כמו שרל דה-גול שישב בביתו הכפרי והמתין 15 שנה כדי שהעם הצרפתי יכיר לו תודה וימנה אותו למנהיג הרפובליקה, כך ראש המוסד לשעבר יוסי כהן יושב בביתו במודיעין ובמשרדו המפואר במגדל תל-אביב, ומחכה שעם ישראל יקרא לו להיות ראש ממשלה. וכדי שזה יהיה ברור, כהן לא מהסס לומר כי רק הוא מסוגל לחולל את השינוי שבמהלכו הוא יחליף את בנימין נתניהו, ינהיג את הליכוד ויכונן אחדות בעם.

ועד שזה יקרה אם בכלל, הוא מרבה מאז ה-7.10 להתראיין בערוצי הטלוויזיה – תמיד אורח רצוי בראיונות של אחד על אחד – ומביע דעתו בענייני דיומא. הפעם, הסיבה לראיון ארוך במיוחד במוצאי שבת האחרון בערוץ 12, היא ספר שהוא מפרסם בימים אלה.

הספר הוא תערובת של השקפת העולם הביטחונית-פוליטית ("אני ימין בטחוני"), הגיגים על כלכלה וחברה, העצמה אישית ("תחייה את חייך, תאהב את מה שאתה עושה") וסיכום של חוויותיו ומשימותיו ב-35 שנות עבודתו בארגון.

הספר רואה אור בו זמנית בעברית ובאנגלית אך בשמות שונים. באנגלית הוא "חרב החירות: ישראל, המוסד והמלחמה החשאית". בעברית הוא נקרא כשם הלוגו וסיסמת המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

אגב, זה גם השם שנתן ויקטור אוסטרובסקי לספר שלו על המוסד שיצא לפני 35 שנה. אוסטרובסקי וכהן היו בני מחזור אחד בקורס המבצעי של המוסד, שהסתיים ב-1986. אוסטרובסקי הודח ממש לפני סיום הקורס בשל "חוסר התאמה", לאחר שנתפס בפיברוק דוחו"ת פעולה ושקרים לחבריו. כהן הוסמך בהצטיינות להיות "קצין איסוף" (קצ"א), הצטרף ל"צומת", האגף האחראי על הפעלת גיוס והפעלת סוכנים, ונסק עד לראשות הארגון.

"החלק האחרון בתהליך הגיוס היה הצגה מעצבנת בפני ועדה", כותב כהן ומספר כי בראשה עמד סגן ראש המוסד, שבשמו אינו נוקב. "'נניח שעליך לנסוע ביום שבת', הוא אמר עם חיוך לעגני. 'ובכן, אדוני, כמו בשירות הצבאי שלי בחיל הרגלים, ובמהלך מלחמת לבנון, הצלת חיים חשובה יותר משבת. אני אעשה כל מה שיידרש'.

"'ומה אם תצטרך להדליק אור בשבת, או לנהוג ברכב במהלך שירות באירופה ביום הקדוש?'. 'אם זו הדרישה של העבודה, אין לי בעיה עם זה'".

"'נניח שהמארח מציע לך חזיר לארוחת צהריים?'. 'נשארתי רגוע מבחוץ, אך בפנים דמי רותחים. קו נחצה. הייתי צריך לחשוב מהר ולפעול בתבונה, להגן על עצמי מבלי לסבך את סיכויי'".

את שלושת חברי הוועדה שראיינו אותו מכנה כהן "דינזאורים", שלא הבינו כי בקרוב יכחדו ואת מקומם יתפסו סוסים צעירים דוהרים, חלקם, כמוהו, חובשי כיפה. לדבריו, מראייניו המעליבים היו "האליטה השמאלנית החילונית, שאחיזתה בכוח הפוליטי הייתה בדעיכה".

האנקדוטה הזו, והערותיו בחלקים אחרים של הספר, יכולים ללמד על אופיו של כהן. הוא נוטה לזלזל באחרים. יש בכתיבתו עוד ביטויים שמעידים על יהירות ותעופה עצמית: "אני יכול להיות החיים והנשמה של כל מסיבה", למשל. או "החולשה הנסתרת שלי היא החוזקה שלי".

בדומה לחוסר כבוד לוותיקי הארגון שקלטו וטיפחו אותו, כהן מזלזל גם בעמיתיו - ראשי השב"כ רונן בר ונדב ארגמן והרמטכ"ל אביב כוכבי, שאותם הוא מאשים במחדל ה-7.10. בין השאר טוען כהן כי הם לא שעו לעצותיו, ומנעו מהמוסד בראשותו לנצל את יתרונו בהפעלת ציוד מודיעיני ולהכניסו לעזה, כדי לשפר את הכיסוי המודיעיני שאולי היה מונע, אליבא דכהן, את האסון.

בעזרת הוירטואוזיות המילולית והניסוחית שלו הוא מעמעם את אחריותו שלו להזרמת הכספים מקטאר לחמאס, וטוען כי היה רק השליח המבצע את הוראת ראש הממשלה נתניהו.

כהן גם טוען כי כוכבי התנגד בתוקף ומנע להוציא אל הפועל מבצע לחיסולו של גנרל קאסם סולימאני, המפקד הכריזמטי של כוח אל קודס במשמרות המהפיכה, שהיה אדריכל האסטרטגיה שהקיפה את ישראל בטבעת אש מכל הזירות. בסופו של דבר, ארצות הברית חיסלה את סולימאני בינואר 2020, בסיוע של מידע מהמודיעין הישראלי.

יוסי כהן היה  קצין מודיעין מצוין ומנהל מעולה. גם מי שלא מחבבים אותו יעידו על כך. הוא הראשון שהגיע לקורס צוערים של המוסד כשהוא חובש כיפה, והתקבל לקורס בגיל מאוד צעיר – 22.

הצלחתו הגדולה והראשונה היתה כשהוטלה עליו משימה להשיג מידע על גורלם של יוסי פינק ורחמים אלשייך, שני לוחמים מגדוד שקד בחטיבת גבעתי שנפלו למארב של חיזבאללה בדרום לבנון ב-1986 ונחטפו.

בכיסוי של איש עסקים, נשלח כהן בסוף שנות השמונים לדרום אמריקה ויצר קשר עם שיעי לבנוני שהכיר ועבד עם חיזבאללה והחליט לפתוח שם בחיים חדשים. בשלב מסוים כהן הצליח לשכנע אותו לעשות עמו עסקים, הביא את הלבנוני לתל-אביב ואחר כך שכנע אותו  לחזור ללבנון ולהתקרב למעגל הפנימי של חיזבאללה.

המשימה הוכתרה בהצלחה. הלבנוני, שכהן נמנע - אני מניח שמשיקולי ביטחון שדה וצנזורה - לומר מה היה תפקידו, סיפק את המידע על נסיבות חטיפתם של שני החיילים, כך שניתן היה לקבוע בוודאות שהם אינם בחיים. ב-1996 הוחזרו לישראל גופותיהם בעסקת חילופין עם חיזבאללה.

בהמשך הקריירה שלו עסק כהן רבות בתוכנית הגרעין של איראן. בספר הוא מתגאה שהתחזה לעורך דין לבנוני שחי על קו ביירות-פריז והצליח לגייס בבירת צרפת פיזיקאי איראני שסיפק לו מידע רב ערך: "הייתי הראשון שהביא לישראל את המידע על בניית הסרכזות" שאיראן רכשה מהפקיסטני ד"ר עבדול קאדר חאן.

אני שמעתי גם גרסאות אחרות, לפיהן דווקא שירותי המודיעין האמריקאים והבריטים, ולא המוסד, היו הראשונים להתריע על פעילותו של חאן באיראן.

במקרה אחר מספר כהן כי במוסד ובצה"ל זלזלו בד"ר מוחסין פחירזאדה, שנחשב ל"מנהל  גרוע שלא ראוי שיתעניינו בו", ורק כאשר המוסד בראשותו השיג ב-2018 במבצע הנועז את ארכיון הגרעין התברר שהוא היה "מתוחכם וחכם". זו הגזמה פרועה. על חשיבותו ומרכזייתו של פחירזאדה ידעו בקהילת הביון של ישראל ובמדינות המערב לפחות כעשור לפני שהמוסד גנב את הארכיון.

כשנתיים וחצי לאחר מכן, במבצע נועז מבוסס בינה מלאכותית ושובה דמיון בפיקודו של כהן, פחרזאדה חוסל במבצע המיוחס למוסד.

כהן מעיד על עצמו כי גילה שהוא חש בנוח במצבי סכנה: "מעולם לא פחדתי מהמוות שלי. לא אכפת לי למות. זה לא מטריד אותי. זה נושא מורכב, אך ההיגיון שלי די פשוט". והוא מוסיף בפומפוזיות: "אני מוכן למות כדי להבטיח שיהודים לא יסבלו עוד כפי שסבלו". משפט נוסף ברוח זו הוא "לא חשוב מי אני, או מה יקרה לי. חשוב לעשות את מה שאני עושה, למען עמי. חשוב להיות אדם טוב, לדאוג לאנושות".

יכול להיות שיוסי כהן מתכוון לכל מילה שהוא אומר והוא חף מכל ציניות. אבל בכל זאת מנקר הספק האם הוא הצליח לבדל את קצין האיסוף שבו, שמניפולציות ושקרים הם תורתו אומנותו, מיוסי כהן האדם. לא מעט אנשים מקרב מי שמכירים אותו היטב, יאמרו שהוא לא רק דואג לעמו ולאנושות אלא גם לעצמו, לקריירה שלו ולשאיפתו להיות ראש ממשלה.

מהספר עולה ניחוח של חיבתו של כהן לבריטניה ולמערך המודיעין שלה: הוא מצטט את ג'ון לה-קארה, אמן הכתיבה על נפש איש המודיעין, ואחד מהשמות הבדויים שאימץ בעבודתו היה של "קלאן", דמות מסדרת מתח טלוויזיונית בריטית.

אולי כדאי לכהן ללמוד גם מהנובלה הנהדרת "האיש שרצה להיות מלך", שכתב בריטי אחר - רודיארד קיפלינג. היא מספרת את סיפורם על שני הרפתקנים אנגלים שהציגו עצמם כאלים שבאו להושיע את בני השבטים במדינה דמיונית, המזכירה את אפגניסטאן. הם כבשו את לב המקומיים ואחד מהם הוכתר למלך, עד שהתגלה כי הם נוכלים והוצאו להורג.

הסיפור של קיפלינג הוא בין השאר משל על שחצנות שמובילה לנפילה, ועל תאוות בצע וחוסר כבוד לאחרים שסופם הרס עצמי.