הטריגר

ראיון השער של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" (טל שחף) הוא עם פרופ' שי-שלו-שורץ, מומחה בינה מלאכותית ובכיר בחברת מובילאיי. "הוא נולד באלון-שבות, בליבה של הציונות הדתית המתנחלית. היום הוא אינו דתי, אינו מתנחל ומגדיר עצמו, כמו שכתב לאחרונה, 'ליברל, מדען, דוגל בשיטה המדעית כדרך המועדפת לגיבוש אמונות ודעות".

לדבריו, מה שהביא לשינוי היא "משהו יותר עמוק" ו"משהו שהיה הטריגר". הראשון: "אופי המדען שלי - לפקפק בכל דבר. לא השתכנעתי מספיק עמוק בתזה הדתית". השני, הטריגר: "מה שהוציא אותי לגמרי משם. כי עד אז חייתי בתוך הקהילה הדתית. בסך הכל החברה בתור חברה, יש בה הרבה אלמנטים יפים וטובים ואנשים ערכיים שאני מאוד מעריך. אבל הבן שלי מאובחן עם אוטיזם, והיה יום שבת אחד, שהוא נכנס לאוטו ונשכב על הרצפה וצרח, ורצה סיבוב באוטו.

"זה היה הטריגר שאמרתי - אוקי, זה לא שאני מאמין לגמרי בכל הסיפור הדתי, והילד - אני לא אתן לו לסבול ככה'. ונסענו באוטו".

כסף, כוח וכבוד

על שער "7 לילות", מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות": להקת כוורת. הד מעבר שכבר מתחיל להיראות זר ומוזר.

בשנים האחרונות "7 לילות", לתקופה ארוכה אחת הבימות התקשורתיות החזקות בתחום הבידור והתרבות הפופולרית הישראלית, משנה את פניו במאמץ להדביק את המציאות, לפחות זו שמדמיינים עורכיו: את הדוגמניות החליפו זמרות שומרות נידה (שואפות), את הרוק - פופ ים-תיכוני ואת הדרמה הישראלית, ובכן, היא די התאיידה מעצמה ככל שסמנכ"לי הרגולציה של קשת, רשת, הוט ויס למדו למסמס את חובות הפקות המקור והיצירה המקומית.

בעמודי ההמלצות, הכותרת "נושאי המגבעת", שמה של להקת רוק אחוס"לית מסוף המאה העשרים, ניתנה לקטע קצר על עונה שלישית בסדרת הטלוויזיה "השבאבניקים", העוסקת בצעירים חרדים (מכובע המצחיה של קובי אור למגבעת הבורסלינו של אבינועם לסרי).

עד מתי יהיה אפשר להשתמש ברפרנס מתרבות המקומונים של שנות התשעים ולהישאר מובנים? ובעצם, מתי רפרנס עדיין זקוק בכלל למשמעותו המקורית? הרי האימוץ של המילה הערבית "שבאב" לז'רגון התפר בין החברה הישראלית לחרדית (כמסמנת נוער שוליים חרדי), היא עדות לאדישות של המסמן למטענים המקוריים של הסימן. והאם המונח "חברה ישראלית" באמת תקף, כשעוד ועוד חלקים שהתמקמו בשוליו עת נוצר, תופסים מקום נרחב יותר במרכזו?

"7 לילות" היה פעם הצנטרום של הפיילה של הישראליות. זנב צבעוני ודהוי של טורף על, מכונת כוח שעוצבה במשך שלושה דורות של מו"לים שגילמו בעל-כורחם מטאפורה של ישראליות רוחנית וגשמית.

תלמיד הישיבה הפולני שהפך לסוחר ולאחד ממקימי התשתית הכלכלית של המפעל הציוני בארץ ישראל. הבן שחי את הבורגנות המתגבשת אבל גם את החלוציות הקיבוצית, והברית שכרת עם ניצול השואה בעל הגינונים האירופיים וההבנה העמוקה של העממיות החדשה. הנכד הטראומתי, השתקן והאלים ששנא עיתונאים ואינטלקטואלים, הפך את המעצמה לאימפריה והחריב אותה.

נוני מוזס התעלם מכך שמכונה של כסף, כוח וכבוד פועלת על דלק שאינו רק חומרי ובזכות נכסים שאינם רק גשמיים. מקצוענות, הון תרבותי, אמינות, עמלנות, ערכים משותפים, נכונות לפשרה, פלורליזם אמיתי, אומץ. עד מתי אפשר להמשיך להפעיל מכונה בלי דלק שימלא את חללה?

עם שינוי פניה של ישראל, במקום לעדכן את נוסחת יודקובסקי, מוזס פשוט ניפץ את המעבדה ועבר לחלק את החומר מתוך המכונית ברחוב. להוותו, פגש שם סוחרים עם נזילות גדולה אלפי מונים וגם, לתדהמתו, עם נזילות מוסרית גדולה אלפי מונים. אדלסון ונתניהו השמידו את המונופול הבריוני המקומי על תקשורת ההמונים, עוד לפני שתאגידי עמק הסיליקון עשו זאת ברחבי העולם.

הדימוי הבולט בעמוד הראשון של מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות": פניה של גל גדות על הפוסטר של סרט חדש של דיסני. גדות היתה פעם פרנצ'ייז של סוכנות ADD, זרוע ההפקות והייצוג של משפחת מוזס, בבעלות הנינה והחתן (בן לספרי צמרת שוויתר על הקמת שושלת). בהתאם לכלל לפיו "ידיעות אחרונות" דואג רק ל"ידיעות אחרונות" (שהפך את העיתון לסוכן כוח משמעותי כל כך), האינטרסים המשפחתיים זכו תמיד לקדימות גם מאחורה וגם מקדימה, על הדפים. מיוצגי ADD היו כוכבי "ידיעות" וענפיו השונים, וגל גדות היתה מהבולטות שבהן. גדות עזבה את הסוכנות לפני שנים, אבל הרפקלס נשאר.

מה עוד שהוא משתלב עם רפלקס אחר, זה של הפרובינציאליות הפטריוטית, או הפטריוטיות הפרובינציאלית, שהרי אין פטריוטיות שאינה פרובינציאלית. ו"ידיעות אחרונות" מסתכל על העולם ורואה ישראלים, כמו עיתונות המונים פופולרית בכל מקום ואתר. אבל מה עושים כשהמותג הפטריוטי, "ישראלים", שנארז רק לאחרונה בהרף עין היסטורי, נפרק על-ידי האוחזים במזוודה כשאנחנו עוד באוויר, לא רק רחוקים מהיעד אלא חלוקים אנושות באשר לזהותו?

"קצת סמלי שרק משפט אחד בעברית יש בשיר שמייצג את ישראל באירוויזיון, וגם אותו צריך להקליט מחדש עקב טעות הגייה", כותב עינב שיף בעמוד השני של המוסף. מה הדבר מסמל, או לפחות קצת מסמל? שיף לא בדיוק כותב, רק נוזף ב"טענות פסבדו-פטריוטיות ומגה-פופוליסטיות, כאילו תחרות שירים קאמפית היא המקום להרביץ בו ציונות ואת מורשת אליעזר בן-יהודה". אבל מתוך האפולוגטיקה שלו אפשר לחלץ כי הוא מכוון ל"זהות" ובאופן ספציפי ל"ישראליות".

כמובן שהאירוויזיון אינו רק או אפילו בעיקר "תחרות שירים קאמפית", בדיוק כשם שהעברית אינה רק שפה שמדברים בה בישראל. שניהם מפעלים תרבותיים שנוסדו כחלק מפרויקט של הבניית לאומיות, בעצמה פרויקט אנושי חדש ומסעיר שאחרי שהביס את רוב הדוגמות שנלחם בהן, ניצב כעת בפני איומים חדשים.

העמדה מתוכה מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אחד האחרונים שנותרו בעיתונות הממוסדת (תור הזהב העולמי של הטלוויזיה, באופן מעניין, הגיע יד ביד עם דעיכתו של מוסד הביקורת הטלוויזיונית כאן בישראל), מבטל בהינף יד את החששות הפטריוטיים מהוויתור על העברית באירוויזיון, ראויה להתבוננות. שכן היכולת לוותר על העברית באירווויזיון מגיעה מתחושת כוח תרבותי וחברתי, כזה המאפשר לוותר על מחויבויות ונכסים הדורשים תחזוקה, השקעה, טיפוח ומשאבים.

ככל שנרחיק אחורה אל קודמיו של שיף בעיתונות ההמון הישראלית, עד לאיתמר בן אב"י, בנו של בן-יהודה, ממציא הטבלואיד הישראלי ופטריוט פופוליסטי, נמצא נכונות פחותה והולכת לוותר על הסממנים של המצאת הישראליות. לכן יש להבחין בשרירים המשתרגים מאחורי הינף ההתנערות של שיף. לפני 15 שנה אפשר היה ללעוג באופן טבעי הרבה יותר לדרישה כי השיר הישראלי באירוויזיון יהיה בעברית. "7 ימים", הפועל בתווך שבין אומניפוטנטיות לאימפוטנטיות, שהוא תמיד קצר וצר ומצומצם הרבה יותר ממה שיכולנו לדמיין, צריך כבר להתאמץ ממש כדי להתכחש לפרפורי הישראליות שמקרביה ינק והתעצם.

למרות ש"נושאי המגבעת" היא להקת נונסנס טיפוסית לתקופתה, השם שלה כלל אינו חלול, הוא מסמן עם מסומן: קיצור של "נושאי המגבעת של קובי אור". אור היה כותב ישראלי מקומי שעסק במוזיקת רוק, דמות פואטית ואיזוטרית שיכולה לסמל בקלות את הרגע החולף בו הדור השני לישראלים מדור המדינה החזיק בשיבר של התודעה הקיבוצית והזריק לתוכה את הסמית'ס. כך, ב"7 לילות", לצד האינטרסים של משפחת מוזס ושרידי נוסחת יודקובסקי, יכול היה להתפרסם גם שנים אחר-כך ראיון עם בריאן אינו, שלא רק שלא הפריש חלה או דיבר עברית, גם היגג על המשמעות האינטלקטואלית של מוזיקה קלה.

מי שנושא מגבעת של מאן-דהו, אוחז בשולי גלימתו, "Taking up the mantle", מעיד על תוכן, ערך, מטען. אוהד פישוף, תמיר אלברט ושאר הנערים חברי הלהקה הכפיפו עצמם בפני מורה-דרך, וממילא הכירו בקיומה של דרך ובכך שישנה מורשת, משהו שיש לרשת ולהוריש ולשמור שלא ישורש. זו עמדה הפוכה מזו של שיף, שלועג למי שדורש להמשיך את פרויקט הלאומיות הישראלית באמצעות הגשת שיר בעברית לאולימפיאדת מוזיקה.

אין להלין על שיף. המגבעת של נושאי המגבעת, ששיף נאלץ לשאת, היא מתעתעת, חומקנית, נדרשים מאמץ והקרבה אדירים כדי להגדיר אותה ולתחם אותה ובעיקר להפוך אותה לכזו שבאמת מכסה את הראש ומגנה מהשמש ומהגשם ומביאה כבוד וסיפוק והכרה למי שחובש אותה.

"אחד הביטויים המעניינים לתחושת הביטוי הסתום, היה התקליט של 'נושאי המגבעת', שכל תו ותג בו אמר שבתנאים האלה, כאן, אי אפשר בעצם להגיד כלום. זה לדעתי פשר השורות חסרות הפשר שממלאות את התקליט. אני לא רואה דרך אחרת להבין תערובת כמו זאת: 'ציפורים מסתובבות, ציפורים מסתובבות, שמח פה ושמח שם, מחלקים לה קרם, בשלושים שניות היא מצילה את הרגליים שלה [...]" [...] כולם בליל של אסוציאציות ישראליות ואסוציאציות מקומוניות ששום דבר בהן לא יכול להתחבר לשום דבר".

את הדברים האלו כתב גדי טאוב בסוף המאה שעברה, במניפסט הרחב הראשון שלו נגד הישראליות. טאוב זיהה את הייאוש וחוסר התוחלת, והאשים (בין היתר) את פישוף בייצוג של "המרד השפוף", הבריחה מהפוליטי אל האישי. תחושת הריקנות והמיאוס מול פרויקט ציוני שהתוכן של סכנה קיומית התנדף ממנו והתחלף במוראות הכיבוש ומיליטריזם סתמי והדחקת האני והפנימיות האישית.

פישוף, לפי טאוב, "בחר ללכת בדרך הזאת עד סופה המר, מצא את עצמו מהגר מכאן. הוא ויתר על הישראליות שלו, שהיא אצל כל אדם נתח זהות במובן הכי פרטי של המילה" וגם ויתר על השפה העברית ובעצם על יכולתו להתבטא: "לכן לא מפתיע שפישוף עצמו בחר לעסוק במקום מושבו בריקוד, שהוא אומנות לא מילולית. את מה שהוא היה יכול לכתוב בעברית, מתוך מגע אינטימי עם הדקויות והגוונים של המקום שבו נולד וגדל, אי אפשר, כנראה, להעביר לשפה אחרת".

פישוף חזר מזמן לישראל, וטאוב בתורו נטש את הפרויקט הציוני, התמסר לזרם הניאו-פשיסטי והאנטי-לאומי ששוטף את העולם, ולצורך שלו בבגידת אינטלקטואלים חדשה ובנכסים מוניטיניים ויכולות הבעה שישטפו את החלל הזהותני שאחרי הגל הדמוקרטי העולמי האחרון, ברסס של שנאה, שקרים וקונספירציות.

כולנו מסתכלים כל העת אל החלל שבקרבנו. החלל שבתוכו אנו שרויים. כולנו. החלל שבינינו. החלל דורש התייחסות. פשר. ריפוי. מילוי. יש מי שממלאים את החלל בכוח וכסף, כמו מוזס. יש מי שמחפשים את הכבוד, כמו טאוב. יש מי שתרים אחרי משמעות, כמו פישוף. אבל מי, בתוך החיפוש האנושי הזה, גם מפגינים אחריות? מי מהמחפשים מכיר בקיומם של מחפשים אחרים ומחוייב לרווחתם?

כי הבעיה היא שהחלל עצמו לא מתקיים בחלל ריק. בכל אותה העת אנו גם ממשיכים לחיות, להתקיים, והחיים צריכים הזנה, סדר, ארגון, שמירה. והאופן בו אנו ממלאים את החלל קובע את הקונסטרוקציות שאנחנו ממציאים כדי לקיים את החיים: דתות, משטרים, אידיאולוגיות. מי ישמור לנו על המדינה? אנשי הכסף, הכוח והכבוד, מי שמחפשים אחר משמעות? מי נותר הומני במסע הזה?

השער של "7 לילות" עם הישישים מכוורת מרגיש כמו ד"ש אחרון ופרידה, רגע לפני שכבר אי אפשר יהיה לעשות כסף של ממש ממוזיקה אשכנזית. עילת ראיון השער נשארה כשהיתה, כמו תמיד ב"ידיעות": קידום מכירות. הפעם, לסדרת דוקו. שיישאר משהו לארכיאולוגים.

על שער מוסף "שישבת" של "ישראל היום", מוסף הבידור המתחרה, מרוחות דמויות "סברי מרנן", קומדיה עממית נלעגת שהמשיכה את מסורת סרטי הבורקס ו"תיפרד הערב מהמסך בקשת 12". הברית של קשת עם "ישראל היום" נגד מוזס היתה אקורד בחילופי האליטות בישראל: מונופול התקשורת הכתובה ("ידיעות אחרונות", ynet), אסר מלחמה על מונופול התקשורת המשודרת (קשת), שמצידו חבר ל"ישראל היום".

בנאום האנטישמי המפורסם של קיקרו הוא מזהיר מדתות המזרח, שגורמות לדחיקתה של דת האבות הרומאית שחינכה את הצעירים הפטריקים לחיות כאליטה משרתת, בסנאט ובפיקוד על הלגיונות. האליטה הציונית של משפחת מוזס ומשפחות ורטהיים וניר הפסיקו להיות אליטות משרתות, ובמלחמה שלהן על כסף, כוח וכבוד המליכו את האליטה החדשה, של איל קזינו אמריקאי ואשתו והכסף הגדול מעבר לים שיבנה את פורום קהלת וההפיכה המשטרית.

אחדות ואהבת ישראל

חג פורים נחגג בשני ימים שונים, עוקבים, עבור ערים שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון וכאלו שלא (אל תשאלו). השנה, בשל נסיבות לוח השנה העברי, מתאחדים הימים ובמאמר המערכת של "המבשר", בטאון אחד הפלגים החסידיים במפלגת יהדות התורה, רואים בכך "אחדות נדירה שיש בה כדי לרמוז לנו על הנדרש מאתנו לעת כזאת, כאשר תופי המלחמה והדי הקרבות עדיין לא שככו.
הרשעים יושבי תימן גם הם החלו לחרוש רעות ומאיימים לעשות ככל העולה על רוחם, היל"ת. זקוקים אנו לרחמים רבים, והאחדות ואהבת ישראל יכולה שתציל אותנו".

כמה עמודים אחר-כך, בעמודי הדעות, כותב גם שלמה דב הרשקוביץ על קדושת חג הפורים וחשיבות הרעיון הקדוש של מחיית עמלק: "מלחמה זו כבר אינה רק מול עם מסויים, זו נעשתה מלחמת נצח של הטוב עם הרע, עמלק נעשה לסמל של צד הטומאה וההשחתה הנצחית של הבריאה כולה, עמלק מייצג את השנאה והרציחה והחטא והעלם אור ה', מול עם ישראל המייצג את הקדושה, הרחמים היושר והטוב, ואור הופעת ה'".

בעל הטור החרדי כותב גם על ההתפרצות העכשווית של עמלק. לא, לא הטבח שערך החמאס, אלא מערכת המשפט שמעוניינת לכפות הפסקת ההשתמטות החרדית מגיוס:

"דורנו הוא ללא ספק הדור האחרון לגלות, כל הסימנים מצביעים על כך, ואחד מהם הוא המאמץ של ריכוז כל הכוחות של צד הטומאה להילחם בצד הקדושה, ויחד עם זה מתחילים להתגלות הבקיעים של השחיתות שאוחזת בו בכל רבדיו, בזמן האחרון המערכות המשפטיות עצמן מציגות לראווה את שחיתותן המכוערת, הרע משמיד את עצמו בכך שהוא מתגבר ומגלה את עוצמות הרוע והשחיתות שלו, עד לכליונו".

בעמוד הבא משתתף גם בעל הטור חיים זאב לוריא בפרויקט הגברת האחדות ואהבת ישראל: "עולם התורה בארץ הקודש שרוי כעת בצומת דרכים קשה מאוד. חברו יחד כוחות איתנים של מערכת משפט, תקשורת מגויסת, אופוזיציה הרסנית, לחרחר ריב ולעורר מדנים כנגד לומדי התורה הקדושה – הכל במטרה אחת ויחידה, לסלק את שלטון הימין מההגה.

"ייתכן שישנם גם ביניהם אידיאליסטים ששנאת תלמידי חכמים מובילה אותם, החדורים בשנאה נוראה כנגד לומדי התורה הקדושה – אך חלקים נרחבים מהם פועלים אך ורק מתוך אינטרסים פוליטיים צרים, בשעה שאין ספק כי ברגע שתיקלע לפניהם ההזדמנות, הם יסכימו לעשות הכל למען בני הישיבות ובלבד שיעלו חזרה לשלטון".

הסדרה "שבאבניקים" נפתחת בשנדליר ענק שהותקן ברשלנות, נופל מהתקרה וקוטל את ראש הישיבה רגע לפני שהוא מגלה מה הוא הסוד החינוכי שיאפשר את המשך חברת הלומדים במציאות מודרנית חילונית.

מסביב יהום הסער

"לפני כמה שבועות דיווחתי בעמודים הללו על 'נאום הנאמנות' שנשא בנימין נתניהו בפתח ישיבת הקבינט. נאום ששמט את לסתותיהם של רוב הנוכחים בחדר. זו הייתה הצהרת כוונות שהכילה גם איום משתמע מפורש. סוג של חרב מתהפכת, בעיקר מעל ראשי הקצינים ומשרתי הציבור שנכחו בישיבה. עכשיו הגענו לשלב הביצוע", כותב בן כספית בטורו ב"מעריב".

"מרץ 2025 הוא החודש שבו אנו עוברים משלב האיומים למימושם. משלב הדיבורים, לעשייתם. החרב לא מתהפכת, היא ננעצת. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית השבירה נמצאת תחת התקפה. המטרה: להפוך את ישראל לדמוקטטורה. דמוקרטיה למראית עין בלבד.

"ראש הממשלה הוא שממנה באופן בלעדי את שרי הממשלה, הוא שחולש על הרשות המבצעת, והוא שחולש גם על הרשות המחוקקת. מעתה ואילך, הוא ישלוט בעקיפין גם על הרשות השופטת. עצמאותה של מערכת המשפט הישראלית, שבה התפאר נתניהו לכל אורך שנותיו ועליה הגן בגופו, עומדת להסתיים. אנחנו ניצבים עכשיו על קו פרשת המים".

בשערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מקדישים כותרת לדברי נתניהו לפיו ראש השב"כ הקודם "סוחט אותי באיומים". העילה: נדב ארגמן התראיין לערוץ 12 והזהיר כי אם נתניהו יגרור אותנו ל"משבר חוקתי", כלומר יסרב במוצהר למלא את הוראות בית המשפט, הוא יגלה מה שהוא יודע. במשתמע, יחשוף את העבירות - פליליות? ביטחוניות? - של נתניהו ובני משפחתו.

ב"ישראל היום" הטון יותר מזדעזע, ב"ידיעות" פחות. ב"הארץ" אין כותרת על כך בשער וב"מעריב" מדגישים טור רפה-שכל נגד ראש השב"כ הנוכחי. כך או כך, איך שלא מסובבים זאת, נשאר הטעם הרע: ארגמן בעצם אומר לנו שהמשטרה החשאית שלנו יודעת כי נתניהו ומשפחתו עוברים על החוק, או אולי בוגדים במדינה, אבל מסתירה זאת בשם - בשם מה בדיוק?

ובכן, בשם "השחיתות היא השמן בגלגלי המכונה", בשם שיתופי הפעולה המושחתים שהפכו לרשת העצבית של המדינה, כמו קשרי ההון-שלטון-עיתון שהמוזסים הובילו במשך שנות דור ודור. והריקבון הזה, בדיוק כמו החלל הרעיוני ש"נושאי המגבעת" שרו עליו, הוא המקום אליו הרוע נדחק. לא עמלק, אלא אנשים אמיתיים, מגלומנים, פסיכופאטים, נרקיסיסטים, שיותר ויותר מנהיגים את העולם שלנו. הם מנצחים בזכות היכולת שלהם להצביע על הריקבון והחלל, ותלויים בקיומם על מנת להמשיך ולשגשג.

והאנשים שיצרו את הריקבון הזה או שאיפשרו אותו, משתפים פעולה. בלי שיתוף הפעולה שלהם, חילופי האליטות לא היו יכולים להתרחש. הכותרת בראש שער "הארץ": "הרצוג ניסה לשכנע את בהרב-מיארה לחתור להסדר עם נתניהו". "חשיפת 'הארץ'", נכתב מעל לכתבה של גידי וייץ, "הנשיא דחק ביועצת פעמיים להסכים לגישור, שהיה שם קץ להליך הפלילי נגד רה"מ. אחר כך גם קרא לה לאפשר לנאשם להעיד פחות".

לפני סגירת הגליונות הודיעו על הסכם בין הליכוד לבין מפלגתו של גדעון סער (שכחתי איך קוראים לה כעת), אחרון קוראי התיגר מתוך הליכוד על משיחתו של בנימין בן צילה למשיח בן דוד של מצודת זאב, ומגדולי המתדרכים של הפרשנים הפוליטיים בעשור-שניים האחרונים.

"אמש, הגיעה הזחילה שלו לליכוד, שבמהלכה הפר את כל הבטחותיו, לתחנתה הסופית. בהודעתו בחר לצטט דווקא את מנחם בגין, ולא, למשל, את מי שרלוונטיים יותר למצבו: עידית סילמן ועמיחי שיקלי", מעיר יוסי ורטר בסוף טורו. קדמון מקדישה לכך מקום נרחב יותר. כספית מתעלם.

אדיוטים שימושיים

"אני כותב את השורות האלו בדאגה רבה", כותב אראל סג"ל בטורו ב"ישראל היום", "האנטישמיות מתעוררת בארה"ב כמו מפלצת פרהיסטורית שהופשרה מקרחון עתיק. זו אזהרת אמת: אם במשך שנים העלייה היתה בעיקר בשמאל והשת"פ הירוק האדום - כעת, כמו וירוס שמוטציה שלו פגעה רק בריאה אחת, הריאה השנייה מזדהמת.

"ההתעוררות שמדאיגה אותי באמת היא בחלקים של הימין האמריקני. ואם לדייק, צעירים, לבנים, ליברטריאנים. נקרא להם לעת עתה 'הבדלנים'. הם רוצים שאמריקה תדאג רק לאמריקה. הם הקהל של ג'ו רוגן וטאקר קרלסון. ושם יש לנו בעיה".

סג"ל לא עושה את הצעד המתבקש ומצביע על לב המחנה, על האנטישמיות השורשית של טראמפ ובאנון ומאסק - שהפך מול עינינו לניאו-נאצי על מלא. הוא לא יכול. משום שתהיה בכך הודאה כי המפעל הרעיוני של הימין החדש, הפופוליסטי, האנטי-ליברלי, הוא מכשיר חלול שיכול להיות מופנה נגדנו באבחת אינטרס מתחלף או עווית דמנטית. משום שהוא חסר את האיזונים והבלמים, ואת המעצורים המוסריים, שהתמצקו לרגע לצייטגייסט העולמי אחרי הטבח המחריד של שתי מלחמות עולם והיווצרות היכולת האנושית להשמידו כליל.

סג"ל מעדיף להמשיך לשרת כאדיוט שימושי של המכונה שמספקת לו פרנסה.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתחנף סבר פלוצקר הנפוח ליובל שטייניץ המנופח עוד יותר, שהוציא ספר אוטוביוגרפי נוסף. הרי קצר המדף מלהכיל תהילתו. הקטע המעניין בטקסט הוא כשפלוצקר שואל את שטייניץ: "בשנות פעילותך הפוליטית היתה הליכוד מפלגת ימין-מרכז ליברלית. מאז היא הקצינה מאוד, בכל התחומים. האם יכול היום לתפוס בה מקום מרכזי איש עסקים משיחי, כל-יכול, מולטי-מיליארדר, כמו אילון מאסק בממשל טראמפ?".

הווה אומר, עבור פלוצקר, ה"קיצוניות" שאחזה במפלגת הימין הישראלי, "בכל התחומים", יכולה להוות מניעה מהצעד הליברלי של נטיעת איש עסקים מולטי-מיליארדר במרכזה. זה אינו מקרה ש"כל התחומים" שפלוצקר מזהה בהם קיצוניות, יהו אשר יהו, אינם כוללים את התחום הכלכלי. התחום שבו הוא לכאורה מתמחה ולו הקדיש את חייו.

אחרי הכל, פלוצקר עובד במכשיר אוליגרכי, כלי תקשורת שכל מהותו, מאז נקנה על ידי משפחת מוזס בשנות השלושים של המאה שעברה, הוא היות מקף עוצמתי בין ההון לשלטון. זה אינו מקרי גם שפלוצקר שואל את השאלה הזו את שטייניץ: השניים הרי הצטלבו במאבק שניהלו, בהובלת נתניהו ובשיתוף כמעט כל העיתונות הישראלית, למען מונופול הגז הישראלי, רווחי העתק של בעליו ושמירת המחיר הגבוה של אנרגיה עבור אזרחי ישראל.

עבור פלוצקר, מפלגת ימין-מרכז ליברלית, כמו עיתון ימין-מרכז ליברלי, הם קודם כל ולפני הכל ביתם של אנשי העסקים הגדולים, עמוד השדרה של הכלכלה, יצרני מקומות העבודה ומי שמטיסים עיתונאים ברחבי העולם, מציידים אותם במעטפות מזומנים לבזבוזים ושולחים להם הפתעות מקומיות לחדר במלון.

אגב, בעוד השאלה של פלוצקר מדגימה את השבי המחשבתי שלו במקורות התיחזוק שלו, התשובה של שטייניץ מדגימה את השבי המחשבתי שלו בתוך האגו של עצמו: "מבחינה כלכלית זה בלתי אפשרי. כשר האוצר פירקתי את הפירמידות העסקיות הריכוזיות דוגמת זו שאילון מאסק עומד בראשה ושולט בה בארה"ב".

מדובר כמובן בקשקוש, מאסק לא עומד בראש פירמידה עסקית ריכוזית וממילא לא שואב ממנה את כוחו. מאסק פשוט הבין לפני כולם את כללי המשחק, השתלט על כלי תקשורת מונופוליסטי ונטול רגולציה, רתם אותו לצרכיו הפוליטיים וניצל את הסרת הרגולציה מעל תרומות פוליטיות על מנת לשחד את הנשיא הנבחר בכ-400 מיליון דולר.

שטייניץ גם לא פירק את הפירמידות העסקיות הריכוזיות, כשם שלא עשה דבר שלא צווה לעשותו על-ידי נתניהו, פטרונו הפוליטי ומי שהוציא מהפריזר את חוק הריכוזיות בתגובה למחאה החברתית של 2011, אותה ראה כקריאת תיגר מצד מועדון ההון הישראלי של נוחי דנקנר ונוני מוזס. הפירמידה של שניהם התפוררה בגלל סיבה זו ואחרות, אף אחת מהן לא ממש קשורה להערת השוליים ששמה יובל שטייניץ.

מאסק מסמל את ההמשכיות ההיסטורית, של ההון הגדול, החורזת את דברי ההיסטוריה, האידיאולוגיות והמשטרים. הרי את האגדות על ה"דיפ סטייט" המציא "האיש" ("The Man") הממשי מאוד, ובניגוד לפרוטוקולים מדומיינים של זקני ציון מזכר פאוול היה ממשי מאוד.

בפופוליזם הסמכותני והדמוקרטיה הלא-ליברלית ניתן לזהות ללא כל קושי את האינטרסים הכלכליים של ההון הגדול, מהפיוז'ניזם הליברטריאני-אוונגליסטי, ועד לברית בין המולטי-מיליארדרים הטכנולוגיים לאידיאולוגיות ותנועות ניאו-נאציות. אבל לפעמים יש חריקות במכונה.

חריקה כזו קורית כעת, כשהתזזית הטראמפיסטית מפילה את השווקים, והד לה אפשר למצוא בשער "גלובס", העיתון הכלכלי של הימין הלא-ליברלי בישראל. מכון פרידברג לכלכלה, אחד מעשרות פרויקטים ברוח פורום קהלת - בעצמו שיעתוק של מכוני קאטו אמריקאים למיניהם - שולח נציג על מנת להתרות בפני נציגי האליטות החדשות: לפרויקט פירוק הדמוקרטיה הליברלית והמשטור המחודש של ההמונים אסור לפגוע בשורות הרווח התאגידיות.

"מלחמות הסחר של טראמפ מאיימות לקחת את הכלכלה העולמית אחורה", היא כותרת הכתבה של עידן ארץ, שמראיין את פרופ' דאגלס אירווין, מי שמוצג כ"הבכיר לשעבר בפד שייעץ לרייגן". ורייגן, בעגה הקוהליסטית, זה כמו להגיד "הבעל שם טוב" לחסיד (אגב "גלובס", שער המוסף השבועי, המציג השבוע את "רשימת הנשים המשפיעות", מציע שהעיתון החליט להיפטר סופית מהגרפיקאים שלו ולהטיל את המשימה על ילד שעובד עם עותק פירטי ישן של פוטושופ ומקלדת שמקש ה-shift הפסיק לעבוד בה).

אתנחתא קומית

"חשבנו שבאמת יביאו 90 אלף עובדים זרים, אבל ישראל מתנהגת כמו עולם שלישי", מספק רוני בריק, נשיא התאחדות הקבלנים, תיאוריה פוסט-קולוניאלית, יד ראשונה מקבלן, להילה ציאון ב"ממון".

המלחמה

ב"מעריב" מתפרסמת כפולת עמודים, ראיון עם האלוף במילואים גרשון הכהן, שמסביר כי אנחנו צריכים להתרגל לכך שמציאות חיינו תהיה מלחמה נצחית. בסוף ה"ראיון" (ליאור נוביק), כתוב בפונט קטנטן כי "הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם 'הביטחוניסטים'".

הימין הקיצוני שילם עבור שני עמודים ב"מעריב", אבל בחסות נתניהו קיבל את הממשלה ואת הכוח לעצב את הנרטיב הישראלי ברוב שאר העמודים האחרים.

כך אי אפשר למצוא בשערי העיתונים הישראלים זכר להתחייבות שנחתמה כדת וכדין על-ידי ראש הממשלה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לסיים את המלחמה בעזה ולהחזיר לישראל את כל אזרחיה שנחטפו על-ידי ארגון טרור רצחני.

לא שאין עדיין קשת של דעות בעיתונות הישראלית. הנה שער "ידיעות אחרונות" מוקדש לעוד תחקיר של רונן ברגמן על הפקרת החטופים וטרפוד העסקאות לשחרורם על-ידי רה"מ נתניהו וקואליציית הימין המתנחלי והחרדים שאליה התכנס לאחר הסתבכותו בפלילים. לשכת נתניהו מיהרה מיד להוציא הודעה לפיה מדובר ב"כתבת תעמולה שטנית". ככל שההכחשות של נתניהו הולכות ונהיות אלימות, הן הופכות לתו תקן של אמינות עבור המידע המוכחש.

מנגד, ב"ישראל היום" השער מוקדש ל"מתווה וויטקוף". "המתווה: שחרור בשתי פעימות". "שלב ב'" שהעסיק את כולנו היה כלא היה.

"לטמא את הארץ, זה מה שאנחנו עושים במצעד האיוולת של העסקאות האלה. חטיפה גוררת עסקה שגוררת עוד חטיפה שגוררת עסקה הרסנית עוד יותר ואין לדבר סוף", כותב עמנואל שילה, עורך "בשבע", בטור העורך של השבועון החרד"לי. באיזה עולם אין לדבר סוף? בעולם דתי, פונדמנטליסטי, של אנשים שהם לעולם לא רציונליים, מוטחים בכף הקלע של אמונות דתיות סותרות, שנאות ותאוות השמדה. עולמו של שילה.

"מצבה הביטחוני הרעוע של ישראל הוא תוצאה של עשורים שבהם דבקנו בשלווה בכל כוחנו והתחמקנו מלשאת במחיר המלחמה נגד הרוע", קובע שילה. בעולמו של שילה השלווה היא רפש. היא מתכון להתפקרות, לצמיחתה של יצירה, של מחשבה חופשית, של כל מה שמחריב ומהרס חברות דכאניות ולא רציונליות.

תן לעצמך לנוח

מאיר עוזיאל מתארח במוסף "הארץ" במדור "ענייני פנים", ומספר, במסגרת המוגבלת של המדור, על המכות שחטף מאביו, על האתיאיזם שלו, היעדר חוש כיוון, דעתו שהחלוקה העדתית בישראל היא "קשקוש" ו"טומאת הגלות" ומתפאר כי הוא כותב "שנון, אירוני ורב-משמעי" ונוזף ב"דור הצעירים" (עוזיאל בן 80) ש"אין לו די ביטחון בשפה כדי ללהטט את להטוטיהם ולהוסיף לקסם העברית".

בינתיים, ב"מעריב", שם קיבל מחדש לפני כמה שנים את טורו הוותיק, במסגרת מדיניות הבעלים החדש, אלי עזור, להוציא עיתון בעלות של פחות משני שקל, כותב עוזיאל שבכל העולם עשרות אלפי אנשים יושבים וחושבים איך להרוג את טראמפ והוא דואג לו; מקונן על כך שכבר לא מכירים את עיתון "דבר" ולכן אי אפשר להתחפש לשום-דבר ומצר שלא קנה תחפושת של צפרדע שראה פעם באינטרנט. עיקר הטור מוקדש לשיחה שערך עם צ'אט ג'יפיטי, בה ביקש ממנוע הבינה המלאכותית לכתוב עבורו טור לעיתון.

מחכים להורים

על שער המוסף הפוליטי של "ישראל היום" הפנייה ראשית לטור של ברנאר אנרי לוי על זלנסקי. הצרפתי מתפעם מהגבורה האוקראינית אבל הדבר המהמם הוא שטור כזה כבר אינו מובן מאליו בשער של כלי תקשורת של הימין החדש.

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא אחת הנקודות בהן מתגלה רעילותו של החומר שמזריקה המכונה הלא-ליברלית לחלל שנפער בדמוקרטיה הליברלית. באותו מוסף, בטור הפותח, אמנון לורד מנסה להציג זאת כהתנגשות רעיונית, בין הפחד מהאיזמים הטוטליטאריים הוותיקים, של הקומוניזם והפשיזם, לפחד מהפונדמנטליזם המוסלמי והאיום הכלכלי ממזרח.

"כדי להתכונן באופן יסודי לעימות הבא שלה, ארה"ב רוצה לכבות את התבערות באוקראינה ובמזרח התיכון - גם במחיר של 'מכירת אוקראינה'", כותב מי שבמשך שנים הטיף נגד האיום הרוסי בעוצמה ולהט של פוליטרוק בצוללת גרעינית.

ככל שהשקר המנסים לטייח גדול יותר, כך צריך עוצמה ולהט גדולים יותר. והאמת היא שטראמפ ומאסק ונתניהו ודומיהם לא "מוכרים" את אוקראינה אלא מעריצים את פוטין, מזדהים עימו ומעוניינים לשכפל את הישגיו במערב, בלבוש דמוקרטי. דמוקרטיה א-ליברלית, עם תקשורת בסגנון ערוץ 14, שופטים שלנו, שוטרים שלנו, משטרה חשאית שלנו.

בישראל, נקודת חולשה של הפופוליזם הסמכותני מתגלה בסוגיית החטופים. מנגנון התעמולה הפופוליסטי בנוי על קיטוב, שיסוי והסתה, השתלטות על הימין והוצאה מחוץ למחנה של כל מתנגדיו. אבל מה לעשות כשארגון טרור רצחני חוטף מאות אזרחים ומחזיק אותם כבני ערובה, ושחרורם יביא לסיום המלחמה ולרגע הכרעה בו יתגלו גבולות הכוח של מכונת הרעל?

משפחות החטופים הצליחו לגייס את מרים אדלסון לסולידריות ישראלית, ועוד קודם לכן אובססיית השליטה המטורפת של בנימין ושרה הרחיקה אותה מפרויקט הפופוליזם הישראלי. כך התקבע ב"ישראל היום" שיווי משקל חדש: עיתונות, חדשות ופרשנות לצד תעמולה ושקרים. אלא שאי אפשר לאזן ערך בערך שלילי.

הבלבול הרעיוני מודגש בשער מוסף "הארץ", בכתבה של הילו גלזר על נפתלי בנט: "בצמרת ההיי-טק תומכים בו, פעילי מחאה הפכו לפעילים שלו, ואפילו יו"ר סניף מרצ בתל-אביב עבר לשורותיו. לא סתם בנט מוביל בסקרים. עמדותיו הניציות נשכחו. נראה שמבחינת המחנה הליברלי, הוא ראש הממשלה הבא".

"ישראל היום" כבר לא ביביתון, כלומר מכונת תעמולה מגוייסת. אבל הוא עדיין לא עיתון. המחנה הליברלי התעורר, הרגיש כי הוא מחנה והחל ללכת, אולם הוא עדיין מחפש מי שיוביל אותו. וברקע חיינו, הפרויקט הפופוליסטי, האנטי-ליברלי, הפונדמנטליסטי, מתמודד עם הרגעים בהם השקר שבבסיסו מתנגש באמת הפשוטה של החיים עצמם. בפרימת הסולידריות, ברודנות הרוסית, בהפקרת החטופים הנמקים במנהרות. בפירוק המנגנונים הביורוקרטיים והשוויוניים שמאפשרים את הקפיטליזם. בילד הבוכה.

הילד בוכה כי הוא ילד, והוא צריך מבוגר אחראי שיגיד: אני לא מאמין באמת בכל הסיפור הזה, אני מאמין בילד ובכך שישגשג ויפרח וישמח. הילד בוכה כי הפקרנו את ההגה לילדים. טראמפ, כוכב ריאליטי, פושט רגל סדרתי, עבריין מין, הוא מנהיג העולם החופשי. אדם ללא מעצורים ועכבות המונהג אך ורק בידי אגו חשוף ועירום. הילד הגמור, הנצחי. לצידו אדם עשיר כמו אלף קיסרים, מסומם כקיפוד טבול בגיגית ל.ס.ד. שניהם צפים בחלל נטול כל מעצורים לסיפוק כל תאווה וגחמה. לא לחינם הם נוהגים להצטלם כעת, כשהם מתחילים להיתקל בקירות המציאות כמו צניחת הבורסה למשל, עם הילד הקטן של מאסק.

"בעיני נתניהו, התאריך העיקרי על סדר היום נוגע לחזית הפוליטית הפנימית. עליו להגיע בשלום לסוף החודש הנוכחי, עם תקציב מדינה חדש ובלי שהקואליציה שלו תתמוטט. אחר כך, אלוהים גדול: תמיד אפשר לקוות שיימצאו שיטה או תירוץ חדשים למריחת זמן ולהארכת המלחמה, במטרה להשאיר את הממשלה בחיים", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

כותרת הטור, שהיא הכותרת הראשית של "הארץ", היא: "ארה"ב לוחצת לשחרר כמה חטופים, ולדחות את המכשולים להמשך". כאן אנחנו נמצאים. בדחייה. מחכים למשיח. הילדים ימשיכו לבכות, להוריהם שיחזרו מהשבי, להורים שלא יחזרו מבין המתים, להורים שיתאפסו על עצמם ויחזרו להיות מבוגרים אחראים.