יזכור

בראש שער "ישראל היום" ובתחתית שער "ידיעות אחרונות" מתנוססת רצועה שחורה דקה ועליה נדפס המספר 25,417. זהו, כך מדווח, מספר החללים שנפלו במערכות ישראל "משנת 1860 ועד היום".

אך המספר, שהופץ אתמול בהודעה רשמית לעיתונות, כבר אינו עדכני. הכותרת הראשית ב"ישראל היום" רומזת על כך: "נהג טנק נפל בעזה". במערכות שני העיתונים הנפוצים בישראל לא עשו את החישוב המתבקש.

בשער "מעריב" מדווחים על המספר המדויק, 25,418, ומציינים כי מאז יום הזיכרון שעבר נוספו 317 חללים חדשים, ולא 316 כפי שנכתב ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". מספר ההורים השכולים, האלמנות והיתומים נותר ב"מעריב" זהה למספרים שהופצו אתמול לפני היוודע דבר מותו של הטנקיסט, שכן טרם נודעו הפרטים בעת ירידת הגיליון לדפוס.

בינתיים פורסמו פרטיו: רס"ר במילואים אסף כפרי, בן 26 מבית חשמונאי. לפי הידיעה באתר "הארץ" כפרי הניח אחריו את הוריו, יפעת וחגי, את שלושת אחיו יואב, איתי ועידן, ואת בת זוגו ליהי.

לידיעה בעיתון "הארץ" על מותו של הטנקיסט מצורפות כמה פיסקאות תחת הכותרת "עזה: מעל 50 הרוגים". לפי דיווחים פלסטינים, יותר מ-50 איש נהרגו אתמול בעזה בתקיפות צה"ל, בהם נשים וילדים.

"בג'באליה שבצפון הרצועה דווח על תקיפה שבה נהרגו לפחות 18 בני אדם", נכתב. "אחת התקיפות בג'באליה כוונה למתחם ששוהים בו עקורים רבים ששבו לצפון הרצועה בהפסקת האש". תושב ג'באליה בשם אבו אחמד מצוטט כאומר "כל זה קורה והעולם מביט בנו מרחוק". לפי צה"ל, מטרת התקיפה היתה מתחם פיקוד משותף של חמאס והג'יהאד האיסלאמי באזור.

בסך הכל מונים הפלסטינים בעזה למעלה מ-51 אלף הרוגים. בעבר, למשל בסיומו של מבצע "צוק איתן", לא ניכרו הבדלים משמעותיים בין מספר ההרוגים שבו נקב משרד הבריאות של חמאס בעזה למספרים של צה"ל ומשרד החוץ הישראלים. למעשה, היתה כמעט זהות מוחלטת בכל הקשור לנשים, ילדים וקשישים. הפערים הגדולים היו בקרב גברים בני גיל לחימה, ובעיקר בשאלת סיווגם כמחבלים/לוחמים או אזרחים.

במלחמה הנוכחית, טוענים בצה"ל, נהרגו כבר כ-20 אלף מחבלים עזתים. במילים אחרות, נראה כי בשנה וחצי האחרונות נהרגו במלחמה בעזה יותר אזרחים פלסטינים מאשר כל קורבנות מערכות ישראל מאז 1860.

אל מול תעשיית הפינוקים

"שב"ס מציג: מהפך", נכתב בכותרת טורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "אחרי שנים ארוכות שבהן נהנו המחבלים בבתי הכלא מתנאים של בית הבראה, נציב שירות בתי הסוהר החדש והשר החדש הפכו את הקערה על פיה", נכתב בכותרת המשנה. ליבסקינד מבטיח "רשמים מסיורים בשלושה בתי כלא ביטחוניים", ומקיים.

"בשבועות האחרונים ביקשתי וקיבלתי אפשרות להסתובב במשך שעות ארוכות בכמה מבתי הכלא הביטחוניים", כותב ליבסקינד. "הייתי בכלא קציעות, הייתי בכלא עופר, הייתי באגף רקפת שבו מוחזקים מתחת לאדמה, במתקן השב"ס ברמלה, 84 מחבלי הנוח'בה הקשים. שוחחתי עם קצינים ומפקדים, נכנסתי עם ליווי לתאיהם של המחבלים, ראיתי את תנאיהם, השוויתי עם מה שאני בעצמי פרסמתי בעבר שוב ושוב - כל זה בדרך אל מסקנה אחת ברורה, שלפיה אין דרך לתאר את המציאות הנוכחית אחרת מאשר 'מהפך'".

ליבסקינד מתייחס לכל האסירים הביטחוניים כ"מחבלים" ולא ברור מרשימתו האם הורשעו בטרור, האם הם עצורים ומואשמים בטרור או שמא נתונים במעצר מנהלי ללא כל כתב אישום. חלק נכבד מטורו מוקדש לתיאור התנאים שמהם נהנו בעבר, אבל בהחלט יש גם רשמים עדכניים. הללו מתרכזים במראה התאים ותנאי המאסר ושיחות עם הסוהרים. אם יצא לליבסקינד לדבר עם איזשהו אסיר שפגש, אין לכך כל זכר בטקסט שפרסם.

"כלא עופר, שעת צהריים. בשרוול המוביל אל אגפי הכליאה מגלגלים סוהרים על עגלות את תבניות האוכל של האסירים. ארוחה קבועת קלוריות. 'אף אחד לא מקבל טיפה פחות ממה שנקבע, ואף אחד לא מקבל טיפה יותר ממה שנקבע', מסביר מפקד הכלא, תת גונדר ודים גולדשטיין ופותח את אריזות האוכל כדי להציג".

ליבסקינד לא כותב מה ראה באריזה, אבל בהמשך מציין כי בעבר קיבל כל אסיר שש פיתות טריות מדי יום וכי המצב השתנה. "כשהוחלט להפסיק לפטם את המחבלים ולהאכיל אותם במינימום הנדרש לפי הקריטריונים הבינלאומיים, עברו בשב"ס לכמות קטנה בהרבה, ולפרוסות לחם", כותב ליבסקינד. "[...] אל מול תעשיית הפינוקים והכיף של פעם, מתקני הכליאה אינם עוד מקום שנעים למישהו לחוות".

במדור המאמרים של "הארץ" מתפרסמת רשימה קצרה מאת יונתן פולק, עובד העיתון שמואשם בהסתה. רשימתו נכתבה כמכתב לחברו נדאל חמאיל, וממנה אפשר ללמוד על משמעות התיקון שתיאר ליבסקינד. את בית הסוהר מגידו מכנה פולק מכלאת מג'ידו, בהתאם להגייה הפלסטינית.

"אחי נדאל", כותב פולק, "ב-24 במרץ שמענו באימה על מותו של וליד חמאד מסילואד במכלאה במג'ידו, שם מוחזק גם אתה שבוי ללא אישום ובלי משפט. שלא כמוך, הוא היה צעיר בריא, ספורטאי. בן 17 היה במותו. [...] בניגוד לרבים אחרים לפניו, וליד לא נרצח במכות או בעינויים. הוא גווע ברעב. כן. כך. פשוטו כמשמעו, הורעב על ידי כולאיו עד שחדל. המשוחררים האחרונים מספרים על שתי כפות עדשים שמשמשות אותם כארוחה העיקרית של היום, וכך מת וליד מהרעב (בעברית אין מילה ל-مجاعة, famine) המכוון והמתוכנן שמשליט השב"ס בבתי הכלא והצבא בבתי המעצר, וממגפת הקוליטיס הזיהומי שפושה במג'ידו והלוקים בה אינם זוכים לטיפול.

"[...] וליד היה אחד מ–79 לפחות שנהרגו בשנה וחצי האחרונות במכלאות שישראל מכנה בתי מעצר. 79 עליהם אנחנו יודעים בביטחון. ספק אם אי פעם נדע את מספרם האמיתי של המתים הרבים.

"[...] רצה המקרה, ואני מכיר את הרופא שהשתתף בנתיחת גופתו של וליד, והוא מוכה הלם. מעולם לא שמעתי זעזוע רב כל כך בקולו, שכן מעודו הוא לא נתקל במקרה חמור כל כך של נזקי הרעבה כמו שחזה בהם בגופתו המתה של וליד. מעולם — פרט מבינות דפיה של הספרות המקצועית המתארת את מצבם של שורדי מחנות הריכוז.

"נדאל אחי, שלשום ביקרה אותך ריהאם אחרי שבדרך לא דרך יצאה אלינו השמועה שחלית בסקביאס. אך למרבה הזוועה, סקביאס אינו אוכל בגופך, אלא אותו קוליטיס שקטל את וליד. [...] נדאל אחי, ריהאם אומרת שאתה אינך אתה. מולה עמד שלד אדם ששק עור תלוי בעצמותיו, שעיניו מציצות בקושי מבין המכתשים שהיו ארובות עיניו. חמישים קילו אמרת שמשקלך. אמרת שאתה סובל מכאבי בטן נוראים שאינם מניחים לך ומונעים ממך שינה, שאתה מקיא ומשלשל, וכי פעמיים איבדת את הכרתך.

"אולי גרוע מכך, סיפרת שכלל אינך מקבל כל טיפול, ושלא אחד ולא שניים מבין דרי האגף בו אתה נמצא לוקים בקוליטיס, אלא כמחציתם, וכך גם אלו שעורם נמק בגלדי הסקביאס. נדאל אחי, ארורים יהיו שוביך-מרעיביך, וארורים אנחנו כולנו עכשיו, כי אינני יודע כיצד נצילך".

השבוע דחה בית המשפט העליון בפעם ה-18 את מועד הגשת התגובה מטעם המדינה לעתירה שהוגשה בפברואר 2024 נגד האיסור הגורף שהוטל על ביקורים של נציגי הצלב האדום אצל אסירים ועצורים פלסטינים המוחזקים בישראל. יתכבדו נציגי הצלב האדום ויקראו את רשמיו של ליבסקינד ב"מעריב".

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

????עיתונים פלסטינים- 25.4.25|
????אל-קודס> עזה במטחנת ההשמדה; 61 שהידים, 30 מהם בשני מעשי טבח בג'באליה
????אל-איאם> 77 שהידים בהתקפות מסיביות
????אל-חיאת> הוועד המרכזי הצביע ברוב גדול על כינון תפקיד סגן יו"ר הוועד הפועל והנשיא
♦️זעקת הרעב#الأيام #الحياة #فلسطين #صحف… pic.twitter.com/MwdmlmNYXe

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) April 25, 2025

פרשת קטאר-נתניהו

ב"הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדווח כי בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשטרה על החלטת השלום והאריך בשבועיים את מעצר הבית של יונתן אוריך ואלי פלדשטיין.

לפי רן שמעוני ב"הארץ", שופט המחוזי עיין בדו"ח חסוי שהוגש לו ולאחר מכן אישר כי ישנה התקדמות בחקירה הקשורה ל"ציר הכסף" שעבר בין המעורבים בפרשה. לפי שילה פריד ב"ידיעות אחרונות", המעצר הוארך גם בשל הצורך לחקור בארה"ב את הלוביסט ג'יי פוטליק, שפעל עבור קטאר.

עוד מדווח פריד כי עו"ד עמית חדד, המייצג את אוריך ובמקביל גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקיו הפליליים, ביקש להותיר למרשו "חלון" ביום העצמאות כך שיוכל לצאת ממעצר הבית. "אין חלונות, זה מעצר בית", השיב השופט, כך לפי הדיווח בעיתון.

ב"ישראל היום" לא מדווח על הארכת מעצרם של השניים. יתר על כן, במוסף "השבוע" של העיתון מספק מתי טוכפלד את גרסת ההגנה לפרשה.

"בלי כסף קטארי אין סיפור", מדגיש טוכפלד, "ואכן על פי גרסאות ההגנה - לא עבר שום כסף קטארי לאיש. הנסיכות המפרצית לא היתה מעורבת בכלום. אף אחד מסביבת נתניהו לא עבד עבורה ולא היה בקשר עימה, לא במישרין ולא בעקיפין. על פי גרסאות המעורבים, אוריך, האדם המקורב ביותר לנתניהו, לא מכיר את ג'יי פוטליק ולא את גיל בירגר, ולא שום גורם קטארי".

לפי טוכפלד בחקירתו הצפויה בארה"ב צפוי פוטליק לספק גרסה ש"עשויה להדהים את החוקרים", כלשונו.

"פוטליק יגיד לחוקריו כי הכסף שקיבל ממנו פלדשטיין אינו קטארי", טוען טוכפלד ומסביר כי פוטליק החליט בעקבות פגישה עם משפחות חטופים "לנסות להפעיל את קשריו בקטאר, ובמקביל להעביר לציבור כאן כמה מסרים שיסייעו לקטאר לעשות את עבודתה כמתווכת". אולם, כך מובהר, פוטליק עשה כל זאת "בהתנדבות גמורה" ואולי אף בלא ידיעתה של קטאר.

בידיעה ב"הארץ" על הארכת מעצרם של אוריך ופלדשטיין מוזכרות החשיפות אתמול בכאן 11 וחדשות 13 בדבר המסרים שהתבקשו יועצי נתניהו להפיץ מטעם קטאר: בעיקר חיזוק מעמדה על חשבון מצרים, תוך האשמת המצרים באחריות ל-7.10. עו"ד חדד, יצוין, הגיב לפרסומים הללו בטענה כי כי מרשו לא מכיר את "דף המסרים" הקטארים וממילא "אוריך מעולם לא פעל ולא קיבל תמורה לטובת קטר בישראל".

העובדה שעו"ד חדד טרח לסייג קבלת תמורה קטארית בגבולות הגיאוגרפיים של מדינת ישראל אומרת דרשני. כמו שטוען טוכפלד עצמו, אם יש כסף קטארי יש סיפור, גם אם הכסף התקבל מחוץ לגבולות המדינה.

המובן מאליו 1

בתחתית עמוד 5 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה על ההחלטה להקים נמל תעופה חדש בנגב. באמצע הפיסקה הרביעית מתוך חמש משובץ ציטוט של סגן השר אלמוג כהן. משפט אחד בלבד מובא מפי איש הציבור הנבחר: "כל משרד ממשלתי שיעז לשים רגליים - נפרק לו את העצמות".

המובן מאליו 2

בתחתית עמוד 10 של "הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת הגר שיזף תחת הכותרת "מתנחלים הציתו בתים בכפר פלסטיני וירו בתושביו".

לגנוב מלחמה

"ביום שני, עוד בטרם שקעה השמש, הופרך כבר רוב תצהירו השקרי של רונן בר", כותב אראל סג"ל בפתח טורו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". איך הופרך אם אפילו נתניהו לא הכחיש את הטענות החמורות ביותר בתצהיר? קראו את סג"ל ותגלו.

רק אזהרה: מדובר במי שבאותו הטור ממש טוען שראש השב"כ בר העדיף בלילה שבין ה-6 ל-7.10 לא לערב יותר מדי גורמים מחוץ לשב"כ בגלל "אזהרתו של יובל דיסקין, קודמו בתפקיד, רק שלושה שבועות קודם לכן שנתניהו ינסה לגנוב מלחמה".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מרחיב רונן ברגמן על אירוע שהזכיר ראש השב"כ לשעבר יורם כהן בתצהירו לבג"ץ, אירוע משנת 2013, שבו נתניהו ביקש מהשב"כ לרגל אחר מאות בני אדם שהיו שותפים למבצע סודי וזאת לאורך שנה או שנתיים. בהמשך ביקש נתניהו להעביר את הסמכות למלמ"ב, לפי ברגמן כדי שתהיה לו גישה ישירה לממצאים (נתניהו מכחיש נחרצות את הטענות).

ברגמן מצטט אדם שמוגדר "מקור ביטחוני בעל נגיעה בנושאים משפטיים רגישים ביותר" ושומע ממנו כך: "משום שעדויות ראשי השב"כ לדורותיו בואכה רונן בר והתצהיר שלו מעידים על דפוס, על שיטה. אם הטענות נכונות, הרי שנתניהו לא התחיל לנקוט צעדים המאפיינים שלטון רודני רק אחרי שהחלה חקירת המשטרה נגדו או אחרי שהתחיל המשפט או אחרי 7 באוקטובר או אחרי שרונן בר סירב להתפטר. ולא שהפעולות הללו, אם אכן אירעו, היו מוצדקות אי פעם. אלא שנתניהו, כבר במהדורות מעודנות יותר שלו, היה מרוסן רק באופן חלקי, ושמר על ערכי הדמוקרטיה רק למראית עין".

עוד חושף ברגמן כי נתניהו התלונן בפני בר לא אחת על איש השב"כ הנשוי למובילת המחאה שקמה ברסלר.

לפי ברגמן, נתניהו טען כי אותו סוכן "משרת ביחידה לאבטחת אישים ומדליף לאשתו את הלו"ז" שלו. לא עזר לבר שהבהיר לנתניהו שבן הזוג כלל לא משרת ביחידה אלא משמש כלוחם באגף המבצעים, בין היתר בעזה, תוך סיכון חיים מתמיד. "כשנתניהו חזר שוב ושוב לנושא הבין ממנו בר שהוא מבקש שיפטר את הלוחם עז הנפש", כותב ברגמן. "הוא הודיע לנתניהו שאין על מה לדבר".

"זו הפעילה שנתניהו רצה ששב"כ יטפל בה", נכתב בשער מוסף "הארץ", המפנה לראיון שערכה נטע אחיטוב עם נאווה רוזוליו. לפי אחיטוב, כשבר הצהיר כי נדרש על ידי נתניהו "להעביר פרטים באשר לזהותם של אזרחים ישראלים, פעילי מחאה, שעקבו אחר מושאי אבטחה", הוא התכוון בין היתר לרוזוליו, מייסדת "משמרות הבושה".

בראיון מספרת רוזוליו כיצד נולד מיזם ביוש חברי הקואליציה, שבראשו היא עומדת. "היה זה סיומו של יום שיבוש נרחב ורוזוליו החלה ללכת הביתה מההפגנה שזה עתה הסתיימה", כותבת אחיטוב. "לפתע התקבלה הודעה שבני הזוג נתניהו נמצאים כרגע במספרה בכיכר המדינה בתל אביב. בהמשך יתברר שרק שרה היתה במקום. רוזוליו במקרה חלפה ליד, בידה המגפון ובלבה מפעמת רוח מחאה. היא נעמדה מול המספרה והחלה לדבר אל בני הזוג. מישהו צילם אותה, פירסם את הסרטון ברשתות והוא הפך ויראלי. כעבור זמן מה היא הביטה לאחור וראתה המוני אנשים מתאספים במקום".

ב"ישראל היום" כותב איתן אורקיבי בגנות המחאה נגד נתניהו.

"היא עשירה בהסתה ברורה לאלימות ובהתנכלות אישית, קרובה מדי, לנבחרי ציבור", הוא כותב, "כולל בסמיכות מטרידה למרחב הפרטי שלהם, היא גדושה בהמרדה למרי, לסרבנות ולאי־ציות, והיא משופעת בהפרות של הסדר הציבורי, מחסימות כבישים והבערת צירי תנועה ועד שיבוש של הגישה לנתב"ג או לכנסת. פה ושם היא גם גלשה למופעים מטרידים של התגודדות מאיימת סביב נבחרי ציבור או משפחותיהם (כן, כולל שרה נתניהו במספרה), ניסיונות לפרוץ את המחסומים ליד מעון ראש הממשלה, וגם ירי של חזיזי תאורה שהגיעו באורח פלא קרוב מדי לפתח מעונו הפרטי של ראש הממשלה".

לפי אורקיבי, כלל לא מדובר במחאה קלאסית אלא בביטוי ל"מלחמת אליטות". "זו מחאה שמי שמלבה אותה, רוצה בה ונשען עליה - הוא מרכזי עוצמה וחממות הגמוניה עתירי כוח, כמו מערכת המשפט, מערכת הביטחון, האוניברסיטאות, וחלק לא מבוטל מהאליטה הכלכלית", הוא טוען, ולכן כשמתייחסים לפעולות הממשלה נגד המחאה קשה לדבר על "דיכוי" או "פגיעה במחאה אזרחית". אורקיבי כותב את הדברים בעיתון הנפוץ בישראל, השייך לאישה העשירה בישראל.

"זה הוצג כמצור על המספרה, כאילו שהיא לכודה שם ולא יכולה לצאת בגללנו, אבל מובן שאלה היו שטויות", אומרת רוזוליו בראיון ל"הארץ". "היא יכלה לצאת ואיש לא היה פוגע בה. אבל אז הבנתי שמידע על מקום הימצאותם של חברי הקואליציה ותומכיהם במרחב הציבורי יכול להיות רלוונטי למחאה, פתאום נפל לי האסימון שבעצם ההפגנות בקפלן רחוקות מהעין ומהלב של הממשלה, ושהמחאה תהיה הרבה יותר אפקטיבית אם נאלץ אותם לשמוע את הציבור, שוב אני מדגישה בצורה לא אלימה".

גיד וייץ מדווח ב"הארץ" כי בר עדכן בזמן אמת את היועמ"שית גלי בהרב-מיארה בלחצים של נתניהו עליו, כדי שיספק חוות דעת שתפטור אותו מעדות במשפטו, אך היא לא הורתה על פתיחת חקירה והסתפקה בעדכון של בר כי הוא הודף את הלחצים. בהמשך רומז וייץ כי נתניהו עשוי לתקוף באיראן כדי לחמוק משלב החקירה הנגדית במשפטו.

בתחבולות

"כדי למנוע רדיפה בחו"ל: מצטייני צה"ל יצולמו מהגב ופרטי שירותם לא ייחשפו", נכתב בכותרת ידיעה מאת ישי אלמקייס בראש עמוד 6 של "מקור ראשון". לפי הידיעה, "מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית מסרה הנחיות להשתתפותם של חיילי צה"ל בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובאירועי יום העצמאות, כדי למנוע מלוחמים להסתבך בצרות משפטיות בחו"ל".

ברקע ההנחייה החדשה תופעה מטרידה: "חיילים ששוחררו משירות, למשל, נסעו לטיול הגדול בחו"ל רק כדי לנוח ולשחרר מתחים, אך נקראו למעצר ולחקירה מיד עם נחיתתם". למה נקראו למעצר? במה הוחשדו? מה בדיוק עשו במהלך השירות? האם הם עצמם גרמו ליותר מסתם אי נעימות לתושבי עזה הפלסטינים?

אולי על כך תקראו ב"הארץ". ב"מקור ראשון" מדווחים על המאמץ הצה"לי למנוע את הישנות המקרים שבהם נחקרים חיילי צה"ל בחו"ל. הרמטכ"ל הקודם כבר הורה לטשטש את פניהם של חיילים שמופיעים בתקשורת, אך מה יקרה ביום הזיכרון הקרוב? הרי חיילים צפויים להשתתף בטקסים השונים, פניהם יופיעו בלא טשטוש וחלקם אף לצד פרטיהם האישיים. במיוחד נכון הדבר לגבי המצטיינים.

לשם כך, מדווח אלמקייס, כל הגורמים הרלוונטיים קיימו עבודת מטה נרחבת ובסופה הוחלט לחדד את הנהלים כך "שישמרו על חירותם וכבודם של חיילי צה"ל".

עמדות השידור החי של טקס מצטייני צה"ל "ימוקמו בזווית צדדית, שלא תאפשר לזהות את פני החיילים, ודובר צה"ל ישלח נציגים שיאיישו את העמדות ויעמדו על קיום הנהלים". עוד הוחלט כי "כדי להימנע מאי נעימויות תינתן עדיפות להצבת חיילים עורפיים במשמר הכבוד – מה שייתר את נוהלי הביטחון, ויאפשר צילום מלא של החיילים".

אבל מה לגבי צילום ספונטני שיבצעו משפחות החיילים המצטיינים? הרי התצלומים הללו מגיעים עד מהרה לרשתות החברתיות ומשם לחורשי רעתם של החיילים. כדי לתת לכך מענה, מדווח אלמקייס, בצבא שוקלים "להציב דגלנים מיחידות עורפיות בחזית משמרות הכבוד, ואת הלוחמים לדחוק לאחור".

עזה

"צריך לקוות שהרמטכ"ל החדש זמיר יתעשת ויבין שלא יושג ניצחון ללא כיבוש מלא של הרצועה, הקמת ממשל צבאי, מניעת אספקה מחמאס וניתוק הקשר השלטוני שלו עם האוכלוסייה", כותב עמנואל שילה, עורך "בשבע".

חגי סגל, לשעבר עורך "מקור ראשון" וכיום בעל טור בעיתון, צנוע יותר בתקוותיו. תחת הכותרת "תוכנית מצור" הוא כותב כי "כל עוד המשתמטים החרדים עומדים במריים אין לרמטכ"ל כוח אדם מספיק לביצוע משימה כה שאפתנית" כמו כיבוש עזה כולה והטלת משטר צבאי, "ואין חשק לנהל את חייהם של שני מיליוני עזתים".

בינתיים, ממליץ סגל על דבר מה שנשמע בקריאה ראשונה כמו מנה בתפריט מסעדה יומרנית: "מצור עם נגיעות מסוימות בפנים ועידוד מיזמי הגירה".

דרכם לעוות ידועה

בשער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מופנים הקוראים לראיון עם בן שפירו, איש התקשורת האמריקאי שצפוי להדליק משואה בטקס יום העצמאות הקרוב. כבר בפתח הראיון, שערך עמו אריאל בולשטיין, מתייחס שפירו לטענות שעלו בעקבות ההכרזה על בחירתו כמשיא משואה.

"ראיתי הרבה ניסיונות לעוות את עמדותיי האמיתיות מצד רבים בשמאל הישראלי, במיוחד בתקשורת", הוא אומר. "זה לא ממש מפתיע - דרכם לעוות ידועה. מעולם לא אמרתי שהומוסקסואליות היא מחלת נפש, ואני לא חושב כך".

בולשטיין לא מקשה על שפירו ולא שואל מדוע בשנת 2010 יצא נגד ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מה-DSM, המדריך של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, שמונה ומסווג את הפרעות הנפש.

בולשטיין עצמו גם כותב כך על המרואיין שלו: "הוא לא מבין מה הקשר בין עמדותיו בנושאים אלה ואחרים, בין שהן מוצאות חן בעיני מאן דהוא ובין שלאו, לבין הניסיון הנלוז לפסול את הבחירה בו להדליק את המשואה של יום העצמאות – ויחד עמו גם הרוב העצום של עם ישראל אינו מבין". המראיין אינו מפנה לסקר דעת קהל כלשהו ממנו ניתן ללמוד על נתון זה.

איפכא מסתברא

עמית סגל כותב בטורו שב"ידיעות אחרונות" כי "יש לליכוד אינטרס מובהק בהגדלת הייצוג הערבי בכנסת, מהטעם שהם פסולי חיתון לקואליציה עתידית". מכאן צריך להיות ברור: הבחירות הבאות צפויות להיות מוכרעות על סמך הייצוג הערבי בכנסת, ולנתניהו יש אינטרס מובהק בהקטנתו.

בשולי החדשות

ב"7 לילות" מתפרסם ראיון שערכה תחיה ברק עם קובי פרץ. הכותרת היא ציטוט של הזמר: "אם היה אפשר להצביע כהנא, הייתי מצביע כהנא". בגוף הראיון הוא גם אומר: "אחרי 7 באוקטובר, נהיו לי שנאה ושנאה. אני לא מרחם על שום אזרח שנמצא בעזה, מקטן ועד גדול. אין דבר כזה אזרח לא מעורב [...] צריך לשטח את עזה ביחד עם האג".

במוסף (עורכת: דפני ליסבונה) לא רק שלא מסתייגים מהקריאה הבוטה לפשעי מלחמה, אלא מבליטים את העמדות הקיצוניות של פרץ כדי לעורר את סקרנות הקוראים. ולא, לא די לכתוב ש"גם אחרי הראיון הזה הוא כנראה לא יקבל את פרס נובל לשלום".

אם זמר אהוד מסית במהלך ראיון לרצח עם אפשר ואף חובה לפרסם זאת, אך לדברים צריך להיות הקשר, צריכה לעמוד מנגד עמדה מערכתית ברורה, צריך למסגר כראוי את הקריאה לפשע נוראי שכזה. כל החלטה עריכתית אחרת היא שיתוף פעולה.

בממלכת אלי עזור

מאמר ב"מעריב" מוקדש לחצאי אמיתות מנותקות מהקשר שהתגלו במהלך המשפט הפלילי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. על המאמר חתום מי שמוגדר ב"מעריב" "רופא סופר ומחזאי". זהו הרופא, הסופר והמחזאי עדו נתניהו, אחיו של נאשם מספר 1.

עוד ב"מעריב", טור נוסף מאת ממי פאר שבו הוא מקדם את אביגדור ליברמן לתפקיד ראש ממשלה ישראל הבא, הפעם על דרך מכתב המלצה שהוא משגר לנשיא טראמפ.

ענייני תקשורת

עיתון "ישראל היום" מודיע על עליית מחירי המנוי (עבור משלוח הביתה של גיליונות החינם): 75 שקלים לחודש עבור מנוי מלא, 45 שקלים עבור גיליונות סוף השבוע בלבד.

במוסף "גלריה" של "הארץ" משרטט עידו דוד כהן את דמותה של העיתונאית סילבי קשת, שמתה לאחרונה בגיל 94, כולל הסיפור על הרומן עם גרשום שוקן. כהן כותב כי אחרי שהרומן נחשף שוקן התנכל לה עד שעזבה את העיתון ועברה ל"ידיעות אחרונות".

קשת מצאה דרך לנקום ופרסמה מאמר שבו לעגה לשוקן ובת זוגו. "את התיאורים המביכים של בני הזוג ועלילותיהם", מציין כהן, "הדפיס מחדש 'ידיעות' בכפולת 'המוסף לשבת' לזכרה של קשת לפני שבועיים".