"מנהלי קול-ישראל נמנעו כמיטב יכולתם מלשדר מוזיקה מזרחית. גם כשהחליטו להשמיע אותה, עמדה לרשותם רק משבצת שידורים קטנה לצורך זה". כך טענו ד"ר מוטי גיגי, מרצה בכיר לתקשורת במכללת ספיר ודויד פרץ, מוזיקאי ודוקטורנט לספרות עברית, במסה שפרסמו ביוני 2024 בכתב העת האקדמי לענייני תקשורת "מסגרות מדיה". השניים מציגים את דחיקתה לפינה של המוזיקה המזרחית בשנות ה-50 וה-60 כחלק מהדרה גורפת של עולים מארצות האיסלאם בחברה הישראלית, בהכוונתם ועידודם של גורמי השלטון והממסד.
המנהל הראשון והיחיד של המחלקה למוזיקה מזרחית בקול-ישראל, יוסף בן ישראל, שכיהן בתפקידו 40 שנה עד צאתו לגמלאות ב-1993, הסביר באחת ההזדמנויות את דחיקתה לפינה של המוזיקה המזרחית: "למרות התעוררות המוזיקה התימנית ודרישה גוברת להשמיע את שיריה של אהובה עוזרי, אין לי רשות לשדרם, עקב רמתם הנמוכה של הטקסטים, העיבודים והליווי. מאותה סיבה אנו נמנעים מלשדר גם את להקת "העוד וצלילי הכרם".
"מי לא מרשה לבן ישראל לשדר 'מוזיקה תימנית'?" תוהים במאמרם גיגי ופרץ בהתייחס לדבריו אלה של בן ישראל. "ומדוע זו מוזיקה 'תימנית' ולא ישראלית? מדוע טקסטים מאת דוד המלך, שלום שבזי ונתן אלתרמן הם 'רמה נמוכה'', לא כל שכן העיבודים והביצועים המרהיבים?".
זמרי הקסטות נעצרים בדלת
גיגי ופרץ אינם מאשימים את בן ישראל במהלכים להדרתה מהרדיו של המוזיקה המזרחית בכללותה. התנהלותו היתה מורכבת יותר, בעיניהם: הוא חסם את השמעתם של "זמרי קסטות" מזרחיים, גם אם היו פופולריים. מנגד הוא בחר להשמיע, במינון מבוקר ותחת תנאים מגבילים, יוצרים מזרחים שנראו לו מייצגי סוגה תרבותית "גבוהה", כאלה שיצירותיהם יכולות להסב נחת לאזניים מערביות.
יוסף בן ישראל (צילום: שימוש הוגן, מתוך ויקיפדיה)
בן ישראל הצדיק את מדיניותו זו בכך שהממשלה חתרה ליצור בישראל "כור היתוך": לעצב אחידות חברתית - תרבותית מודרנית, תוך מחיקת העבר הייחודי לכל קבוצה. "מדיניות רשמית זו של ניתוק מהשורשים הגלותיים, דחקה את התרבות המזרחית ודרשה מעולים לנטוש את תרבותם ולהתרחק מהפולקלור, כתנאי מוקדם להשתלבותם בחברה הישראלית", הסביר.
בהתאם לאותה תפיסת "כור היתוך", בן ישראל פתח צוהר קטן ברדיו לזמרים בעלי צליל מזרחי כגון ג'ו עמר (שהפך לבן טיפוחיו ולזמר הבית), לילית נגר ובמידה פחותה גם פלפל אל-מסרי ופטי ארמו (אביו של קובי פרץ). ואולם השער נותר סגור בפני שורה ארוכה של זמרים אחרים. מטרתו של בן ישראל היתה, לטענת גיגי ופרץ, להוציא את המוזיקה המזרחית מבתי הכנסת ולהביאה אל אולמות הקונצרטים, תוך ריכוך הצלילים הערביים ותגבור הטקסטים העבריים.
בשם אותו עיקרון של הדגשת "האיכות", בן ישראל בחר לפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח שהפיק בשנים 71'- 82', יוצרים מהמיינסטרים הישראלי. הפסטיבל גם התהדר במנצחים ומעבדים כמו משה וילנסקי, ירדנה ארזי רותי הולצמן - אשכנזים יוצאי אירופה ואמריקה.
אהובה עוזרי (צילום: משה שי)
מי שנותרו מחוץ לחומות שבנה בן ישראל, מכיוון שהוא ראה בהם כלא ראויים וכונו בזלזול "זמרי קסטות" (בניגוד לזמרים "איכותיים" שיצירותיהם הופצו בתקליטים), מתחו עליו ביקורת חריפה. אחד מהם, אשר ראובני, בעל חברה להפקת "מוזיקת קסטות" סיפר לדויד פרץ: "היינו מוחרמים בתקשורת. לא השמיעו ולא שידרו. בכלל לא הקשיבו למוזיקה וכל התקליטים ששלחתי נמצאו בזבל, כשהם סגורים אפילו... יוסף בן ישראל? כן, שמעתי עליו. הוא אהב את המזרחים של הפסטיבלים. לנו, החבר'ה מהשכונות, הוא לא נתן להיכנס...".
רק בשנות ה-80', כותבים גיגי ופרץ, החלו תחנות הרדיו המרכזיות, קול-ישראל וגלי-צה"ל, לשדר תוכניות ארוכות יותר של זמר מזרחי. בשנת 1985 נוספה לרשת ג' התוכנית "אגן הים התיכון" שזמן השידור שלה הורחב ב-2018 משלוש שעות לחמש שעות. גלי-צה"ל החלו לשדר תוכנית יומית בת שעה בשם "על הדבש ועל הכיפאק" - יעודית למוזיקה מזרחית.
מנהלי התחנה הסבירו כי "אי אפשר להישאר אדיש לבקשות של החיילים, ומכיוון שהתקשינו לשדר מוזיקה מזרחית ביחד עם שירים אחרים, החלטנו להקדיש להם תוכנית מיוחדת". אך עדיין, המוזיקה המזרחית נותרה בגטו הסגנוני ולא נתפסה כחלק מהקטגוריה של מוזיקה ישראלית.
הרדיו הפיראטי והאזורי הביא למהפך
שינוי אמיתי, עד כדי מהפך שהביא להפיכת הזמר המזרחי לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים, הורגש, לפי גיגי ופרץ, רק עם עליית הרדיו הפיראטי בשנות ה-90, ועם התפשטות הרדיו האזורי לאחר מכן. "כיום נכדיהם של מנהיגי מפא"י כבר מעדיפים לרקוד בחתונות לצלילי דרבוקה מאשר לצלילי קונצרט וינאי או שירי ארץ ישראל הישנה. כלומר, במבחן הזמן, החזון התרבותי שגיבשו פרנסי התרבות ברדיו, נכשל כישלון חרוץ. התרבות המוזיקלית שנחשבה בעיניהם 'נחותה' ושציפו כי היא תיעלם - הפכה לדומיננטית".
באופן אירוני, אומרים השניים, דווקא זמרי הקסטות שהודרו מחזונו של בן ישראל הם אלו שהשתלטו על במות המוזיקה הישראלית. המוזיקה של יורשיהם, דוגמת עומר אדם, עדן בן זקן ועדן חסון, היא המושמעת והמצליחה ביותר בפופ הישראלי.
המסה של פרץ ובן גיגי הוציאה משלוותו את שלומי רוזנפלד, חוקר היסטוריה ותרבות, ובמרץ האחרון הוא הגיב לדברים במסה שפרסם ב"מסגרות מדיה". לטענת רוזנפלד, בקול-ישראל לא הפלו לרעה את המוזיקה המזרחית, אלא דווקא שיקפו את טעמי הקהל המגוונים וקידמו יוצרים מזרחים.
יפה ירקוני מופיעה בפני חיילים, 4.7.1967 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
על פי רוזנפלד, ברשימת הזמרים והזמרות הפופולריים בשנות ה-50 בישראל יש רוב גדול לנשים ממוצא מזרחי, כמו לילית נגר, חנה אהרוני ויפה ירקוני. בין הגברים בולט צדוק סביר. בראש הרשימה ניצבת שושנה דמארי, ילידת תימן, המלכה הבלתי מעורערת של הזמר העברי וכלת פרס ישראל. מעריציה השתייכו לכל קצוות הקשת החברתית והיא ייצגה את התרבות הישראלית במופעים ברחבי העולם.
לדבריו, בתעשיית הבידור המצומצמת שהתקיימה בשנים העשורים הראשונים של המדינה, הכל השתלב בכל. תחילה הזמרות המזרחיות עמדו בראש רשימת ההשמעה, לאחר מכן, בשלהי שנות ה-50, החלה להתפתח תעשיית המוזיקה, ולשוק הבידור נכנסו שני כוכבים שיצרו פסקול מזרחי יחודי: ג'ו עמר ואריס סאן. את שניהם טיפח יוסף בן ישראל ושיריהם התחבבו על קהלים ישראליים מכל העדות והושמעו ברצועות רבות ברדיו.
ב"מצעד פזמוני העשור" שהוקדש לשירים הפופולריים במדינה עד שנת 58', שבהפקתו השתתף קול-ישראל, הופיעו זמרים וזמרות מכל העדות ובלטו בהם בני עדות המזרח: איתמר כהן, צדוק סביר, יונה עטרי ויפה ירקוני. גם ב"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי", שהתקיים החל בשנת 60' ובמשך 20 שנה ואשר שודר בשידור ישיר בקול-ישראל, בלטו זמרים מזרחים. שיריהם של המשתתפים, בעיקר אלה שזכו במקומות הראשונים, שודרו ללא הרף בקול ישראל ובגלי צה"ל.
בהתייחסו ליוסף בן ישראל, מצביע רוזנפלד על כך שהוא הקים בחסות קול-ישראל את מקהלת "מזמור שיר", שהורכבה מעולים מארצות האיסלאם, ואף ניצח עליה. אך מפעלו החשוב ביותר היה "פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח" שנערך בשנים 1971-1982 מול אולמות מלאים.
"מנהלי התחנה עשו כמיטב יכולתם כדי למלא את רצון הצרכנים - מאזיני הרדיו מכל העדות והמגזרים", כותב רוזנפלד, "עובדתית, קול-ישראל השמיע שירים מזרחיים לא פחות מאשר שירים בסגנון מערבי".
"המקרה של שושנה דמארי הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל ואינו מעיד על התקבלות של זמרות מזרחיות לקנון העברי"
מאמרו של רוזנפלד גרר את תגובתם של גיגי ופרץ, שפרסמו ב-12 באוגוסט השנה מסה נוספת ב"מסגרות מדיה", שבה טענו כי רוזנפלד לא הצליח להפריך את קביעתם ולפיה המוזיקה המזרחית נדחקה אל משבצות ייעודיות בתוך מארג סגנונות המוזיקה שהושמעו ברדיו. "העובדה שאומנים מזרחים הופיעו בפסטיבלי זמר ממלכתיים שיזם יוסי בן ישראל", כותבים השניים, "לא שינתה את התמונה, כי זו היתה נוכחות מבוקרת ומסוגננת בהתאם לקודים ההגמוניים".
לדבריהם, העובדה ששמותיהן של זמרות מזרחיות כמו גאולה ברדה וזוהרה אלפסיה, שפעלו באותן שנים, עדיין אינם מוכרים לציבור הרחב, מראה שהצלחתה של שושנה דמארי היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואינה מלמדת דבר על ההתקבלות של זמרות מזרחיות לקנון העברי: "אין זו הוכחה לייצוג, אלא סימפטום לאופן שבו המזרחיות נדרשה לעבור תהליך של סירוס תרבותי".
על פי פרץ וגיגי, מסמכים שהתגלו באחרונה מעידים על קיומה של מדיניות מפורשת להגבלת שידורי המוזיקה המזרחית ללא יותר מ-25 דקות ביום בשנים 1957-1963. "פחות מ-5% מזמן השידור המוזיקלי הוקדש למוזיקה מזרחית. אומנים מזרחיים שפעלו בשנות ה-50 וה-60 תיארו כיצד יצירותיהם נדחו על בסיס קריטריונים אתניים ואסתטיים, כיוון שהיו ' מזרחיות מדי' או 'לא מספיק ישראליות'".
זוהר ארגוב (צילום: משה שי)
האקדמיה, אומרים גיגי ופרץ, יכולה וצריכה לשמש לא רק אתר לחשיפת עיוותים, אלא גם ובעיקר זירה מתקנת. לדבריהם, המוזיקה המזרחית נדחקה לפינה לא מתוך שיכחה, אלא במתכוון. "על כן, כשאנו כותבים, אנו לא רק מנתחים את העבר, אלא משמיעים את הקולות אותם ניסו להשתיק. כי המאבק אינו עוסק בעבר בלבד, אלא גם בזכות השידור של קולות אלה בהווה".
יוסי חרסונסקי, בעבר כתב "מעריב" וב-20 השנים האחרונות בעל אתר העוסק במוזיקה, מצדיק בשיחה עם "העין השביעית" את מדיניות ה"סינון" של בן ישראל. "יש המון דברים גרועים במוזיקה היום תיכונית", הוא אומר. "שבלונות של התבכיינות, אהבה אבודה וטקסטים רדודים וזה נמשך כך עד היום. זו תעשייה ממוסחרת מאוד. הרדיו העלים שירים שצמחו מהצדדים האלה. האם זו התנשאות? לא".
לדבריו, טעם הקהל בשנות ה-50 וה-60 היה אקסקלוסיבי והתבסס על מוזיקת הפופ. לכן בקול-ישראל ובגלי צה"ל העדיפו שלא להשמיע את מרבית השירים המזרחיים שנוצרו אז. "אבל אמנים שיצרו מוזיקה מזרחית מעולה כן זכו להשמעות רבות, כמו לדוגמא שושנה דמארי, ג'ו עמר ויפה ירקוני. גם זוהר ארגוב שמר על מקום גבוה בלוח ההשמעות, למרות הסתבכותו עם סמים. זמרי הקסטות ראו שזה המצב, הם ניסו לתת קונטרה, אבל נהדפו, וטוב שכך".