מה שיהיה
העיתונים מתעוררים לסוף השבוע השלישי של תנועת המחאה החברתית בלי כותרת ראשית טבעית. אתמול לא התרחש אף אירוע יוצא מגדר הרגיל, בהתחשב בכך שה"רגיל" הוא מה שמתחולל במדינת ישראל בשלושת השבועות האחרונים. גם אתמול עמדו ענייני חברה ורווחה במרכז סדר היום הציבורי. גם אתמול יצאו לרחובות המוני מפגינים ומוחים. גם אתמול שקק חיים האירוע המרכזי בשדרות רוטשילד בתל-אביב. באותה מידה הכותרת הראשית יכולה לדווח שאתמול היה חם ולח.
כל עיתוני הבוקר מקדישים את הכותרות הראשיות להתעוררות החברתית במדינת ישראל לקראת הפגנה שצפויה במוצאי השבת הקרובה. "רגע המבחן", לשון הכותרת הראשית ב"מעריב", שם מדווחים נתיב נחמני ויובל גורן כי מארגני ההפגנה הקרובה במוצ"ש מצפים לחצי מיליון מפגינים – מספר שכמו נועד מראש להבטיח תחושת כישלון. "מחאה – על פרשת דרכים", לשון הכותרת הראשית של "ישראל היום", שבימים האחרונים החל לדווח על האירועים באופן שתואם מעט יותר את הלך הרוחות בקרב למעלה מ-80% מהישראלים. "מבחן כוח" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ואילו הכותרת ב"הארץ" היא דוגמה מובהקת לרוח הגבית שמעניקה התקשורת לתנועת המחאה: "ראשי המחאה החברתית קוראים להפגנת ענק מחר בערב מול קריית-הממשלה בתל-אביב".
נראה שבתקשורת, שבלעה בשקיקה ואחר-כך לעסה בחדווה את הפסטיבל הקיצי שנזדמן לדרכה, יש כבר מי שמתכונן לרגע שבו יוכל לירוק את העיסה הדביקה הזו החוצה. ואולי הכותרות מכוונות דווקא לתמרץ את הקוראים לעמוד במבחן? את התשובה אפשר למצוא לא בכותרת הראשית, שמנוסחת בסגנון כמעט זהה בעיתון התומך בהתלהבות הגדולה ביותר במחאה ("ידיעות אחרונות") ובעיתון החושש ממנה יותר מכל ("ישראל היום"), אלא במה שעוטף את הכותרת.
"ישראל היום" סוקר את המחאה בכפולה הפותחת באמצעות ידיעה חדשותית עניינית וטור פרשנות שבו מנתח דן מרגלית את המצב הנוכחי בטון יבש שכביכול מבקר את כל הצדדים. בראש עמ' 5 מביאים מתי טוכפלד ושלמה צזנה את דבר ראש הממשלה, השותף האסטרטגי הבכיר של העיתון, וזאת תחת הכותרת "נתניהו: 'אשנה את סדר העדיפויות הלאומי'". זהו, בפשטות ובלא כל הסוואה, דף המסרים הנוכחי מלשכת ראש הממשלה – הראש מבין את המצוקה, מזדהה, יטפל.
"אני רואה במשבר הזה הזדמנות לעשות שינויים יסודיים בסדר העדיפויות הלאומי ולהוריד את יוקר המחיה", מצוטט נתניהו. "[...] יהיה שינוי בסדר העדיפויות – כלכלה חופשית ואחראית ורגישות חברתית. [...] יוקר המחיה הגיע לממדים בלתי סבירים, ואני מתכוון לשנות את זה. הרעיון להחזיר את המשק לכלכלה נשלטת בידי הממשלה וריכוזיות – לא יוביל לשיפור ולא לגן עדן, אלא אם מישהו חושב שצפון-קוריאה ומזרח גרמניה הם גן עדן. [...] המצוקות רציניות וגם הפתרונות יהיו רציניים".
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מבטיחים למי שיבוא להפגנה במוצ"ש פרס – הופעה חיה של השותף האסטרטגי של העיתון, הזמר שלמה ארצי. תצלום של ארצי דבוק לכותרת המשנה לראשית, ובכפולה הפותחת, תחת הכותרת "גבר הולך להפגין", מדווחים נבו זיו ותלם יהב כי "אמש הודיעו מארגני המחאה בהתרגשות רבה על הופעתו הצפויה של אחד מאושיות הזמר הישראלי – שלמה ארצי", שצפוי לחתום את העצרת. כנראה שהמארגנים הודיעו על כך לעיתונאי "ידיעות אחרונות" בלבד. בעיתונים האחרים מוזכרות רק ריטה ויהודית רביץ.
לצד הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" תמצית מאמר מאת דויד גרוסמן. המאמר המלא מתפרסם על כל שער "מוסף השבת".
מה שהיה
"ראש הממשלה אמנם משדר זחיחות עם היציאה של הכנסת לפגרה, אבל רוב השרים דווקא חוששים מהרגע שבו יקומו תושבי רוטשילד החדשים, יקפלו את האוהלים ויחזרו הביתה. אולי עכשיו נתניהו סוף-סוף יעשה משהו, אומר אחד מבכירי הליכוד. לנו הוא לא מקשיב, לפחות להם הוא יקשיב. ותושבי יו"ש נשמעו בימים האחרונים כמו הילד הלא מקובל שהוזמן למסיבה שהוא לא חלם להיות בה" – כותרת המשנה לטור של סימה קדמון, "המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות".
"בעוד מחאת האוהלים נמשכת בכל הארץ, החלו התזוזות לכיוון משא-ומתן ענייני. אבל כבר עתה מנהל בחשאי שר התקשורת והרווחה, משה כחלון, מגעים עם מנהיגי המחאה וסוגר איתם עניינים בשקט. ומי שנלחצים עכשיו אלה דווקא הטייקונים, שהבינו שהממשלה לא הולכת ליפול, ושהזעם יופנה מעתה לכיוונם. רק קולה של מפלגת האופוזיציה כמעט שלא נשמע – היא עסוקה בינתיים במאבקים פנימיים על התקציב" – כותרת המשנה לטור של מתי טוכפלד, "ישראל השבוע", "ישראל היום".
אני לא מאמין שזו לא מחאה
"ישראל היום" מפנה הבוקר משערו ל"פרויקט מיוחד" שמתפרסם תחת הכותרת "האמת על המחאה". גולת הכותרת של הפרויקט היא כפולת עמודים מאת אלי לאון, חזי שטרנליכט וליאור יעקבי. "לפעמים גם האמת היא אופציה", מזכירה הכותרת. שלושת הכתבים מציגים שש שאלות עקרוניות, תשובה פשוטה של כן/לא ודברי הסבר.
"האם מחירי הדיור בישראל אכן מוגזמים?". כן, קובעים הכתבים. "האם החיים בישראל אכן יקרים?". כן, הם עונים. "האם הטייקונים והריכוזיות אכן אשמים בחלק מחוליי המשק, כמו יוקר המחיה?". שוב, התשובה חיובית. "האם גופים פוליטיים יזמו ו/או עמדו מאחורי המחאה העממית?". גם הפעם התשובה היא כן. עוד קובעים הכתבים כי אמצעי התקשורת יצרו מציאות ולא רק שיקפו אותה, וכי לא היו 150 אלף איש בהפגנות במוצאי השבת שעברה.
הפורמט הוא שאלות ותשובות, אבל המסרים הם בדיוק אותם המסרים שעולים מהידיעה על עמדת ראש הממשלה שמופיעה בעמודי החדשות של העיתון. המחירים אמנם יקרים, הטייקונים אשמים, ראש הממשלה יטפל בבעיות.
שאלות שלא נשאלו בכתבת "לפעמים האמת היא אופציה": האם מדינת ישראל הזניחה את השירותים שהיא מעניקה לאזרחיה בעשרות השנים האחרונות? האם במקביל להפרטות במשק גדלו מאוד הפערים החברתיים? האם המדיניות של בנימין נתניהו וקודמיו היא שהובילה למצב הנוכחי?
הטייקון מס' 1
"בעקבות המחאה: צה"ל מקפיא את התוכנית הרב-שנתית", מדווח אלכס פישמן בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". לפי דיווחו, במערכת הביטחון התברר כי מימוש התוכנית "יחייב תוספת של לפחות 6 מיליארד שקל, סכום שיתפרס על פני שש שנים [...] התוכנית השש-שנתית מקיפה תקציב של יותר מ-300 מיליארד שקל, כך שהתוספת, שמהווה סטייה של כ-2%, אינה דרמטית לתקציב הביטחון". פישמן מסיים את הדיווח בקביעה כי ההחלטה להקפיא את התוכנית עלולה "לגרום לפגיעה ישירה בהיערכות של צה"ל נוכח השינויים הפוליטיים הדרמטיים המתחוללים במזרח התיכון".
ב"מוספשבת" של "מעריב" כותב עפר שלח על "הטייקון מספר אחת" – צה"ל, בעקבות חשיפתו בשבוע של הטיל נגד טנקים בשם "תמוז". "האירוע הראשון, והיחיד, שבו נורו טילי תמוז על אויב היה במלחמת לבנון השנייה", כותב שלח. "לא פחות מ-600 טילים שוגרו, כולם כמובן על מבנים: לחיזבאללה לא היה בתחום המערכה אפילו טנק אחד".
"מחירו של טיל תמוז הוא כחצי מיליון שקל. ראש הקרב הכמעט יחיד שלו הוא נ"ט: גם יש לו חימושים אחרים, אבל במספר קטן. בלי להיות טכני מדי, טיל נ"ט עושה נזק גדול ברדיוס מצומצם יחסית. עוצמתו נועדה לחדור שריון, לשתק טנק, ולא להפיל קירות של חדר או מבנה שלם. ובמהלך קיץ 2006 ירה צה"ל 600 חתיכות ממנו, 300 מיליון שקל של הייטק וחומר נפץ מרסק, על מבנים שהיה חשד שיש בהם לוחמי חיזבאללה. למה ירינו 600 תמוזים על מטרות לא אפקטיביות, אתם שואלים? מה זאת אומרת, כי היה לנו".
"עד שנתניהו מתלבט, מה לתת לשיקום מעמד הביניים וכמה, מערכת הביטחון שטחה את תביעותיה הכספיות", כותבים נחום ברנע ושמעון שיפר בפתח "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות". "לפי אחד המקורות, ברק רוצה לקבל בשנה הבאה עוד עשרים מיליארד שקל ועוד שני מיליארד מהממשל האמריקאי. הנימוק: אי-היציבות בעולם הערבי".
"רקטת גראד נפלה סמוך לקריית-גת; צה"ל תקף ברצועה", מדווחים יניר יגנה, עמוס הראל ואבי יששכרוף בעמ' 12 של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ידיעות קצרצרות על התחממות הגזרה הדרומית. ב"מעריב" אין על כך ידיעה.
זוטות
דפני ליף, יוזמת מחאת האוהלים, מופיעה על שער המגזין "את", המוקדש כולו לנשים ומהפכות. "אני לא יצור פוליטי, אני רומנטיקנית חסרת תקנה", הוא הציטוט שמופיע לצד פניה על השער. עוד בגיליון – הפקת אופנה שצולמה בשדרות רוטשילד.
גם השבוע משלב "ידיעות אחרונות" את מוספיו בדחיפת המחאה החברתית. "המוסף לשבת" מקדיש לה עמודים רבים באופן טבעי, אך בשונה מעיתונים אחרים, גם המוסף המגזיני "7 ימים" וגם מוסף הבידור והתרבות "7 לילות" עוסקים רבות בנושאים הקשורים למחאה.
בעמודי החדשות של "מעריב" מבחר ידיעות קש בנושאי המחאה. "מירי מסיקה עונה למרגול: הובילה הפגנת אמהות", לשון כותרת בכפולה הפותחת של העיתון. "עימות במאהל: כהניסטים מול אנרכיסטים", מבשרת כותרת נוספת, ושלישית מדווחת על "מחלוקת ברשת: האם לתת לדפני ערך בוויקיפדיה".
ב"הארץ" ידיעה דומה על הסכסוכים במאהל, בעלת טון פחות דרמטי. כמו כן נמצא מקום בעמודי החדשות של העיתון לכתבה מאת רועי צ'יקי ארד על בעיה שבה נתקלים פועלי הבניין בארץ – "בכל 22 דקות נפגע בישראל פועל בניין בנפילה מגובה. מספר ההרוגים גבוה פי כמה בהשוואה למערב. זהו המחיר של האצת בנייה זולה כמו זו שתבוא בעקבות החוק שאושר השבוע. וכשהוא משולם במטבע אנושי ערבי או סיני, למי אכפת", נכתב בכותרת המשנה.
ענייני תקשורת
קלמן ליבסקינד מבקר ב"מוספשבת" של "מעריב" את סיקור המחאה. לאחר שהוא מסביר מדוע לא ייתכן שבהפגנות בשבוע שעבר היו 150 אלף משתתפים, כותב ליבסקינד: "בישראל, חייבים להודות בצער, אין עיתונות אמיתית כבר שלושה שבועות. כלומר, בכל יום יוצאים עיתונים ומשודרות מהדורות חדשות, אבל בכל מה שקשור למחאת הדיור, כמעט שום דבר שנעשה בכלי התקשורת לא נגוע בעבודה עיתונאית. [...] כשאנחנו לא מסקרים את ההפגנה אלא משתתפים פעילים בה, איך נוכל לשכנע שמחר, כשננתח את החלטות הממשלה בעקבותיה, נעשה את זה באובייקטיביות ובשיקול דעת?".
במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב דרור אידר על "השיח של המחאה". בין היתר מתייחס אידר לשוקי טאוסיג, עורך אתר זה, בעקבות דברים שאמר עליו טאוסיג בתוכניתה של קרן נויבך. אידר מגדף את טאוסיג, משווה בינו לבין פעיל שמאל קיצוני, וקובל על כך שטאוסיג תקף אותו אישית ולא עניינית. עוד טוען אידר כי בחוגי השמאל, במכון הישראלי לדמוקרטיה, ובאתר "העין השביעית" בפרט, אין מקום לביקורת עצמית, אלא רק לביקורת על "ישראל היום".
חן שליטא משרטטת ב"גלובס" את מפת הקשרים של בנימין נתניהו בתקשורת הישראלית. אחד השמות המוזכרים בכתבתה, יוני בן-מנחם, עומד במרכז כתבה מאת שרי מקובר בליקוב המתפרסמת במוסף "סופשבוע" של "מעריב". בן-מנחם, המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, נתקל בביקורת חריפה בקרב כמה מעובדי הרשות. "הכל שקרים גסים של חבורת פושרים מושתנים", מצוטטים בכתבה "מקורבי בן-מנחם". "אנשי נכלים, נכלוליים, סופרי מעות", אומרים מנגד "עורכים ומגישים" ברשות על המקורבים.