תגובות באתר "הארץ" לכתבה על פוליטיקה אמריקאית ולכתבה על סופרת שנתפסה באי-דיוקים
מהרבה בחינות "הארץ" הוא יותר מגוף תקשורת. הוא סמל של המחנה הליברלי בישראל. אפשר למצוא לכך לפחות שתי סיבות מרכזיות. הראשונה היא תפיסתו הפוליטית, מדינית וחברתית של העיתון. לא מסתירים שם את דעותיהם ולא מתביישים בהן.
הסיבה השניה מהותית לא פחות וכנראה יותר. "הארץ" מנסה להיות גוף תקשורת אמין ואיכותי. מידת ההצלחה במשימה הזו נתונה לויכוחים אבל, הסתכלות אובייקטיבית, מראה שהם עושים עבודה טובה, בטח ביחס למתחרים.
הסמליות הזו גורמת לכך שחלק ניכר מתומכי הממשלה הנוכחית שונאים את "הארץ" ואפילו מנסים לארגן חרמות על העיתון. ראש עיריית ערד הכריז על חרם (לא חוקי) עליו. הממשלה עצמה עשתה את השנאה הזו רשמית בכך שקבעה שתנתק כל קשר פרסומי לעיתון.
אבל, יש מקום אחד, די בולט בפרסומי "הארץ", שבו כל העקרונות הללו נזרקים לפח. מקום של גזענות, שנאה, הומופוביה, מיזוגניה, עילגות והתלהמות. מדובר במדור התגובות (בעברית: טוקבקים) שמופיעות בכמעט כל כתבה באתר העיתון. התגובות מתנגשות עם מטרת העיתון להיות במה ערכית ואיכותית. כמה מכובדת יכולה להיות פלטפורמה שמתפרסמת בה התגובה הבאה?
תגובה באתר "הארץ" לכתבה על מחקר ישראלי שזיהה בפעם הראשונה תקשורת קולית בין צמחים לבעלי חיים (צילום מסך)
התגובות הן חלק קבוע מהעיתונות המקוונת בישראל. אפילו אתר "העין השביעית" איפשר, עד לא מזמן, להגיב לכתבות [הערת המערכת: התגובות התאפשרו רק ברישום מראש, ובוטלו כליל לאחר שהוברר כי לרוב אין בהן ערך ממשי]. הדברים שנכתבים כאן היו יכולים להיאמר על כל יתר גופי התקשורת, אולם "הארץ" הוא גוף התקשורת הכמעט יחיד בישראל שיש לו יומרות להיות כלי תקשורת המונים איכותי.
נתחיל בדוגמה קטנה: כתבה של כתב המדע גדעון לב תחת הכותרת "איך קרה שהאדם יצא מאפריקה? מחקר חדש מציע תשובה". כתבה על מחקר מדעי חדש אינה דבר-מה מסעיר עבור רוב הציבור ובוודאי שאינה מעוררת אמוציות, שנאה וזעם מוסרי כמו נושאים הנמצאים במרכז החדשות. הנה כמה מהתגובות לכתבה:
תגובות באתר "הארץ" לכתבה "איך קרה שהאדם יצא מאפריקה? מחקר חדש מציע תשובה"
הדבר הבולט בתגובות הללו הוא שהן לא מתייחסות ישירות לנאמר בכתבה. הן רואות בה קרש קפיצה כדי לומר דברים אחרים. בדרך כלל בתחום הפוליטי, אבל הם יכולים להיות גם סתם עניין אחר שבוער לכותב. מסתבר שרבים לא מחפשים להגיב על הנאמר אלא רק רוצים מקום לכתוב בו את הגיגיהם.
הנה עוד כמה מאפיינים לאוסף התגובות דלעיל:
- זלזול בולט, ולרוב לא מנומק, בנאמר בכתבה (ראו גם את התגובה הפותחת את הרשימה הזו).
- גזענות משתוללת. היא מופנית בעיקר נגד עדות המזרח, חרדים וערבים. תת ז'אנר פופולארי: השוואה לבבונים.
- שנאה ותיעוב. כמובן שהגזענות מהסעיף הקודם מתבטאת בשנאה אבל היא אינה מוגבלת רק לגזענות. ישנם מספר כותבים ב"הארץ" שסופגים קיתונות שנאה כמעט בכל דבר טקסט שיפרסמו. ישנם מגיבים שטורחים להביע את שנאתם לרעיונות ("רוצים לחזור לקומוניזם? בא לכם להיות ונצואלה? סטאלין לא רצח מספיק אנשים" היא תגובה מקובלת למישהו שידבר על סוציאליזם).
- מניפסטים. ישנם מגיבים המדביקים את אותו טקסט קבוע להמוני כתבות, שוב ושוב.
- שגיאות כתיב. חלקן נובע ממנגנון פרסום הפוסטים שלא מאפשר תיקון או מחיקה. רבות אחרות סתם מביעות עילגות.
- דמגוגיה. כאן, כמובן, המבחר הוא אינסופי. התגובות עושות שימוש נרחב בכל המנעד הדמגוגי: סמכות מופרכת ("אני חי בארה"ב אז אני יודע"), טיעונים בינאריים ("למה אתה רוצה שנפסיק להילחם, אתה רוצה שחמאס ינצח"), אנשי קש ("אתם השמאלנים רוצים לצנזר כל מה שלא נראה לכם") והשלכת הפרט אל הכלל ("דודי אמסלם הוא כמו כל אנשי הליכוד").
- צרחות. טקסטים שכולם באותיות מודגשות. יש כמה חובבים אדוקים לצורה הספציפית הזו.
בתגובות שבחרתי אין שום דבר מיוחד ואפשר לקצור מאות כאלה בכל יום (מעניין לחשוב שלפחות חלקן נכתבו על-ידי אנשים המשייכים עצמם למחנה הליברלי והמתון). לא כל התגובות הן כאלה. יש גם מגיבים רבים המתייחסים לנאמר בכתבה ואף מנסים להגיב עליה בענייניות. אבל הם בדרך כלל טובעים בים הקש והגבבה.
האם "הארץ" יכולים לתקן? קודם צריך לשאול שאלה אחרת. האם המצב הזה בכלל רע? אני נוהג לדבר עם אנשים על הנושא ולא מעטים מסתכלים עלי בתמיהה. יש כמה טענות מקובלות: "זכותם של אנשים לומר מה שהם רוצים", "אם לא תראה את זה עדיין אנשים יחשבו ככה". ומעל כולן הטענה המנצחת: "מה, אתה רוצה צנזורה?" לקח לי זמן להבין למה אין ממש בטענות הללו.
זכות הדיבור והיכולת להביע דעה היא נשמת אפה של חברה חופשית. אבל אין, ולא צריכה להיות, זכות לדבר בכל מקום שבא לך לדבר בו. התגובות מופיעות בגרסה המקוונת של כתבה עיתונאית ומהוות בפועל חלק אינטגרלי מתוכנה. אמנם לכולם ברור שהתגובות לא נכתבו על ידי אנשי העיתון אבל התוצר הסופי כולל גם אותן.
רק על מנת לסבר את האוזן: לאחרונה סיפר ד"ר ערן רולניק בראיון לפודקאסט של ליאור קודנר ב"הארץ" על שיחת הבירור אליה זומן בעקבות טורים ביקורתיים שכתב. הקומיסרים שאלו אותו לא רק על תוכן הטורים אלא גם על התגובות בשוליהם.
הבוץ שהן משליכות מכתים גם את הכתבה עצמה, והן מזהמות את פרסומי "הארץ". אדם ניגש לקרוא כתבה על יציאת האדם מאפריקה ונתקל באנשים שמתייחסים לאחרים כבבונים. כתבה שלאחריה מופיעות תגובות עם קללות, שקרים, עילגויות וכיוצא באלה, היא כמו תמונה יפה שלידה ערימה של צואה. הסירחון לא מאפשר לך ליהנות.
ברור גם שיש אנשים עם מחשבות דוחות. אבל אנחנו לא צריכים לקדם אותם ולתת להם במה. "הארץ" בהחלט יכול לעמוד על כך שהוא פלטפורמה שדורשת כללי התנהגות מסוימים.
ולבסוף, עצם העובדה שבמה מכובדת נותנת אפשרות לאנשים לפרסם רפש, נותנת לו לגיטימציה ומעודדת אנשים לפרסם יותר ממנו. אם אי אפשר יהיה לפרסם קללות וגזענות הם לא ייעלמו מהעולם, אבל תהיה להם פחות תנופה.
אם "הארץ" לא יפרסם טוקבקים הוא לא יצנזר אנשים, הוא פשוט לא יתנדב להעניק להם בימה חופשית באתר שלו. לעיתון יש הרי מדיניות מערכתית והדברים המתפרסמים בו אמורים לציית לה. אם מישהו שולח מאמר ל"הארץ" והעיתון בוחר שלא לפרסם אותו משום שהוא גזעני, עילג, מטופש או משעמם, אף אחד לא יאשים את העיתון בצנזורה (חוץ אולי, במקרים מסויימים, מהכותב המתוסכל עצמו...). כך צריך להיות גם עם תגובות, העיתון צריך להתייחס אליהן כמו אל הכתבות והמאמרים שהוא מפרסם.
נחזור לאפשרויות לתיקון המצב. דבר אחד ב"הארץ" בטוח לא יעשו: הם לא יבטלו את האפשרות להגיב. אני די בטוח שב"הארץ" יש מי שחושבים שישנם מי שקוראים בעיקר את התגובות ושבלעדיהן מספר הקוראים יקטן. לפיכך, אתרכז בפתרונות שמשאירים את האפשרות להגיב ורק מנסים להימנע מהרפש שהיא גוררת.
התגובות מופיעות כיום בכל מאמר. זכורים כמה מקרים בעבר (למשל, טורים של יצחק לאור) שבהם העיתון לא איפשר פרסום תגובות, אבל אלו יוצאי הדופן. ניתן להשתמש באופציה הזו באופן נרחב יותר, אולי אפילו להפוך את ברירת המחדל לכזו שלא מאפשרת תגובות. למשל, האם חדשה טריה על מותם של חיילים דורשת תגובות? הרי די ברור שהן לא יהיו שקולות ומדודות.
ככלל, יתכן שעדיף שהתגובות יהיו על טורים של הבעת דעה או על חדשות שקצת התיישנו (לפחות מספר שעות). בעידן המקוון, במקרים רבים ידיעה חדשותית "מתייצבת" רק שעות ארוכות לאחר הפרסום הראשון. כיום המצב הוא כזה שבתוך השעות האלה מתפרסמות תגובות רבות שיכולות להיות מבוססות על מידע לא נכון.
בנוסף, כדאי לייצר מרחק פיזי בין התגובות למאמר. כיום התגובות מתפרסמות בדף המאמר. אפשר להציע חלופה: כפתור שיעביר את הקורא לעמוד התגובות. לכאורה שינוי קטנטן, אבל כזה שינקה את המאמרים מכל הרעש שמייצרות התגובות. זו גם המדיניות שמקובלת בגופי תקשורת גדולים בעולם (למשל ה"ניו יורק טיימס").
ועוד: לא צריך לאפשר לאנשים להשתמש בשמות שונים לפרסום תגובות שונות, בטח שלא באותו מאמר. האפשרות לבחור שמות שונים עבור אותו אדם מעוותת את תמונת המציאות ובנוסף גם פותחת פתח להתערבויות מלאכותיות באמצעות בוטים. אפשרות טובה היא לאפשר לכל מנוי של העיתון לבחור לעצמו שם משתמש. השם הזה יהיה שמו בתגובות.
"הארץ" גם צריך לעמוד על כך שתגובות יהיו ניתנות לקריאה. האם באמת רוצים שם תגובות כמו זו:
תגובה באתר "הארץ" למאמר מערכת על ביקורו של שגריר ארה"ב בעדות נתניהו במשפטו הפלילי
לבסוף, "הארץ" צריך לקבוע גבולות שיח ולפרסם באופן ברור ומובן מה אפשר ובעיקר מה אי אפשר לפרסם. העיתון צריך, כמובן, לאפשר תגובות שעומדות בניגוד לדעות המקובלות בו, אבל ישנם קווים שצריך להבהיר.
נכון שמודרציה של תגובות תצריך משאבים רבים. אבל אם הסיבה לכך שתגובות מתאפשרות היא כלכלית, ניתן להשתמש בחלק מההכנסות שהן מניבות על מנת להפוך אותן לראויות למאכל אדם. אם "הארץ" רוצים להיות במה מכובדת, הם חייבים לטפל בערימת הרפש בתחתית הכתבות שלהם.