"אני לא הסיפור, זה התפקיד שלי, אני בחרתי בזה", אומר אודי סגל, מגיש המהדורה המרכזית של חדשות 13, כשהוא נשאל על המחיר הנפשי שמשלמים עיתונאים על סיקור המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. "אני לא חושב שאני משלם מחיר, אני חושב על המחיר שמשלמת עינב צנגאוקר, זה מי שמשלם מחיר".

כך סבורה גם מיה איידן, כתבת הרווחה של ערוץ 13, שקיבלה באפריל האחרון פרס הוקרה מהאקדמיה לטלוויזיה על סיקורה את סוגיית החטופים. "כששמעתי לראשונה שאני מקבלת את הפרס, הייתה לי איזושהי תהייה על מה אני מקבלת אותו? הרי זאת העבודה שלי", אומרת איידן, "אני לא חושבת שעשיתי פה משהו שהוא מעבר למה שהייתי צריכה לעשות במילא. אני לא הסיפור, הם הסיפור".

אין ספק שסגל ואיידן צודקים. החטופים, החללים, הפצועים - הם בהחלט הסיפור. אבל העיתונאים שמביאים לציבור את הסיפורים שלהם, בין אם יודו בכך או שלא, משלמים מחיר. העיתונאים הם אולי לא הסיפור – אבל הם חלק בלתי נפרד ממנו.

"ב-7 באוקטובר ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי דיווחים של כתבים מהשטח שהיו נראים בהלם, עם סימנים של מצוקה נפשית שעלולה להוביל לפוסט טראומה", אומר אבירם מרום, פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול באבל, אובדן והתמודדות עם משברים.

"התערבות מוקדמת ככל האפשר טובה במניעת תסמינים ובמניעת ההישארות או ההידבקות של ההפרעה"

בעוד העיתונאים דיווחו מהשטח על מה שראו, מרום לא הצליח להסיר את מבטו ממה שנשקף על פניהם. הוא הבין שהתערבות מקצועית אינה יכולה להמתין, היא נדרשת כאן ועכשיו.

"כל הספרות והמחקר מראים שהתערבות מוקדמת ככל האפשר טובה במניעת תסמינים ובמניעת ההישארות או ההידבקות של ההפרעה", אומר מרום, "תהיתי לעצמי מה אני יכול לעשות. בימים הראשונים למלחמה כולם במגזר שלי חיפשו לעשות משהו, לתרום".

בתוך פחות מ-24 שעות מרגע המתקפה יזם מרום את הקמתו של מערך סיוע נפשי ייעודי לעיתונאים, בשיתוף פעולה עם ארגון העיתונאים והעיתונאיות והסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

היוזמה, כפי שמתארת אותה מריאל הוברמן, מנכ"לית הסתדרות הפסיכולוגים, נבנתה "בזמן אפס" ונועדה לספק לעיתונאים מענה מיידי, נגיש ונטול ביורוקרטיה, שמאפשר התערבות מוקדמת לפני שהסימפטומים מתפרצים.

בתחילה התקיימו מפגשי זום קבוצתיים עם עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות – אך עם העלייה בביקוש וההבנה שמדובר בצורך ממשי הורחבה התוכנית למודל סדור של טיפולים פרטניים מסובסדים, שניתנו, לפי הוברמן, לכ-60 עיתונאים ועיתונאיות שפנו לעזרה.

חשופים לטראומה

ב-7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן, עשרות עיתונאים נשלחו לזירות הלחימה וההרס בדרום הבוער, בגבול הצפון המתוח ובמוקדי נפילת טילים ברחבי הארץ. הם הגיעו לשטח כשהכל עוד היה חשוף, לא מסונן ולא מצונזר. הם ראו מראות שרובנו לעולם לא ניחשף אליהם – וגם לא אמורים. ואז, כמעט בלי זמן לעכל את מה שראו, הם עלו לשידור, עדכנו את הציבור בסיפור ותרגמו את הזוועות למילים.

"חלק מהעבודה שלנו הייתה לחסוך מהעיניים שלכם את מה שאנחנו ראינו ואת מה שלא צריך להראות", אומר בן שני, עיתונאי ובמאי טלוויזיה שלאורך המלחמה מקדיש את עיקר זמנו לתיעוד סיפוריה. "ראינו כל כך הרבה דברים. ראיתי את מה שצריך לראות וכמובן גם הרבה מאוד ממה שלא צריך לראות".

האתגר העיתונאי במלחמה לא מתקיים רק בשטח, אלא גם בתוך חדרי העריכה ובמערכות החדשות עצמן – שם נחשפים העיתונאים למראות קשים שעלולים להותיר חותם עמוק ומתמשך. "עיתונאים ועורכי וידיאו ודיגיטל נחשפים לאירועים טראומטיים", אומר מרום, "הם גם צופים בסרטונים וגם צריכים לברור ולערוך. הם מצולקים מזה לכל החיים".

בעוד רוב הציבור הישראלי יכול לבחור אם לצפות בתיעודים המצמררים או להימנע מהם, לעיתונאים כמעט ואין את הפריבילגיה הזו. מאז אותה שבת שחורה, מלאכת התיווך העיתונאית מחייבת עמידה מול תיעודים קשים מנשוא – שדורשים לא רק עין מקצועית, אלא גם נפש חזקה שמסוגלת לשאת בהם.

"לא הייתי מוכנה לזה, לקבל סרטונים של אנשים שנרצחים לך בשידור חי", נזכרת איידן בבוקר המתקפה הכאוטי, כשנקראה למערכת לקבל את החומרים שהגיעו מהשטח. "ראיתי את הכל בלי פילטר, את כל המראות הכי מזעזעים שאפשר לדמיין. זה היה נורא קשה, שמתי ידיים על הפנים מרוב שלא יכולתי לראות את זה. זה ממש היה אינסטינקטיבי".

לפי דו"ח שפורסם ב-2024 על ידי מרכז המידע והידע לתמיכה בעורף של צה"ל ואגף המודיעין, מלחמת עזה הובילה לפגיעה נרחבת בבריאות הנפש של הציבור בישראל. מהדו"ח עולה כי רוב אזרחי המדינה חווים רמות שונות של מצוקה נפשית, וכי נרשמה עלייה של כ-900 אחוז במספר המטופלים בטיפול נפשי קליני מאז פרוץ המלחמה.

"אם אתה לא מטפל בעצמך – לא תוכל לעזור לאחרים. צריך לדעת לבקש עזרה, זו חוזקה ולא חולשה"

אם זהו מצבה הנפשי של רוב החברה הישראלית, ניתן לשער מה עובר על העיתונאים, אשר בדומה לאנשי כוחות ההצלה מגיעים ראשונים לזירות אסון, נחשפים לזוועות ולעתים גם מסכנים את חייהם – אך בניגוד לשוטרים, לפרמדיקים או ללוחמי האש אינם מקבלים סיוע נפשי מוסדי.

"אם אתה לא מטפל בעצמך – לא תוכל לעזור לאחרים. צריך לדעת לבקש עזרה, זו חוזקה ולא חולשה", אומרת הוברמן, שהובילה את היוזמה מטעם הסתדרות הפסיכולוגים. "הרבה פעמים אנשים אומרים: 'אין לי זמן, זה לא מתאים עכשיו, זה יכול לחכות', אז אני אומרת שלא – דווקא להפך, תטפלו בעצמכם כי זה ישפר לכם את כל הסביבה, העבודה והקשיים. טיפול נפשי נועד לחזק את הנפש ולהפוך אותנו לאנשים יותר פרודוקטיביים. אם אנחנו יודעים לטפל בעצמנו נכון, גם התפוקות שלנו יעלו".

אחת ממטרות היוזמה היתה לספק לעיתונאים את המענה שאולי לא יבקשו בעצמם. "בכניסה לטיפול במיזם העברנו לכל עיתונאי ועיתונאית שאלון טראומה כדי לבדוק אצלם את עוצמת הסימפטומים – וכן, בהחלט מצאנו את זה אצלם", מספר מרום.

"הייתה תחושה שהפרויקט התלבש בול על הצורך הרלוונטי, הוא נתן מענה שבאמת הפך את הטיפול לזמין", אומרת שלי דנוש, מנהלת תפעול וקהילה בארגון העיתונאים והעיתונאיות. "מצאנו פתרונות מהירים, אנשים התחילו טיפול די מהר במחיר שהם יכלו להרשות לעצמם" (100 שקל לטיפול).

"ב-7 באוקטובר קרה משהו מיוחד ברמת החשיפה לאירועים טראומתיים", אומרת הוברמן. "יכול להיות שבתקופת הפיגועים לפני שנים גם היה צריך לקום משהו דומה, אבל הפעם הייתה פה חשיפה למראות ולמצבים מאוד קיצוניים שלא משתווים לשום דבר אחר שהיה פה – ואנחנו יודעים שההתמודדות של כל אנשי התקשורת, צלמים ועיתונאים, הייתה פוטנציאלית לפיתוח פוסט טראומה. הם היו חייבים לקבל עזרה".

המחיר הרגשי של המקצוע

העיתונאים שמסקרים את אירועי המלחמה נדרשים לתפקד בעיצומם של אירועים מסכני חיים. בזמן אזעקות "צבע אדום", למשל, הדבר מקבל ביטוי מוחשי במיוחד: בעוד האזרחים נדרשים להיכנס למרחבים המוגנים, להישאר בבתים ולהמתין עד שהשקט יחזור, אצל העיתונאים קורה הדבר ההפוך – זה הרגע שבו הם יוצאים מהבית, אל זירות הנפילה והמקומות שמהם כולנו מנסים להתרחק.

"בבוקר ה-7 באוקטובר, כשעדיין לא באמת ידענו מה קורה, יצאתי מהבית והבן שלי אמר לי: 'אמא, אל תסעי לדרום. בבקשה אל תסעי'", מספרת איידן, אמו של רועי בן ה-19. "כמה ימים לאחר מכן כבר הייתי בשדרות. עמדנו בעמדת שידור בכניסה לעיר ומולנו קיבוץ ניר עם, שנמצא ממש מעבר לכביש. פתאום הגיע ג'יפ של מג"ב בחריקת בלמים שאמר לנו: 'תיכנסו יותר פנימה, יש היתקלות בשדות של ניר עם'. ואת שומעת את ההיתקלות, זה קורה ממש מולך. זה היה מפחיד".

איידן נכנסה גם פעמיים לרצועת עזה בליווי דובר צה"ל. "בפעם הראשונה לא אמרתי לאף אחד שאני נכנסת, גם לא לבן שלי. הוא כעס עלי מאוד", מוסיפה איידן, "זה חלק מהרצון שלי לראות בעיניים ולא רק לשמוע, פשוט להיכנס ולראות איך זה מתבצע, מה קורה שם, לפגוש את החיילים. ברור שיש פחד, אבל במקצוע הזה – הסקרנות מתגברת עליו".

ניצן שפירא, כתב צבאי בחדשות 12, הוזעק בבוקר ה-7 באוקטובר לסקר את האירועים בשדרות, ששרצה במחבלים. מאז הפך לנוכח קבוע בזירות הלחימה בדרום, בעזה ובלבנון. שפירא ראיין ברצועה את הזמר עידן עמדי בינואר 2024, כששירת במילואים, דקות לפני שנפצע בפיצוץ משאית בסמוך למחנה הפליטים אל-בורייג' שבמרכז הרצועה – פיצוץ שהרג שישה לוחמים וחשף את שפירא לסכנת חיים ממשית.

"אתה נמצא במקומות קשים, בזירות אסון. אלו מקומות לא פשוטים בכלל", מעיד שפירא, לוחם אגוז במילואים, שבאוקטובר 2024 נפצע בעצמו בלבנון במסגרת שירות המילואים שלו.

אבל כשמכבים את המצלמות, מנתקים את המיקרופונים וחוזרים הביתה – אין כפתור שמכבה את מה שנצרב מבפנים. המראות הקשים, הסיפורים המצמררים ותחושת חוסר האונים ממשיכים ללוות את העיתונאים גם הרבה אחרי שהשידור מסתיים. כפי שמסביר מרום, גם כאשר נמצאים בתפקוד, הטראומה עלולה להתעורר מחדש – לעתים ללא כל אזהרה מוקדמת.

"אני חושב שבשבועות ובחודשים הראשונים למלחמה, כל אוכלוסיית ישראל התקרבה או עברה את ציון הסף של הסימפטומים לפוסט טראומה"

"המחקר היום יודע שאנשים יכולים להתארגן היטב בשבועות, בחודשים או אפילו בשנים הראשונות – ואיזשהו טריגר בהמשך החיים יכול לפתוח מחדש את החוויה הטראומטית", אומר מרום, המחזיק גם בתואר ראשון בתקשורת – שילוב שמעניק לו זווית ראייה ייחודית על עולמם הנפשי של העיתונאים.

"סימפטומים של פוסט טראומה יכולים להיות זכרונות טורדניים, חלומות, פלאשבקים, תחושה כאילו הדברים קורים שוב פעם. או נניח כשבן אדם נהיה מאוד מאוד עצבני, שהוא קופץ מהר מאוד מכל רעש קטן. זה קרה לכולנו עכשיו, אופנוע נוסע וכולם קופצים", מוסיף מרום. "אני חושב שבשבועות ובחודשים הראשונים למלחמה, כל אוכלוסיית ישראל התקרבה או עברה את ציון הסף של הסימפטומים לפוסט טראומה".

עיתונאים אולי לא תמיד מאובחנים עם פוסט טראומה, אבל רבים מהם ממשיכים לשאת איתם זכרונות מוחשיים וכואבים מהשטח.

"אם אני חוזר לימים הראשונים של המלחמה, נשארו איתי התמונות מהכניסה הראשונה לבארי, השיטוט בין הבתים, הריחות. זה דברים שאני עוד סוחב אותם", משתף בן שני, שיצא לתעד את קיבוצי העוטף כבר ביממה שלאחר הטבח.

"הדבר שהכי צרוב אצלי זה הריח של הגופות. זה קשה, הריח יוצר אצלך איזה משהו עמוק, הוא תקוע בחך, זה דבר שנשאר איתך", מספר אודי סגל. "גם כתמי הדם על הקירות, הצעצועים שמפוזרים ליד הבתים בניר עוז, הבתים השרופים בניר עוז ובבארי. אלו מראות שצרובים אצלי. יש דברים שמציפים, הייתי שם עוד הרבה פעמים מאז, לא הפסקתי לעסוק בכך והמשכתי ללוות את האנשים שהייתי איתם באירוע הזה".

גם שפירא, שזכה במאי 2024 בפרס הוקרה מהאקדמיה לטלוויזיה על דיווח בזמן אמת תוך סיכון חיים החל מה-7 באוקטובר, מתאר זכרונות דומים שמלווים אותו עד היום. "נשארו איתי בעיקר התמונות הקשות – של הגופות, של הפצועים, של העיר שדרות, של הקרב על תחנת המשטרה בשדרות, של העוטף. יוצא לי להיזכר בזה ולחשוב על זה, אלה דברים קשים שעברתי. זה מלווה אותך, זה דבר שהולך איתך", הוא מספר.

בזמן שהמלחמה עודנה נמשכת, יוזמת התמיכה הנפשית לעיתונאים הסתיימה.

"היוזמה נמשכה כשנה, והסתיימה כי הייתה הבנה שהצורך בהתמודדות עם התופעות שנגרמו בעקבות האירוע – קצת פחת. ברגע שהרגשנו שמיצינו את הצורך, סגרנו את הפרויקט", אומרת דנוש. "בפועל, בחודשים האחרונים לא הגיעו פניות נוספות, ולפניות האחרונות שהגיעו ענינו בצער כי הפרויקט הסתיים".

לצד הירידה בצורך האקוטי, סיום היוזמה הושפע גם מהעובדה שהתבססה על תרומות ומשאבים פרטיים בלבד, ללא כל עיגון או תמיכה ממסדית.

"זאת הייתה יוזמה פרטית, ואני חושב שהטבע של יוזמות כאלה הוא לעלות ולדעוך", אומר מרום. "אני בן אדם עסוק, יש לי משפחה, שני ילדים, עובד בבריאות הנפש בקופת חולים מכבי, קליניקה פרטית מלאה – וזה היה הרבה מאוד שעות אקסטרה. הייתי מוצא את עצמי עונה לוואטסאפים בעשר דקות בין פגישה לפגישה, נוסע כל הדרך הלוך וחזור בשיחות טלפון, וממשיך לתוך הלילה. אי אפשר היה להמשיך ככה את היוזמה לאורך זמן".

מעבר לאתגר האישי, הפסיכולוגים מצביעים גם על בעיה עמוקה יותר במערכת הבריאות הנפשית בישראל.

"מי שאמור בסופו של דבר לדאוג לזה זאת המדינה – וראינו שהיא נעדרת לא רק מהאירוע הזה, אלא מהרבה מאוד אירועים"

"היה משהו בחודשים הראשונים שגייס את כולם להתנדב, לתרום, לעשות. אבל זה גם הלך לקצה השני, שהממסד ניצל את זה בצורה כזאת שהיה צריך לשים גם את הגבול – ולהגיד שמי שבשטח בא ונותן מענה, אבל שהמדינה גם צריכה להתארגן, להתחיל להתעורר, ולתת מענה", אומרת הוברמן. "זה לא יכול לבוא רק מהתנדבות ויוזמות פרטיות מהשטח".

"בסופו של דבר, כל מה שקשור לתחום בריאות הנפש במדינת ישראל על הפנים, באמת", אומר מרום. "מקום כמו הסתדרות הפסיכולוגים, זה לא התפקיד שלו להקים יוזמות כאלו. אני חושב שמי שאמור בסופו של דבר לדאוג לזה זאת המדינה – וראינו שהיא נעדרת לא רק מהאירוע הזה, אלא מהרבה מאוד אירועים".

הביקורת שמעלים אנשי המקצוע נוגעת לתמונה רחבה יותר. ב-2015 נכנסה לתוקפה רפורמה במערכת בריאות הנפש שבמסגרתה הועברו שירותי הטיפול הנפשי מאחריות המדינה לקופות החולים. מטרות המהלך היו לשפר את איכות, זמינות ונגישות השירותים, ולהפחית את הסטיגמה סביב פנייה לטיפול נפשי.

אולם לדברי הפסיכולוגים, המטרות לא הושגו במלואן – ובפועל, הגישה לשירותים הפכה לעתים מורכבת יותר. מאז כניסת הרפורמה הפך תחום בריאות הנפש לתלוי יותר בפתרונות פרטיים, מצב שהותיר מיזמים כמו זה שיועד לעיתונאים ללא גב תשתיתי שיאפשר את המשכם לאורך זמן.

"המדינה עושה ממש מעט, ויוזמות פרטיות קמות כשיש ואקום", אומר מרום על מצב בריאות הנפש בישראל בעקבות הרפורמה. "אם אנחנו חווים מצוקה נפשית, אז אני חושב שקודם כל המדינה צריכה להנגיש שירותים, אבל גם שהבן אדם צריך ללכת לקחת אותם. לצערנו, לרוב זה לא קורה. הרבה מטופלים באים לטיפול פרטי כמוצא אחרון, כי המדינה לא דואגת להם לטיפול, או דואגת להם לטיפול באופן מאוד מצומצם. זה מאוד מורכב".

במשרד הבריאות לא הגיבו לבקשת תגובה.

כיום אין מענה טיפולי פעיל זהה ליוזמת העיתונאים המקורית. עם זאת, ארגון העיתונאים והעיתונאיות פועל בשיתוף המרכז הישראלי לחוסן תפקודי (ICFR) ומקיים סדנאות חוסן בכלי תקשורת שונים לכתבים וצלמים. הסדנאות מתמקדות במתן מענה מיידי בעת אירוע ומלמדות כיצד לבנות חוסן, להתמודד ולהפחית תופעות של פוסט טראומה.

התפקיד הוגדר מחדש

כבר קרוב לשנתיים שהעיתונאים בישראל מתעדים את מה שנראה כמלחמה שאין לה סוף. לא מלחמת העצמאות, לא ששת הימים, לא לבנון הראשונה או השנייה, וגם לא האינתיפאדות – דומות למה שמתחולל כאן כבר קרוב לשנתיים.

"אני עיתונאי 35 שנים ואני חושב שה-7 באוקטובר לא היה דומה לשום דבר שקרה במדינה, בטח לא שאני סיקרתי", מעיד סגל. "חוויתי בפעם הראשונה בכל הקריירה שלי איך נראה מצב שיוצא משליטה, איך נראה חורבן. מאז, אני עוסק כל יום, כל היום, בסיפורים ישראליים, שרובם הם סיפורי מלחמה, שכול, אובדן, עקירה ופרידה. אני לוקח את זה אישית, זה נוגע ואני מרגיש את זה".

העבודה מסביב לשעון, העומס הנפשי, הצורך התמידי להיות "בתמונה" ולשדר חוזק – זוהי מציאות חייהם של העיתונאים בישראל כיום. וכששגרת החירום של סיקור המלחמה הופכת למירוץ בלתי פוסק של התרחשויות, עדכונים ודיווחים – לא תמיד נשאר מקום לעצור.

"רק בנובמבר 2024, אחרי יותר משנה למלחמה, הרשתי לעצמי לקחת כמה ימים של חופש ונסעתי לערבה, כדי לא לשמוע חדשות ולהיות רק אני ואשתי. הרגשתי שאני לא יכול לעזוב, שאני חייב להיות שם", משתף סגל. "הדבר האהוב עלי זה הופעות מוזיקה חיות, וגם, רק אחרי יותר משנה למלחמה, הלכתי להופעה הראשונה. זו שנה שהייתה בשבילי כמעט כמו שנת אבל. לא הייתי מסוגל להיות באירוע שמח. גם היום, אני מרגיש שאי אפשר לשמוח ולרקוד מבלי לחשוב על העובדה שהחטופים עדיין שם".

לא מדובר במקרה פרטי. הימנעות מלקחת הפסקה, התחושה שזה לא ראוי, ותחושת האשמה כשהם מחליטים לבחור בעצמם מאפיינות עיתונאים רבים מאז תחילת המלחמה.

"אין רגע שזה לא הולך איתי. יש תחושה כזו שאתה מחויב לזה מאוד, שזה גדול ממך, שאתה צריך להיות שם. זה מחויבות כזאת שהרבה פעמים היא אפילו לא מודעת"

"בנובמבר האחרון נסעתי עם הבן שלי, שהוא מוזיקאי, לסוף שבוע בפסטיבל הג'אז באילת", מספר שני. "באיזשהו מקום הייתה לי תחושה כזאת של אשמה, של איך אנחנו נוסעים לשם עכשיו כשיש חיילים שנלחמים, כשיש אנשים שלא חזרו לבתים שלהם.

"בין הקונצרטים הלכתי למתחם השירותים, פתאום נפתחה אחת הדלתות, ומי שיצאה ממנה הייתה אחת החטופות שהשתחררו בעסקה הקודמת. אני מכיר אותה. אמרתי לעצמי: 'בוא'נה, זה הסימן שהייתי צריך'".

"אני בקשר יומיומי עם אנשים במצב משברי מאוד חריף, ואני חשה את הכאב שלהם", אומרת איידן. "אני חושבת עליהם כל הזמן, אין רגע שזה לא הולך איתי. יש תחושה כזו שאתה מחויב לזה מאוד, שזה גדול ממך, שאתה צריך להיות שם. זה מחויבות כזאת שהרבה פעמים היא אפילו לא מודעת. יצאתי לחופש ראשון מאז ה-7 באוקטובר רק בחודש מאי השנה. בהתחלה לקח לי יומיים רק להתנתק, אני ממש הרגשתי שאני לא משחררת".

העיתונאים שותפים לכאב לא רק כעדים, אלא כחלק מהחברה הישראלית ששרויה בטלטלה מתמשכת.

"יש לאשתי ולי זוג חברים שאיבדו במלחמה את הבן שלהם, סרן אסף מסטר, הוא היה קצין ביהל"ם", משתף סגל. "בתחילת המלחמה אסף פגש אותי בעמדת שידור בכניסה ליד כרמיה, הוא ניגש אלי, חיבק אותי ושלחנו סלפי לאבא ואמא שלו. שבועיים לאחר מכן אסף נהרג בעזה".

מאז ה-7 באוקטובר עיתונאים מצאו את עצמם תומכים, מחלצים, מתווכים ולעתים אף ממלאים את מקומה של המדינה. הם לא נשלחו לזירות כדי לספק עזרה, אבל פעמים רבות היו הראשונים להגיע – והאחרונים לעזוב.

"תוך כדי השידור ב-7 באוקטובר, בזמן שאני עומד ומשדר בלייב, הרבה אנשים ומשפחות מתוך העוטף השאירו לי הודעות מהממ"דים כמו: 'שלח אלינו כוחות, אנחנו לכודים'", משתף סגל. "ניסיתי והדרכתי אליהם כוחות, אבל לא תמיד הצלחתי לעזור. חלק מאותן המשפחות לא קיימות היום, הם נרצחו כולם".

גם איידן זוכרת היטב את הבוקר שבו הוצפה בפניות מצוקה.

"פתאום אנשים שהכרתי מהעוטף התחילו להתקשר אליי ולהשאיר הודעות שיש מחבלים. הם שאלו אם אני יודעת מה קורה, כי לא היה מי שיגיד. אז הטלפון הבא אחרי המשטרה ומד"א – היה אלינו, לתקשורת", מספרת איידן. "אחר כך התחילו להגיע גם טלפונים של הורים שהילדים שלהם נמצאים בנובה, אנשים ששולחים לי מיקומים ואני מעבירה אותם הלאה. ולאט לאט אתה מבין שאין מענה, אין".

הפעולות האלו לא נכללו בהגדרת התפקיד שלהם, אבל הן התרחשו כמעט באופן טבעי, מתוך דחף אנושי עמוק להגיב למציאות שהתפרקה לנגד עיניהם. וכך, העיתונאים הפכו לדמויות שניתן לפנות אליהן – לא רק כמספרי הסיפורים, אלא כמי שנמצאים שם בזמן שהאחרים נעדרים.

"התפקיד שלנו הוגדר מחדש ב-7 באוקטובר. היינו גם קצינת ת"ש, גם קצינת חינוך, גם קצין כוח אדם וגם מש"ק רווחה ומטפלים קבוצתיים בטראומה – לצד אספקת המידע", אומר סגל, "הייתה תחושה של התפרקות המערכות, אנחנו היינו מקורות הסמכות – והדבר הזה הביא אותי למצב שכעיתונאי שמשדר, שידרתי את המידע שקיבלתי, אבל גם כל הזמן הייתה לי תחושה שיש לי את האחריות לשדר חוסן ועוצמה כדי שהחברה לא תקרוס כתוצאה מפאניקה".

"זאת העבודה שלי, אני עיתונאי. התפקיד שלי הוא לשמוע את הסיפורים של אנשים ולהפוך אותם לסיפור", אומר שני. "אני לא באמת שואל את עצמי אם אני צריך לנסוע לבארי – זה ברור לי שאני רוצה להגיע לשם. יש לנו חובה גדולה להמשיך ולעשות את מה שעיתונאים צריכים לעשות".

"בסיטואציה שבה אתה מאפשר לאדם לשבת ולספר את הסיפור שלו מול המצלמה, יש משהו שהוא קצת מרפא, אתה באיזשהו מקום מחזיר לו את השליטה", מוסיף שני. "הייתה לי הזכות בשנה וחצי האחרונות להיות עיתונאי, לדבר עם כל האנשים שדיברתי איתם, להגיע למקומות שאנשים חששו וחשו אשמה מלהגיע אליהם – ולי הייתה הזכות להיות שם בתפקיד".

"אני באמת חושבת שאנחנו כעיתונאים לא הסיפור. אנחנו אנשים שבאים לתווך את המציאות, לספר אותה, להנציח ולתעד אותה בשביל אנשים שצריכים שהקול שלהם ישמע, יישאר ויישמר לעתיד. זה התפקיד שלי", אומרת איידן. "אני באמת אסירת תודה שלפחות אני נמצאת במקום שאני יכולה להיות חלק מזה, לתעד ולספר את הסיפור ההיסטורי של הדבר הזה".

כשהוא נשאל בסיום הראיון האם יש מסר שחשוב לו להעביר, אומר סגל: "אני רוצה להגיד לכל המשפחות ששילמו את המחיר הכי כבד, שאיבדו ילד או אח, ששכלו מישהו – שהחוסר שלו מורגש. אנשים שיש להם חלל גדול בלב ובמשפחה, שאולי מרגישים ששכחו אותם – לא שכחנו אתכם, אנחנו זוכרים אתכם, אנחנו רואים אתכם.

"אמנם את החלל הזה לא נצליח למלא, אבל אני, כאיש תקשורת, כנציג מסוים של החברה הישראלית, רוצה להגיד לכם שהכאב הזה נוכח. הוא נוכח באולפן, הוא נוכח בדרך לאולפן, והוא נוכח אחרי האולפן. החלל הזה נמצא איתנו כל הזמן".

הכתבה של אנאל טייב גרבנאו הוכנה במסגרת פרויקט הגמר "עיתונות חוקרת" בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת רייכמן