בשנים האחרונות משה (בוגי) יעלון הינו אחד ממבקריו החריפים של ראש הממשלה נתניהו. מאחר שהינו הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, הוא מצליח להשמיע את קולו בכלי תקשורת מרכזיים וגם חלק משמעותי מהציבור הישראלי מאמין לו.

ב-9 במרץ השנה, יעלון אמר בראיון לאריה גולן (רשת ב'), בנוגע לטענות כי ראש הממשלה נתניהו קיבל הטבות אישיות בפרשת קטארגייט, "יש מידע מודיעיני שעוד לא הוכח, בשביל זה צריך חקירה, שגם רה"מ קיבל ב-2012 15 מיליון דולר, ב-2018 50 מיליון דולר", והוסיף שהוחלט לפטר את ראש השב"כ רונן בר לאחר שהחלה החקירה על ההשפעה הקטארית בלשכת ראש הממשלה.

יעלון צדק לגבי מועד הפיטורין. בר אישר בתצהיר שהגיש לבג"ץ שחקירת השב"כ בפרשת קטארגייט הייתה מהסיבות המרכזיות שהובילו להדחתו על ידי ראש הממשלה נתניהו. אך גם מבלי לדעת את הפרטים מאחורי הקלעים, יעלון כמו הציבור כולו היה חשוף להשתלשלות לוח הזמנים שכן מדובר בפרשה שנחשפה בתקשורת. תחילה בחודש נובמבר 2024 בעיתון "הארץ", ואחר כך בחשיפות חשובות של חדשות 12 וחדשות כאן 11.

למעשה, יעלון רק אמר את המובן מאליו, שכל אזרח במדינה דמוקרטית אמור להיות רשאי לומר – קרה אירוע חריג שבו ראש הממשלה מדיח את ראש שירות הביטחון לאחר שנחשפה בתקשורת פרשה חמורה בלשכתו ונפתחה חקירה, וצריך לחקור את המידע שטרם הוכח לגבי המעורבות האישית שלו.

ב-12 במרץ, ראש הממשלה נתניהו הגיש תביעת לשון הרע בסך 160 אלף שקלים נגד יעלון, וגם פרסם סרטון בו איים ש"זו רק ההתחלה". לאחרונה, יעלון הגיש כתב הגנה בו טען שהוא עומד על דבריו כי יש לחקור את פרשיות קטארגייט, שנתניהו תובע סדרתי ומדובר בתביעת השתקה.

מבחינה משפטית, נראה שסיכוי התביעה קלוש. יעלון לא קבע כעובדה שראש הממשלה נתניהו קיבל טובות הנאה מקטאר, ואמר במפורש שהמידע "עוד לא הוכח" ו"בשביל זה צריך חקירה".

עדיין, מבחינת ראש הממשלה נתניהו מדובר ב- win-win: לאחר שיפסיד, יוכל לטעון שזו עוד הוכחה לשליטת ה"דיפ סטייט" בבתי המשפט; באמצעות התביעה נגד יעלון הוא מרתיע עדים פוטנציאליים, את חוקרי השב"כ והמשטרה מלהרחיב את חקירתם גם אליו, מוביל לצנזורה עצמית של עיתונאים ולחשש של אזרחים רגילים להתבטא בעניין; וה"דובדבן בקצפת" הינו שללא חשיפות בתקשורת ועניין של הציבור, יפחת הסיכוי שרשויות אכיפת החוק – שנמצאות תחת מתקפה של ממשלת נתניהו – יבצעו את עבודתן.

התביעה נגד יעלון היא חלק מגל תביעות שהגיש ראש הממשלה נתניהו, כולל נגד שקמה ברסלר (חצי מיליון שקלים), יו"ר התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא (160 אלף שקלים), יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן (320 אלף שקלים) ועוד. שמונה תביעות בתוך חודשים ספורים.

בהתנהלותו, ראש הממשלה נתניהו אינו חריג בנוף העולמי. נהפוך הוא, קיימת במשטרים סמכותניים תופעה של מנהיגים ובכירים בשלטון המגישים תביעות לשון הרע נגד יריבים פוליטיים ועיתונאים.

כך למשל, אחד מהכלים המרכזיים לדיכוי פוליטי בסינגפור היא הגשה סיטונאית של תביעות לשון הרע על-ידי ראשי הממשלה ומפלגת השלטון נגד פעילי אופוזיציה ועיתונאים, כדי להשתיקם או להביאם לפשיטת רגל.

גם בפולין ובהונגריה, שעברו תהליכים סמכותניים דומים לאלה שעוברת כיום מדינת ישראל, בכירים במפלגות השלטון הגישו תביעות לשון הרע כדי להשתיק מעוזים אופוזיציוניים שטרם הצליחו להשתלט עליהם; בטורקיה, לפני המעצר של ראש עיריית איסטנבול אקרם אימאמאולו שהוביל להפגנות ענק במרץ האחרון, הנשיא ארדואן תבע אותו בטענה ללשון הרע.

בקמבודיה, הרודן הון סן – ששלט במדינה 38 שנים ונהג גם הוא להגיש תביעות לשון הרע נגד יריביו הפוליטיים – הסביר את השיטה: האופוזיציה אינה אמורה לבקר את מפלגת השלטון או לערער על ניצחונותיה, ולכן "ישנן רק שתי אפשרויות. האחת היא להשתמש באמצעים משפטיים והשנייה היא להשתמש במקל. איזו משתי אלה אתה מעדיף?".

בינתיים בישראל, כפי שנהוג כאן, השופטים ידונו בנפרד ולגופה של כל תביעה שהגיש ראש הממשלה נתניהו. לציבור, לעומת זאת, אסור להתבלבל לגבי התמונה הסמכותנית העולה מסדרת התביעות של נתניהו.