץ את התואנה שהמתח המתמשך בין ממשלתו לממשלת ארצות הברית נוגע לסוגיות של דת ומגדר, בשעה שבפועל היחסים הרעועים נובעים מקשריו הכלכליים והמדיניים העמוקים עם רוסיה ועם סין.

אוטוקרטים אחרים משתלטים על השיח בארצותיהם בכך שהם מושכים תשומת לב מירבית אל עצמם. הוגו צ'אווס נהג להופיע בקביעות בתקשורת בוונצואלה, תוך שהוא דוחק את לוח השידורים הרגיל ומשתלט על כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו בבת אחת. בימי ראשון הנחה תוכנית אירוח בשם "אלו פרזידנטה" שנמשכה שעות ובה הגיש לצופים מונולוגים ארוכים על פוליטיקה או על ספורט וכן אנקדוטות אישיות ושירים. לפעמים הזמין ידוענים כמו נעמי קמפבל ושון פן להצטרף אליו.

במובנים מסוימים, השתלטותו על השיח בארצו התוותה את הדרך למסע הבחירות של דונלד טראמפ ב‑2016, אם כי טראמפ השתמש ברשתות חברתיות ולא בטלוויזיה כדי להשיג שליטה בשיח. שני האישים גם שיקרו שוב ושוב, ובבוטות, כמו דיקטטורים אחרים בימינו. חוקרת מדע המדינה ליסה וֵדין ציינה שהמשטר בסוריה מפרסם שקרים מגוחכים כל כך, עד שאין שום סיכוי שמישהו יאמין להם. לדוגמה, בשיאה של מלחמת האזרחים, המשטר הודיע שסוריה היא יעד תיירותי מצוין. ודין הסיקה ש"בדיות לאומיות" כאלה אינן מיועדות לשכנע איש אלא להמחיש את עוצמתם של אלה הטווים אותן. לעתים המטרה אינה לגרום לאנשים להאמין בשקר כי אם לפחד מהשקרן.

עניין זה מציין אף הוא היפרדות מאורחות העבר. אמנם גם המנהיגים הסובייטים שיקרו, אבל הם ניסו לשוות אמינות לכזבים שלהם. בדומה לחרושצ'וב באו"ם, הם כעסו כשהואשמו בשקרנות, ובתגובה הציגו "ראיות" בדויות או טיעוני נגד. ברוסיה של פוטין, בסוריה של אסד או בוונצואלה של מדורו, פוליטיקאים וידועני טלוויזיה משחקים לעתים קרובות משחק שונה. הם משקרים בקביעות, בצורה בוטה ושקופה, אבל כאשר השקרים שלהם נחשפים, הם אינם טורחים להעלות טיעוני נגד. ב‑2014, כאשר כוחות בשליטת רוסיה הפילו מטוס של חברת התעופה המלזית בשמי אוקראינה, ממשלת רוסיה הגיבה לא רק בהכחשה, אלא בשפע של סיפורי מעשיות, שרק חלקם מתקבלים על הדעת: היא תלתה את האשמה בצבא אוקראינה, בסי‑אַיי‑אֵיי או בקנוניה זדונית שבמסגרתה הועלו על המטוס 298 גופות במטרה לביים התרסקות מדומה ולהכפיש את רוסיה.

הטקטיקה הזאת, שזכתה לכינוי "זרנוק כזבים", איננה מחוללת זעזוע כי אם ניהיליזם. בהינתן הסברים כה רבים, כיצד אפשר לדעת מה קרה בפועל? ומה אם לעולם לא נדע? מי שאינם מסוגלים להבין את המתרחש סביבם, מן הסתם לא יצטרפו לתנועה אדירה למען הדמוקרטיה, לא ילכו בעקבות מנהיג דובר אמת ולא יטו אוזן למי שקורא לשינוי פוליטי חיובי. אדרבה, הם יימנעו מעיסוק כלשהו בפוליטיקה. לאוטוקרטים יש מניעים כבירים לזרוע ייאוש וציניות כאלה, לא רק בארצותיהם, אלא ברחבי העולם כולו.

ידיעה באתר RT על נשיא אורקאינה וולודימיר זלנסקי (צילום מסך)

בארוחת ערב במינכן בפברואר 2023 מצאתי את עצמי יושבת מול דיפלומט אירופאי שחזר זה עתה מאפריקה. הוא נפגש שם עם כמה סטודנטים ונדהם לגלות כמה מעט הם ידעו על המלחמה באוקראינה או טרחו להתעניין בה. הם חזרו על טענותיה של רוסיה שהאוקראינים הם "נאצים", הטילו את האשמה בפלישה על נאט"ו ובאופן כללי דיברו באותה שפה שניתן לשמוע מדי ערב בחדשות ברוסיה. הדיפלומט היה מוכה תימהון. הוא גישש אחר הסברים: אולי הסיבה לכך היא מורשת הקולוניאליזם, או העובדה שהעולם המערבי הזניח את הדרום הגלובלי?[2] אולי רק הצל הארוך של המלחמה הקרה? הוא נד בראשו.

בדומה לאירופאים ולאמריקאים כה רבים, המנסים להסביר את העולם על סמך ניסיונם האישי בלבד, הוא החמיץ את ההסבר הפשוט והמתבקש ביותר. התהליך שהביא את האפריקאים ‑ כמו את תושבי אמריקה הלטינית, רבים מתושבי אסיה ולאמיתו של דבר, גם אמריקאים ואירופאים רבים ‑ לדקלם את התעמולה הרוסית בנוגע לאוקראינה איננו נובע בעיקרו מההיסטוריה הקולוניאלית של אירופה.

הגורמים העיקריים לו הם מאמציה השיטתיים של סין לרכוש אמצעי תקשורת וקהלי אליטות ברחבי העולם או להשפיע עליהם; מסעות תעמולה רוסיים ערוכים בקפידה, שחלקם מועצמים, לעתים תמורת תשלום, על ידי אנשי הימין הקיצוני בארצות הברית ובאירופה; ובמידה הולכת וגוברת, מאמציהם של אוטוקרטים אחרים ש"רוכבים" על הרשתות האלה ומשתמשים באותם תכסיסים ובאותו עולם מונחים לקידום המשטרים הלא ליברליים שלהם עצמם, במקרים רבים על מנת להשיג שליטה דומה בנרטיב. הרטוריקה האנטי‑דמוקרטית נהפכה לתופעה כלל‑עולמית.

אולי משום היותה האוטוקרטיה העשירה ביותר, ואולי משום שמנהיגיה מאמינים באמת שיש להם סיפור טוב לספר, סין עלתה על כל היתר במאמציה להציג את עצמה לעולם, ופעלה לשם כך בארצות רבות יותר ובמגוון ערוצים רחב יותר מכל חברותיה. החוקר כריסטופר ווקר טבע את המונח "עוצמה חדה" ‑ להבדיל מעוצמה צבאית "קשה" ומעוצמה תרבותית "רכה" ‑ כדי לתאר את הקמפיינים של סין, המורגשים כיום בתחומים רבים ושונים בתרבות, באמצעי התקשורת, בעולם האקדמי ואפילו בספורט. רבים מהם מתואמים על ידי "החזית המאוחדת", זרוע ההשפעה החשובה ביותר של המפלגה הקומוניסטית הסינית, המפתחת תוכניות השכלה וחילופי סטודנטים, חותרת להשיג שליטה בקהילות של סינים גולים, מקימה לשכות מסחר סיניות ויותר מכול, ידועה לשמצה בסיועה לניהול מכוני קונפוציוס, הפועלים במסגרת מוסדות אקדמיים ברחבי העולם.

מכוני קונפוציוס, שנתפסו תחילה כגופי תרבות תמימים, שאינם שונים ממכון גתה הגרמני או מאליאנס פרנסֶז הצרפתי, התקבלו בברכה באוניברסיטאות רבות, שכן סיפקו מרצים וקורסים ללימוד סינית בזול או אפילו בחינם. עם הזמן, המכונים עוררו חשד בכך שהנהיגו פיקוח על סטודנטים לסינית באוניברסיטאות אמריקאיות, בניסיון למנוע דיונים פומביים בנושא טיבט או טייוואן, ובמקרים אחדים שינו את התוכניות ללימודי ההיסטוריה והפוליטיקה של סין כדי להתאימן לנרטיבים הסיניים. אמנם בארצות הברית כבר פורקו רוב מכוני קונפוציוס, אבל במקומות רבים אחרים הם משגשגים. באפריקה לבדה פועלים כמה עשרות מכונים כאלה.

לפעילויות האלה, המעודנות יחסית, מתווספת השקעתה האדירה של סין, הנאמדת בכשבעה עד עשרה מיליארד דולר, באמצעי תקשורת ברחבי העולם. סוכנות הידיעות שינחואה, רשת הטלוויזיה העולמית של סין (CGTN), רדיו סין הבינלאומי ופורטל האינטרנט צ'יינה דיילי מקבלים כולם מימון ממשלתי נכבד, מחזיקים בחשבונות ברשתות חברתיות בשפות ובאזורים רבים ומקדמים את התכנים שלהם באמצעות מכירתם או שיתופם, או בדרכים אחרות. החדשות וחומרי הווידיאו שלהם מופקים במקצועיות, בעזרת סובסידיות גבוהות ובעלויות נמוכות יותר ממקביליהם במערב, ותמיד מציגים את סין ובעלות בריתה באור חיובי. התכנים שלהם משמשים מאות גופי חדשות באירופה, באסיה וכן באפריקה ‑ מקניה וניגריה ועד מצרים וזמביה. המרכז האזורי שלהם באפריקה שוכן בניירובי, ובו הם מעסיקים עיתונאים מקומיים בולטים ומפיקים תכנים בשפות אפריקאיות וכן בערבית, באנגלית, בצרפתית, בספרדית, ברוסית ובסינית.

לפי שעה, לא רבים צופים בערוצים הסיניים האלה, שתכניהם צפויים ולעתים קרובות משעממים, אבל בהדרגה מתרחבת תפוצתן של גרסאות בידוריות ורכות יותר של שידורי טלוויזיה בסינית. סטארטיימס, חברה פרטית למחצה של טלוויזיה בלוויין הקשורה לסין, מחזיקה כיום ביותר מ‑13 מיליון מנויים ב‑30 ממדינות אפריקה. דמי המנוי לסטארטיימס נמוכים, לא יותר מדולרים ספורים לחודש. החברה נותנת עדיפות לתכנים סיניים ‑ לא רק חדשות אלא גם סרטי קונג פו, אופרות סבון ומשחקי כדורגל של ליגת‑העל הסינית ‑ והדיאלוגים והקריינות מתורגמים כולם להאוסה, לסוואהילי ולשפות אפריקאיות נוספות. אפשר לצפות בלוויין גם בתכנים מערביים, אבל בתוספת תשלום. נוסף על כך, סטארטיימס רכשה חלק מחברה דרום אפריקאית של טלוויזיה בלוויין והקימה שותפות עם גוף שידורים ממלכתי בזמביה. בדרך זו, אפילו בידור מסוגל להעביר מסרים חיוביים בנוגע לסין.

בשונה מחלק גדול מאמצעי התקשורת במערב, גופי השידור האלה משתפים פעולה לא רק זה עם זה, אלא גם ישירות עם ממשלת סין. סין לא מפרידה בין תעמולה, צנזורה, דיפלומטיה ותקשורת המונים ולא רואה בהן פעילויות נפרדות, בין אם בתוכה פנימה ובין אם מחוצה לה. לחץ משפטי על גופי חדשות זרים, חסימת אתרי אינטרנט זרים, מבצעי הטרלה מקוונים המיועדים לפגוע בעיתונאים זרים, מתקפות סייבר ‑ כל אלה עלולים לשמש חלק מקמפיין שנועד לחתור תחת ארגון מסוים או לקדם נרטיב מסוים. המפלגה הקומוניסטית הסינית משתמשת באגודות סטודנטים ובקבוצות סחר כדי להעביר מסרים, מציעה קורסי הכשרה או מלגות לעיתונאים מקומיים ואפילו מציידת אותם בטלפונים ובמחשבים ניידים. גם זה חלק מאסטרטגיה ברורה: תועמלנים סינים מעדיפים שהמסרים שלהם יופיעו בעיתונות המקומית, תחת שמם של עיתונאים מקומיים. הם מכנים זאת "לשאול סירות כדי להגיע לים".

ברוח זאת, הסינים אף משתפים פעולה, באופן גלוי וסמוי גם יחד, עם גופי התקשורת של אוטוקרטיות אחרות. טֵלֵסוּר, רשת טלוויזיה שהוקמה בעידן צ'אווס, היא להלכה גוף שידור רב‑לאומי, אבל למעשה הנהלתה שוכנת בקראקס ושותפותיה הן ניקרגואה וקובה. חלק מהתכנים של טלסור מיועדים כנראה למשוך קהלים מקומיים הנוטים לשמאל ‑ לשם דוגמה, התקפותיה התכופות על מונסנטו, תאגיד הענק החקלאי הרב‑לאומי. גם קטעי חדשות חוץ שנבררו בקפידה מגיעים לטלסור משותפותיה, לרבות כותרות שאפשר להניח כי אינן מעוררות עניין רב באמריקה הלטינית: לדוגמה, "תרגילים משותפים של צבאות ארצות הברית וארמניה מערערים את היציבות האזורית", או "לרוסיה אין תוכניות התרחבות באירופה" ‑ שתי ידיעות שנלקחו היישר מסוכנות הידיעות שינחואה ב‑2023.

גם איראן מציעה מענה לצופים שמעוניינים בתכנים ממקורות חוץ במתכונת שונה ‑ היספאן‑טי‑וי, הגרסה דוברת הספרדית של פרס‑טי‑וי (PressTV), שירות השידור הבינלאומי של איראן, שנוטה יותר לאנטישמיות גלויה ולהכחשת השואה. אחת הכותרות ממרס 2020 הכריזה, "נגיף הקורונה החדש הוא תוצאה של מזימה ציונית". ספרד הטילה איסור על שידורי הרשת בתחומה וגוגל חסמה את שידוריה ביוטיוב, אבל הם זמינים לכל דורש ברחבי אמריקה הלטינית, ממש כשם ששידורי אל‑עאלם, הגרסה הערבית של פרס‑טי‑וי, נגישים לרבים ברחבי המזרח התיכון.

לערוץ הרוסי אר‑טי (RT) ‑ באנגלית, ראשי תיבות של "רוסיה היום" ‑ יש נוכחות רחבה יותר מאשר לטלסור או לפרס‑טי‑וי, ובאפריקה יש לו קשרים הדוקים יותר עם סין. לאחר שסולק מרשתות לוויין בעקבות הפלישה לאוקראינה, אר‑טי נעלם לזמן קצר ברבות ממדינות אפריקה, אבל אחרי שסטארטיימס הסינית קלטה אותו לשורותיה, הערוץ שב והופיע ומיד החל לבנות משרדים וקשרים ברחבי היבשת, בייחוד במדינות שנשלטות על ידי אוטוקרטים הלהוטים להדהד ולחקות את המסרים ה"מסורתיים", האנטי‑להט"ביים והאנטי‑מערביים של רוסיה, ורואים בחיוב את העובדה שאין בה עיתונות ביקורתית או חוקרת. אף על פי שממשלת אלג'יריה התנכלה לעיתונאי הערוץ הצרפתי הבינלאומי פראנס 24, נראה שאר‑טי מתקבל כיום בברכה באלג'יריה. משרדי הערוץ בדרום אפריקה נמצאים בשלבי הקמה. ערוץ אר‑טי אַקטואָלידָאד פועל לגיוס קהלים באמריקה הלטינית וכמוהו עושה ערוץ אר‑טי בערבית במזרח התיכון.

ואולם, תכליתו האמיתית של אר‑טי איננה בהכרח ערוץ הטלוויזיה עצמו. בדומה לפרס‑טי‑וי, לטלסור ואפילו לרשת הטלוויזיה העולמית של סין, אר‑טי הוא בעצם חלון ראווה, מפעל הפקות ומקור לקטעי וידיאו שניתן להפיץ באמצעות הרשתות החברתיות, ולאמיתו של דבר גם הרשתות האנושיות, שהרוסים ואחרים הקימו למטרה זו.

האמריקאים זכו לקורס מזורז על דרכי פעולתה של רשת כזאת ב‑2016, כאשר "הסוכנות לחקר האינטרנט", השוכנת בסנט פטרבורג ונוהלה אז על ידי יבגני פריגוז'ין (שלימים התפרסם יותר כמנהיג המרד של שכירי החרב), הפיקה מבול של חומרים שנועדו לבלבל את הבוחרים האמריקאים. חשבונות פייסבוק וטוויטר בבעלות רוסית, שהתחזו לאמריקאיים, הפיצו במרץ סיסמאות נגד הגירה שנועדו להיטיב עם דונלד טראמפ, ובמקביל פעלו חשבונות מזויפים של תנועת Black Lives Matter, שתקפו את הילרי קלינטון משמאל. הם חוללו היסטריה אנטי‑מוסלמית במקומות שבהם כמעט לא גרו מוסלמים ואפילו הקימו קבוצת פייסבוק בשם גבולות מאובטחים, שליבתה בהצלחה תנועה נגד פליטים בטווין פולס, איידהו.

מ‑2016 ועד היום, טקטיקות מסוג זה התפשטו. כיום, משרדי שינחואה ואר‑טי באפריקה וכמוהם טלסור ופרס‑טי‑וי מפיקים ידיעות, סיסמאות, ממים ונרטיבים המקדמים את השקפת העולם של אוטוקרטיה בע"מ. מסרים אלה ממוחזרים ומועצמים על ידי רשתות אותנטיות ומזויפות במדינות רבות, מתורגמים לשלל שפות ועוברים התאמות לשווקים המקומיים. רוב החומרים המופקים אינם מתוחכמים, אבל יש לזכור שהפקתם איננה יקרה.

בין הפוליטיקאים, ה"מומחים" וארגוני התקשורת שמשתמשים בהם ישנם אמיתיים וישנם גם מפוברקים. אלה האחרונים מסתירים לעתים את זהותם או את זהות בעליהם בעזרת אותם דיני חברות גמישים המשמשים עסקים קלפטוקרטיים. הפעם לא מדובר בהלבנת כספים אלא בהלבנת מידע. המטרה היא להפיץ את אותם נרטיבים שהאוטוקרטים משתמשים בהם בארצותיהם, ליצור זיקה בין דמוקרטיה לבין ניוון וכאוס, לערער את המוסדות הדמוקרטיים ולהכפיש לא רק את הפעילים לקידום הדמוקרטיה, כי אם גם את השיטה עצמה.

חשבון WarClandestine ברשת X (צילום מסך)

ב‑24 בפברואר 2022, בשעה שרוסיה שעטה אל תוך אוקראינה, החלו לצוץ ברחבי האינטרנט סיפורים הזויים על לוחמה ביולוגית. דוברים מטעם משרדי ההגנה והחוץ של רוסיה הודיעו בכובד ראש שמעבדות ביולוגיות סודיות, הפועלות באוקראינה במימון ארצות הברית, עורכות ניסויים בנגיפים המופצים על ידי עטלפים. הסיפור היה חסר יסוד, שלא לומר מגוחך, והופרך מיד ויותר מפעם אחת.

אף על פי כן, חשבון טוויטר אמריקאי בעל זיקה לרשת תיאוריית הקונספירציה קיו-אנון ‑ WarClandestine@ ‑ החל לפרסם ציוצים בנושא זה וגרף אלפי צפיות ושיתופים. ההאשטאג biolab# החל לככב בטוויטר והשיג יותר מתשעה מיליון צפיות. אפילו לאחר השעייתו של החשבון ‑ שלימים התגלה שהיה שייך לאדם אמיתי, לשעבר איש המשמר הלאומי של ארצות הברית ‑ היו מי שהמשיכו להפיץ ברשתות תצלומי מסך.

גרסה של הסיפור הופיעה ב‑Infowars, אתר קונספירציות שהוקם על ידי אלכס ג'ונס, מי שהפסיד בתביעה שהוגשה נגדו בגין הפצת תיאוריות קונספירציה בנושא אירוע הירי הטרגי בבית הספר בסנדי הוק. טאקר קרלסון, שבאותו זמן עדיין שימש כמנחה בפוקס ניוז, שידר קטעי וידיאו שבהם גנרל רוסי ודובר סיני חזרו על ההאשמה ודרשו שממשל ביידן "יחדל לשקר ויספר לנו מה מתרחש כאן".

גם אמצעי התקשורת הממלכתיים בסין, בגיבוי ממשלת סין, התנפלו על הסיפור כמוצאי שלל רב. בעקבות עמיתיו הרוסים, דובר מטעם משרד החוץ הסיני הכריז שארצות הברית חולשת על 26 מעבדות ביולוגיות באוקראינה: "במהלך מבצעיה הצבאיים, רוסיה גילתה שארצות הברית משתמשת במתקנים האלה לעריכת הכנות ללוחמה ביולוגית". סוכנות שינחואה הפיצה את הידיעה תחת כמה כותרות, כגון "מעבדות ביולוגיות בניהולה של ארצות הברית מעמידות בסכנה את העם האוקראיני ולא רק אותו" ו"רוסיה דורשת מארצות הברית להסביר את מטרת המעבדות הביולוגיות באוקראינה". דיפלומטים אמריקאים הכחישו את הידיעות האלה מכול וכול. אף על פי כן, הסינים המשיכו להפיץ אותן, וכמוהם עשו ארגוני תקשורת באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית החתומים על הסכמי שיתוף תכנים עם סין, ובהם טלסור, פרס‑טי‑וי וערוצי השידור של אר‑טי בשפות שונות.

לסין היה אינטרס ברור בסיפור הזה, שכן הוא טשטש את העבר הקרוב וסייע לפטור אותה מהצורך לחקור את המעבדות המסוכנות שלה עצמה, לרבות המעבדה בווהאן, שאולי היתה מקורה האמיתי של מגפת הקורונה. ייתכן שגם רשת קיו-אנון, שרבים מחסידיה מפיצים תיאוריות קונספירציה נגד חיסונים, נתפסה לקונספירציה בדבר לוחמה ביולוגית, משום שהיא תואמת את הנרטיב השקרי שלה עצמה בדבר רשלנות רפואית בארצות הברית. ואולם, כל שלושת המקורות האלה ‑ הרוסיים, הסיניים והגורמים הקיצוניים בארצות הברית ‑ מתאחדים סביב נושאים רבים נוספים. לאחר הפלישה לאוקראינה הם חזרו על כל מסרי התעמולה הרוסית בנוגע למלחמה, החל בתיאורם של האוקראינים כ"נאצים" וכלה בטענה שממשלת אוקראינה היא ממשלת בובות הנשלטת על ידי הסי‑איי‑איי. בהמשך, המוטיבים האלה הופיעו בחוליות נמוכות יותר בשרשרת המזון, באמצעי תקשורת וברשתות חברתיות באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית.

המאמץ המשותף הזה נחל הצלחה. הוא סייע לערער את המאמצים שהובילה ארצות הברית ליצירת סולידריות בינלאומית בעד אוקראינה ולאכיפת סנקציות נגד רוסיה. בארצות הברית, הוא סייע לחתור תחת מאמציו של ממשל ביידן לאחד את דעת הקהל האמריקאית. על פי אחד הסקרים, רבע מהאמריקאים האמינו שתיאוריית הקונספירציה בדבר המעבדות הביולוגיות נכונה. רוסיה וסין, בעזרתם של כמה אמריקאים ואירופאים, יצרו תיבת תהודה בינלאומית, כזאת שבה ונצואלה, איראן ורבים אחרים מסייעים כשחקני משנה. כל מי שנמצאו בתוך תיבת התהודה הזאת לבטח שמעו את תיאוריית הקונספירציה בדבר המעבדות פעמים רבות, בכל פעם ממקורות שונים, שכל אחד מהם חזר על האחרים והסתמך עליהם במטרה ליצור רושם של מהימנות.

אפילו כמה מאלה שמחוץ לתיבת התהודה, או מאלה שלערוץ החדשות המועדף עליהם אין הסכם לשיתוף תכנים עם שינחואה, נחשפו לסיפור, הודות לנתיבים האחרים, החשאיים יותר, המשמשים את אוטוקרטיה בע"מ להפצת מסריה.

אחד הנתיבים האלה עובר דרך ארגונים כגון פרסנצה, אתר אינטרנט שהוקם במילאנו והעתיק את בסיסו לאקוודור ב‑2014. פרסנצה מופיע בשמונה שפות, מתאר את עצמו כ"סוכנות ידיעות בינלאומית המוקדשת לידיעות בנושא שלום ואי‑אלימות" ואכן פרסם מאמר בנושא מעבדות ביולוגיות באוקראינה. ואולם, על פי המרכז למעורבות עולמית במחלקת המדינה של ארצות הברית, פרסנצה הוא פרויקט רוסי המנוהל על ידי שלוש חברות רוסיות. המאמרים נכתבים במוסקבה, מתורגמים לספרדית ומתפרסמים באתרי אינטרנט "ילידיים" באמריקה הלטינית, בעקבות הנוהג הסיני, כדי לגרום להם להיראות מקומיים. בפרסנצה הכחישו את ההאשמות. יתרה מזאת, אחד העיתונאים באתר, אולג יסינסקי, שטוען כי מוצאו מאוקראינה, הגיב בהתקפה על "מכונת התעמולה הכלל‑עולמית של אמריקה" ובציטוטים של צ'ה גווארה.

בדומה לפרסנצה, גם יאלא ניוז מציג את עצמו כגוף בלתי תלוי. אתר חדשות זה, הרשום בבריטניה ומופיע בערבית, מספק בכל יום לשלושה מיליון עוקבים סרטוני וידיאו עשויים במקצועיות, לרבות ראיונות עם ידוענים. במרס 2022, בזמן שערוצים אחרים הפיצו את ההאשמה בדבר המעבדות, האתר פרסם סרטון וידיאו שהדהד את אחת הגרסאות הסנסציוניות ביותר: אוקראינה תכננה להשתמש בציפורים נודדות כנשאיות של נשק ביולוגי ‑ להדביק את הציפורים ולשלוח אותן לרוסיה להפיץ מחלות.

אתר יאלא לא המציא את המעשייה המגוחכת הזאת. היא פורסמה תחילה באמצעי התקשורת הממלכתיים ברוסיה ובעקבותיהם באתר ספוטניק בערבית וכן באר‑טי בערבית. שגריר רוסיה באו"ם פרסם הצהרה רשמית ארוכה ורצינית כביכול בנוגע ל"שערוריית הציפורים הנשאיות", ובה הזהיר מפני "הסכנה הביולוגית הממשית לתושבי מדינות אירופה, העלולה לנבוע מהתפשטות בלתי נשלטת של סוכני מחלות מאוקראינה". היו מי שהגיבו בצחוק: בריאיון בקייב באפריל 2022, הנשיא זלנסקי אמר לי ולעמיתי שסיפור הציפורים הנשאיות מזכיר לו מערכון של מונטי פייתון. כאתר המתאר את עצמו כ"בלתי תלוי", ביאלא ניוז היו אמורים לבדוק ולאמת את הסיפור, שהתקבל בלגלוג והופרך על ידי גורמים רבים.

אולם יאלא ניוז איננו גוף חדשותי כלל. כפי שדווח בבי‑בי‑סי, מדובר במכבסה להלבנת מידע, אתר שתכליתו להרחיב את תפוצתם של חומרים שמופקים על ידי אר‑טי וגופים רוסיים אחרים. האתר פרסם טענות שלפיהן הטבח שעשו הרוסים באזרחים אוקראינים בבוצ'ה היה מבוים, זלנסקי הופיע בטלוויזיה כשהוא שתוי וחיילים אוקראינים ברחו מקווי החזית. אף שהחברה רשומה בכתובת בלונדון ‑ שאינה אלא כתובת דואר המשמשת 65 אלף חברות נוספות ‑ "צוות החדשות" שלה יושב בפרוור של דמשק. מנכ"ל החברה הוא איש עסקים סורי המתגורר בדובאי, ובתשובה לשאלת הבי‑בי‑סי חזר על טענותיו בדבר "אובייקטיביות".

מדוע לטרוח ולהסוות את קשריה של החברה עם רוסיה ועם סוריה? ייתכן שהסיבות פרגמטיות: העובדה שעל הנייר יאלא ניוז היא חברה "בריטית" אפשרה לה לעקוף את הסנקציות המוטלות על סוריה ועל רוסיה ולפרסם סרטוני וידיאו בפייסבוק ובפלטפורמות נוספות. אבל ייתכן גם שהצגת זהותה כבריטית נועדה לשוות לסרטונים לגיטימיות, לנתק אותם מהמקור הרוסי שיצר אותם ולהקנות להם יתר אמינות בקרב אוכלוסיות שידועות בחשדנותן כלפי חדשות ממקורות רשמיים כלשהם.

יאלא ניוז איננו השחקן המוזר היחיד בתחום מסוים זה. שחקן נוסף הוא שירות הידיעות המקוון יוזמה אפריקאית (African Initiative), שהוקם ב‑2023 ונועד ספציפית להפצת תיאוריות קונספירציה בנוגע לפעילותם של ארגוני רפואה מערביים באפריקה. הסוכנות תכננה מערכה שנועדה לפגוע באמינותם של פילנתרופים מערביים בתחום הרפואה, תחילה באמצעות הפרחת שמועות על נגיף חדש שמופץ כביכול באמצעות יתושים. הרעיון היה להכפיש את הרופאים, את המרפאות ואת הפילנתרופים המערביים וליצור אקלים של חוסר אמון כלפי הרפואה המערבית, במידה רבה כשם שרוסיה סייעה לבניית אקלים של חשדנות בכל הנוגע לחיסונים מתוצרת המערב בתקופת הקורונה. גם הפעם, המרכז למעורבות עולמית במחלקת המדינה של ארצות הברית זיהה את מנהלו הרוסי של הפרויקט, הבחין שכמה מעובדי יוזמה אפריקאית הגיעו מכוח וגנר ואיתר שניים ממשרדיה, במאלי ובבורקינה פאסו.

באירופה התנהלה מערכה רוסית נוספת בדמות חברת אר‑אר‑אן ‑ באנגלית, ראשי תיבות של "חדשות רוסיות מהימנות", שם ששונה מאוחר יותר ל"חדשות רוסיות טריות". החברה, שהוקמה בעקבות פלישתה של רוסיה לאוקראינה ושייכת למפעל הלבנת מידע גדול יותר המוכר לחוקרים בשם דופלגנגר, בנויה בעיקרה על "הטעיות כתיב": היא רושמת שמות מתחם שנראים דומים לאלה של אמצעי תקשורת אמיתיים ‑ למשל, Reuters.cfd במקום Reuters.com ‑ וכן אתרי אינטרנט בעלי שמות שנשמעים אותנטיים (כגון Notre Pays, "ארצנו" בצרפתית) אבל נועדו להטעות.

אר‑אר‑אן פורה מאוד. בתקופת קיומה הקצרה הקימה החברה יותר מ‑300 אתרים באירופה, במזרח התיכון ובאמריקה הלטינית. קישורים לאתרים אלה נשתלים בפוסטים בפייסבוק, בטוויטר, בטיקטוק וברשתות חברתיות נוספות ומשווים להם אמינות. כשגוללים במהירות, לא תמיד שמים לב לכך שכותרת זו או אחרת מקושרת, לדוגמה, לאתר מזויף בשם Spiegel.pro, ולא לאתר האותנטי Spiegel.de של כתב העת הגרמני.

פעולותיו של פרויקט דופלגנגר, שמנהלת קבוצת חברות ברוסיה (שכמה מהן קשורות גם לפרסנצה), שונות ומגוונות, וכללו ככל הנראה אתר אינטרנט מזויף לאימות עובדות וכן זיוף הודעות לעיתונות מטעם נאט"ו ‑ שהיו זהות לידיעות אותנטיות בגופנים שלהן ובעיצובן ‑ ש"חשפו" כי ראשי נאט"ו תכננו לשלוח כוחות אוקראיניים לצרפת כדי לדכא מחאות בנושא פנסיה. בנובמבר 2023, פעילים שלדעת ממשלת צרפת קשורים לדופלגנגר אפילו ריססו ציורים של מגן דוד ברחבי פריז, צילמו אותם והעלו ברשתות החברתיות על מנת ללבות את המחלוקות בצרפת בנושא המלחמה בעזה.

בסתיו 2023, חלק מאותו צוות שהקים את אר‑אר‑אן השיק פרויקט בתוך ארצות הברית. אחרי שממשל ביידן העלה הצעת חוק למימון סיוע צבאי לאוקראינה, אסטרטגים רוסים הורו לעובדיהם ליצור ולפרסם ברשתות החברתיות פוסטים "בשם תושב בפרוור של עיר גדולה". על פי "וושינגטון פוסט", הם היו אמורים להתחזות לאמריקאי ש"לא תומך בסיוע הצבאי שארצות הברית מעניקה לאוקראינה וסבור שיש להוציא את הכסף על הגנת הגבולות של ארצות הברית ולא של אוקראינה. להבנתו, המדיניות של ביידן מובילה את ארצות הברית לקריסה". בחודשים הבאים הציפו פוסטים כאלה כמה מאתרי הרשתות החברתיות, וכך גם פוסטים בנושא שחיתויות באוקראינה, לרבות פוסט שטען, ללא כל אחיזה במציאות, שלנשיא זלנסקי יש שתי יאכטות.

בין השאר משום שהפרויקט היה קשור לרעיון שדמוקרטיות כמו ארצות הברית או אוקראינה הן כאוטיות ומושחתות, רעיון שמדבר אל לבם של חלק מאנשי המפלגה הרפובליקנית האמריקאית, המתקפה נחלה הצלחה וכמה מהסיפורים השקריים נפלו על אוזניים קשובות. הסנטור הרפובליקני תום טיליס אמר בריאיון לטלוויזיה שבמהלך הדיונים על הסיוע לאוקראינה, כמה מעמיתיו, שקראו את הפרסומים השקריים, הביעו דאגה שמא "אנשים ישתמשו בכסף הזה לרכישת יאכטות". חבר הקונגרס מייקל ר' טרנר, רפובליקני מאוהיו ויו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים, אמר בריאיון אחר, "אנחנו עדים לניסיונות שבאים היישר מרוסיה להסוות את מקורם של מסרים אנטי‑אוקראיניים ופרו‑רוסיים ‑ שכמה מהם אנחנו שומעים אפילו כאן, מפי חברי הבית".

עם זאת, לרובם הגדול של האנשים שנחשפו לרעיונות האלה וחזרו עליהם לא היה מושג מי הגה אותם, היכן או מאיזו סיבה. וזאת בדיוק היתה הנקודה: ככל שהמאמצים האלה נראים מרושלים, יש היגיון מאחורי חברת אר‑אר‑אן והארגונים הרבים הדומים לה או שותפים לה. כיום, אחרים מקרב חברי אוטוקרטיה בע"מ שוקדים על למידת ההיגיון הזה ועל העתקתו.

אנדרס מנואל לופז אוברדור בעצרת, 1.12.2012 (צילום: ProtoplasmaKid / Wikimedia Commons / CC-BY-SA 4.0)

ב‑2018 נתקעו אלפי אנשים בנמל התעופה הבינלאומי של קנסאי, ליד אוסקה שביפן, בגלל סופת טייפון. ביניהם היו כמה תיירים מטייוואן. בדרך כלל, לסיפור כזה לא היתה משמעות מדינית רבה, אולם שעות אחדות לאחר תחילת התקרית, אתר חדשות טייוואני לא מוכר החל לדווח על מה שתיאר כאוזלת ידם של הדיפלומטים הטייוואנים שלא חילצו את אזרחיהם. קומץ בלוגרים החלו לכתוב על כך גם ברשתות החברתיות, תוך שהם מרעיפים שבחים על הנציגים הסינים שכן שלחו אוטובוסים לסייע לאזרחיהם להימלט במהירות. לדבריהם, כמה מהתיירים הטייוואנים התחזו לסינים כדי לעלות לאוטובוסים. הדיבורים על אודות האירוע הלכו והתפשטו, ולרשתות החלו לזרום תצלומים וסרטוני וידיאו, כביכול מנמל התעופה.

עד מהרה נדד הסיפור לאמצעי התקשורת המרכזיים של טייוואן. עיתונאים תקפו את הממשלה: מדוע הדיפלומטים הסינים פעלו באופן כה מהיר ומוצלח? מדוע הטייוואנים פעלו באטיות וגילו אוזלת יד כה רבה? גופי החדשות בטייוואן תיארו את התקרית כמבוכה לאומית, במיוחד כשמדובר במדינה שמנהיגיה מצהירים כי אין להם צורך בתמיכה מסין. הכותרות הכריזו: "כדי לעלות לאוטובוס, עליך להתחזות לסיני" ו"טייוואנים מחכים לאוטובוס סיני". בשיאם, הדיווחים הנזעמים וההתקפות ברשתות החברתיות התעצמו עד כדי כך, שדיפלומט טייוואני, שכנראה לא היה יכול לשאת את מבול התגובות ואת חרפת הכישלון, שם קץ לחייו.

חקירות שנערכו בהמשך העלו כמה עובדות מוזרות. רבים מאלה שפרסמו בלהט פוסטים על התקרית לא היו קיימים במציאות. תצלומיהם היו מורכבים מקטעי תצלומים של אנשים שונים. התברר שאתר האינטרנט הבלתי מוכר שהפיץ את הסיפור לראשונה היה קשור למפלגה הקומוניסטית הסינית. סרטוני הווידיאו היו אף הם מזויפים. ומוזר מכול, ממשלת יפן אישרה שלא היו שום אוטובוסים סיניים, ומכאן שלא היה מחדל מיוחד לטייוואנים דווקא.

אף על פי כן, על המחדל המדומה עטו עיתונאים ומגישי חדשות טייוואנים אמיתיים, בפרט אלה שרצו להשתמש בו כדי לתקוף את מפלגת השלטון במדינה, כפי שלבטח התכוונו התועמלנים הסינים. האנונימיות של הרשתות החברתיות, ריבוי אתרי "חדשות" ממקורות לא ברורים והקיטוב בפוליטיקה של טייוואן ‑ כולם נוצלו לקידום אחד הנרטיבים החביבים על המשטר הסיני: הדמוקרטיה הטייוואנית חלשה. האוטוקרטיה הסינית חזקה. במצב חירום, הטייוואנים רוצים להיות סינים.

עד לאחרונה, הלבנת המידע הרוסית והתעמולה הסינית היו שונות למדי זו מזו. הסינים נמנעו בדרך כלל מהתערבות בפוליטיקה ובמרחב המידע של ארצות הברית, ולא עשו זאת אלא על מנת לפאר את הישגיהם או לקדם את הנרטיבים שלהם בנוגע לטיבט, לשינג'יאנג, המחוז האוטונומי שבו מתגוררים רוב האויגורים, ולהונג קונג. אפילו ההתקפות של סין על טייוואן כוונו בקפידה, לפעמים תוך שילוב של מסעות דיסאינפורמציה עם איומים צבאיים וחרמות כלכליים. פעולות הרוסים, לעומת זאת, נראו מחושבות פחות, כאילו השליכו כמה פצחני מחשב ספגטי על הקיר רק כדי לראות איזה מהסיפורים המטורפים יתפוס.

כיום, הטקטיקות של הרוסים ושל הסינים הולכות ומתלכדות בהדרגה. ב‑2023, בעקבות שריפות הענק ההרסניות באי מאווי, טרולים סינים נעזרו בבינה מלאכותית כדי ליצור תצלומים שכביכול מוכיחים שהשריפות נגרמו על ידי "נשק אקלימי" אמריקאי סודי. מעטים נתפסו לקונספירציות האלה, אבל הן סימנו שלב חדש וראוי לציון: הסינים עשו ניסויים, הקימו רשתות ואולי התכוננו למבצעי שיבוש נוספים, בסגנון הרוסי.

באביב 2024, קבוצה של חשבונות סיניים, שקודם לכן פרסמו פוסטים פרו‑סיניים במנדרינית, החלו לפרסם באנגלית, תוך שימוש בסמלי MAGA (Make America Great Again) ומתקפה על הנשיא ג'ו ביידן. הם הציגו תמונות בדויות של ביידן במדי אסיר, התלוצצו על גילו וכינו אותו פדופיל בן כת השטן. אחד החשבונות הקשורים לסין שיתף סרטון וידיאו של אר‑טי, שחזר על השקר ולפיו ביידן שלח פושע ניאו‑נאצי להשתתף במלחמה באוקראינה. אלכס ג'ונס שב ושיתף את הסרטון השקרי ברשתות החברתיות, והוא הגיע ליותר מ‑400 אלף איש.

גורמים אלה אינם היחידים השואפים להרחיב את הגבולות הגיאוגרפיים של השפעתם. חשבונות אמיתיים וממוכנים ברשתות החברתיות, שמקורם הגיאוגרפי בוונצואלה, מילאו תפקיד קטן אך מעניין בבחירות לנשיאות מקסיקו ב‑2018, בכך שפעלו לקידום מסע הבחירות של אנדרס מנואל לופס אוברדור.

שני סוגי מסרים בלטו במיוחד: אלה שהפיצו תמונות של אלימות וכאוס במקסיקו ‑ תמונות שהיו עשויות לעורר באנשים צורך במנהיג חזק שישיב את הסדר על כנו ‑ ואלה שהביעו התנגדות נזעמת להסכם הסחר החופשי של אמריקה הצפונית ולארצות הברית באופן כללי.

טרולים פרו‑רוסים וכאלה שבסיסם בוונצואלה ‑ שכונו בפי אחד הפרשנים "צבא שלם של חשבונות זומבים" ‑ שיתפו פעולה גם בספרד, במיוחד בזמן משאל העם הבלתי חוקי בקטלוניה בדבר הדרישה לעצמאות. המשאל, שאורגן על ידי הממשלה הבדלנית של מחוז קטלוניה ללא בסיס חוקי במשפט הספרדי, לווה במחאות ובהתכתשויות עם המשטרה, שתוארו באר‑טי כ"דיכוי המשטרתי האלים של המצביעים במשאל העם בקטלוניה". בעזרת כותרות מסוג זה, לצד הכרזות כמו "קטלוניה מחליטה על גורלה בצל אלות וקליעי גומי", הטרולים הצליחו להגיע לצופים רבים יותר מאשר הטלוויזיה הממלכתית בספרד.

הן במקרה של מקסיקו והן בזה של קטלוניה, מי שהשקיעו את המאמצים הזעירים והלא יקרים האלה ברשתות החברתיות מן הסתם העריכו אותם כמוצדקים, גם אם תרומתם היתה אפסית. לאחר שנהפך לנשיא, לופס אוברדור מסר פרויקטים אזרחיים לידי הצבא, ערער את עצמאותה של הרשות השופטת ודרדר את הדמוקרטיה במקסיקו בדרכים נוספות. נוסף על כך הוא קידם את הנרטיבים של רוסיה בנוגע למלחמה באוקראינה ואת אלה של סין בנושא דיכוי האויגורים. יחסיה של מקסיקו עם ארצות הברית הסתבכו, וזאת ללא ספק היתה אחת המטרות.

השתלשלות הסיפור של קטלוניה היתה ממושכת ומסובכת עוד יותר. לאחר שממשלת ספרד ביטלה את משאל העם הבלתי חוקי, נשיא קטלוניה לשעבר, קרלס פוג'דמון, נמלט מספרד. ב‑2019 הוא שלח שליח בשם ג'וזפּ לואיס לביקור במוסקבה. שם, על פי ה"ניו יורק טיימס", השליח ביקש את עזרתה של ממשלת רוסיה בפתיחת חשבונות בנק ועסקים סודיים שיסייעו לממן פעולות למען עצמאות קטלוניה. חודשים ספורים אחר כך פרצה בקטלוניה מחאה מוזרה וחריגה באופייה: קבוצת מחאה, שנטען כי פעלה בתמיכת המודיעין הרוסי, השתלטה על בנק, השביתה נמל תעופה וחסמה את הכביש הראשי בין צרפת לספרד.

בשני המקרים, הרשתות הרוסיות והוונצואליות לא המציאו שום דבר חדש. לופס אוברדור הוא דמות מקסיקנית מובהקת, אדם הנטוע היטב בפוליטיקה של ארצו, ולא אורח בלתי קרוא או מושתל מטעם רוסיה. גם השסעים בספרד ותיקים ואותנטיים מאוד. הן התומכים בעצמאות קטלוניה והן מתנגדיה היו שם שנים רבות. באותה מידה, האנטישמיות בצרפת היא תופעה אמיתית וכמוה הרוח האנטי‑ממסדית באופן כללי. במילים אחרות: פעולות השפעה על מידע מצד גורמים אוטוקרטיים מעצימות את השסעים והכעסים הקיימים ממילא בפוליטיקה. מבצעיהן מתגמלים או מעודדים את הקולות הקיצוניים ביותר, בתקווה לגרום להם להקצין עוד יותר ואולי גם להיעשות אלימים יותר. הם מקווים לעודד אנשים לחשוד ברשויות המדינה, להטיל ספק בסמכות ובסופו של דבר, לפקפק בשיטה הדמוקרטית עצמה.

בחתירתם לזרוע תוהו ובוהו, התועמלנים החדשים, כמו מנהיגיהם, שמחים לנצל כל אידיאולוגיה, כל טכנולוגיה וכל סנטימנט שעשויים להועיל להם. סוכני השיבוש יכולים לבוא מקרב הימין, השמאל, הבדלנים או הלאומנים, לעתים אפילו בדמות קונספירציות רפואיות או פאניקה מורלית. הדבר היחיד שאינו משתנה לעולם הוא המטרה: אוטוקרטיה בע"מ שואפת לכתוב מחדש את כללי המבנה החברתי הבינלאומי עצמו.

הערות

[1].   ארגון עצמי: תהליך שבו חלקיה של מערכת לא מסודרת מתארגנים בספונטניות לסדר מסוים, שממשיך להתקיים באופן מבוזר, ללא שליטה מרכזית. תהליכים כאלה קיימים בתחומים רבים ‑ מפיזיקה וכימיה ועד כלכלה וחברה.

[2].   הדרום הגלובלי: המונח החדש לתיאור מדינות מתפתחות (ולפני כן, העולם השלישי), להבדיל ממדינות מערב אירופה ואמריקה הצפונית, המכונות הצפון הגלובלי. הדרום הגלובלי איננו מתייחס לחצי הכדור הדרומי דווקא, ורבות מהמדינות המשתייכות אליו נמצאות בחצי הכדור הצפוני.

הפרק "לשלוט בנרטיב" הופיע בספרה של אן אפלבאום "אוטוקרטיה בע"מ - הרודנים שרוצים לנהל את העולם", שיצא לאור בשנת 2025 בהוצאת ידיעות ספרים