מאז יצא לאור באמצע 2024, הפך ספרו של הח"כ לשעבר ד"ר מיכאל בן ארי, "חזון ופגיון – האסלאם ומלחמתו בכופרים", למעין "ספר יסוד" במדף הספרים של הימין הישראלי. השפעתו של הספר חורגת מגבולות הקבוצה הכהניסטית שאותה מייצג בן ארי – תלמיד המחזור הראשון בישיבת "הרעיון היהודי", שהרב כהנא הקים בירושלים ב-1987, ומי שהפך ב-2009 לחבר הכנסת הכהניסט הראשון מאז "מורו ורבו", לאחר שמפלגתו, חזית יהודית לאומית, השתלבה ברשימת האיחוד הלאומי.

למרבית קוראיו נדמה "חזון ופגיון" כספר עיון מבוסס ומשכנע. בעבור מחברו, זהו ספר אידיאולוגי שנועד להכין את דעת הקהל ליישום המשנה הכהניסטית. אולם בהוצאת הספר יש גם ממד אישי משמעותי: הוא ביטוי למאבק של בן ארי במערכת המשפט ובמחנה הדמוקרטי, בתגובה לפסילתו מהתמודדות לכנסת ולהגשת כתב האישום נגדו, שתיהן בשל הסתה לגזענות.

תזכורת: לקראת בחירות אפריל 2019, הצטרפה מפלגתו – ששינתה את שמה לעוצמה יהודית – לרשימת איחוד מפלגות הימין. בעשירייה הראשונה שלה, הציבה שני מועמדים מטעמה: בן ארי במקום החמישי ואיתמר בן גביר במקום השמיני. לקראת כניסתם האפשרית לכנסת של ממשיכי דרכו של כהנא, הוגשה עתירה לוועדת הבחירות המרכזית לפסילת מועמדותם על בסיס סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, הקובע שאדם המסית לגזענות, לא יהיה מועמד בבחירות לכנסת. ועדת הבחירות, המורכבת מנציגי המפלגות בכנסת, דחתה את העתירות ואישרה את התמודדותם של בן ארי ובן גביר.

ואולם, בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, קבעו השופטים ברוב של שמונה נגד אחד כי בן ארי מנוע מלהשתתף בבחירות לכנסת בשל הסתה לגזענות כלפי ערבים. השופטים אימצו את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, ולפיה "יש במעשיו ובהתבטאויותיו משום הסתה לגזענות כמטרה דומיננטית ומרכזית של משנתו".

התשתית הראייתית שהוצגה נגד בן ארי היתה מוצקה. "יש פה עם רצחני, אומה רצחנית. אנחנו חייבים את הנקמה, והנקמה היא עוצמה יהודית", אמר בן ארי רק חודש לפני הדיון בפסילתו, בעקבות הרצח האכזרי של אורי אנסבכר ז"ל בירושלים. באוגוסט 2018, בן ארי אף קרא במפורש להרוג ערבים בשל התבטאויותיהם: "צריך לשנות את המשוואה: מי שרק מעז לדבר נגד יהודי, הוא לא חי. הוא לא חי! לא מגרשים אותו, לא שוללים לו אזרחות – הוא לא חי. כיתת יורים הורגים אותו. מחסלים אותו. כמו שערבים מבינים. זו השפה שלהם". על תושבי חיפה הערבים אמר כמה חודשים לפני כן: "הם אויבים מבפנים […] גיס חמישי […] הם רוצים להשמיד אותנו. יש כמובן ערבים נאמנים, אך אפשר לספור אותם באחוז ופחות מאחוז […] האויב הערבי, צריך לומר לו אחת משתיים: או שאתה נאמן למדינה או שתלך לסוריה". פסק הדין מפרט התבטאויות רבות נוספות.

השופטים סיכמו כי "עולה תמונה ברורה […] לפיה בן ארי מלבה באופן שיטתי יצרים של שנאה כלפי הציבור הערבי בכללותו, תוך ביזוי מתמשך של ציבור זה […] אין מדובר ב'פליטת פה' בעידנא דריתחא, אלא בסדרה רצופה ועקבית של אמירות המבטאות שנאה ובוז כלפי האוכלוסייה הערבית בכללותה".

מיכאל בן-ארי במטה מפלגת עוצמה-יהודית בירושלים, יום הבחירות לכנסת, 2.3.2020 (צילום: מנדי הכטמן)

בעקבות פסילתו, איבד בן ארי את מעמדו הפוליטי כמנהיג עוצמה יהודית. במקביל, אישר בית המשפט העליון פה אחד את התמודדותו של בן גביר. מנדלבליט קבע כי "חרף העובדה שמצבור הראיות בעניין בן גביר מטריד ביותר, ובאחדות מהן הוא התקרב קרבה מסוכנת לקו האסור, אין מקום להורות על פסילת מועמדותו. בשונה מהראיות שהוצגו בעניינו של בן ארי […] מירב הראיות אינן מהשנים האחרונות".

במערכת הבחירות הבאה, בספטמבר 2019, בית המשפט העליון שוב אישר את השתתפותם בבחירות של עוצמה יהודית ושל בן גביר, אבל הפעם נפסלה מועמדותם של ברוך מרזל ושל בנצי גופשטיין. וכך, בתוך חודשים ספורים נפסלו שלושה מתוך ארבעת המנהיגים הוותיקים של התנועה הכהניסטית, והם נאלצו להתבונן בערגה על הבאים בשערי הכנסת.

בתחילת 2021, לקראת הבחירות שבהן בן גביר נבחר לראשונה לכנסת במסגרת רשימת הציונות הדתית, כבר הורחק בן ארי, המנהיג הבכיר והאידיאולוג, ממעגל מקבלי ההחלטות בתנועה. בן גביר תפס את מקומו כמנהיג הבלעדי שלה. בן ארי ספג מכה נוספת כאשר בסמיכות לפסילתו, פתחה נגדו הפרקליטות בחקירה פלילית בחשד להסתה לגזענות. דומה שהחקירה התנהלה בעצלתיים במפלג פשיעה לאומנית במחוז ש"י (שומרון ויהודה) של המשטרה, ורק ביולי 2024 הוגש כתב האישום נגדו.

בשל צבר האירועים המתואר, בן ארי רואה עצמו כמי שמצוי במאבק הן על צדקת דרכו הרעיונית והן נגד שרירות מערכת המשפט, שבעיניו נקטה באכיפה בררנית ופוליטית, כדי לטרפד את מנהיגותו. אירועי השבעה באוקטובר והידרדרות השיח הציבורי מאז במדרון כהניסטי, העניקו לבן ארי לכל הפחות רוח גבית.

בין הרב כהנא לד"ר טאוב

"אני לא מזרחן. תחום העיסוק שלי הוא בעיקר ימי בית שני, אבל ראיתי בנושא האסלאם צו השעה", הסביר בן ארי בראיון לערוץ 7, מדוע – כאשר התפנה לו זמן בשל הפסילה – בחר להתעמק בתולדות האסלאם ובמיוחד בתורתו של מייסד תנועת האחים המוסלמים, חסן אל־בנא. בן ארי הוא ד"ר להיסטוריה ומרצה בחוג להיסטוריה במכללה התורנית אורות, וכן מורה לתנ"ך. ב"מחקרו" החדש הסתייע באנשי אקדמיה מקורבים, חברים בתנועה הכהניסטית ופעילי ימין קיצוני. תחילה עסק בנושא בפודקאסט, אולם בשלב מסוים פנה לכתוב את תובנותיו.

"מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממציא. אני מבסס, מוכיח ומצליב את המידע שאני מביא", הוסיף בן ארי בראיון האמור, מתאמץ לשוות לספרו ממד מחקרי. אלא שבאותה נשימה, הוא חשף את מטרתו האידיאולוגית: "אני תלמיד של הרב כהנא, והולך בדרכו", אמר למראיינו, "הספר מוקדש לרב כהנא. ממנו ספגתי את ההבנה שמי שאומר שצריך לחיות בדו־קיום [עם הערבים] הוא האיש הכי אכזרי שיכול להיות". לפי בן ארי, "חזון ופגיון" נועד "לנתץ הנחות יסוד שגויות שמוטמעות בתודעה הישראלית, ולהבהיר לציבור את טיבם ומהותם של 'הערבים' ושל 'האסלאם'".

הספר נראה כפרי מאמציו של בן ארי לבסס את קו ההגנה הציבורי שלו ביחס לכתב האישום נגדו. אם בבית המשפט העליון טען שדבריו הבוטים מכוונים רק נגד חלק מהערבים – אלה "שאינם נאמנים" – נראה שבספרו הוא חוזר לטענתו המקורית ומרחיקת הלכת שהאסלאם הערבי הוא, כולו, "אומה רצחנית"; הטענה המרכזית שבעטיה נפסל. לאחר מתקפת שבעה באוקטובר, בן ארי מגדיל ומתאר את עצמו כנביא שחזה את האירועים מתוך היכרותו העמוקה עם האסלאם. באחד מראיונותיו הסביר את "הטרגדיה של הנבואה" בכך ש"צדקתו של נביא האמת מתבררת רק אחרי החורבן".

גדי טאוב מציג את ספרו של מיכאל בן-ארי בפודקאסט שלו (צילום מסך)

הספר התקבל בהתלהבות בימין הישראלי, גם בחוגים יותר מיינסטרימיים, וגם בקרב קהל פחות פוליטי, המחפש הסבר ופתרון לאירועי שבעה באוקטובר. למעשה, עד המתקפה, הספר המתין זמן רב לפרסום בשל היעדר תקציב; אבל אחריה הבעיה התפוגגה. הציבור הישראלי כבר היה קשוב – אולי אף רעב – למסריו של בן ארי. במרץ 2024 פנה בן ארי לגיוס המונים, במטרה להשיג 180 אלף שקל להדפסה עצמאית של הספר. בדברי השכנוע כתב: "זוועות הטבח בשמחת תורה לימדו אותנו […] שאם לא נלמד את האויב, את שורשיו, שיטותיו וכוונותיו, נמשיך לספוג תבוסות וחורבן, דם ושכול […] אני יוצא לקרב על התודעה השבויה בחזיון שווא מדמם [כדי] לפקוח עיניים, לברר מושגים ולנפץ בדותות". בתוך חודש תרמו לו 2,050 איש סכום כמעט כפול משביקש – 308 אלף שקל.

שלושה חודשים אחרי צאתו לאור של הספר, הודפסה מהדורה שנייה של 5,000 עותקים נוספים. בפברואר 2025 הודפסה מהדורה שלישית, שעל כריכתה מוטבע הכיתוב "רב־מכר". בן ארי הוזמן להרצות על הספר במכינה בני דוד בעלי. הוא רואיין רבות בכלי תקשורת ימניים, שהציגו אותו כנביא שנפסל מריצה לכנסת מכיוון שאמר אמת. ד"ר גדי טאוב, מהדוברים הרהוטים והמשכילים של הימין הביביסטי, הקדיש לו שיחה בת שעה, כשבתיאור הסרטון כתב: "כמה אירוני שבישראל 2024, בן ארי עומד לדין על הסתה לגזענות, בגלל אזהרותיו שלמרבה הזוועה התבררו כמוצדקות". הפרופ' למשפטים טליה איינהורן – אשת ימין מובהקת, וחברת הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה – המליצה על הספר, וציינה כי "חשוב לקרוא כדי להבין". ח"כ אלמוג כהן, שנבחר לכנסת מטעם מפלגת עוצמה יהודית, העניק את הספר במתנה לח"כ בני גנץ, בסרטון מביך עבור האחרון. בן ארי עצמו הכריז שיחלק את הספר חינם לקציני מודיעין ולקציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה, זאת לאחר שלדבריו היו בהם שהתרשמו עמוקות מהכתוב.

וכך, הספר מועבר מיד ליד בין צעירים וסקרנים, ומעצב את תפיסת עולמם. בצעדת הדגלים האחרונה פגשתי את בן ארי בכותל, כאשר סביבו "עדת מאמינים" שהביעו את התפעלותם ממסריו של הספר ומהאמיתות הגלומות בו, שהרי "כהנא צדק".

המטרה: גירוש הערבים

כוחו העיקרי של "חזון ופגיון" בכך שהוא נחזה לספר עיון הנתפס על ידי רבים מקוראיו כמחקר סדור ואובייקטיבי. "שליש דף זה הפניות והערות שוליים עם מאות מקורות", התגאה בן ארי באותו ראיון בערוץ 7. כנהוג בז'אנר, בן ארי מצרף גם המלצה מצד מומחה אקדמי בתחום, ד"ר מרדכי ניסן – מרצה ללימודי המזרח התיכון בבית הספר לתלמידים מחו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים – שקובע כי "אין בהתייחסות לאסלאם [בספר] משאלות לב תלושות מהמציאות, אלא סקירה עובדתית ומתועדת בלתי ניתנת לערעור".

ניסן הוא אחד הכותבים שתרמו לאסופה ברוך הגבר: ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד, שיצא לאור לציון שנה לפעולת הטרור הרצחנית אי פעם של פעיל בתנועה הכהניסטית – הטבח במערת המכפלה, שבו ברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים ופצע 125. באסופה נכללו קטעים מספרו של ניסן המדינה היהודית והבעיה הערבית מ-1987.

הצגתו של ניסן כמומחה המאשר את "חזון ופגיון" מבחינה אקדמית, תוך טשטוש זהותו הפוליטית, היא חלק מעיצוב תודעת הקורא כאילו לפניו ספר אקדמי־מחקרי מוקפד ולא מניפסט כהניסטי. ספרו של בן ארי אף עושה שימוש תכוף בחיבורו הארסי ביותר של הרב כהנא נגד הערבים, לשכים בעינכם מ־1980, שכותבו טוען בו שהוא "נשען על עובדות היסטוריות, על אמירות מפורשות ומעשים של ערביי ישראל".

מיכאל בן ארי נושא ארון קבורה מזויף בהפגנה נגד ההחלטה להוריד את המגנומטרים מהכניסה למתחם הר-הבית, 27.7.2017 (צילום: יונתן זינדל)

אז איזו תמונה של האסלאם מצייר "חזון ופגיון", העוסק – כזכור – בפרשנותו? האסלאם מוצג כאיום מתוחכם ה"מתפשט" עד אשר יצליח למוטט את הקהילות הלאומיות מבפנים. בעמוד הספר בחנות הספרים הדיגיטלית "עברית", נכתב כי "זהו מסע אל האנטישמיות הארסית, חדוות המוות והדם, ההתנהלות המתעתעת מול העולם המערבי השבוי בעיוורון רצוני, והחתירה המתמדת והשיטתית להשליט את האסלאם על העולם כולו; זאת באמצעות החרב ונהרות של דם".

לכאורה, כספר עיון, "חזון ופגיון" מכוון לשכֵל, אבל הוא נטוע – כמקובל בגישת הרב כהנא – ברגשות היוליים נגד האויב שלא מבקש אלא לרצוח, להשמיד ולאנוס. וכמקובל בגישה הכהניסטית, האויב אינו כולל רק את הגויים, אלא גם את "המתייוונים" – אלו המאמצים את התרבות המערבית בכללה ואת הדמוקרטיה הליברלית בפרט. הבולטים שבהם הם הפוליטיקאים מהשמאל הפוליטי, "תומכי טרור מגלגלי עיניים", שדרשו לפסול את בן ארי, ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון "המנהלים נשף מסכות של מלך עירום" ומקיימים "טקס השפלה, שנעטף בסדרי משפט מבוימים, שכמו נלקחו ממחזה אֵימה של עוטי גלימות מימי הביניים". בכך הספר מסמן מטרה נוספת: את הדמוקרטיה ואת ערכי־העל הליברליים שלה. שנאת הערבים נראית לעתים רק כאמצעי; המטרה היא פירוק המשטר.

שימוש מתעתע ברטוריקה דמוקרטית

עבור קוראים ביקורתיים, טמונה בספר תגלית חשובה. ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד הופשטטר, שחקר את הימין הקיצוני בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60, גרס כי בעבור מנהיגי הימין הקיצוני, האויב הוא פעמים רבות השתקפות של העצמי. הללו מייחסים לאויב גם את העקרונות האידיאליים של עצמם, אך גם את ההיבטים הבלתי־מקובלים בהתנהלותם־שלהם, שאותם הם מבקשים להסתיר.

ואכן, ראוי לשים לב שחלקים לא מבוטלים מהפרשנות של בן ארי לאסלאם חושפים מבלי משים את התפיסה העצמית ואת שיטות הפעולה שלו־עצמו ושל תנועתו. הפונדמנטליסט היהודי הקיצוני יצא לבחון את הפונדמנטליזם האסלאמי, ובמובנים מסוימים – פגש את תמונת הראי שלו. הדבר נובע ככל הנראה מדמיון מסוים בין שתי תנועות דתיות פנאטיות ודוגמטיות, בכך שבשם אמונתן הן אינן מכירות בפשרה ומצדדות במלחמת נצח, עד חורמה.

אותה "חשיפה" גם ניזונה מהעובדה שבן ארי מחיל על האסלאם את מבני החשיבה המשמשים אותו לקידום רעיונותיו־שלו. עיקרם: ניצול חולשותיהם המובנות של המשטר הדמוקרטי והשיטה הליברלית. כך למשל, בן ארי טוען שהאסלאם פועל בהטעיה ובהתחפשות, ומשתמש בערכים הליברליים של שוויון ורב־תרבותיות כדי לפורר את הציוויליזציה המערבית מבפנים. הטענה משמשת אותו הן להצדקת המלחמה באסלאם, הן להחלפת המערכת הדמוקרטית־הליברלית "החלשה". אלא שהתחפשות ושימוש בערכים ליברליים על מנת להשמיד את הדמוקרטיה הן אבן יסוד בתפיסה הכהניסטית. במובן הזה, הספר הוא מעין צילום רנטגן אל פְּנים האסטרטגיה הכהניסטית.

ה"התחפשות" היא רעיון יסודי בתפיסתו של הרב כהנא. הוא גורס שהמטרה מקדשת כל אמצעי – מימוש פרקטי של הרעיון הקרוי "ונהפוך הוא", המאפיין את חג פורים. ואכן, לשם קידום המטרות הגזעניות והחתרניות שלו, הכהניזם אינו מהסס להשתמש ברטוריקה ששאולה מתפיסות חילוניות, דמוקרטיות וליברליות, ואף להציג את עצמו כתנועת זכויות אדם ואזרח הנאבקת על שוויון ועל חופש הביטוי. כך, הכהניזם טוען שהמאבק נגדו הוא סתימת פיות אנטי־דמוקרטית, וכך, הוא מציג את הדמוקרטיה כשיטה צבועה, המשתמשת בערכי החופש למטרות פוליטיות. בספרו טוען בן ארי כי בית המשפט העליון התנהל בעת עתירתו "בפרקטיקה של השתקה בריונית, כפי שהפעילו בזמנו נגד הרב כהנא, ועתה מופעלת עלי, על חברי, ועל כל מי שיעז לערער על 'גבולות השיח'".

אם כן, במטרה ליישם תורת גזע שתאסור מלחמה טוטאלית על הזר, תרסק את הדמוקרטיה ואת ערכי־העל הליברליים שלה, ותבסס מדינה דתית, לאומנית ובלתי דמוקרטית שתבטא את "הגאולה השלמה" – משתמש בן ארי ברטוריקה של חופש ביטוי, סובלנות וזכויות אזרח, המתעתעת בתודעת הקורא. במדינה שאליה מכוון "חזון ופגיון", רוב הקבוצות בחברה הישראלית יתקשו לשרוד: חילונים, לא־יהודים, מסורתיים, שמאלנים, להט"ב. הרב כהנא הבחין בספרו מהפכה או משאל עם בין שני מעמדות: "יהודים יהודיים – בעלי אוריינטציה יהודית ואמונה שלמה בערכים יהודיים, אומה יהודית וארץ של יהודים", ולעומתם "אלה שאורחות חייהם המתייוונות והמתבוללות הותירום עם הספקות". בעיניו, המתייוונים מסוכנים, ומובילים "להתאבדות לאומית, למלחמת אחים המובילה לפרודיה חולנית על דברי שמשון: 'תמות נפשי עם היהודים היהודיים'".

הדמוקרטיה הציעה לנו כללי משחק

אין לטעות: התנועה הכהניסטית בוחלת בדמוקרטיה. בספרו אור הרעיון, הפורס באופן הנרחב והשיטתי ביותר את תפיסתו, קבע הרב כהנא כי "דמוקרטיה – אין התורה סובלת שטות זו. לא ייתכן שהבֵל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים אך ורק בגלל שרוב של טיפשים או בורים או רשעים קבעו כך". בנאום בכנסת קבע: "עלינו להודות ללא תסביכים, ללא רגשי אשם, שאכן קיימת סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לבין הדמוקרטיה המערבית, ולבחור […] במדינה שלנו – מדינה יהודית".

הרב יהודה אפשטיין, שבן ארי מכנה אותו בחלק התודות "ידידי המלומד", הסביר במאמר באתר "הקול היהודי" – שופרו של הרב הקיצוני יצחק גינזבורג – כי כתב האישום נגד בן ארי, "מחדד את הסתירה הקוטבית הבלתי ניתנת ליישוב שבין תורת ה', ערכיה ומושגיה, לבין הדמוקרטיה המערבית הליברלית, עם כל מערכת הערכים שהיא נושאת בחיקה". הוא הביע תקווה שבבית המשפט יצליח בן ארי להפריך את הטענה "כאילו תורת ה' והדמוקרטיה המערבית יכולות לדור בכפיפה אחת".

שאיפתה של התנועה הכהניסטית אינה שונה מזו של תנועות ימין קיצוניות אחרות בעולם: להרוס את הדמוקרטיה הליברלית, לקעקע את זכויות האדם והאזרח ולחסל את ערך השוויון בין בני האדם העומד בבסיסן. תנועות כאלו מבקשות לכונן מדינה המשרתת לאום אחד, גזע אחד או אתניות סגולית, והן מוכנות לממש זאת באופן אלים.

התנועה הכהניסטית מתאפיינת בגישה של "עליונות יהודית", שלה שותפים, יש לציין, חוגים נוספים בימין הדתי־לאומי. בדומה לגישת תנועת "העליונות הלבנה" האמריקאית, העליונות היהודית טוענת שמטבע בריאתם, היהודים עליונים ובעלי ערך רב יותר מבני לאומים, דתות, גזעים או קבוצות אתניות אחרות, ובמיוחד על פני הלאום הערבי (או בכינוי הגנאי שלו, המדגיש את נחיתותו התיאולוגית, ה"ישמעאלי"). התומכים ברעיון מרבים לצטט מדברי הנביאים וחז"ל, ולהדגיש את "ההבדל התהומי בין ישראל לבין הגוי". לפי התפיסה הזאת, הגויים הם חסרי צלם אלוקים מלא, ואף נחשבים על פי מקורותינו ל"בהמות". הרב כהנא התייחס אל פעילי השמאל הישראלי כ"כלבים" או כ"חמורים".

אולם בניגוד לחוגים מסוימים בימין הקיצוני, כמו למשל נערי הגבעות והחוות, הבוז של התנועה הכהניסטית לדמוקרטיה לא מתורגם לאי־שיתוף פעולה איתה, אלא להפך: לניסיון לפורר אותה מבפנים. כהנא, כזכור, נבחר לכנסת בראש רשימת כך בבחירות 1984. תוך זמן קצר החלה המערכת הפוליטית, בהובלת הליכוד, לחפש דרך למנוע ממנו להתמודד שוב. בתגובה, סימן כהנא את הדרך שלו ושל יורשיו: להתאים את עצמם לכללי המשחק של אותה דמוקרטיה משוקצת, אף שבעיניהם היא פרי עבודה זרה. "אנחנו, תנועת כך […] פיקחים", אמר בכנסת. "נהיה כאן ונלמד מהדמוקרטיה שלכם, איך לפסול גוף שאינכם מבסוטים ממנו. הגעתי לכאן כאדם טרי, טירון. לא ידעתי מהי הדמוקרטיה. עכשיו אני מבין. למדתי היטב. את הלקח הזה, אדוני ראש הממשלה, למדתי, וכאשר אני אשב שם – אתה תבין מה זה כהנא".

נראה כי התלמיד הטוב ביותר של גישה זו הוא איתמר בן גביר, שאף למד משפטים והפך לעורך דין המייצג את אנשי הימין הקיצוני מול מערכת החוק. לאחר הבחירות במרץ 2020 שבהן עוצמה יהודית היתה רחוקה מאוד מלעבור את אחוז החסימה, הסביר בפייסבוק אחד מפעיליה הבולטים של התנועה את הפסדה הצורב כך: "היום כל מילה של מפלגת עוצמה יהודית ותלמידי הרב כהנא מדודה. 98 אחוזים ממצע הבחירות של עוצמה יהודית לא מפורסם, מחשש שייפסלו. אי אפשר לנצח בקודים. פניתי לבן גביר ואמרתי לו לשנות כיוון […] הוא אמר לי שזה ייחשב כגזענות, ויביא לפסילת הרשימה".

בן גביר, שזהירותו מול החוק הותירה אותו כמנהיג תנועת יורשי כהנא ואפשרה לו להפוך לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על גורלה של מדינת ישראל, משתמש אף הוא ברטוריקה ליברלית ומרבה לטעון שפעילותו נועדה למעשה לקדם שוויון. כך למשל, ב־2010 ביקש לקיים תהלוכה עם דגלי תנועת כך, המוגדרת ארגון טרור שאסור להציג את סמליו, בתגובה להפגנת שמאל שבה הונפו דגלי פלסטין, כדי "לבדוק האם יש בישראל שוויון בפני החוק". גם את חומר הנפץ הדתי והלאומני של שינוי הסטטוס־קוו בהר הבית, הכולל אישור ליהודים להתפלל ולבצע השתחוויות, נימק בן גביר במונחים מעולמה של הדמוקרטיה: "שוויון בין יהודים לערבים", או "מאבק באפליה הנהוגה נגד יהודים בהר הבית".

בן ארי מביא בספרו את הציטוט הבא: "הדמוקרטיה הציעה לנו כללי משחק, ועלינו להיטיב לנצל אותם", אבל, כמתברר, זו אינה אמירה כהניסטית. המשפט לקוח מדבריו של שייח' עבדאללה נימר דרוויש, מייסד התנועה האסלאמית בישראל ומנהיג הפלג הדרומי, שהכריע כי התנועה תשתלב בדמוקרטיה הישראלית ותתמודד בבחירות לכנסת. בן ארי משתמש בדברי דרוויש כדי לטעון שהאסלאם "מתחפש למתון" ומשתמש בדמוקרטיה כדי לפרק את מדינת הלאום – אבל האין זו הטקטיקה המדויקת של תנועת כהנא?

בן ארי מסביר כי התנועה האסלאמית מגייסת את "הרב־תרבותיות, חופש הדת, שיח הזכויות וחירויות הפרט, הליברליות המערבית והפרוגרסיביות", כדי לקדם את מטרותיה. "האסלאם הפנים ולמד היטב כיצד לנצל את חולשותיה של התרבות המערבית לטובת הגשמת מטרותיו, לצד התיעוב שהוא רוחש למתירנות המערבית, להצטעצעות המוחצנת, לנהנתנות שאינה יודעת שובע, להרס המשפחה". גם אלה עמדות כהניסטיות מובהקות. הרב כהנא אמר בכנסת כי "החזון של הצבר החדש הוא לוס אנג'לס […] החמדנות לעושר והתאווה להנאה עצמית חדרו לתוך העצמות היבשות של הנוער הישראלי".

בהקשר הישראלי, בן ארי מכוון את טענותיו כלפי מפלגת רע"ם, שהשתלבה בקואליציה הקודמת. לדבריו, "התנועה האסלאמית נאבקת […] להשמיד את מדינת ישראל 'מבפנים', כמו תולעת המתפשטת בעץ, ומכלה אותו". הוא הוסיף: "רע"ם בחרה לחסל את מדינת ישראל באמצעות השתלבותה במערכת הפוליטית ובאמצעות ניצול הכוח הפוליטי שהדמוקרטיה הישראלית מקנה לה". כאשר בן ארי טוען כי "רע"ם חותרת לשמש לשון מאזניים שתכריע את אופיו של השלטון בישראל, ומשם תגיע ל'כיבוש המבצרים' במערכות המדינה" – אי אפשר שלא לחשוב על עוצמה יהודית, לשון המאזניים בממשלת נתניהו, השולטת במשטרה ובשב"ס ושסוללת את הדרך להדחת ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה.

קודש המלחמה

בחזרה לאסלאם. בן ארי מנסה לתאר אותה בספרו כדת שכל מהותה ג'יהאד, דת המחויבת למלחמת קודש חסרת פשרות. "לעומת התפיסה האנושית הרווחת, הרואה במלחמה הכרח שיש להימנע ממנו ככל האפשר, האסלאם רואה במלחמה אמצעי אידיאלי להגשמת היעד – השלטת האסלאם על העולם כולו". בעבור האסלאם, הוא מוסיף, המלחמה ביהודים היא "מלחמה שמוּנעת על ידי אמונה ומסירות […] שמודרכת על פי צו דתי להשמדת הכופרים באשר הם".

גם כאן קיימת הקבלה בולטת, אולי אף בוטה, בין תפיסתה של התנועה הכהניסטית לבין האסלאם המצטייר מפרשנותו של בן ארי. אידיאל המלחמה נגד האויב הערבי־המוסלמי במִשנה הכהניסטית ברור ומפורש, ולטענת אותה המשנה, המלחמה חיונית, מכיוון שהאויב לא ישקוט עד שיחסל את המדינה היהודית.

ב"חזון ופגיון", כותב בן ארי: "קיימת מלחמה, מלחמת קודש, בין היהדות לבין האסלאם, והיא המפתח לקביעת עתידנו. ניצחונו של ישראל, ניצחונה של היהדות, יהוֵוה קידוש שמו של הקב"ה אלוקי ישראל, הוכחה ש'ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו'". בעיני בן ארי – כמקובל בזרם הכהניסטי ובחוגים נוספים בימין הדתי־הלאומי – פגיעה ביהודי כמוה כפגיעה באלוהים. בתפיסה הכהניסטית – בדיוק כמו באסלאם שבן ארי מתאר – "לא קיים מושג של שלום [עם אויבים]".

מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 זימנה לבן ארי הזדמנות להציג את האירועים כ"מלחמה דתית", כמו שעושים בימים אלה רבים בימין הרדיקלי, דוגמת הרבנים שמואל אליהו ודוב ליאור. "הבנים שלנו נלחמים את מלחמת השם", אמר באזכרה לרב כהנא בנובמבר 2023, "אנשי חמאס באו לחרף מערכות אלוקים חיים. זה מה שהרב לימד אותנו. יש אומה שלמה שבאה עלינו להשמידנו".

מכיוון שהמלחמה היא על זירוז "הגאולה השלמה", יש להביס את כל הגויים "אשר לא ידעוך". מלחמת מצווה כזאת אף מחייבת גילוי אכזריות – הדומה למדי לאכזריות שבן ארי מייחס לאויב הג'יהאדיסטי. בן ארי מצטט מפי המטיף המצרי מוחמד חוסיין יעקוב, מבלי להבהיר שזו אינה אלא תמונת ראי לתפיסתו שלו, כי "אם היהודים יותירו לנו את פלסטין, האם נתחיל לאהוב אותם? כמובן שלא […] ראשית הם כופרים; שנית, הם אויבים […] היהודים לעולם לא יפסיקו להילחם בנו ולהרוג אותנו. מלחמתנו ביהודים היא לנצח. נילחם, נביס ונשמיד אותם, עד שלא יישאר יהודי אחד על פני האדמה".

בן ארי כותב ש"האתגר העיקרי של חכמי האסלאם היה להנחיל למאמין המוסלמי את התודעה הבלתי־אנושית, הקוראת לבוז לחיים ולראות במוות יעד נכסף" – כלומר להקריב את חייהם הפרטיים לטובת הקולקטיב הדתי. ולכן, הוא מוסיף, "הנרטיב המדבר על 'סובלנות' ועל 'הסברת הפנים' של מוסלמים ושל האסלאם כלפי יהודים אינו אלא נשף מסכות […] המסתמך על בורות ועל כללי תקינות של השיח הפוליטי".

גם בהקשר הזה יש לבחון את המקרה ההופכי: יחס התנועה הכהניסטית להקרבת החיים הפרטיים בעבור הקולקטיב הדתי והאומה היהודית. אם כן, ברוך גולדשטיין הוגדר "קדוש" על ידי חברי התנועה, ומילות הקוד שהעניקו לגיטימציה לטבח היו "מסירות נפש" ו"קידוש השם". ברוך מרזל – שהחליף את כהנא בראשות תנועת כך – הספיד את ברוך גולדשטיין בדברים: "הקדוש ר' ברוך גולדשטיין זצ"ל הי"ד […] היה איש אמת, ללא פשרות וללא שיקולים זרים. כולו מסירות, הקרבה וביטול רצונותיו ויצריו אל מול פקודותיו של הקב"ה". דוגמה אחרת היא התמיכה של התנועה הכהניסטית בעמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא.

אך אולי דווקא בגלל הדמיון הרב, ראוי כן להקשיב לאזהרותיו של בן ארי בספרו. "להתנגשות הערכית" – כלומר בין המדינה הדמוקרטית לתנועה הפונדמנטליסטית המנצלת אותה – "יש השלכות קיומיות בעבורנו. כדי להתמודד מולה, עלינו ללמוד את מושגיה, את ערכיה ואת הכלים שבהם היא משתמשת", ועלינו לזכור כי "הדמוקרטיה, הזכויות וצנעת הפרט, נוצלו על ידי אויביה של החברה המערבית ומבלי משים, הפכו למצע פורה המזין את גידול הפרא". נראה שכפי שגורס בן ארי לגבי התנועה האסלאמית, כך גם התנועה הכהניסטית אינה אלא "פצצת זמן המאיימת מפורשות על קיומה של המדינה [היהודית־דמוקרטית; ע"י] מבפנים, בהטעיה, בסבלנות ובנחישות".

ד"ר עידן ירון הוא סוציולוג ואנתרופולוג חברתי, מתמחה בחקר הימין הרחוק בישראל. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "תלם"