המסע חזרה אל הנפש התחיל בתכנון נסיעה קצרה ובנאלית למזרח. מגל נחת בבנגקוק, המשיך לקוסמוי ולקופנגן, ואחרי שבועיים טס לנפאל, שם יצא לבדו לטרק של 21 ימים, לאוורסט בייס-קמפ, הנחשב לאחד המסלולים האייקוניים והמלהיבים בהרי ההימלאיה. כשחזר מהטרק, נשאר בקטמנדו ופגש מוצ'ילר ישראלי בשם דורי שניר.
"זה היה בערב הראשון שלי בקטמנדו", נזכר שניר. "ישבנו כמה חבר'ה ודיברנו על קולנוע ישראלי ועל הסרט האח של דריקס. אבא שלי היה סטודנט לקולנוע, ונהג לקחת אותי כילד לכל סרט ישראלי. כשהגיע תורי לדבר, סיפרתי שלפני האח של דריקס הקרינו בקולנוע סרט ישראלי קצר עם יוסי פולק, בשם בשלים לאהבה, שהיו בו שירים של צביקה פיק".
כששניר סיפר על הסצנה האהובה עליו בסרט, מישהו מהנוכחים שאל אותו: "באמת ראית את בשלים לאהבה? הייתי בצילומים שלו".
המישהו הזה היה ינון מגל, והוא אכן עזר בהפקת הסרט הראשון שהפיק וביים בן דודו שי כרמלי פולק.
כמו שקורה להרבה ישראלים במזרח, הקליק בין מגל לשניר היה מיידי. הם טיילו כמה ימים בקטמנדו, ואז מגל המשיך להודו, במה שיהפוך למסע מטלטל שבו — לדבריו — הוא נולד מחדש. "יש את ינון שלפני הודו וינון שאחרי הודו", אמר לחיים אתגר בתוכנית אנשים ב-2015. "חיפשתי שם תשובות. לנסות להבין את העולם".
מגל נחת בוורנאסי, עיר המקדשים על שפת נהר הגנגס, והתאהב במה שקורה שם. הוא התמכר למדיטציות, לסדנאות עם גורואים ולביקורים באשראמים. בדרך הוא גידל שיער — "נראיתי כמו הסולן של בוני-אם", סיפר בעבר — רכש אופנוע אנפילד והתחיל לחרוש את הודו לבדו. הוא בילה במסיבות, עישן גראס בתכיפות, ובתפריט היו גם פטריות הזיה וטריפים.
"הייתי כמו כל מטייל בהודו שעף על הסיפור", סיפר מגל לרז שכניק מידיעות אחרונות ב-2008. "עברתי מקצה לקצה. משנים ארוכות של חינוך מוקפד ומסגרת תובענית, הגעתי למקום שבו הכל חופשי, פתוח ומותר. באיזשהו מקום הצלתי שם את עצמי".
ככל שהשהות בהודו נמשכה, ומגל קיבל תשובות לשאלות שטלטלו את נפשו, גמלה בליבו ההחלטה שהוא לא חוזר לסיירת. זה לקח ארבעה חודשים עד שהתקשר לאחיו אלעד וביקש ממנו לשחרר אותו מהצבא. לאורך כל אותם חודשים הוא נמנע מלשתף ישראלים שפגש בפצע הפעור בקרבו כתוצאה מהשירות הצבאי, ובהתחבטויות לגבי העתיד. לבודדים סיפר שהיה ביחידה מובחרת.
"עזבתי את הצבא במשבר נפשי קשה", הוא סיפר לצביקה יחזקאלי בתוכנית נקודה טובה בערוץ 20:
"היה לי קשה בסוף, חברתית ונפשית. הלכתי בטרק שהוליכו אותי. היה עליי לחץ גדול ללכת לסיירת מטכ"ל ולהיות הכי טוב, אבל לא הייתי אני לגמרי. לא התגייסתי לשם במאה אחוז. הייתי חייל מעולה, אבל היה לי קשה להיות קצין ולתפוס אחריות על החיילים. היה לי מוקדם מדי. היו לי קלאשים עם החיילים שלי, וזה לא עשה לי טוב".
אחרי חצי שנה בהודו רכש מגל כרטיס טיסה לישראל, כדי להשתתף בחתונה של חבר טוב מהיחידה. את הזמן שנותר לו עד הטיסה, הוא עשה בכפר דרמקוט מעל דרמסאלה, שם נתקל שוב בדורי שניר. "לי הייתה גיטרה, ינון קנה מאגו הודי, ולאחד השכנים הייתה גם גיטרה", מספר שניר. "במשך שבועיים כל מה שעשינו מהבוקר עד הערב היה להתמסטל ולנגן. הודו במיטבה".
באותה עצירת ביניים בדרמקוט התרחש הרגע ששינה הכל מבחינת ינון מגל. בתוך שלל הישראלים שפגש שם, היה גם אח של חבר ילדות — ובהודו זה לגמרי מספיק כדי שהוא יהפוך גם לחבר שלך — שהציע לו להשקיע קצת ברוחניות ולעשות מדיטציה במנזר בודהיסטי. למחרת, כשהשמש הפציעה וינון פקח את עיניו וראה את הבחור משתחווה לפסל של בודהה, משהו בתוכו התערער. מגל, שאמנם גדל בבית חילוני אבל הכיר את הפסוק "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", מצא עצמו מהרהר בזהות שלו.
"זה היה בשבילי הלם טוטאלי. כאילו מישהו הוריד לי פטיש של עשרה טון על הראש. משהו קדום של שלושת אלפים שנה התעורר בי ואמר: אין לך מה לחפש כאן. תחזור הביתה".
באחת השיחות האחרונות בינו לבין שניר — מסוג השיחות שמאפיינות מוצ'ילרים ששתו יותר מדי ועישנו יותר מדי — דנו השניים בסוגיה בעלת חשיבות עליונה: איזו תמונה צריכה להיות בפלאפלייה שמכבדת את עצמה — של ראש הממשלה, של נשיא המדינה או של הרמטכ"ל. אחרי שהשמיעו טיעוני בעד ונגד והתווכחו קצת, הגיעו השניים למסקנה שאם בעל הפלאפלייה יכול לתלות רק תמונה אחת, ראוי שזו תהיה תמונה של הנשיא.
כמה ימים לאחר מכן, כשמגל טס לחתונה בישראל, ביקש ממנו שניר להביא לו שתי קופסאות נובלס ותמונה של הנשיא דאז עזר ויצמן כשהוא חוזר להודו. מגל חזר כעבור שבוע, ופגש אחרי חודשיים את שניר בעיר לה שבחבל לאדאק בצפון המדינה. "ברגע שנפגשנו", זוכר שניר, "הוא מיד שלף מהתרמיל פוסטר של ויצמן ושתי קופסאות נובלס".
הפוסטר הזה ילווה את דורי שניר בהודו תקופה ארוכה. "בכל גסטהאוס שהייתי מגיע אליו, הייתי מבקש שימסגרו את הפוסטר, משלם 30 רופי ותולה בחדר. מסגרת פשוטה. כשהייתי עוזב, הייתי מפרק את המסגרת, מגלגל את הפוסטר, שם בתרמיל ובגסטהאוס הבא שוב משלם 30 רופי. ככה במשך כמה חודשים.
"ב-6 בנובמבר 1995, כשנכנסתי לגסטהאוס בגואה, הוצאתי את הפוסטר וביקשתי, כרגיל, שימסגרו לי אותו. למחרת קיבלתי אותו במסגרת שחורה עבה, ובעל הגסטהאוס אמר לי שהוא מצטער שראש הממשלה שלי נרצח. הבנתי מזה שני דברים: אם בעל פלאפלייה יכול לתלות רק תמונה אחת הוא יבחר בתמונה של ראש הממשלה, ושיצחק רבין נרצח".
* * *
ינון מגל כבר היה בגואה, אחרי שטייל לבדו, רכוב על האופנוע שלו. באותם שבועות הוא גם החל לבקר בבתי חב"ד, ובילה שם את השבתות, כפי שסיפר בתוכנית נקודה טובה.
"בהודו הלכתי עד הסוף. התפרעתי ופגשתי את הקדוש ברוך הוא. בסמים כל אחד לוקח את זה למקום שהוא רוצה. יש בזה משהו שמרחיב לך את הנשמה. כשהייתי מעשן הרגשתי שאני נהיה מאוד מאוד יהודי. זה היה לוקח אותי לחיבור מאוד חזק, ומשם זה התקדם".
"היינו קבוצה גדולה של מטיילים ששכרו בית מאוד גדול באנג'ונה, קרוב לאזור המסיבות בגואה, ויום אחד הגיע מישהו עם תרמיל, גיטרה ובונגוס ואמר, 'פה אני רוצה להיות'. הוא נראה מגניב לגמרי", מספר אהוד קובי על הרגע שבו פגש לראשונה את ינון מגל. "הייתה מרפסת ענקית שבה היינו מנגנים המון, ומעבירים בה ימים ולילות".
יום אחד, כשכל יושבי המרפסת תחת השפעת סמים, נכנסו לחצר הבית ארבעה שוטרים כדי לבצע בו חיפוש. "ינון היה היחיד שהבין מיד מה קורה. באינסטינקט של לוחם שמזהה סכנה ויודע שיש לו שנייה להציל את המצב, הוא קפץ לחצר, התחיל לספר לשוטרים סיפורים, ועיכב אותם. כשהם נכנסו פנימה, הם לא מצאו כלום", נזכר קובי בחיוך.
בלילה אחר, כשהוא שוב תחת השפעה של חומרים משני תודעה, מצאו החברים את מגל בלבוש מינימלי, כשלראשו כובע גרב עם אוזניים ענקיות, עומד באחד הצמתים ומכוון את התנועה עם מקל של מטאטא. האירוע תועד במצלמה של אחת הבנות שהתגוררו בבית רחב הידיים באנג'ונה, והתמונה מופיעה בכמה אלבומים של ישראלים שטיילו בהודו באותם ימים.
אחרי כמה חודשים, כשמגל עזב את גואה לכפר האמפי, אהוד קובי רכש ממנו את האנפילד תמורת 800 דולר. "זאת הייתה קנייה טובה", הוא אומר.
מגל מצידו גילח את השיער בבואו להאמפי, לבש גלימות והתגורר תקופה מסוימת במערה.
* * *
במבט לאחור על השנה בהודו, שנה שהתנסה בה בכל דבר אפשרי כפי שסיפר לא פעם ברדיו, היא לא הייתה כיפית. "לא נהניתי בהודו ברמה של לעשות כיף. זאת הייתה שנה של חיפוש ותהייה, והייתי הרבה לבד. זה היה קשה".
אך כמו הנסיעה להודו, גם החזרה לארץ לא הייתה מתוכננת. ייתכן שמגל היה עוד נשאר שם, אלמלא הרגיש חולשה קיצונית וכאבי בטן עזים. "הלכתי לאיזה רופא שהיה לבוש בגלימה לבנה. החזקתי את הבטן, והוא בעט בי בעדינות ואמר שיש לי דלקת במעיים. זה נראה לי לא רציני, אז הלכתי למרפאה", סיפר מגל לעיתון זמן ירושלים. "אחרי שבדקו אותי, אמרו לי שזו בסך הכל התקררות".
כשהכאבים לא פסקו, ומגל המשיך להרגיש חולשה יוצאת דופן, הוא רכש כרטיס טיסה לישראל. הפעם בכיוון אחד. לאחר שעבר סדרת בדיקות מקיפה בהדסה, התברר שבעיטה רכה בבטן איבחנה בדיוק ממה הוא סובל: דלקת מעיים חריפה.
הפרק "דברים שבנפש" הופיע בספרו של זיו כהן "מה באמת הסיפור של ינון מגל", שיצא לאור בשנת 2025 בהוצאת "סלע ספרים"