השאלה "מדוע יש לממן את התאגיד הציבורי?" נשמעה מפי ראש הממשלה השבוע במהלך ישיבת הממשלה. זו אינה שאלת תם לפני ליל הסדר, אלא איום לא מרומז. אמירתו אינה טעות, או "חמקה לו בצוק איתן", כפי שהסביר בעבר מדוע לא טירפד את הקמת התאגיד. היא חלק ממהלך מתוכנן להשתיק קולות ביקורתיים, במטרה לפגוע אנושות בשידור הציבורי ולערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

ראש הממשלה מנוע מלעסוק בשוק התקשורת מתוקף הסכם ניגוד העניינים שלו, אבל הוא מעניק רוח גבית למבול הצעות חוק נגד התקשורת מצד שר התקשורת וחברי הקואליציה. אין להם מה להפסיד: אם יעברו, יצליחו להרוס את השידור הציבורי, וגם אם לא - הן מהוות גורם מצנן ומשתיק מול העיתונאים.

הצעות החוק רבות ומגוונות. מסגירת גלי-צה"ל, דרך שליטה פוליטית על תקציב התאגיד ומינויי הבכירים בו, חיסול חטיבת החדשות ועד הפרטת התאגיד כולו. ואלו רק הצעות החוק נגד השידור הציבורי.

לכאורה מדובר בהתבטאות ראשונה של ראש הממשלה בנושא מזה זמן, אבל צריך רק להיזכר בהיסטוריה של נתניהו ושל רשות השידור. אנחנו באגודת העיתונאים ירושלים זוכרים כי עוד כשנתניהו היה שר אוצר בשנת 2003, עמדתו המוצהרת היתה הפרטה של רשות השידור.

הוא הוביל להפחתת האגרה (10% בשנה במשך שנתיים ו-5% מהשנה השלישית), מה שגרם בפועל לעצירת תקציבים ברשות, ייבושה ולבסוף לסגירתה, וזאת אחרי שנים של שכנוע דעת הקהל ש"אין תמורה בעד האגרה". אכן לא הייתה לה תמורה מספיקה, כי כמעט כל ההפקות התבססו על עובדי הרשות וברגע שהכסף נגמר - גם ההפקה דעכה.

מדובר היה במדיניות מובנית מצד נתניהו: מצד אחד ייבוש, מצד שני הסתת הציבור כנגד רשות השידור ש"לא מספקת את הסחורה". בדיוק כמו המהלכים שאנו רואים היום: צמצום תקציבים והסתה. התרענו על כך כבר ב-2014 בוועדה המיוחדת של ח"כ קרין אלהרר, והיום אנחנו לא רק מתריעים אלא נלחמים.

תאגיד השידור הישראלי אינו שייך לימין או לשמאל. הוא שייך לציבור. הוא מייצג מגוון רחב של קולות, שאף גוף מסחרי אינו יכול או רוצה לייצג. קולות ממלכתיים, קולות בערבית, באמהרית, ברוסית, קולות שומרי מסורת ועוד. הוא משרת את כלל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע או מין.

השידור הציבורי הוא מרכיב בסיסי בחברה דמוקרטית. הוא מספק מידע אמין ובלתי תלוי, הוא מקיים דיון ציבורי פתוח ושקוף, והוא מפקח על פעולות השלטון. פגיעה בשידור הציבורי היא פגיעה בדמוקרטיה עצמה.

ראש הממשלה מעוניין לשמוע רק קולות תומכים ולא מוכן לקבל ביקורת. הוא מנסה להשתיק את הקולות הביקורתיים, אם באמצעות הפעלת לחץ על עיתונאים, חסימת מיקרופונים וחיפוש בנות ובני ברית בתקשורת, ואם באמצעים רגולטוריים.

אך עיתונאים מקצועיים אינם יכולים להתיישר לפי דרישות פוליטיות. חובתם היא לדווח אמת, ללא מורא ופחד. המאבק על השידור הציבורי הוא מאבק על הדמוקרטיה הישראלית. זהו מאבק שחייב להיות נחלת הכלל, ולא רק נחלת העיתונאים. הציבור הרחב המאזין והצופה, חייב להצטרף למאבק הזה ולהגן על זכותו למידע אמין ובלתי תלוי.

אגודת העיתונאים ירושלים תמשיך להגן על העיתונאים ולפעול למען שידור ציבורי חזק ועצמאי.

מיקי קליין הוא יו"ר (משותף) אגודת העיתונאים ירושלים