ביום שישי, 29 ביוני 1951, זמן קצר לפני כניסת השבת, נקבר ליפא לויתן בבית הקברות היהודי בווייזנאזה שבברלין (Jüdischer Friedhof Berlin Weißensee) - ללא טקס, ללא מודעת אבל וללא מלווים.

הידיעה על מותו, בגיל 48 בלבד, הגיעה לארץ כעבור עשרה ימים והכתה בתדהמה את אוהדי הספורט וקוראי העיתונים.

סופו של לויתן, בודד ועזוב, עמד בניגוד מוחלט לחייו הסוערים. סיבותיו העלומות הצטרפו למסתורין רב השנים שאפף את דמותו – עיתונאי ספורט שנוי במחלוקת שכתביו נעו בין סיקור הזירה הספורטיבית לבין ביקורת פוליטית חריפה על ההתרחשויות ביישוב, ושהצליח לעורר סערות ציבוריות פעם אחר פעם ואף ניצב במרכזן.

"לא כדאי להתעסק עם הפועל"

לויתן נולד בשנת 1903 בעיירה דוקשיצי (Docszyce) שבפולין (כיום בלארוס), ועלה לארץ ישראל בינואר 1922 כחלוץ צעיר חדור תחושת שליחות ציונית. עם הגיעו, הצטרף ל"גדוד מגיני השפה העברית" – קבוצה לוחמנית שנאבקה על הפיכת העברית לשפה בלעדית במרחב הציבורי – וראה בעצמו לוחם בחזית המפעל הציוני.

תנועת "מכבי", שקידמה את הקשר בין פעילות גופנית, תחושת שייכות לאומית וחזון של "יהודי חדש", הפכה עבורו לזירה טבעית לפעולה. הוא האמין שספורט הוא לא רק פעילות גופנית וקצירת הישגים אלא כלי לאומי, חינוכי וביטחוני מהמעלה הראשונה.

כעשר שנים עבד לויתן בחברת החשמל, אך עיקר עיסוקו היה בכתיבה עיתונאית. הוא כתב בעיתונים המזוהים עם הימין הרוויזיוניסטי, ובהם "הירדן", "חזית העם", "המשקיף" ואחרים. מאמריו עסקו לכאורה בענייני ספורט, אך למעשה שימשו זירה להבעת עמדות פוליטיות נחרצות – נגד "הפועל" ותנועת העבודה, בעד טיפוח לאומיות יהודית אקטיבית, ובעיקר בעד טיפוח ענפי ספורט שנתפסו בעיניו כהכנה לצבאיות ולכוח עברי: רכיבה, אגרוף, התעמלות צבאית.

תחת עטו של לויתן הפך הספורט לשדה קרב רעיוני. הוא חזר ותקף את ארגון "הפועל" – שלוחת ההסתדרות הכללית – על כך שהוא מכניס לספורט העברי אידיאולוגיה מעמדית סוציאליסטית, ופוגע באחדות הלאומית. את "הפועל" כינה "שובר את החזית המאוחדת של הספורט העברי", והציג אותו ככוח חתרני המאיים על האחידות הלאומית. בעיניו, הספורט נועד לחנך לערכים ציוניים: לאומיות, סדר, משמעת וחוסן.

ליפא לויתן (צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי)

היריבות הספורטיבית בין "מכבי" ל"הפועל" שיקפה, למעשה, את הקרע ההולך ומעמיק בין המחנה האזרחי לבין תנועת הפועלים. בעיתונות הספורט של אותה תקופה, עיתונאים רבים היו בעצמם פעילים בארגוני הספורט ואף עמדו בראשם. כתיבתם גויסה למאבקים אידיאולוגיים אלו והמעורבות האישית לא נחשבה יוצאת דופן.

לויתן הרחיק לכת: לא רק עיתונאי אלא גם לוחם תרבות, סוכן אידיאולוגי ומסית בפומבי. כתיבתו הלכה והקצינה, והיא שיקפה את המתחים בחברה היישובית בעשור שבו גברו הפוליטיזציה, הקיטוב והאלימות.

אלא שלצד כתיבתו הימנית המתריסה, לויתן המשיך להיות חבר הסתדרות העובדים הכללית. עד סוף שנת 1933 הוא נותר חבר הסתדרות, אף שהיה פעיל ב"מכבי" שזוהתה יותר ויותר עם המחנה האזרחי והבורגני, ולמרות שהיה מזוהה יותר ויותר עם האגף המקסימליסטי במחנה הרוויזיוניסטי.

באותן שנים לא היה בכך דבר חריג: בראשית שנות השלושים, כמחצית מחברי "מכבי" נמנו עם ההסתדרות. אלא שההקצנה הפוליטית, במיוחד בעקבות רצח ארלוזורוב והעמקת הקרע בין הזרמים הציוניים, הפכה את הסתירה הזו – בין השתייכות פורמלית להסתדרות לבין פעילות אידיאולוגית מחוצה לה – לבלתי נסבלת בעיני שני הצדדים.

הקרע החריף בעקבות אירועי "שביעי של פסח", 17 באפריל 1933, בתל-אביב. באותו יום התקיים מצעד של נוער בית"ר בעיר. אנשי "הפועל" הפגינו נגד המצעד  וההפגנה הידרדרה לאלימות קשה. למעלה מ-20 צועדים נפצעו, ביניהם נערים וילדים.

לויתן, ששהה בזירה ככתב, תיעד את האירועים מקרוב והזדעזע ממה שראה. למחרת פרסם בעיתון "דאר היום" טור חריף תחת הכותרת: "התנפלות דמים של ההסתדרות האדומה על תהלוכת בית"ר". בטור האשים את הנהגת ההסתדרות באחריות למה שכינה "פוגרום יהודי נגד יהודים", וציין שדוב הוז ורוזה כהן, ממנהיגי מפא"י, קראו לילדים הצועדים "אנשי המדים החומים, מפרי שביתות פועלים, נושאי ההרס, הבוץ והדם בארץ ישראל החופשית, נאצים אנשי ז'בוטינסקי".

כרזה לאסיפת מחאה נגד ההתאחדות לכדורגל בשל פסק דין נגד ביתר", אוקטובר 1943 (צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי)

התגובה לא איחרה לבוא. ועד העובדים של חברת החשמל, מקום עבודתו של לויתן, תלה מודעה פומבית חריפה שקראה לחרם נגדו. במודעה נאמר כי לויתן מפיץ "דיבה ופרובוקציה", ונדרש מהעובדים לנתק עמו כל מגע אישי ומקצועי. בנוסף, הוועד הודיע כי יינקטו צעדים משפטיים כדי לסלקו מההסתדרות.

למעשה, לויתן הפך בן-לילה למוקצה בציבור הפועלים – לא בגלל פעילותו העיתונאית בלבד, אלא בשל החצייה הפומבית של הקווים הפוליטיים. על פי עדויות מאוחרות, בעקבות האירוע קרע את פנקס החבר שלו בהסתדרות והכריז כי שוב אינו נמנה עם מחנה השמאל, אם כי בפועל נותר חבר הסתדרות בשל עבודתו בחברת החשמל.

בעיתונות הימנית מיהרו להציג אותו כקורבן של טרור פוליטי. אחד הקולות הבולטים בזירה זו היה יוחנן פרוגרבינסקי, איש מערכת "חזית העם", שתיאר את החרם על לויתן בלשון בוטה במיוחד:

"היישוב לא יוכל לחיות בלי חרמות. היה זמן ומורדי האור מהיישוב הישן הטילו חרם על בן יהודה, על פינס. עכשיו עבר זיכיון החרם לידי הטרוריסטים האדומים. במשך השנה הטילו חרם על תוצרת פרומין, הטילו חרם על מאפייה של איש פשוט בפתח תקווה, והנה מטילים חרם על חבר בעבודה. והכל מפני שדעותיו אינן עולות בד בבד עם הדעות האדומות.

חברינו לויתן, הננו יודעים שלא נפל רוחך. הנך במערכה בחזית תכלת לבן. צעוד בדרך העולה למלכות ישראל באותו אומץ לב המציין אותך. המחנה שלנו הולך ומתלכד, הולך ומתחזק. האדומים מרגישים במפלתם, ולכן הם עושים שטויות על גבי שטויות. והחרם שהם הטילו עליך, אינו אלא חולייה בשרשרת השטויות שלהם..... ידע הציבור העברי כולו כי לא רק הנאציס פורעים ביהודים ומחרימים אותם, אלא גם הסתדרות העובדים. המקרה האחרון בחברת החשמל בתל-אביב מבליט את הפרצוף הנאציסי של הסתדרות העובדים כמו שהוא [...]

ומה אומר ליפא לויתן? חברי הפועל סבורים שהוא אומר יותר מדי – פשוט אוזנם החלה לכאוב ממה שהוא אומר, לפיכך יצא צו מיוחד להרוג, לאבד ולהשמיד את כל ליפא לויתן נער זקן טף ונשים יום אחד, כלומר, לחדול לדבר אתו וכל העובר על הפקודה מות ימות, כלומר: יוצא משורות הפועל".

החרם על לויתן, שתחילתו במאמר נוקב וסופו בקרע גלוי עם ההסתדרות, סימן שינוי במעמדו הציבורי כעיתונאי שאינו עוד משקיף מהצד, אלא חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי. הוא לא רק דיווח – הוא השתתף, השפיע, ולעיתים אף עורר את הסערות שעליהן כתב.

החודשים הבאים הביאו את העימות בין מחנה הפועלים והתנועה הרוויזיוניסטית לנקודת רתיחה. ב-16 ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בטיילת תל אביב. הרצח, שאירע זמן קצר לאחר שניהל מגעים עם גרמניה על הסכם ההעברה, הסעיר את היישוב כולו. שני פעילים רוויזיוניסטים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו כחשודים. גם אב"א אחימאיר – דמות בולטת בברית הבריונים – נעצר בחשד לשידול לרצח.

בין הנעצרים היו גם יהושע ליכטר, עורך "חזית העם", שלקח חלק פעיל בקמפיין נגד ההסכם עם גרמניה, וליפא לויתן. הוא אמנם לא הואשם ברצח, אך עצם הקשר בינו לבין המעורבים בפרשה שימש עילה להמשך ההתנכלויות מצד ההסתדרות. ועד עובדי חברת החשמל שיגר תלונה נוספת להנהגה, ובה נטען כי לויתן אמר לנוכח עובדים: "כעת הגיע תורו של בן גוריון", וכינה את רצח ארלוזורוב: "אַ שיינע ריינע כפרה" – כפרה יפה וטהורה.

ראשי ההסתדרות איבדו את סבלנותם. עוד באותו יום נשלח אליו זימון למשפט חברים. הדיון נקבע ל-25 ביוני 1933 בשמונה בערב, במשרד עורכי הדין זמורה, רוזנבליט, בר שירה וקרונגולד. הרכב בית הדין כלל את בכירי מוסדות ההסתדרות: זיאמה אהרונוביץ' (מזכיר מועצת הפועלים של תל-אביב, לימים שר החינוך זלמן ארן), חיים קרונגולד וישראל גורפינקל (גורי) – כולם דמויות מפתח בהסתדרות ובמפא"י.

לויתן ביקש לשכנע את חברי בית הדין כי חרף דעותיו, הוא נאמן להסתדרות. לטענתו, אין סתירה בין חברות בהסתדרות לתמיכה בעמדותיו של ז'בוטינסקי. אך חברי בית הדין לא התרשמו. בפסק הדין נכתב כי "החבר לויתן גילה איבה להסתדרות העובדים והתנכר ליסודות תנועת הפועלים בארץ".

ליפא לויתן לאחר שחרורו מכלא עכו, 1.1.1937 (צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי)

גזר הדין היה נטול חמלה: סילוק משורות ההסתדרות הכללית ומכל מוסדותיה. לויתן איבד את מקור פרנסתו. בטור מריר שפרסם לאחר מכן בעיתון "הירדן" כתב: "לא כדאי להתעסק עם ההסתדרות. לא כדאי להתעסק עם הפועל".

לויתן לא נסוג. במהלך השנים הבאות, הפך מדמות עיתונאית לפעיל פוליטי. הוא השתתף בהפגנות, נעצר שוב ושוב בידי הבריטים, ולעיתים גם שילם מחיר אישי כבד. בדצמבר 1933, במהלך הפגנה נגד מדיניות הספר הלבן והגבלות העלייה הבריטיות, ספג מכות קשות מידי שוטרים. לפי עדויות עיתונאיות, לויתן ניסה לסייע לפצועים, אך הוכה באלות בראשו עד שאיבד את הכרתו ואושפז במצב קשה בבית החולים הדסה.

חמש שנים מאוחר יותר, בקיץ 1938, נעצר שוב, הפעם במסגרת גל מעצרים רחב יותר של פעילי ימין בתקופת הדיכוי הבריטי של המרד הערבי. הוא נכלא במשך  עשרה חודשים בכלא עכו לפי תקנות החירום, ללא משפט. שוב הפך לגיבור בעיני עיתונות הימין, כסמל לרדיפה אידיאולוגית. המעצר, שהסתיים באפריל 1939, שימש חיזוק לדימוי החדש שיצר לעצמו: עיתונאי שאינו רק מדווח, אלא נאבק – בגופו, בעטו ובאמונתו.

באותן שנים ערך לויתן מסעות ארוכים באירופה, במטרה המוצהרת ללמוד על תפקידם של החינוך הגופני והספורט בתנועות לאומיות ובחברות יהודיות שונות. במסגרת המסעות ביקר בין השאר באיטליה ובצ'כוסלובקיה, וחקר את פעילות תנועת הנוער הפשיסטית האיטלקית "באלילה" (Balilla), שנוסדה בשנת 1926, ואת תנועת ה"סוקול" (Sokol), שנוסדה בשנת 1862 בצ'כיה.

טרם צאתו פרסם העיתון הלאומי "אבוקה" ברכת דרך ללויתן: "הננו מקווים לקבל לידינו ידיעות נכונות וברורות על המהפכה שחולל האיש הנמרץ מוסוליני בקרב הנוער הפשיסטי באיטליה, וכן על דרכי החינוך הלאומי-הצבאי הנהוגות שם".
ואכן, לויתן התרשם מאוד משתי התנועות ולהתפעלותו מפעולתן הלאומית והספורטיבית לא היה קץ.

שתי התנועות שימשו לו מופת לתפיסה חינוכית-לאומית המשלבת חינוך גופני, משמעת לאומית ופטריוטיזם, והוא ביקש להכניס עקרונות אלו גם בחינוך הספורטיבי בארץ ישראל. לויתן העריץ את מוסוליני, וחיפש לו מקבילה ארצישראלית, וגם מצא: זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, שאותו כינה "הדוצ'ה העברי", למורת רוחו של האחרון. ברעיון הפשיסטי ראה את תמצית הלאומיות הנכונה.

"אתה לא משורתנו, אתה מתנגדנו"

אחת הפרשות המסעירות והטעונות ביותר הקשורות בשמו התרחשה בליל ה-10 באוקטובר 1941. לויתן ורעייתו הגיעו לביקור בקיבוץ עין השופט – קיבוץ של תנועת "השומר הצעיר". לדברי לויתן, בני הזוג סולקו באישון לילה מהקיבוץ, הושארו לבדם על כביש צדדי בסמוך לכפר ערבי, ונאלצו לצעוד רגלית עד לקיבוץ הזורע – שגם בו סורבו להיכנס.

הפרשה עוררה סערה ציבורית, והוועד הלאומי מינה ועדת בדיקה. על פי גרסת הקיבוץ, לויתן לא הודיע על הגעתו ואיש הביטחון של הקיבוץ הופתע מביקורם הלא-צפוי של האורחים. החשדות התגברו גם לאור קרבתו של הקיבוץ למתקן האימונים המרכזי של "ההגנה" בג'וערה הסמוכה, בה התקיימו, בין היתר, קורסי הפיקוד של הארגון.

אנשי עין השופט  טענו כי היה זה יהושע גלוברמן, מפקד קורס מפקדי ההגנה בג'וערה, שנתן למא"ז הקיבוץ, ברל קרן, את ההנחיה לסלק את הזוג לויתן. מסקנות הוועדה ניקו את עין השופט מאחריות – אך הזיכרון הציבורי לא שכח את האירוע, והוא הפך לסמל של התעמרות אידיאולוגית.

לויתן תיאר את עצמו כעיתונאי היוצא למסע תיעוד בעמק. לטענתו, עם הגעתו לקיבוץ התקבל תחילה לארוחת ערב, אך זמן קצר לאחר מכן ניגש אליו בחור אלמוני, התעניין בזהותו, והודיע לו בפשטות: "אתה לא משורתנו, אתה מתנגדנו, עליכם לעזוב את הנקודה".

לויתן טען כי ביקש להישאר בלילה, בשל הסכנה שבנסיעה לילית באזור ערבי, אך בקשתו נדחתה. "אני אינני פחדן", אמר למארחיו, "אבל אני עם אישה... אם אפגש עם ערבי אחד או שניים – אשית לי עצה, אבל אם אפגש עם רבים, מה אעשה?".

לגרסתו, לאחר המתנה ממושכת הועלו בני הזוג על טנדר. "באמצע הנסיעה נעמד האוטו מבלי שכיבה את המכונה ודרשו ממני לרדת", כתב. "עד שהספקתי לראות – אשתי כבר הייתה בחוץ, ואני ירדתי, וכהרף עין האוטו נסע, והשאירו אותנו בחשכה על הכביש מבלי לומר לנו איפה אנחנו ואיך עלינו להמשיך".

בודדים בחשיכת הלילה נשארו בני הזוג ללא ידיעה היכן הם נמצאים ולאן עליהם לפנות. "אשתי הציעה לי להישאר בלילה על יד הכביש עד אור הבוקר. לא הסכמתי לכך, והמשכנו ללכת. הרגשתי כי אנו מתקרבים לכפר ערבי. הכרתי זאת על פי הדיש. כשהתקרבנו יותר התנפלו עלינו כלבים. התגוננו נגדם בשורשים שהוצאתי מהקרקע והצלחנו להשתמט, ושום המשכנו ללא דרך". בהמשך תיאר לויתן כיצד ניסו להיכנס לקיבוץ הזורע ונענו גם שם בשלילה.

האירוע פורסם בעיתונות הימנית ועורר גלים. הוועד הלאומי לא יכול היה להתעלם מהסערה, וב-27 באוקטובר 1941 מינה שניים מחבריו – יצחק בן־צבי חבר הנהלת הוועד הלאומי מטעם מפא"י, וזלמן שרגאי חבר ההנהלה ומנהל המחלקה לעיתונות והסברה, איש "הפועל המזרחי",  לבדוק את הפרשה ולהגיש מסקנות.

ב-8 בדצמבר פורסם דו"ח הוועדה, שכאמור פטר את קיבוץ עין השופט מאחריות ישירה. לפי ממצאיה, הסילוק נעשה מטעמי ביטחון, ביוזמת אנשי "ההגנה", ולא נבע ממניעים פוליטיים. אלא שדו"ח הוועדה רק ליבה את הדיון הציבורי – ושוב הפך לויתן לסמל: מי שלא רק מדווח מהשוליים, אלא משלם את המחיר האישי של עיתונאות אידיאולוגית.

מוות מסתורי, מורשת לא פתורה

בשנות הארבעים הלך לויתן והתרחק מן העיתונות. הוא פרסם פחות ופחות, ופנה לכתיבה עיונית — בעיקר ספרים על הספורט העברי. במרץ 1950 נסע לברלין, לפגוש את אחיו שלא ראה שנים רבות. זמן קצר לאחר הגעתו, ניתק עמו הקשר.

ביולי 1951 פורסמה הידיעה כי הלך לעולמו. הגרסה הרשמית: מותו נגרם משבץ לב. אך מהר מאוד החלו לרחוש שמועות: שמדובר ברצח, או בשוד שהתגלגל לאירוע אלים; שיש קשר למעורבותו של אחיו, אדם אמיד ששמו נקשר בעסקאות חשודות. העיתונאי דוד שליט אף רמז שמותו של לויתן עשוי היה להיות תוצאה של טעות בזיהוי – ניסיון חיסול שנועד בכלל לאח.

דבר לא הוכח, דבר לא הופרך. נסיבות מותו, כמו רבות מפרשות חייו, נותרו מעורפלות ומסתוריות.

מותו של ליפא לויתן בגיל 48 בלבד חידד את הדימוי הציבורי של לויתן כעיתונאי שפרץ את גבולות המקצוע. הוא ייזכר כדמות סוערת ורבת תהפוכות שסטתה לעתים קרובות מהכללים המקובלים.

לויתן היה עיתונאי ספורט שלא הסתפק בדיווח אלא ראה בעצמו סוכן שינוי ופעיל אידיאולוגי. בכתיבה העיתונאית השתמש לקידום הספורט הלאומי והשימושי – ובדמותו הציבורית השתמש לקידום עמדות ימניות רוויזיוניסטיות שהלכו והקצינו מאוד.

תחת הכותרת של ספורט לאומי לויתן קידם פרויקט פוליטי – לעתים מיליטנטי – של עיצוב זהות, גיוס ציבורי וטשטוש מתמיד בין סיקור, השתתפות והנעה לפעולה. הוא כתב בעיתונות מגויסת ומובהקת, אך לא הסתפק בכתיבה מגויסת כיוון  שהגבולות בין עבודתו העיתונאית ובין דמותו הציבורית הטשטשו. פעמים רבות הוא השתמש בעמדת העיתונאי כדי להתייצב במרכז אירועים פוליטיים, חלקם אלימים, שנסבו סביבו או שאליהן "נקלע במקרה".

המקרה של לויתן מזמין מבט רחב על החברה היישובית, שתהליך עיצובה כחברה פוליטית כלל גם גמישות, סתירות ובחינת דרך. באמצעות סיפורו אפשר להתחקות אחר תפקידה של העיתונות בחברה בה העיתונות לא תפסה עצמה כמתווכת אלא כחלק מהמאבק הפוליטי והאידיאולוגי.

דמותו העיתונאית מעלה סימני שאלה הנוגעים באתיקה מקצועית ובגבולות בין מקומו המקצועי ומקומו הציבורי, שאלות המתחדדות גם כיום, בתקופה שבה הגבולות בין דיווח, פרשנות ועמדה מיטשטשים יותר ויותר.

פרופ' אודי כרמי מהמכללה האקדמית תל-חי הוא היסטוריון החוקר את תולדות הספורט בארץ-ישראל ובמדינת ישראל

פרופ' ענת קדרון מהמכללה האקדמית תל-חי עוסקת בחקר הערים המעורבות בתקופת המנדט ותהליכי הבניית הלאומיות העברית בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות

מאמר זה הוא חלק ממחקר רחב על ליפא לויתן ופועלו, הנכתב בימים אלו. המחקר יוצג בקונגרס העולמי למדעי היהדות ה-19 באוניברסיטה העברית ירושלים