האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ופארק המיחזור חירייה חברו להפקת סדרת רשת חדשה – "זה סביבה: פסולת". הסדרה עוסקת באחד מהנושאים הסביבתיים הבעייתיים ביותר בישראל – הזבל שלנו.
זו סדרה קצבית ובגובה העיניים, שנותנת תמונה בסיסית ומאורגנת בנוגע לפתרונות השונים לטיפול בפסולת וקורצת לקהלים רחבים. אבל עם כל הרצון הטוב, מדובר בלא פחות מגרינווש, שמציג רק חלק מהמציאות ובאופן מגמתי ואפילו מייפה אותה.
הפער בין הרצוי למצוי במקרה זה זועק לשמיים, כי בזמן שבחירייה מדברים על פתרונות "נקיים", הפסולת של תושבי גוש דן מובלת כדי שתזהם רחוק משם.
הסדרה מונה חמישה פרקים קצרים של כשתיים-שלוש דקות, המתחקים אחר השלבים השונים של פירמידת ניהול הפסולת: הטמנה, השבת אנרגיה, מיחזור, שימוש חוזר והפחתה במקור, ומשום מה לא בסדר הזה.
זה המקום לציין שלכל אחד מהפתרונות יש יתרונות וחסרונות: סביבתיים, כלכליים וחברתיים, ואין פתרון אחד מושלם - אפילו אם מפחיתים במקור עדיין נשארים עם פסולת. כמו כן, צריכים להתאים את הפתרונות לאוכלוסיה, למרחב ולתנאים המקומיים. לכן צריך לשלב בין הפתרונות השונים. עם זאת ברור כי ככל שעולים בשלבים בפירמידה, הפתרון סביבתי יותר, ובסופו של דבר אם לוקחים בחשבון השפעות עקיפות על בריאות האדם והסביבה, גם חברתי וכלכלי יותר.
הדבר הראשון שקופץ לעין הוא שהסדרה מצוחצחת מדי. קשה להאמין ששאריות הפסולת שנפרסות על השולחן להדגמה, אכן חולצו מתוך משאית אשפה אמיתית או מערימת הפסולת בחירייה. לכן יש חשיבות לדבר מההתחלה על הפרדה במקור. הפסולת הרטובה, כלומר שאריות האוכל, המהווה כ-40% ממשקל הפסולת שלנו, כמעט ומוסתרת או לכל היותר "מפריעה" לטפל בפסולת היבשה.
אבל מה שחמור יותר, הוא שלא מדברים על הזיהום שנפלט מהתהליכים השונים של הטיפול בפסולת ועל השפעתו על הבריאות ועל הסביבה. אפילו כשטורחים כבר להזכיר גזי פליטה או תשטיפים (המיץ של הזבל), רחמנא ליצלן, מרגיעים מיד שהם נאספים ומסוננים. וזה, אם לומר בעדינות, לא תמיד נכון.
בפרק על הטמנה, שהיא לכל הדעות הפתרון הגרוע ביותר לטיפול בפסולת, ד"ר ריבה ולדמן, מנהלת ההסברה של חירייה, ואלון יששכר, מיוצרי הסדרה, מדברים על האובדן האדיר של חומרי הגלם המוטמנים ועל בזבוז קרקע יקרה. זה כמובן נכון וחשוב, אבל מה עם זיהום האוויר, מפגעי הריח והשריפות במטמנות? ומה עם ההשפעות האקולוגיות הנרחבות, על בעלי החיים, על הנוף ועוד?
ד"ר ולדמן מתארת איך תא ההטמנה מטופל ומפוקח, ואיך הוא נאטם כדי שהתשטיפים לא יזהמו את הקרקע ואת מי התהום. היא גם מזכירה, בחטף, את הגזים, וביניהם גזי חממה, שנוצרים במטמנה, אבל מיד מספרת שהם נאספים. יששכר מצידו מזכיר לה שאפילו מכסים ומשקמים את השטח בסוף התהליך, אך מיד מסייג ואומר שמדובר בפתרון לא רצוי - כדי שלא יצטייר לנו שכל העסק רומנטי ואידיאלי.
כל זה טוב ויפה, אבל שניהם לא מזכירים במילה וחצי מילה את הפירוק של הפסולת הרטובה, שכאמור מרכיבה חלק גדול מהפסולת המוטמנת, ואת מזהמי האוויר הרבים שנפלטים, ובין היתר חומרים מסרטנים וחשודים כמסרטנים.
הכמות השנתית של חומרים אורגניים נדיפים ורעילים שנפלטים ממטמנה גדולה, גבוהה מזו שנפלטת מתחנות כוח - בלי ארובה ובלי אמצעי הגנה סביבתיים משמעותיים. ובעניין התשטיפים, גם אם הם לא מחלחלים בשל יריעות הפלסטיק בתחתית תא ההטמנה, הם נאספים לבריכת תשטיפים שפולטת מזהמים רבים וביניהם גם מזהמי ריח כמו אמוניה ומימן גופרי.
גם המתאן, גז חממה אגרסיבי שנפלט מפירוק אנארובי של הפסולת הרטובה, לא ממש נאסף. לפי מרשם הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה (המפל"ס), המטמנות הן המקור ל-95% מהמתאן שנפלט בישראל, ומדובר בכ-10% מכלל פליטות גזי החממה במדינה.
בפרק על השבת אנרגיה על ידי שריפה של פסולת, ד"ר ולדמן מצליחה לשכנע את יששכר בקלות שמדובר בפתרון הכי טוב: היא מספרת על סולקנים ואמצעי טיפול אחרים בארובה, כמו באירופה, וההרגשה היא שמדובר בכלל בבית מרקחת. על מה שוב לא מדובר? על המזהמים הרבים שכן נפלטים בקצה הארובה ועל הצורך לעמוד בתקנים מחמירים ובפיקוח ואכיפה משמעותיים. לא מדובר גם על האפשרות להפקת אנרגיה מהפסולת הרטובה בתהליך עיכול אנארובי שמייצר ביוגז, שהוא בעיקר מתאן, שנאסף ונשרף להפקת חשמל.
דווקא בפרק על מיחזור, שמחייב אותנו להפריד פסולת במקור לפחים שונים (אנחנו לא ממחזרים!) קובעים שלא מדובר בפתרון האולטימטיבי, ובפרק על שימוש חוזר והפחתה במקור, מרחיקים את האחריות מאיתנו, יצרני הפסולת, ומנצלים את ההזדמנות ליחסי ציבור לחירייה. אם אנחנו רוצים לשנות תפיסות, היינו צריכים להתחיל בפרקים הללו ולשזור את העקרונות הללו לכל אורך הדרך.
בין כל אלו גם חסר גילוי נאות. פארק המיחזור חירייה שמארח את הסדרה ועל הדרך מציג את מרכז החינוך היפה והקפה הסביבתי שבמקום, לא מספר לצופים מה באמת קורה לפסולת של תושבי גוש דן ושל מדינת ישראל כולה. איך אפשר לדבר על פסולת בלי להזכיר את הפיל הגדול שבחדר, את העובדה שמדינת ישראל מפגרת שנים אחורה בתחום ניהול הפסולת וכולנו משלמים את המחיר.
המציאות שלנו רחוקה שנות אור מהתיאורים היפים בסדרה. אנחנו עדיין מטמינים כ-80% מהפסולת, כפי שמצוין בסדרה, אבל חשוב להוסיף ולומר שזה הרבה יותר מהמקובל במרבית המדינות המפותחות שאנחנו נושאים אליהן את עינינו. ואל תתבלבלו מהתמונות הירוקות ומהאמירות על שיקום מטמנות, כי חוץ מהר הזבל בחירייה שהפך לפארק אריאל שרון, לא ממש משקמים כאן מטמנות.
תושבי גוש דן ממשיכים לייצר פסולת, והרבה. הפסולת הרטובה של תושבי גוש דן, שמופרדת בחירייה, נשלחה שנים רבות לאתר משואה שבבקעת הירדן לייצור דשן מסוג קומפוסט, בתהליך שגרם למפגעי ריח וזיהום קשים באזור כולו. רק שהדשן הזה היה לא איכותי ולבסוף בכלל הוטמן באתר טובלן הסמוך, מבלי לשלם היטל הטמנה. חלק מהפסולת נשלחה להטמנה באתרים רחוקים מהמרכז. אגב, כ-70% מהפסולת שמוטמנת בישראל מוטמנת בנגב – רחוק מהעין ורחוק מהלב של יושבי חירייה.
מהפסולת היבשה, הקלורית (הפלסטיק, הנייר והקרטון, שאריות הבדים ועוד), מפיקים בחירייה מוצק שמשמש כחומר בעירה, כלומר דלק מפסולת (RDF). אולם בשונה מהמתקנים להשבת אנרגיה במרכזי הערים באירופה עליהם ד"ר ולדמן מספרת, שגם מצטלמים יפה בתמונות הרקע, ה-RDF מחירייה נשרף בכבשנים של מפעל המלט נשר רמלה, כתחליף לדלק פוסילי, וכיוון שלא מדובר במתקן להשבת אנרגיה מפסולת כהגדרתו - התקנים שם וכך גם הפליטות שונים לגמרי מאלו הנהוגים במתקנים באירופה.
ניהול פסולת הוא תהליך מורכב ומאתגר שמדינת ישראל כושלת בו כבר שנים. יש סל של פתרונות שהמדינה צריכה ליישם וגם לכל אחת ואחד מאיתנו יש אחריות ברמה האישית וברמה הציבורית. הסדרה "זה סביבה: פסולת" משאירה את הצופה עם פערים גדולים בידע ועם תסכול, אבל בעיקר, היא לא מניעה אותו לפעולה.
האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה היא גוף מקצועי שפועל "לטיפוח הקהילה המדעית ולשיפור מדיניות הסביבה בישראל באמצעות קידום מעמד השיח המדעי, הנגשתו והטמעתו בקרב מעצבי דעת הקהל וקובעי המדיניות". חשוב מאוד למצוא את הערוצים להגיע לקהל הרחב ולתפוס את תשומת ליבו, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון המדע והסביבה.
גילוי נאות: פרופ' עדי וולפסון מלווה בהתנדבות מלאה את עיריית באר שבע בתהליך שנעשה עם המדינה להקמת מתקן להשבת אנרגיה מפסולת ראשון בישראל בנאות חובב. הוא גם מלווה בהתנדבות תושבים מאזור ראשון לציון בתהליכים סביבתיים מול המתקן למיון פסולת ועיכול אנארובי המוקם בסמוך לשפד"ן ואת תושבי רמלה והסביבה בהיבטים סביבתיים הקשורים לפעילות נשר רמלה.