מאז חודש אפריל השנה, כאשר שלושת שרי מפלגת הליכוד, שלמה קרעי, יריב לוין ומיקי זוהר טענו שהם נסחטים באיומים על ידי אחד ממוקדי הכוח בביביספירה, יעקב ברדוגו, התקשורת בעיקר עסקה במעלליו של האחרון ובחשדות נגדו לאורך השנים.
טענות שלושת השרים הובילו לפתיחת חקירה פלילית נגד ברדוגו. אך לאור סירובם להגיש תלונה פלילית, "הארץ" דיווח שהתיק צפוי להיסגר. גם בניתוח סירובם להתלונן, מרבית התקשורת שוב התמקדה בברדוגו, שלכאורה באמצעות כוחו העצום מהלך אימים על השרים.
בפועל, נראה ששלושת השרים אינם רק "קורבנות" החוששים להגיש תלונה, אלא בעצמם מתנהגים כעבריינים שמאיימים וסוחטים את ברדוגו – שאם רק ירצו, יוכלו להגיש נגדו תלונה פלילית ולחשוף בפני גורמי אכיפת החוק מידע שיש ברשותם על התנהלותו. הם הניחו את האקדח על השולחן ויעשו בו שימוש אם וכאשר יתאים להם.
מבחינתם, להסגיר את ברדוגו ל"דיפ סטייט" של הפרקליטות, ייחשב שבירה של קוד התנהגות והם עלולים להיחשב כבוגדים. לעומת זאת, איום ב"הסגרה" של ברדוגו הינו מסר חשוב לא רק כלפיו אלא גם למוקדי כוח אחרים בביביספירה, כי לא מומלץ להם לחצות גבולות מסוימים.
למעשה, השרים אוכלים את הדייסה שבישלו: דרג מקצועי חזק, ייעוץ משפטי עצמאי והקפדה על הליכי מינהל תקין במשרדי הממשלה, היו יכולים לשמש כשכפ"ץ לשרים מפני לחצים של גורמים אינטרסנטיים.
כאשר השכפ"ץ הזה חזק, הגורמים האינטרסנטיים יודעים שאין לשרים יכולת ממשית להעניק להם טובות הנאה לא חוקיות. מראש הם לא יעזו לפנות בדרישות מופרכות, או שהשרים יוכלו לנפנף אותם בנימוק שאין סיכוי להצליח להעבירן במשרדיהם. אך מאחר שבשנתיים וחצי האחרונות ממשלת נתניהו ריסקה מדי יום את השכפ"ץ הזה, השרים הפכו ללחיצים וסחיטים.
השרים ממשיכים לבשל את הדייסה המושחתת הזו. לאחרונה ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק של חבר הכנסת ניסים ואטורי, המכונה "חוק הג'ובים", שתאפשר לשרים למנות לדירקטורים בחברות ממשלתיות את חברי מפלגותיהם. בדברי ההסבר להצעה נכתב שזו נועדה כדי "לתקן עוול של שנים רבות אשר פוגע בחופש העיסוק ובשוויון של מועמד שהוא פעיל פוליטית", כאילו אין עוולות חמורות ודחופות יותר לטפל בהן במדינה.
רה"מ בנימין נתניהו במופע עם יעקב ברדוגו בערוץ 14, 28.11.24 (צילום מסך)
אריה גולן חשף בתוכנית "הבוקר הזה" ברשת כאן ב', את דבריהם של שניים מהשרים המעורבים בפרשת ברדוגו בדיון בוועדה שאישרה את ההצעה. שר המשפטים יריב לוין אמר, "אני חושב שיש חשיבות גדולה מאוד בזה שיתמנו דירקטורים שיש להם מחויבות למדיניות של השר ולא יפעלו באופן לעומתי אליו", ואילו שר התקשורת שלמה קרעי אמר, "דווקא במפלגות עם שקיפות ומעורבות חברתית - שם פוגעים באותם אלה שמעורבים. זה עיוות דמוקרטי בסיסי. כולנו בטח פסלו לנו".
לוין, קרעי, ואטורי ושאר חברי קואליציית נתניהו, לא המציאו כלום. לאורך השנים משרד החוץ התייחס במברקיו לפן הזה בדיוק של השחיתות הנרחבת במדינות עולם שלישי שבהן היו נציגויות ישראליות.
למשל, בסיכום שהכינה ב-1.11.1963 שגרירות ישראל במונרביה על חומרת המצב בליבריה תחת משטרו של הרודן ויליאם טאבמן, נכתב: "אחת התקלות הגדולות ביותר לשלטון וליעילותו הוא ההיתר שיש לשרי הממשלה ולפקידות הגבוהה לעסוק בעסקיהם הפרטיים בצד תפקידם הרשמי. ברור ומובן כי רובם עוסקים בחייהם הפרטיים בנושאים הכרוכים במשרותיהם הרשמיות... לא קשה, איפוא להבין כי דבר זה מביא בעקבותיו שחיתות רבה עוד יותר מהמקובל בארצות אפריקה המערבית".
למרבה הצער, מדינת ישראל הולכת ונהיית דומה לתיאורים במברקי משרד החוץ – ראש הממשלה נתניהו ושרי ממשלתו עוסקים בקידום האינטרסים האישיים שלהם ושל מקורביהם, לצד תפקידם הרשמי.
לכן, אין מה לרחם על שלושת השרים בפרשת ברדוגו. הם רק מילאו את תפקידם ב"רפובליקת הבננות" המושחתת שראש הממשלה נתניהו מקים. רפובליקה בה שומרי הסף חלשים, השלטון דואג רק לאינטרסים של עצמו ושל נאמניו, ברשויות אכיפת החוק ניתן לעשות שימוש פוליטי, וכולם מאיימים וסוחטים את כולם.