בין אזעקה לפרשנות, בין דיווח מהשטח לדיון אינסופי באולפן, החברה הישראלית חיה ונושמת בתוך קומפרסור תקשורתי. הלחץ בלתי פוסק, האוויר דליל והתחושה הקולקטיבית היא של מחנק מתמשך. על רקע זה, חובה על התקשורת לאמץ תפקיד כפול: לצד חובתה המקצועית לדווח, לסקר ולפרש את אירועי המלחמה, עליה להכיר באחריותה "לאוורר" את השיח ולספק לציבור את החמצן הנפשי הדרוש לשמירה על חוסן לאומי.

אין עוררין על כך שהתקשורת הישראלית ממלאת את תפקידה המרכזי נאמנה. היא מדווחת, מעבירה מידע חיוני ומתווכת בין הדרג המדיני-צבאי לבין האזרחים. אך במציאות של מלחמה מתמשכת, אחריותה חורגת מהדיווח הטכני. במערכה ארוכה, לתקשורת יש תפקיד פסיכולוגי מכריע: לספק אתנחתא, רגעי חסד של אסקפיזם שיאפשרו לציבור להסיט את מבטו מהתהום, ולו לרגע.

מאז תחילת המערכה, אנו עדים ל"פסטיבל של ברברת" בלתי נגמר. האולפנים הפתוחים, מצעד הפרשנים המנתחים כל תרחיש אפשרי והדרמה הבלתי פוסקת אינם רק משקפים את המציאות – הם מבנים מציאות חלופית, חד-ממדית, שאינה מאפשרת חדירה של שגרה. וכאן טמונה הסכנה. חברה אינה יכולה להתקיים במצב חירום תמידי. השגרה – היכולת לעבוד, לצחוק, לנהל חיי משפחה ולחשוב על נושאים שאינם "איום קיומי" – היא המנגנון החיוני ביותר לשימור החוסן הנפשי. כשהתקשורת הופכת את עצמה למגבר של לחץ, היא לא רק מוסיפה מתח לחייהם של אזרחים המתמודדים עם אתגרים יומיומיים מורכבים, אלא שוחקת באופן אקטיבי את החוסן החברתי.

הציבור, מצדו, מצביע בשלט, וההוכחה הניצחת לכך היא ההצלחה הפנומנלית העונה, השוברת שיאי רייטינג, של תוכנית ריאליטי כמו "האח הגדול" דווקא בזמן מלחמה. על פניו, התופעה נראית אבסורדית: כיצד בזמן שחיילים נלחמים בחזית, עם שלם יכול להיות מרותק לוויכוחים סתמיים על תקציב שבועי בבית המצולם ביותר במדינה? המבקרים יטענו לרדידות ולניתוק, אך זוהי קריאה שטחית של המציאות. הצפייה ב"האח הגדול" אינה בריחה מהמציאות, אלא יצר הישרדותי בריא. היא מהווה מפלט הכרחי מהפרשנויות הכבדות, מהדיווחים הקשים ומהחרדה הקיומית. הדרמות המלאכותיות בתוך הבית מציעות לציבור תחליף זמני לדרמה האמיתית והמאיימת שבחוץ. זוהי הוכחה לכך שהנפש האנושית צמאה לאסקפיזם, לאוורור, וכשהערוצים המרכזיים אינם מספקים אותו במידה מספקת, הציבור ימצא אותו במקומות אחרים, גם אם הם נתפסים כבידוריים וחסרי חשיבות.

לכן, ההחלטה לשלב תוכניות בידור וריאליטי בלוח השידורים אינה "בגידה" בשליחות העיתונאית, אלא דווקא הבנה עמוקה של צורכי הציבור. זוהי ההכרה בכך שפטריוטיות תקשורתית אינה נמדדת רק בשעות שידור של דיוני מלחמה, אלא גם ביכולת לספק לציבור את הכלים הנפשיים לשרוד מערכה ארוכה. תוכנית כמו "ארץ נהדרת" שתחל בחמישי הקרוב אחרי הפסקה ואחרי שערוץ 12 הגיב קצת מאוחר, אינה הפוגה קומית בלבד; היא תרפיה לאומית, שסתום לשחרור לחצים המאפשר לנו לצחוק על הפחדים הגדולים ביותר שלנו ולהתמודד איתם. אחריותה של התקשורת היא לא רק לשקף את המציאות הקשה, אלא גם לספק את הכלים להתמודד איתה.

על קברניטי התקשורת מוטלת האחריות להפנים זאת. עליהם לעבור מדיווח מלחמתי טוטאלי למודל של "תקשורת מחזקת חוסן" – מודל המשלב מידע חיוני עם רגעי נורמליות. משמעות הדבר היא קיצור הדיונים האינסופיים, צמצום הפרשנויות חסרות הבסיס, ובעיקר – מתן אמון בציבור. האזרח הישראלי מבין היטב את חומרת המצב; הוא לא זקוק לתזכורת בכל דקה. מה שהוא כן צריך, ובצדק, זה אוויר לנשימה, כדי שיוכל לקום גם מחר בבוקר, חזק ונחוש, ולהמשיך במשימה.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת פוליטית מ"המכללה האקדמית כנרת"