תת-אירוע שנמשך 3 שניות ברוטו בתוך נאום של כ-45 דקות, תועד בצורה כמעט זהה בידי שני צלמי עיתונות שתפסו את הרגע המכריע: אוליבייה פיטוסי ("הארץ") ויונתן זינדל (פלאש90). בשני המקרים התוצאה החזותית מעולה וגברה בנוקאאוט טכני על הסיפור המילולי, שעליו העיתונים דילגו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הניף את אגרופו הקפוץ מעלה במחווה נדירה בשעת נאומו בכנס JNS) Jewish News Syndicate), שנערך ב-27.4.2025 בירושלים. למחרת כיכבה התמונה של פיטוסי במהדורה האלקטרונית של "הארץ" ובעמוד הראשון של הגיליון המודפס, וכפי שקורה מדי פעם, אותה מחווה שתועדה בצילום כלל לא נידונה בטקסטים הצמודים אליו. במקביל, "מעריב" פרסם את התמונה של זינדל באחד מעמודיו, וגם כאן היה זה במאמר על אירוע אחר בכלל.
הנפת אגרוף אל-על היא ביטוי של זעם והתנגדות בסמיוטיקה המערבית. אחד הדימויים המוקדמים לביטוי הזה מופיע בציור שמן של אונורה דומייה (Honoré Daumier) מ-1848, "המרד", ובו דמות מרכזית מניפה אגרוף לאות מרי. דומייה טען שהושפע עמוקות מהמהפכנים הצרפתים ורצה לבטא את רוח מאבקם. "סמל לכל זעם אנושי אצוּר", כדברי דאנקן פיליפס, מבקר אמנות ומייסד אוסף פיליפס בוושינגטון, שגם רכש את התמונה.
"המרד", אונורה דומייה, 1848
כשנתניהו מצולם מניף את אגרופו הוא נכנס למועדון גדול מרובה פנים. למשל, סמל האגרוף שימש את תנועת "כך" שאת ממשיכיה אימץ לממשלתו, ובדוגמאות מגוונות אחרות נמצא את מאבק השחורים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, את קהילות הלהט"ב, את תנועת Black Lives Matter, וגם את המאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל.
לאף אחד אין בעלות על הדימוי וכל אחד יכול לעצב לעצמו הנפת אגרוף כביטוי אישי, כסמל על דגל, כמדבקה או בהדפסה על ספלי חרסינה. השימוש הנפוץ בסמל נועד לבטא מאבק דמוקרטי עממי נגד דיכוי, נגד אי-צדק, בעד שחרור ושוויון; ככוח שמגיע מלמטה ומאגד אנשים במאבקם, וכאייקון חוצה גבולות שיתאים עצמו לכל מרחב בו הוא נדרש. גם במדינת ישראל, במסגרת המאבק נגד ההפיכה המשטרית, הופיעו חולצות מחאה עם הסמל הזה.
סמל ארגון הטרור "כך"
בתיק העבודות של רוברט קאפה (1913-1954) אוסף אגרופים מרשים. הוא צילם בפריז ב-1936 אגרופים קפוצים של תומכי החזית העממית הצרפתית, קואליציה של סוציאליסטים, קומוניסטים וארגונים אנטי פאשיסטיים אחרים; בספרד הוא צילם ב-1938 את טקס הפרידה מהבריגדה הבינלאומית שנלחמה בשלטון פרנקו; ובתל אביב צילם קאפה את מנחם בגין נואם נגד ממשלת בן גוריון בנובמבר 1950.
בכעסו הניף בגין אגרוף אחד בתמונה אחת ושני אגרופים באחרת. עורך הקטלוג המקיף של צילומי קאפה תיאר אותו כ"הפעיל הקיצוני מנחם בגין", קובע בכך גם את מיקום מחוות האגרוף. בשוליים. כראש ממשלה, נהג בגין מדי פעם להדגיש את דבריו באגרוף קפוץ שאף הגיע לכריכה של אחת מהביוגרפיות שלו.
כרזה של תנועת Black Lives Matter
דומה שהמנופף באגרוף הגדול מכולם הוא נלסון מנדלה, שמאבקו במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה כלל ישיבה בכלא במשך 27 שנים. על שער ה"ניוזוויק" הופיעה בגדול תמונת שחרורו כשאגרופו כלפי מעלה. יש כמות עצומה של תמונות בהן מנדלה מנופף באגרוף לקהל, לאחר שחרורו, כפוליטיקאי וכנשיא. מול אחד מבתי הסוהר בהם ישב הוצב פסל בדמותו עם אגרופו מונף לשמים.
תנועת האגרוף של ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיעה מכיוון אחר. הוא דיבר באנגלית, לקהל אוהד ומזוהה אידאולוגית, שלפניו סקר בנינוחות את הישגיו הביטחוניים כמו גם את האתגרים שהיו ויהיו.
מנחם בגין נואם נגד ממשלת בן גוריון, תל-אביב, נובמבר 1950 (צילום: רוברט קאפה, נחלת הכלל, The Alfred and Ingrid Lenz Harrison Fund)
נראה ששידר ביטחון ועוצמה וגם חיזוק לתקשורת היהודית הבינלאומית, שאִתה נוח לו, בניגוד לזו המקומית: "נפגשתי עם כמה עיתונאים ישראלים. אני לא עושה את זה לעיתים קרובות [צחוקים ברקע]. אין טעם [עוד צחוקים]".
זהו מגרש ביתי עבור נתניהו, ופודיום ה-JNS, עם הרקע הכתום-אדום שלו, תיפקדו כתפאורה הולמת ומסעירה לתנועת ידו. מבטו הצביע על רצינות וריכוז, ומהקטע המדובר עלה גם זעם לרגע והתרגשות מאופקת ומחושבת.
האגרוף הונף כשנתניהו התייחס בדבריו בכנס לחיילי צה"ל: "הם באמת אריות יהודה, אני מתכוון, הם באמת נלחמים [מחיאות כפיים באולם]. הם גיבורים, והנופלים גיבורים, ואלה שנפצעו, אתם צריכים לראות את הפצועים, אתם יודעים, יש איזה בחור שאיבד גפה ושתי רגלים, ויש לו רגליים מלאכותיות וזרוע והוא הרים זרוע שניה [כאן נתניהו הרים את אגרופו מעלה], אתם יודעים, והוא אומר: 'אני רוצה לחזור ולהילחם', אתם יודעים, והוא לא לבד [מחיאות כפיים]. הם גיבורים מדהימים".
נלסון מנדלה על שער "ניוזוויק", 1990
אכן סיפור מכמיר לב שראוי להישמע, ולהיכנס בכבוד לאתוס התקופה. רק שנתניהו לא אמר ששמע וראה את החייל הזה בעצמו. אתם יודעים. הוא לא אמר מיהו, מאיזו יחידה, אתם יודעים. והוא גם לא אמר את שמו, אתם יודעים. אז זה סיפור אמיתי לכאורה, אתם יודעים. וגם, לא ראוי שנשמע על זה בעברית? אתם כבר יודעים.
אני חושב שנתניהו השתמש בסיפור על החייל הפצוע ככלי, כדי לשרטט אלגוריה למצבו; חלק מאנשיו הקרובים נמוגו לו, בהפגנות ענק הוא מואשם כאחראי ראשי למוראות המלחמה ומחדליה; הוא מוקף באישומים משפטיים ובדיונים אין קץ; מוגבל בטיפול פומבי בנושאים שחשובים לו בשל הסדר ניגוד עניינים שהניבו אישומיו הפליליים; וכמובן הלחצים המשפחתיים, וגם הבריאות לא משהו, ועם היד המונפת הוא נאבק בעוצמה! נחוש לא לוותר, נלחם בכח כגיבור, ויתנגד למלעיזים עד לנצחון!
יאיר גיל מלמד צילום בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גורדון