מירי רגב היא אחת הפוליטיקאיות הרעילות בישראל, מי שבנתה את הקריירה שלה על הפצת שנאה והסתה. למרות זאת, העיתונות המרכזית הישראלית קידמה אותה בעקביות במשך שנים. למעשה, היא כנראה הפוליטיקאית שדמותה כיכבה על יותר שערי מוספים עיתונאיים מכל דמות פוליטית אחרת בעשור האחרון.
"השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו", הסביר ב-2020 נתן אשל, אחד האנשים המקורבים ביותר ליו"ר הליכוד נתניהו, עת ישראל נכנסה לסבב בחירות בלתי נגמר. הוא נתן כדוגמה את רגב, שהיתה אז שרת התרבות:
"מירי רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת, זה שהיא בהמה בכלל, עזוב. אבל היא עושה עבודה מצוינת. היא מלהיבה את הקהל, וזה מצליח. זה כמו ההוא בכדורגל שעומד ועושה לקהל ככה עם הידיים. זה מה שהיא עושה. וזה מצליח".
למעשה, בעבר נטען כי רגב היתה כל-כך רעילה, וסגנונה היה כה בהמי ומפלג, שאפילו בליכוד החביאו אותה במהלך מערכות בחירות.
לצד השיח הוולגרי, בכל הקריירה הארוכה שלה כנבחרת ציבור לא ניתן לזקוף לזכותה של רגב אפילו פרויקט דגל מוצלח משמעותי אחד בשום תפקיד שכיהנה בו, וזה עוד מבלי שנזכיר תחקירים עיתונאיים המצביעים על דפוס התנהלות מאפיוזי ומושחת, אולי אפילו פלילי.
למרות כל זאת, עורכי העיתונים המרכזיים בישראל סייעו לרגב בעשור האחרון בהלבנת הדימוי העצמי ששיווקה לציבור. דימוי שהיא מנהלת באופן קפדני, שנייה אולי רק לנתניהו ביכולת הדיוק של מסריה ושינוי זהותה כשהיא מעוניינת בכך.
במיוחד הצטיין בכך "ידיעות אחרונות", שם המו"ל ארנון (נוני) מוזס סימן כנראה את רגב כמתמודד פוטנציאלית באורוות הפוליטיקאים שטיפח. אחריו בולט אלי עזור, הבעלים של קבוצת "מעריב" ויורשו של מוזס כמו"ל המושך בחוטים. וכמובן, גם ב"ישראל היום", ששאף למצב עצמו כעיתון של הימין בישראל.
רגב יודעת לייצר עבור העורכים את הדרמה והכותרות שהם מחפשים, והסגנון האלים והבוטה שלה מיתרגם לשערים "עסיסיים" ומושכי תשומת לב. הם, מסיבותיהם, מבכרים להתעלם מכך שמדובר בכותרות רעילות של פוליטיקאית צינית, פלגנית, מסיתה כרונית, חשודה בשחיתות ויד ימינו של נאשם בפלילים שאסר מלחמה על מוסדות המדינה - ובכלל זה העיתונות הישראלית.
בדיקת "העין השביעית" העלתה כי בעשור האחרון הופיעה רגב על לפחות 18 שערי גיליונות מוספים מובילים בעיתונות המודפסת בישראל, אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר בישראל.
בעיתונים הנפוצים במדינה, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", הופיעה רגב בכל אחד על ארבעה שערים של מוספי סוף השבוע, הזוכים לפופולריות הגבוהה ביותר. גם ב"מעריב" זכתה לארבעה שערים, אחד מהם במוסף אמצע השבוע. ב"מקור ראשון", השייך כמו "ישראל היום" למרים אדלסון ופונה לקהל דתי, הופיעה על שלושה שערים של מוסף סוף השבוע.
החריגים הם עיתון "הארץ", שהעניק לרגב שער אחד בלבד בעשור האחרון, במוסף "גלריה", שמתח ביקורת על פועלה כשרת התרבות והספורט; ו"לאישה", המגזין מבית "ידיעות אחרונות" שהיה פעם העיתון הנפוץ במדינה, שלא העניק לרגב אף הופעת שער בעשור האחרון, בניגוד לפוליטיקאיות אחרות כמו ציפי לבני או פנינה תמנו שטה.
מבחינת הדימוי שרגב בנתה לעצמה, העשור האחרון מתחלק לשניים. בין השנים 2015-2020 ניתן להבחין בבירור כי היא מקדמת דימוי של "רגב העממית". רגב, שהיתה אז בשיא כוחה בליכוד, פנתה לקהל שהחשיבה למצביעים מסורתיים של המפלגה.
בשנים האלה, למעט פרסומים חריגים בעיתונות שרגב ממילא מיעטה להופיע בה ("הארץ", "את" ו"פנאי פלוס") הקורא פגש ייצוג ויזואלי של רגב בג'ינס וחולצות פשוטות. מי שנראית כמוכנה להזמין את מצביע הליכוד או חבר המרכז לביתה פנימה, לשתות קפה שחור ולהסתכל באלבומים, ואחר כך לצאת עימה לסייר "בשטח".
החל משנת 2020 חל שינוי חד בייצוג הוויזואלי של רגב, שהחלה לראות בעצמה מועמדת אפשרית לראשות הממשלה. היא החלה להופיע בכל השערים בחליפות, גם אם לא מחויטות מדי, ולנסות להקרין דימוי רשמי ובוגר יותר.
בהקשר זה בולט במיוחד שער "7 ימים" עם רגב אסופת שיער (מראה נדיר), רצינית, בחולצה מכופתרת עד צוואר, שמכריזה כי אחרי נתניהו הגיע הזמן לראשת ממשלה מזרחית - היא עצמה. היו אלה ימי "ממשלת השינוי" והחודשים שבהם גם בליכוד העריכו שימי נתניהו מגיעים לסיומם. היו גם מי שהעריכו שרגב עצמה, מי שבכלל החלה את דרכה הפוליטית בגישושים להצטרפות למפלגת העבודה, מחפשת את עתידה מחוץ לליכוד.
כמי שהשתפשפה בעבודה מול התקשורת כדוברת צה"ל וכצנזורית הצבאית, ומי שהוכיחה פעם אחר פעם כי היא חסרת כל עכבות מוסריות, ידעה רגב לשנות את הדימוי הציבורי שלה להשגת מטרותיה. העורכים, כך נראה, התיישרו. הוכחה נוספת לכך שעבור העורכים בכלי התקשורת המרכזיים בישראל אין אג'נדה, רעילה ככל שתהיה, שלא ניתן להחליק עם סטייליסט, מעצב שיער והאיפור הנכון.
5 בינואר 2015: "מירי סופרסטאר"
"בזמן שבתקשורת וברשתות החברתיות נהנו לחבוט בה וללעוג לה, היא פילסה את דרכה לצמרת הליכוד. כך הפכה מירי רגב מדוברת צה"ל לדוברת העם"
לפני עשור החלה רגב בשיווק עצמי כדמות "עממית": האנדרדוג המזרחי שהתקשורת האליטיסטית לועגת לו וחוסמת את דרכו. זאת למרות שמאחוריה שורת תפקידים בכירים בצה"ל, שם זכתה לקידום אחר קידום.
בינואר 2015 זוכה רגב לשער בסגנון וורהול, שהפך כך גם קופסאות שימורים ליצירות נחשקות, כשעורכי "מעריב" מצמידים לה את הכותרת "מירי סופרסטאר".
הדימוי שנבחר קולע למציאות: רגב תופסת את עצמה כמוצר לשיווק, בדיוק כמו שוורהול ראה את הדמויות המפורסמות שכיכבו ביצירותיו. אלא שבעוד שוורהול התכוון להביע בכך ביקורת על העידן הקפיטליסטי, ב"מעריב" משתמשים בסגנון הצבעוני כדי לטשטש את המניפולטיביות בטענות של רגב.
9 באפריל 2015: "פיצחתי את הדנ"א של הליכוד"
"גאה בתדמית העממית, לא מתנצלת על השימוש בגימיקים ובוכה מהנאום של גרבוז. חברת הכנסת מירי רגב, האישה הראשונה של הליכוד, מסמנת את היעד הבא שלה: שרה בממשלת ישראל"
שלושה חודשים לאחר מכן זוכה רגב לשער במגזין סופ"ש של "מקור ראשון". חברת הכנסת רגב מחזקת את הדימוי העממי שלה, לבושה בג'ינס, חולצה נוחה ופשוטה, כוס תה ביד, מלטפת את החתול, כשהיא יושבת במה שנראה כערסל בחצר ביתה.
רגב "אינה מתנצלת על השימוש בגימיקים ובוכה מהנאום של גרבוז", שבדיעבד נראה כי חזה במדויק את המציאות המתפתחת בליכוד ויכול לשמש, בתיקונים מתבקשים, כדף הויקיפדיה של רגב.
רגב מכריזה בכתבה שהיא מסמנת את היעד הבא - שרה בממשלה. חמישה ימים לאחר מכן תמונה לשרת התרבות והספורט.
יולי 2015: "שרת המלחמה"
"התלווינו למירי רגב בחודש דרמטי בחייה. היא קוראת לאמנים 'קפוצי תחת', חושפת מי כופף את היד לנתניהו, מספרת איזו שיטה רוחנית אימצה ומסבירה למה היא יכולה להיות ראש הממשלה. הריאיון המלא שמסעיר את המדינה".
חודש לתוך כהונתה הראשונה כשרה בממשלת ישראל, ניתן לראות מהו עיקר עיסוקה של השרה החדשה - שיווק עצמי. מיד עם כניסתה לתפקיד מתלווה אליה כתבת מגזין "את" בחודש הראשון לעבודתה במשרד התרבות והספורט.
ניתן להבחין בשינוי בחזות, המתרחקת מעממיות ומנסה לשדר עוצמה עם מראה שמזכיר את המכשפה הרעה באגדת "שלגיה". במובן זה, מדובר בשער חריג, שכמו כל השערים החריגים מבחינת ההיצמדות לדימוי שמבקשת רגב לשדר, התפרסמו בעיתונים שרגב לא שבה אליהם לאחר מכן.
כהרגלה, רגב חייבת לקדם מסר נגטיבי כלפי מישהו. הדימוי ה"עממי" נשען תמיד על תיוג קבוצה בחברה הישראלית והפצת שנאה כלפיה. הפעם על הכוונת האמנים "קפוצי התחת". וכמובן, רגע אחרי שמונתה לשרה, רגב, מי שתמיד מקפחים אותה וחוסמים את דרכה, כבר חושבת שהיא יכולה להיות ראש ממשלה.
11 במרץ 2016: "מלחמת תרבות. זו מלחמת העצמאות המזרחית!"
"בקולנוע, בתיאטרון ובאופרה היא מתכננת מהפיכה. את מפקד גלי צה"ל היא שלחה לעשות שיעורי בית. מארץ נהדרת היא נפגעה בגלל הסקסיזם".
בעשור האחרון עורכי "ידיעות אחרונות" שירתו באופן הצמוד ביותר את קידום התדמית שרגב כיוונה לבנות לעצמה.
בתמונת השער שפורסמה במרץ 2016 רגב מחזקת את הדימוי שמשדר מצד אחד עממיות, עם ג'ינס שחור וחולצה מכופתרת אבל לא מחויטת, תוך כדי ניסיון לצייר את עצמה כ"פנתרה שחורה" כשההקשר הברור הוא מאבקם של מזרחיים לשוויון זכויות.
עורכי "7 לילות" ממתגים את הכרזת המלחמה של רגב, המתפארת בכך שאינה צורכת תרבות ואינה קוראת ספרים, כ"מהפכה בתרבות".
2-8 ביוני 2016: "השרה, השמלה והבאזז. מירי רגב"
"שרת התרבות והספורט הצליחה לעשות בשמלה אחת מה שמערך הסברה שלם לא עשה. כוחה של אופנה ישראלית".
שער חריג שני, כשהפעם מדובר בשער מגזין "פנאי פלוס". מבחינת רגב סקסיזם הוא לגיטימי כשהוא משרת אותה, וביוני 2016 היא לא בוחלת בפלירטוט עם מראה סקסי ומבט מפתה, כזה שאף נבחר ציבור, בוודאי מי שרואה עצמו כמועמד לראשות ממשלה, לא היה משתף איתו פעולה.
רגב הפיקה לקחים, ולא חזרה על כך בעתיד.
30 בספטמבר 2016: "יש פרטנרית?"
"אחרי שהציתה מהומה בכל חזית אפשרית, מירי רגב מכריזה כי היא רוצה להתפייס עם אנשי עולם התרבות בישראל. רום אטיק בילה כמה חודשים עם השרה בניסיון להבין מה האג'נדה האמיתית שמסתתרת בין הסערות שהיא יוצרת".
עוד משהו שרגב לא תעשה שוב זה לשתף פעולה עם עיתון "הארץ". רגב רצתה להתפייס עם אנשי עולם התרבות הישראלי שהשמיצה ורדפה - הסופרים, המשוררים, השחקנים, המוזיקאים ומי לא - והחליטה שהדרך לליבם עוברת במוסף "גלריה" של "הארץ".
אלא שב"הארץ" לא הלכו על כתבת יח"צ סטייל "ידיעות אחרונות", ושלחו כתב שילווה אותה במשך תקופה ויתהה על קנקנם של ניסיונות הפיוס, האם הם אותנטיים או שמדובר בהצגה מניפולטיבית.
הצילום של רגב בשער הוא החריג השלישי והאחרון בסדרת צילומי השער שלה בעשור האחרון. מבחינה עיתונאית, מדובר גם בצילום הטוב מביניהם. רגע של כנות נדירה. העורכים לא התמסרו להעברת מסריה, לא טקסטואלית ולא ויזואלית. רגב לא חזרה לשם יותר בעשור האחרון.
יותר גם לא תמצאו שערים חריגים שלה. מבחינתה נגמר שחרור החבל לניסיונות חד-פעמיים. היא כבר יודעת בדיוק מה היא רוצה ומעתה והלאה תעשה עסקים רק עם העורכים (או המו"לים) שמספקים את הסחורה.
14 באוקטובר 2016: "רגבי אדמתה"
"שרת התרבות פותחת את אלבום התמונות הפרטי שלה ומזמינה אתכם לרדת לשטח".
רגב חוזרת למה שהיא רוצה לשדר לבייס - הכי עממית שהיא יכולה להיות. הפעם המסר מופנה לציבור הדתי-לאומי. רגב אשת האדמה. אדמת ארץ ישראל כמובן.
בכתבה רגב פותחת בפני קוראי "מקור ראשון" את אלבום התמונות הפרטי שלה ומזמינה אותם לרדת לשטח יחד איתה, הפעם בלי דרישה לטופסי התפקדות למרכז הליכוד.
7 באפריל 2017: "מירי עצבנית"
"התאגיד, קרנות תרבות, גדעון סער, השמאלנים, מאיר שלו, הגן המזרחי, בוגי יעלון, מדינת ת"א, חוק המואזין, אלאור אזריה, השופטים בעליון, אופק בוכריס, ואיך אפשר בלי גלגלצ. מירי רגב סוגרת שנתיים במשרד התרבות והספורט ויורה לכל הכיוונים".
רגב ממשיכה לפנות לבייס, הפעם מעל דפי מוסף סוף השבוע של "ישראל היום". לצילום השער היא מגיעה מצוידת במראה עממי, ג'קט ג'ינס, פאן סטייל המלאכיות של צ'ארלי ואיפור, או ריטוש, של דוגמנית.
מבחינה טקסטואלית רגב במצב הטבעי שלה - משפריצה רעל לכל עבר. ב-2017, "עצבנית" ש"יורה לכל הכיוונים" הם כבר חיוויים חיוביים עבור פוליטיקאית בליכוד, והעורכים משתפים פעולה בשמחה עם קמפיין השנאה.
9 בספטמבר 2018: "מירי ללא הפסקה"
"אדלשטיין, שקד, נתניהו, ביטן, מסי וכל השאר: אחרי סערת חגיגות ה-70 וביטול ביקורה של נבחרת ארגנטינה, מירי רגב חוזרת בגדול ומדברת על הכל"
שנה וחמישה חודשים אחרי הראיון הקודם, רגב שוב מגיעה ל"ישראל היום", הפעם כדי לנסות ולתקן את הפגיעה בתדמיתה שנגרמה בשל חגיגות ה-70 למדינה שעליהם היא הייתה מופקדת, ולאור הביטול המשפיל של נבחרת ארגנטינה שהחליטה ברגע האחרון להיכנע לאיומי ה-BDS.
שער אחרון עם המראה "העממי" שרגב טיפחה כדי לדבר עם הליכודניקים כפי שהיא מדמיינת אותם. אחרי שלוש שנות כהונה כשרה, עם משכורות מצטברות של למעלה ממיליון שקל, רגב מתייצבת לצילומים בחליפה שוק סטייל - וכהרגלה יורקת רעל על חצי עולם ומתחנפת למי שהקריירה שלה תלויה בו.
13 במרץ 2020: "כשמירי בשטח"
"'לנשים בשמאל קוראים 'אסרטיביות' ולנו 'בהמות', כי לא מסוגלים לקלוט שיש נשים חזקות, מזרחיות, שבאות עם תפיסה חברתית שלא שייכת לשמאל וגם מיישמות אותה'. אחרי שהייתה הזרוע המבצעית של ראש הממשלה בבחירות האחרונות ונלחמה בכל העולם כשרת התרבות, מירי רגב מתייצבת לראיון אישי בגובה העיניים".
השער ב"מעריב" מהווה צעד ראשון לשינוי בדימוי הויזואלי של רגב. בשלהי כהונתה כשרת התרבות והספורט, רגב מצטלמת בארשת רצינית ומנסה לשדר בגרות ולזנוח את "העממיות" הוויזואלית.
השער הזה, וזה שבא אחריו, הם שני שערי המעבר של רגב מתדמית "העממית" לתדמית "המועמדת" (לראשות הממשלה). המסרים, לעומת זאת, ממשיכים באותו מסלול. טקסט קורבני-מזרחי שעושה סלט בין בהמיות לאסרטיביות.
אחרי הכל, לרגב אין באמת מה להציע. היא אינה אשת עשייה או אשת חזון, ובוודאי שלא אשת תרבות או אשת ספר. אין באמתחתה גם שום פרויקטים או הישגים מקצועיים משמעותיים עליהם תוכל לדבר. מה שנותר הוא גוונים שונים של הסתה ושנאה, שהעורכים שמחים להבליט ולהגיש לקוראים.
28 במאי 2020: "גנץ? לא בשל להיות ראש הממשלה, עוד צריך לעבור אפייה ולגלות לנו אם הוא סחיט על ידי האיראנים. מנדלבליט? יש מעליו עננה כבדה. הנשיא ריבלין? אדם נקמן, ילדותי וקטנוני. והשופטים בישראל? צריכים להיות יותר מזרחים ולהתחבר אל העם" מירי רגב נכנסת למשרד התחבורה, בדרך למשרד החוץ. לא חשבתם שזה יקרה בשקט, נכון?
לפני חמש שנים רגב מחליטה לשנות תדמית. היא מבינה מי העורכים שמתיישרים עם צרכי בניית התדמית שלה, ומתחילה לבנות ויזואלית דימוי עצמי שאמור מבחינתה לקחת אותה עד כיסא ראשת הממשלה. הרקע הפוליטי לשינוי היה המשבר הפוליטי וחוסר היכולת של הפטרון שלה, נתניהו, לזכות במערכות הבחירות המתקיימות בזו אחר זו.
ה"עממיות" מפנה מקום לשיקיות, אלגנטיות, הקרנת ניסיון ועוצמה. המסר הויזואלי מאוד מדויק. רגב עוברת מעתה לחליפות, כראוי לבכירה, לראשת ממשלה בפוטנציה, אבל לא לחליפות מחויטות כדי לשמר שרידי "עממיות" כלשהי. לא חליפות ציפי לבני, אלא חליפות מירי רגב.
מבחינה טקסטואלית, הרעל, ההסתה, ההאשמות וההכפשות נותרו כבעבר, אבל מעכשיו החזות משתנה. תמיד מכופתרת, אבל לא "מפוחלצת". כזכור, ראשות הממשלה כבר הוצבה על ידה כמטרה בראשית הדרך, אך נראה שרגב מעריכה כעת שלא תגיע לשם עם טרנינג מהשוק.
בשער הזה עורכי "7 ימים" מסייעים לה. מציבים מולה מאוורר חזק ואומרים לה להביט רחוק. כאילו היא רואה שם איזה חזון מעבר למפקדי ארגזים וחלוקת ג'ובים לחברי מרכז.
12 במרץ 2021: "סער ירק בפנים של המזרחים; לבנט קפץ הבנט; הם מחקו את הזהות הימנית"
"יום עם השרה מירי רגב, מנוע הקמפיין של הליכוד. על תחקיר ועדת החריגים: 'פייק, עשו עלי סיבוב'. על סטייקים וצ'כוב: 'בלי פרובוקציה לא חודרים לתודעה'. על זהות: 'אני קודם כל יהודייה ורק אז דמוקרטית'. ועל הקול הערבי: 'השמאל דיבר על אחווה ולא שם כסף'. 11 ימים לבחירות, וכל מה שחסר לה זה חיבוק פיזי מהפעילים".
11 ימים לפני הבחירות שישלחו אותה לאופוזיציה לשנה: רגב ה"עממית" נותרה בעבר, רגב "המועמדת" תופסת את מקומה סופית. לובשת לראשונה חליפה, אבל לא מחויטת מדי. בוחרת בצבעי פסטל רכים שילווו אותה לרוב מעכשיו והלאה, הפעם על רקע מטוס אל-על, סמל לישראליות (ובסאב-טקסט הלא מודע: לחזירות ואדישות לאזרח).
רגב מסוגלת לשנות חליפה, אבל לא את עורה, והפער בין הויזואלי לטקסטואלי מתחיל להתרחב ולהיות מורגש יותר ויותר. כאן ניתן להצביע על שיתוף הפעולה שרגב זוכה לו מצד העורכים, המאפשרים לפער הזה להתקיים במסגרת פרויקט הנירמול שעושה התקשורת הישראלית בעשור האחרון לשנאה, קיטוב והסתה.
18 ביוני 2021: "אנחנו נחזור בגדול"
"שרת התחבורה היוצאת מירי רגב מבקשת: אל תספידו אותנו כל-כך מהר".
העממיות מאחוריה. כשהיא עטויה חליפה, רגב שבה לפנות לבייס שנטש את הליכוד בבחירות האחרונות, באמצעות עוד ריאיון שער ל"מקור ראשון".
13 באוגוסט 2021: "המזרחים, הליכודניקים, בחרו לאורך זמן באנשים בצבע לבן להוביל אותם. יום אחרי ביבי נתניהו, הם יצטרכו לעשות חשבון נפש"
"מירי רגב מכריזה שהיא מתכוונת להתמודד על ראשות הליכוד, 'כי הגיע הזמן לראשת ממשלה מזרחית'".
השטח בליכוד בוער והכעס על נתניהו מצטבר. קואליציית "ממשלת השינוי" מגלה חוסן בינתיים ויורשי נתניהו בליכוד מריחים את דמו הפוליטי. רגב שבה ומסמנת עצמה כיורשת אפשרית, אבל כמובן נזהרת: "אחרי ביבי נתניהו".
ב"ידיעות אחרונות" מסייעים לה להעביר את המסר עם שיער אסוף, מראה רציני, חולצה לבנה מכופתרת ומבט שמקרין עוצמה וניסיון. את הקול שלהם היא כבר קיבלה.
8 באפריל 2022: "בג"ץ שכח שיש סטטוס קוו ומחמיץ את המדינה היהודית"
"אחרי כמעט שנה באופוזיציה, מירי רגב עושה ניקיון כללי לקראת פסח, סוגרת את כל החשבונות עם יריביה, תוקפת את הצביעות והגזענות של מבקריה ומכוונת הכי גבוה".
נתניהו לא הולך לשום מקום. הסוף של ממשלת השינוי באופק. רגב שבה לשרת את המסרים של הנתניהוז', ממשיכה עם החליפות הלא מחויטות בצבעי פסטל, ונשארת רגב הרעילה כלפי כל מי שהוא לא נתניהו ומשפחתו או קבלן קולות בליכוד.
24 במרץ 2023: "צריך להגיד לפריבילגים: החגיגה נגמרה"
"את הטייסים שהודיע שלא יגיעו לאימונים היא קוראת להעמיד לדין, מחוללי המחאה הם 'לוזרים', המפכ"ל והרמטכ"ל צריכים להקשיב לממשלה ולא לשופטים, ואם בג"ץ יפסול את חוקי הכנסת? 'הציבור לא יוכל להיות אדיש למציאות שבה מבטלים את הקול שלו'. חודש בדרכים עם שרת התחבורה מירי רגב".
בצבעי תכלת רכים עם חליפה לא מחויטת, ואחרי ששבה לממשלה כשרת התחבורה, "ידיעות אחרונות" שוב מפרגן לרגב עם עוד שער ועוד תמונה נעימה ופסטורלית, מנוגדת לחלוטין לכמות הרעל והשנאה שנפלטים מפיה של המרואיינת. וכמובן, אף מילה בשער על הסיבה בגינה לכאורה התכנסנו: משרד התחבורה וצרכי התעבורה של אזרחי ישראל.
25 במאי 2023: "תחבורה זה חיבור. אפשר לעשות איתה צדק חברתי"
"אחרי שהפכה לסבתא וגם סימנה וי גדול על טקס המשואות, מירי רגב מודל 2023 בשלה יותר ונינוחה יותר וכרגיל ממוקדת מטרה: לחבר את קריית שמונה עם אילת ולהביא את הפריפריה למרכז, כפי שעשתה כשרת התרבות. וגם: מה היא חושבת על הרפורמה המשפטית, ומה יש לה נגד מובילי המחאה".
בשיא ההפיכה המשטרית, חמישה חודשים לפני טבח ה-7 באוקטובר, רגב נזכרת לדבר גם על ענייני משרדה ולא רק להשתלח בענייני השעה. החליפה היא מאותו ליין של חליפות לא מחויטות, אבל כשהמסר הוא צדק חברתי לובשים מתחת חולצה עם ניחוח אוריינטלי.
הצארינה של טקס המשואות מצהירה שבכוונתה "לחבר את קרית שמונה לאילת ולהביא את הפריפריה למרכז". הצליח לה יותר ממה שחשבה - תושבי הדרום והצפון נאלצו להתפנות בהמוניהם למרכז על מנת להימלט מההפצצות.
19 באפריל 2024: "תמכתי בעסקת שליט, ואני אומרת שבסופו של דבר נגיע למחבלים שישוחררו. חייבים להחזיר את החטופים כל עוד הם חיים, כי כל יום שעובר הוא נצח"
ריאיון ראשון אחרי טבח ה-7 באוקטובר. הריאיון הכי מאופק של רגב אי-פעם. ז'קט חליפה כהה, סיכה למען החזרת חטופים, אוספת את ידיה, מבט רציני שמקרין ניסיון ואפילו מעט צניעות, ודגל ישראל לצידה.
המסר מפויס, בלי הרעל והארס הקבועים. רגב בעד להחזיר את החטופים "כל עוד הם חיים". עוד אמירה מהפה ולחוץ: רגב לא מנצלת את מעמדה במפלגה או את תפקידה כשרה בממשלה או חברה בקבינט, לא דופקת על השולחן ולא מסתכנת בעימות עם נתניהו.
בסופו של דבר, מירי רגב היא מותג הבנוי על אמירות ריקות מתוכן ועשייה אמיתית. כזה שמצליח לשרוד ולשגשג רק בזכות התקשורת המרכזית. עורכים וכתבים שלא מעמתים אותה עם העובדות ומתנדבים להיות כלי להעברת מסרים מטעמה, תמורת הרייטינג הנלווה למותג החלול או מכורח עסקאות שנכרתו הרבה מעל לראשם.