לאחרונה פרסם איתמר אייכנר ב-ynet מאמר על "הקריסה ההסברתית של ישראל", שבו תיאר את הסיקור הבינלאומי של המצב בעזה כ"מחדל הסברתי" והצביע על היעדר "דובר רשמי שיתן משקל נגד למסרים האנטי-ישראליים". כמה שבועות קודם לכן ביקרה יוענה גונן ב"הארץ" את הכתבה של אלעד שמחיוף מערוץ 12 אשר הציג את המחסור במזון ובתרופות בעזה כנזק ל"מותג ישראל" וכבעיה של "נרטיב" שישראל לא הצליחה ליצור.
שתי הגישות הללו - של שמחיוף ושל אייכנר - חולקות את אותה אבסורדיות צינית עליה הצביעה גונן: תפישת המשבר ההומניטרי בעזה כבעיה תקשורתית שהפתרון לה הוא יחסי ציבור טובים יותר. אבל הבעיה איננה רק אטימות מוסרית או התעלמות, אלא גם לקות באופן הסיקור עצמו.
גם כשמסקרים את המצב ברצועת עזה כפי שמקפידים לעשות בתקשורת הבינלאומית ובחלקים קטנים מהתקשורת הישראלית, גופי התקשורת השונים מתעלמים ממודל השליטה הייחודי שהתפתח שם – מודל של שליטה דואלית.
מאז ההתנתקות ב-2005 והשתלטות חמאס על השלטון הפנימי ברצועה ביוני 2007, ישראל שולטת במעטפת החיצונית - ברוב מעברי הגבולות (59 מתוך 72 ק"מ), בכל המרחב האווירי והימי, ובאספקת משאבים חיוניים כמו חשמל ומים ותשתיות נוספות, בעוד חמאס שולט בפנים הרצועה - במוסדות האזרחיים, בחלוקת המשאבים בתוך הרצועה, ובחיי היומיום של התושבים.
כך, למרות שמצרים שולטת בגבול הדרומי, כמעט כל היכולת התפקודית של עזה מבחוץ ומבפנים נותרת בידי ישראל וחמאס.
המודל הזה שונה משמעותית ממצבי שליטה דואלית אחרים בהיסטוריה. בהונג-קונג, למשל, סין שלטה במשך שנים במדיניות החוץ והביטחון בעוד שהונג-קונג שמרה על עצמאות במשפט ובכלכלה; ובגרינלנד תחת דנמרק ישנה אוטונומיה פנימית רחבה בעוד שדנמרק אחראית על הביטחון והמדיניות החיצונית.
בטריטוריות אוטונומיות השליטה החיצונית היא בעיקר פוליטית, לא תפעולית-יומיומית. המצב בעזה ייחודי בכך שהוא יוצר תלות מבנית מתמשכת בין שני מרכזי כוח עוינים במסגרת פעולות אד-הוק ומצבי חירום, בה כל החלטה של צד אחד משפיעה ישירות על יכולתו של הצד השני לתפקד.
כאשר ישראל מחליטה על כמות החשמל והדלק שנכנסים לרצועה, היא משפיעה על יכולתם של בתי החולים לפעול. כאשר היא קובעת את שעות פעילותם של המעברים, היא משפיעה על יכולתם של חקלאים עזתיים לייצא את תוצרתם. כאשר היא מגבילה את כמות החומרים שנכנסים לרצועה, היא משפיעה על יכולתם של קבלנים לבנות בתים או תשתיות.
במקביל, כאשר חמאס מחליט להקים תשתיות צבאיות מתחת לבתי חולים ובתי ספר ופירי מנהרות בבתי מגורים של אזרחים, הוא יוצר משוואת לחימה הרסנית – משוואה שמתממשת בימים אלה.
במהלך קרוב לשנתיים של מלחמה, כשעזה הרוסה כמעט לגמרי, המודל הדואלי הזה הגיע לקיצוניות חדשה בה ישראל שולטת כעת גם בהיקף ובמיקום הסיוע ההומניטרי, בעוד חמאס מנסה לשמור על שליטתו הפנימית במה שנותר מהרצועה.
ההתעלמות מהמודל הדואלי יוצרת ואקום תקשורתי גלובלי שמותיר גם את הציבור הישראלי וגם את הציבור הבינלאומי ללא הבנה של המורכבות הקיימת.
כלי תקשורת כדוגמת ה-BBC, ה"גרדיאן" ו-CNN, וכן ארגוני זכויות אדם כמו משמר זכויות האדם ואמנסטי, מדווחים על המצב בעזה באופן נרחב במונחים קיצוניים של "רצח עם" ו"אפרטהייד". עוד בנובמבר 2023, יותר מ-750 עיתונאים מכל העולם חתמו על עצומה שקראה לכלי התקשורת להשתמש במונחים אלה.
מנגד, כלי תקשורת כמו פוקס ניוז, ה"ניו יורק פוסט" וה"וול סטריט ג'ורנל", לא פעם ממסגרים את המצב כהתגוננות לגיטימית מפני טרור תוך התיחסות שולית למצב ההומניטרי בעזה - כאילו ישראל התנתקה לחלוטין מעזה והחמאס הוא האחראי הבלעדי לרווחת העזתים.
בישראל המצב דומה: "הארץ" וכלי תקשורת קטנים כמו "המקום הכי חם בגיהינום", "שיחה מקומית" ו+972, מסקרים את הסבל בעזה ומאמצים לעיתים קרובות מסגורים דומים לאלה של התקשורת הבינלאומית הביקורתית; כאשר בגופי תקשורת מרכזיים כמו ערוץ 12 ו"ישראל היום", בוחרים לעיתים קרובות להתמקד באספקטים טכניים וצבאיים תוך התעלמות מהמצב האזרחי בעזה ומההקשר הרחב יותר. וכך נוצר נוף תקשורתי מקוטב שבו כל כלי תקשורת - בין אם ישראלי או בינלאומי - מתעלם מהמורכבות האמיתית.
דוגמה עכשווית להיעדר סיקור דרך פריזמת המודל הדואלי ניתן למצוא בסיקור חלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה בימים אלה.
ה"וושינגטון פוסט" דיווח על עשרות הרוגים ליד מרכזי סיוע והאשים את ישראל, לאחר מכן התנצל על כך ש"לא נתן משקל ראוי להכחשות ישראל" ותיקן שאין קונצנזוס לגבי מי אחראי לירי. גם הדיווח המקורי וגם התיקון החמיצו את התמונה המורכבת: במקום להתמקד רק בשאלה "מי ירה", היה צריך לבחון את המערכת כולה - ישראל אמנם קובעת את מיקום מרכזי החלוקה ואת שעות פעילותם, אך היכולת לארגן או לשלוט בהתנהלות ההמונים, כמו גם השליטה על המסרים היוצאים מהשטח, נותרות בידי גורמים אחרים.
המודל הדואלי יוצר דילמות מוסריות ומשפטיות מורכבות שאינן קיימות במקומות אחרים בעולם. הן העסיקו את מערכת המשפט הישראלית שנים רבות לפני ה-7 באוקטובר, כמו פסק דין אלבסיוני שעסק באספקת חשמל לרצועה ב-2008 ופסיקות נוספות שניסו לאזן בין החובות ההומניטריות של ישראל לבין שיקולי הביטחון שלה. לאחרונה, במרץ 2025, אף התפצלו משפחות החטופים ונפגעי השבעה באוקטובר בפניות מנוגדות לבג"ץ לגבי אספקת החשמל לעזה.
סיקור שמכיר במודל הדואלי היה נראה אחרת. במקום "חמאס מפנה דלק מבתי חולים" הסיקור היה "חמאס מעביר דלק למתקנים צבאיים, וישראל מורידה את כמות הדלק שנכנס לרצועה – שתי החלטות שמביאות למחסור בבתי החולים בעזה"; במקום "ישראל חוסמת סיוע רפואי לעזה" הסיקור היה "ישראל בודקת ציוד רפואי מחשש להברחת כלי נשק, וחמאס מנווט את חלוקת התרופות בפנים הרצועה - שתי החלטות שמשפיעות על זמינות הטיפול לאזרחים".
במידה והגבול עם מצרים הופך לרלוונטי כגורם במשוואה, הסיקור היה מתייחס גם אליו. למשל, במקום "חמאס מונע מאזרחים לעזוב אזורי לחימה", הדיווח היה כי "ישראל קוראת לאזרחים בעזה לפנות לאזורים מסוימים, חמאס מעודד אזרחים בעזה להישאר, ומצרים מסרבת לפתוח את הגבול הדרומי - האזרחים לכודים בין מדיניויות מנוגדות".
היעדר סיקור דרך פריזמה של המודל הדואלי, מייצר ואקום תקשורתי שמשפיע באופן ישיר על הבנת המציאות.
ראשית, הוא מקשה על קבלת החלטות מושכלת בסוגיות עכשוויות ואקוטיות. כאשר הציבור לא מבין את המודל ואת הדילמות שהוא יוצר, קשה לו להעריך את האפשרויות השונות ולתמוך בהחלטות קשות.
שנית, הוא מחריף את הקיטוב בחברה הישראלית, כפי שמדגימה המחלוקת בין משפחות החטופים.
שלישית, הוא מקשה על הקהילה הבינלאומית להבין את האתגרים והדילמות הניצבים בפני ישראל. כאשר התקשורת הישראלית עצמה לא מציגה את מורכבות המצב, גם הקהילה הבינלאומית אינה ניזונה מתמונה שיכולה להנכיח מבט מרובד.
התוצאה היא שהשיח הציבורי על המצב בעזה, בישראל ובעולם, מתנהל בין שני קצוות: אחד הרואה בישראל כוח כובש שאחראי באופן מלא למתרחש ברצועה ומשליט שלטון אפרטהייד, ואחר הרואה בישראל מדינה שהתנתקה לחלוטין מעזה, אינה נושאת באחריות למתרחש שם ונתונה במלחמת הגנה מפני טרור. שני המסגורים הללו הם פשטניים.
הפתרון אינו ב"הסברה" טובה יותר, כפי שמציעים אייכנר ושמחיוף, וגם לא בסיקור המצב בעזה כתוצר ישראלי גרידא. כמודגם קודם, הפתרון הוא בסיקור תקשורתי שמתמודד עם המורכבות האמיתית - עם האחריות שישראל נושאת בשל שליטתה על המעטפת החיצונית, עם האחריות שחמאס נושא בה בשל שליטתו הפנימית, ועם ההשלכות על האזרחים המושפעים בעל כורחם.
בזירה שלנו, התקשורת הישראלית צריכה להפסיק לבחור בנוחות של עמדות קיצון. זה אינו רק אתגר מקצועי אלא חובה דמוקרטית. הוואקום התקשורתי סביב המודל הדואלי בעזה אינו רק כשל מקצועי - הוא מכשול ממשי בדרך לשיח ציבורי אחראי בסוגיות הקשות ביותר שעומדות בפני החברה הישראלית.
שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן