הדיון התקשורתי והציבורי בהצעת החוק של ח"כ אביחי בוארון מהליכוד עסק בכך שהיא תעלה בפועל את שכר חברי הכנסת, השרים וראש הממשלה. הדיווחים הזכירו גם את רצונו של בוארון בהורדת שכר לבכירים במגזר הציבורי ובקיצוץ השכר הדרמטי לשופטים, אבל החמיץ את העיקר: הפגיעה החמורה באי-תלותה של הרשות השופטת, על ידי ביטול ההגנה החוקתית מפני שליטה בשופטים באמצעות נשק הקיצוץ בשכרם
לקראת פתיחת כנס הקיץ של הכנסת ב-4 במאי 2025 דיווחו כלי התקשורת על הצעת חוק שתדאג להעלאות שכר לחברי הכנסת והממשלה. "דואגים לעצמם: העלאת שכר השרים והח"כים", היתה הכותרת על מסך ערוץ 13; ב-ynet הדגישו את העיתוי: "בזמן גל ההתייקרויות: החוק הראשון אחרי הפגרה - שיעלה את שכר השרים", ואילו ב"דה מרקר" הסבירו כי תכליתה של הצעת החוק היא "להעלות את שכר חברי הכנסת והשרים בדרך מתוחכמת, כדי להימנע מביקורת ציבורית".
חבר הכנסת בוארון מיהר להזדעק על העוול שנעשה לו בדיווחים ולהסביר שבכלל לא הובן נכון. "לחזור על שקר 101 פעמים תוך יצירת מניפולציה רגשית = תועמלנות מהסוג הנחות ביותר", כתב, "הרי החוק מדבר על הורדת משכורות של 100 אש"ח ויותר של פקידים במגזר הציבורי", והוסיף מניפולציה: "החוק לא מוסיף שקל אחד שחוק לשכר הח"כים והשרים. אז על מה אתם מדברים ריבונו של עולם?!".
בפועל, כפי שכתב בפוסט אחר, הצעת החוק כן תביא להעלאת שכר חברי הכנסת והממשלה משום שתצמיד אותו לשכר הנשיא. למעשה, בוארון עצמו חשף כי הוא מעוניין להעלות את שכרו ושכר הקולגות שלו, כשהתלונן בראיון בערוץ הכנסת על כך ש"אנחנו נמצאים בימים של יוקר מחיה, של הוצאות מרובות" וחברי ממשלה "מתקשים לגמור את החודש" עם שכר נטו של 23 אלף שקל.
הפתעה: מבין כל בעלי התפקידים שבוארון מונה בקמפיין שלו ככאלו ששכרם הגבוה הוא עיוות שיש לתקן - רק השופטים מופיעים בהצעת החוק שלו
במדינה שבה השכר החציוני הוא לא הרבה יותר מ-8,000 שקל, מפגן הנהי של בוארון על שכרו נראה מנותק במיוחד. ואכן, בקמפיין שלו סביב החוק השתדל להתמקד בבעלי תפקידים אחרים, שמקבלים לטעמו שכר מופרז שיש להפחית ולחסוך בהוצאות קופת המדינה.
"מטרת החוק היא לעשות סוף סוף סדר בחגיגות השכר במגזר הציבורי", כתב, ""לא ייתכן ששופט בית משפט מחוזי ישתכר (כ-68 אלף ש"ח) יותר מנשיא המדינה (כ-65 אלף ש"ח), לא ייתכן שנציב שב"ס (כ-90 אלף ש"ח) ישתכר יותר מראש ממשלה (כ-65 אלף ש"ח), לא ייתכן שנגיד בנק ישראל (כ-75 אלף ש"ח) ישתכר יותר מראש האופוזיציה (כ-50 אלף ש"ח)".
על רשימת התפקידים חזר בוארון פעמים רבות, אבל יש איתה בעיה קטנה - מבין כל בעלי התפקידים שבוארון מונה ככאלו ששכרם הגבוה הוא עיוות שיש לתקן - רק השופטים מופיעים בהצעת החוק שלו.
בטבלה שקובעת את אחוז שכרם של נושאי המשרות מתוך שכר נשיא המדינה בהצעת החוק - לא מופיעים נגיד בנק ישראל, הרמטכ"ל, המפכ"ל או נציב שב"ס. אמור מעתה, הצעת החוק היא לשם הורדת שכר השופטים בלבד, לצד העלאות נגזרות לחברי הכנסת, שרי הממשלה והעומד בראשה, כך לפי ההיגיון של בוארון.
הד לכך נמצא גם בדיווח על הדיון בוועדת השרים לחקיקה בהצעת החוק, באמירת שר המשפטים לוין כי ההצעה תביא ל"הפסקת חגיגת השכר בבית המשפט העליון, אשר משתכרים במאה אלף ש"ח בחודש, עוברים את ראש הממשלה באופן לא פרופורציונלי".
רגע של היסטוריה: כיצד נקבע שכר השופטים?
דבריו של לוין מכוונים אותנו לליבת הצעת החוק. לא העלאת שכר חברי הכנסת וחבריהם בממשלה, אלא פגיעה ישירה ומכוונת ברשות השופטת על ידי קיצוץ דרמטי בשכרם של השופטים על-ידי שינוי סדרי עולם חקיקתיים: ביטול סעיף בחוק יסוד: השפיטה לפיו "לא תתקבל החלטה המכוונת להפחית ממשכורתם של שופטים בלבד".
בדיון התקשורתי סביב הצעת החוק לא הועלו כלל השאלות כיצד נקבע שכר השופטים בישראל, מי קבע אותו ומדוע טרחו חברי הכנסת לקבוע הגנה מפורשת על שכר השופטים בחוק יסוד שהתקבל ללא מתנגדים.
נבחרי הציבור הם שקבעו במודע ובמכוון שכר גבוה לשופטים, שיעלה על שכרם של נבחרי ציבור, עיצבו מנגנון מיוחד של עדכון שכר אוטומטי שיהיה רחוק משיקולים פוליטיים והוסיפו הגנה חוקתית
מי שקובעת את שכר השופטים בישראל היא ועדת הכספים בכנסת. נבחרי הציבור הם שקבעו במודע ובאופן מכוון שכר גבוה לשופטים, כזה שיעלה על שכרם של נבחרי ציבור ובעלי תפקידים אחרים במגזר הציבורי. הם גם טרחו לעצב מנגנון מיוחד של עדכון שכר אוטומטי שיהיה רחוק משיקולים זמניים ופוליטיים, ולבסוף הוסיפו הגנה חוקתית לשכר השופטים בחוק היסוד. החלטות אלה הסתמכו על שיקולים ונימוקים מפורטים של חברי הכנסת, שדווקא בעת הזו מעניין להתמקד בהם.
1950. שנתיים לאחר קום המדינה. ועדת הכספים דנה בעניין שכר השופטים. חבר הכנסת והדוקטור למשפטים אברהם גרנות מהמפלגה הפרוגרסיבית מסביר ש"מעמד השופטים הוא מעמד מיוחד [...] צריך לתת לשופטים משכורת שיוכלו להתקיים ממנה [...] השופטים צריכים לקבל סכום הגון כדי שיהיו בלתי תלויים לגמרי".
חבר הכנסת יוחנן בדר, גם הוא דוקטור למשפטים ואף עורך דין, ממפלגת חירות, הוסיף כי "החברים צריכים להבין ששופט הוא בריה לעצמה. חשוב לנו שהשופט לא ישאף יותר מדי להעלאה בדרגה. שופט שלום צריך לדעת שגם אם לא יעלה בדרגה, יש לו פרנסה בטוחה. אצל פקיד אנו מעוניינים שתהיה שאיפה להעלאה, כי זה יוסיף ליעילותו ולמשמעת שלו. דבר זה אינו מתאים לשופט".
ח"כ יוחנן בדר, 1951 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)
"כל שופט, בכל דרגה שהיא, מחליט בעצמו בשם המדינה", הוסיף ח"כ בדר, "לכן צריך להיות ביטחון ציבורי שהשופט הוא עצמאי ובלתי תלוי בשום חישובים. ולכן צריך לתת לו משכורת מיוחדת".
בדברים אלה שירטט ח"כ בדר את ההבדל בין שופט לבין כל פקיד אחר. כעבור שלוש שנים, בדיון נוסף בוועדת הכספים, נידון נושא תוספות ותק לשופטים. ח"כ בדר אמר בדיון זה כי הוא "בעד תוספת ותק לשופטים, כי זה מוסיף להם אי-תלות", בכך שהרצון להתקדם בסולם הדרגות לא ישפיע על שיקוליהם.
מנהל בתי המשפט, השופט יהושע אייזנברג, אמר כי "צריך השופט לקבל משכורת גבוהה יותר כדי שיוכל להישאר כל חייו בתפקיד ולא לחשוב מדי פעם על עזיבת העבודה. שופטים מעולים אחדים כבר עזבו את השירות… אם לא תימצא הדרך להעלאת משכורת השופטים באופן ניכר, יש סכנה שיעזבו שופטים רבים, דווקא המעולים ביותר המביאים כבוד לבית המשפט ולמדינה".
באותן השנים חברי כנסת ועובדי מדינה לא היו מנועים מלעבוד בעבודות נוספות ולא היו תלויים בהכרח במשכורתם הציבורית. לא כך היה הדבר עם שופטים שכל עבודה אחרת נאסרה עליהם (מלבד הוראת משפטים במוסדות להשכלה גבוהה), למניעת כל מראית עין של ניגוד עניינים. כאשר מדובר במינוי לכל החיים שנלווה לו איסור עבודה אחרת, משתנים גם השיקולים לקביעת מבנה וגובה השכר.
בישיבה נוספת של ועדת הכספים בנושא משכורות השופטים באותה השנה, אמר השופט ד"ר לנדאו, חבר משלחת השופטים לוועדה, לגבי תוספת ותק, ש"אין חולק על שרצוי לתת תוספת זו, לא רק משום שכך נהוג לגבי הפקידות, אלא גם משום שאם שופט ידע כי משכורתו עולה באופן אוטומטי משנה לשנה, תפוג קצת העצבנות השוררת עתה בקרב השופטים כאשר מדובר על העלאות בדרגה. גורם זה של משכורת גבוהה יותר בדרגה גבוהה יותר, משפיע ללא ספק על השאיפה המתמדת של השופטים להעלאות בדרגה".
השופט ד"ר יצחק אולשן, 1962 (צילום: לע"מ)
השופט ד"ר יצחק אולשן, ממלא המקום של נשיא בית המשפט העליון שבתוך כמה חודשים יהפוך לנשיא הקבוע, הציע טיעון משלו לתמיכה בתוספות הוותק: "כאשר שופט יודע כי במשך שנים רבות יקבל אותה משכורת בדיוק, הוא מאבד את רוח החיים בעבודה. שונה הדבר כאשר יש לו איזו פרספקטיבה לעלייה בשכר. [...] נכון אומנם כי על ידי כסף אין קונים פרסטיז'ה, אולם רציתי להדגיש כי קיים קשר בין שני אלה. כדי לשמור על הרמה המוסרית בעיני הציבור, נמנעת מן השופט אפשרות לשפר את תנאי חייו בדרכים המקובלות בהחלט לגבי כל אזרחי המדינה".
סופם של דיונים אלה ואחרים היה להעלות את שכר השופטים העלאות ניכרות, ולהוסיף את תוספות הוותק שהוזכרו ובהמשך גם תוספות יוקר והצמדה לשכר הממוצע. תוספות הוותק ובעיקר ההצמדה הקבועה לעליות בשכר הממוצע היו החלטות מושכלות של ועדת הכספים שנידונו ונומקו בטעמים עקרוניים.
1983 הייתה שנת אינפלציה קשה וקיצוצים בשכר במגזר הציבורי. בדיון על שכר השופטים בוועדת הכספים, ח"כ אברהם מלמד מטעם המפד"ל, שגם כיהן במשך שנים בוועדה לבחירת שופטים, אמר "אנחנו החלטנו ששכר השופטים יותר לא ייקבע על ידינו אלא אוטומטית ייקבע. אנחנו לא עוסקים יותר בעניין השופטים, אנחנו רוצים שיהיו בלתי תלויים ואז היושב ראש רק מפרסם בילקוט הפרסומים. זו קביעה אוטומטית".
על ניסיונו בתחום כחבר הוועדה לבחירת שופטים סיפר כי הוא זוכר תקופות "שהשכר היה כפי שהיה, ואני זוכר מי שפנה לשפיטה. אם אתם רוצים להוריד, אני מתאר לי איזה שופטים יהיו לנו [...] המערכת השיפוטית צריכה שופטים ברמה שלא תהיה להם מרות פרט למרות החוק, אחרת אנחנו נקבל את אלה שמזדנבים במקצוע הזה".
השר משה ניסים, 1989 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
בישיבה השתתף באופן מיוחד שר המשפטים, משה ניסים מהליכוד, שביקש להביע את דעתו בנושא. לטעמו, "השכר היה צריך להיות גבוה מכל גורם אחר. הוא צריך להיות בלתי תלוי, בלתי מושווה, וגם שאין משווים אחרים אליו. זוהי דעתי".
בוועדה הקשו ושאלו האם ישנה בעיה לגבי הפונים לשיפוט והשר השיב "יש בעיה רצינית ביותר [...] לבית משפט השלום שהמאגר היחיד אליו אנחנו יונקים אותו רק מעורכי דין. אנחנו לפעמים שלא כדרכנו יוזמים פניות אל אנשים בעלי רמה ואנחנו מתקשים מאוד בדבר. מעטים מהשכבה הראשונה מוכנים לבוא לבית משפט השלום ואפילו למחוזי".
הסקירה ההיסטורית הקצרה הזו מראה שמי שהחליטו על שכר גבוה במיוחד לשופטים היו נבחרי הציבור בכנסת באמצעות ועדת הכספים. לנגד עיניהם עמד הצורך להצליח להביא למערכת השיפוט את המשפטנים הטובים והמתאימים ביותר, שהיו יכולים להשתכר שכר גבוה בתור עורכי דין פרטיים.
בהמשך הוסיפו חברי ועדת הכספים תוספות ותק לשופטים על מנת למנוע קיפאון בשכר וכתוצאה מכך הגברת התלות של השופטים בחברי הוועדה לבחירת שופטים המחליטים על קידומם. כך גם הוחלט על מנגנון הצמדה לשכר הממוצע מהנימוק שלאחר שהוחלט היחס הראשוני בין השכר הממוצע במשק לשכר השופטים, יש לשמרו באותו יחס עם עליית השכר במשק.
מנגנון זה עוצב כך שיתנהל בצורה אוטומטית ומספר פעמים בשנה כדי למנוע עיוותים בשנים של תנודות כלכליות גדולות, כפי שאכן קרה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.
אי-תלות כלכלית באמצעות הגנה חוקתית
וכאן אנו מגיעים לסעיף בחוק יסוד השפיטה שח"כ בוארון מעוניין לבטל, שעניינו הגנה חוקתית על שכרם של שופטים. כאשר הוגשה הצעת חוק יסוד השפיטה (שנקראה בתחילה חוק יסוד: בתי המשפט) נכתב רק ששכרם ותנאיהם של השופטים ייקבעו על ידי הכנסת.
אמנם כששר המשפטים מהליכוד שמואל תמיר הציג את הצעת החוק בכנסת ב-1979, הוא אמר: "נאבקתי על כך בוועדת הכספים של הבית הזה על נושא שכר השופטים, שחייב להיות מנותק מכל המערכות ולהתעדכן מכוח עצמו ולא להיות תלוי בפוליטיקאים". אך ההצעה עצמה לא עסקה בכך. אולם, מאז הצגת החוק ועד קבלת חוק היסוד ללא מתנגדים בשנת 1984 עלתה בדיונים ההצעה להכניס הגנה על שכר השופטים.
ח"כ שולמית אלוני, 1973 (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)
על רקע האינפלציה והמשבר הכלכלי ועדת הכספים דנה בהצעה לקיצוצים בשכר השרים והשופטים. ח"כ שולמית אלוני, שהייתה חברה בוועדת חוקה ובוועדת המשנה שלה לחוקי יסוד, ביקשה לאחר שהוועדה שמעה את נשיא העליון שמגר, שלסעיף שכרם של השופטים בחוק היסוד תתווסף קביעה כי "אין להפחית משכרו של שופט" וזאת כדי "להגדיל את אי תלותם של שופטים במי שקובע את שכרם".
לאחר ביקורות שנשמעו על השופטים בוועדת הכספים היא הזהירה שבדיון "לא אחת נשמע זלזול בפסיקה זו או אחרת של בית משפט, מישהו עוד יכול להתחכם ולומר: למי שפוסק כך לא מגיעה משכורת, נקטין אותה. אנחנו יודעים את השיטה הקיימת. על רשות השידור, שהיא עצמאית, יש התמקחות תקציבית. בתחום האמנות והתרבות יש לחץ תקציבי. האם אנחנו רוצים גם התמקחות בענייני שופטים ומערכת בתי המשפט כאשר מישהו אינו מרוצה מפסקי הדין?".
ההצעה ונימוקיה לא התקבלו מיד והיו להם מתנגדים. חבר הכנסת מיכאל קליינר מהליכוד חשב שהנושא היפותטי וכן לא סביר ביחס לשיקוליהם של חברי הכנסת בנוגע לרשות השופטת והשופטים. הוא העלה אפשרות שנראתה לו דמיונית ובדיעבד נשמעת נבואית "להעלות על הדעת שרוב בוועדת הכספים שלא יהיה מרוצה מפסק דין של שופט מסוים או קבוצה של שופטים, בתור עונש יוריד את השכר לכלל השופטים - זה לא סביר. אין סכנה כזאת, היא לא ריאלית, אין צורך בחוק יסוד לפתור בעיה היפותטית כזאת".
ח"כ אברהם מלמד, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
ח"כ מלמד מהמפד"ל הוסיף כי "לצערי יש מקום לחששות שהביעה ח"כ אלוני. [...] כשאתה מוסר את העניין לבדיקה של ועדת הכספים, טוב שמן הצד השני יש משהו שמגן על אי תלות, כי אורבת לה סכנה. אף פעם לא היה דבר כזה בכנסת, אבל עובדה היא שבחודשים האחרונים נשמעו דברים כאלה".
ח"כ משה שחל מהמערך אמר ש"ברורה הכוונה המפורשת שלא יענישו שופטים שבקונסטלציה מסוימת יש מורת רוח מפסיקתם [...] החשש הוא מפני הפחתה למטרת עונש, ומפני זה אני רוצה להגן".
ח"כ קליינר עמד על התנגדותו וטען שאין צורך בסעיף מיוחד לעניין השכר כי כבר נקבע סעיף לאי תלות מערכת המשפט, "לדעתי, אי תלות השופטים צריך לקבוע בחוק יסוד. זה עדיין משאיר פתח אם יהיה ניסיון מכוון וגלוי על פניו לפגוע במערכת השיפוטית בגלל עימות עם המערכת המחוקקת, התשובה לכך גם משפטית מצויה באותו סעיף שקובע אי תלות", הוא הוסיף "אנחנו חייבים לתת מידה מסוימת של אמון לרשות המחוקקת. הדמונים שמציירים על הקיר…".
בסופו של דבר ההצעה כן מצאה את מקומה בנוסח לקריאה שנייה ושלישית שבה נכתב כי "לא תתקבל החלטה המכוונת להפחית ממשכורתם של שופטים בלבד". אמנם נוסח זה הוא חלש יותר מההצעה המקורית של אי הפחתת שכר של שופטים, וזאת בדומה להגנה הקיימת בחוקה האמריקאית, ומאפשר פתח להורדה באמצעות אי התמקדות בשופטים בלבד, אך ועדת החוקה והכנסת עמדו על כך שחשוב לקבוע הגנה חוקתית על שכר השופטים כדי לחזק את מעמדם העצמאי.
"הדבר החשוב שקבענו בחוק יסוד זה, ושחשוב שהציבור ידע אותו, הוא במניעת אפשרות להפחית את שכרם של שופטים אם פסק דין אינו מוצא חן בעיני ועדה מוועדות הכנסת או בעיני רשות מבצעת"
כאשר הציגה את הנוסח להצבעה בכנסת בשם ועדת החוקה ח"כ אלוני אמרה ש"הדבר החשוב שקבענו בחוק יסוד זה, ושחשוב שהציבור ידע אותו, הוא במניעת אפשרות להפחית את שכרם של שופטים אם פסק דין אינו מוצא חן בעיני ועדה מוועדות הכנסת או בעיני רשות מבצעת. על כן הוספנו את מה שיש בחוקה האמריקנית, שאין להפחית בשכרו של שופט". ייתכן שהנוסח המוחלש הוא תוצאה של פשרה בוועדה או שהוא נבע מהאווירה בתקופה של משבר כלכלי ואינפלציה דוהרת.
וכאן אנו שבים להצעת החוק של ח"כ בוארון ולדיון שהתפתח בעקבותיה. ההצעה כוללת ביטול סעיף אי הפחתת השכר של השופטים בחוק יסוד השפיטה וקובעת למעשה מנגנון שלאחר יישומו, וזו מטרתו המוצהרת, יופחת שכרם של שופטים.
כל זאת קורה, בדיוק כפי שהיו מי שחזו, בזמן משבר חוקתי בין הרשות המחוקקת והמבצעת (שהותכו כמעט לגמרי בעשורים האחרונים) לבין הרשות השופטת. בשנים האחרונות היו לא מעט פסיקות שהממשלה רואה בעוינות רבה, ונציגי הממשלה בפני בג"ץ מצהירים לא פעם או פעמיים שלדעתם אין לבית המשפט סמכות בכלל לדון בהחלטות שונות של הממשלה או הכנסת.
ממעמדם המיוחד של השופטים מתעלמים כליל; הסיבות והטעמים שעמדו בבסיס עיצוב מערכת השכר שלהם ואופני עדכונו לא נזכרים; ועקרון העצמאות החזק ואי התלות בשיקולים זרים נזנח. נכון היה לבקר את הצעת החוק של בוארון על כך שהשתמע ממנה הרצון להעלות את שכר חברי הכנסת, השרים וראש הממשלה בזמן של משבר כלכלי והוצאות ביטחוניות כבדות. אך לא זה היה העיקר במהלך. את ההצעה צריך לראות בהקשר של ניסיון השינוי המשטרי שהחל בשנת 2023 וכצעד נוסף לאיום והחלשה של מערכת המשפט באמצעות שימוש בשוט השכר.