בטור ארוך ומפורט שהתפרסם ב"מקור ראשון" מלין העיתונאי ישי שנרב על היעדר מדיניות, אחריות ושקיפות במשק החשמל בישראל, שמובילה לתשלום גבוהה שמושת על כל אחת ואחד מאיתנו בחשבון החשמל. שנרב צודק! רשות החשמל ומשרד האנרגיה מקדמים מאחורי גבנו ומעל לראשנו חוזים במיליארדים ושנים קדימה, שלרוב מיטיבים עם הספקים ולא עם הלקוחות, כלומר איתנו. 

עם זאת, הטור האישי של שנרב, שעוסק באנרגיות סולארית וירוקות, מציג רק חלק קטן מהתמונה. למעשה הצד האפל של משק החשמל בישראל הוא דווקא בשימוש בדלקים מאובנים ובפרט בגז טבעי, ששנרב מעלה על נס.

את הטענה המרכזית של שנרב אפשר לסכם בפסקה קצרה. אנחנו משלמים כ-10% מחשבון החשמל בגין עלויות עודפות בייצור חשמל באנרגיות מתחדשות, שמהוות רק כ-14% מתמהיל הדלקים כיום. שנרב גם מציין שאלו רק עליות עודפות ישירות, כיוון שעלויות עודפות עקיפות נוספות מגולגלות אלינו בחשבון המים וברכישה של מוצרים תעשייתיים ושירותים שונים. כל זאת כיוון שהמדינה התחייבה בעבר לקנות חשמל סולארי בעלות קבועה וגבוהה למשך שנים קדימה. כך, למרות שמחירי האנרגיה הסולארית רק הולכים ויורדים - שוב אנחנו משלמים והיזמים מרוויחים.

אלא שבמקום לתקוף את אוזלת היד של הממשלה שמתנהלת בחוסר אחריות, הטור ממוסגר כמתקפה על האנרגיה הירוקה ש"עולה לנו מיליארדים – ואף אחד לא מדבר על זה". "המחירים שהציבור הישראלי משלם בעבור אנרגיה סולארית מוסתרים במחשכים", מלינה הכותרת. כאילו הבעיה היא באנרגיה הסולארית, ולא בממשלה. כך, במקום ביקורת דרושה על הרשויות והמשרדים הממשלתיים, אנחנו מקבלים מתקפה פופוליסטית על אנרגיות מתחדשות.

אבל מה שגרוע עוד יותר, הוא שגם הטור של שנרב, שמתלונן על הסתרת נתונים והתנהלות במחשכים, מסתיר מהקוראים את האמת המלאה: השימוש בדלקים מאובנים משית עלינו עלויות ישירות ועקיפות גבוהות פי כמה מהשימוש באנרגיה סולארית. הן גם נסתרות הרבה יותר, חלקן אפילו לא מופיעות בחשבון החשמל. 

נתחיל בעובדה שלמרות החלטות ממשלה שונות, עדיין כ-15% מהחשמל בישראל מיוצר על ידי פחם, יותר מהחלק המיוצר על ידי אנרגיה סולארית. העלויות הישירות של השימוש בפחם גבוהות יותר מאלו הישירות והעודפות מהשימוש באנרגיה סולארית והתנודתיות במחיר הפחם גבוהה מאוד. לדוגמא, בשנים 2023-2022 חלה עלייה גבוהה במחיר החשמל בישראל בעיקר בשל עליית מחיר הפחם בעולם בזמן מלחמת רוסיה-אוקראינה. 

אולם עיקר החשמל בישראל (כ-70%) מיוצר היום באמצעות גז טבעי, ועל אף שיש לנו מאגרי גז טבעי משלנו, אנחנו משלמים על הגז מחיר גבוה. יתרה מכך, המחיר הגבוה מקובע לשנים קדימה, בדיוק כמו זה של האנרגיות המתחדשות. הסיבה, כמו במקרה של אנרגיה מתחדשת, היא על מנת לייצר ודאות במשק, השקעות של חברות הגז בחיפוש ופיתוח השדות. 

נתחיל בכמה מספרים, הרבה יותר גבוהים מאלו ששנרב מציג בנוגע לאנרגיות מתחדשות. ראשית, כמו במקרה של אנרגיה סולארית, חברת החשמל והחברות הפרטיות רוכשות גז טבעי בחוזים לשנים קדימה, והעלויות גבוהות מאוד למרות ירידה במחירי הגז בעולם ולמרות שאנחנו מייצאים גז מאותם המאגרים בעלות נמוכה יותר למצרים ולירדן - ופה מדובר על מיליארדים רבים. 

לדוגמה, חברת החשמל לישראל חתמה ב-2012 על הסכם לרכישת גז טבעי ממאגר תמר למשך 15 שנה, בעלויות של כ-20 מיליארד דולרים עם מחירי שיא של כ-6.4 דולרים ליחידת חום. מאוחר יותר, ב-2022, המחיר עודכן ל-4.5 דולרים ליחידת חום, ואפילו רטרואקטיבית מ-2020, אך משום שהוא הוצמד לאינפלציה בארה"ב ההפחתה בפועל הייתה נמוכה יותר. כמו כן, חברת החשמל התחייבה על קניית גז נוסף, כי אין מתנות חינם. 

המחירים העקיפים על השימוש בגז טבעי גבוהים עוד יותר. מדינת ישראל השקיעה כ-3 מיליארד שקל בהשקעות חד פעמיות על כוח מגן להגנה על אסדות הגז, ועוד 400 מיליון שקל בתקצוב שנתי של הכוח, וזה עוד "בקטנה". דרך אגב, למרות כל זאת, אסדת תמר הושבתה עם תחילת מלחמת חרבות ברזל - שרפנו יותר פחם וסולר ולכן שילמנו יותר על הדלקים. שילמנו גם מאות מיליוני שקלים על הנחת צינורות גז יבשתיים לייצוא גז לירדן ולמצרים (ולהזכירכם - במחיר זול יותר מהמחיר למשק המקומי), דרך חברת נתג"ז הממשלתית - שאנחנו מממנים במיסים שלנו.

אבל הכסף הגדול הוא בהסכם התמלוגים המפורסם של ועדות ששינסקי, שמטרתו היתה לדאוג לכך שנקבל יותר כסף על הגז הטבעי שלנו, משאב טבע ציבורי, שהחברות מפיקות, מוכרות לשוק המקומי ומייצאות. על פי החוק, החברות משלמות מס רווחי יתר רק אחרי שהחזירו את ההשקעות על חיפוש הגז ופיתוח מאגרי הגז בתוספת 50%. מדובר על מיליארדים של דולרים שאנחנו מממנים מכספנו, בזמן שהחברות מרוויחות מיליארדים. 

לדוגמה, כ-3.5 מיליארד דולר ששילמנו על הקמת אסדת לוויתן בלבד. דרך אגב, בשנת 2024 ירדו ההכנסות ממס רווחי היתר על הגז בכ-50%, מ-2 מיליארד שקל ב-2023 לכמיליארד שקל ב-2024, כיוון שסבסדנו את תשתית היצוא החדשה מתמר. 

ויש עוד עלות עקיפה אחת שקופה ויקרה מאוד, העלות החיצונית השלילית, זו שמושתת על המיסים במימון שירותי בריאות ועל המשק באובדן פריון העבודה בשל פליטות מזהמים וגזי חממה בגין שימוש בדלקים מאובנים. על פי דו"ח מרשם הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה לשנת 2023, העלות החיצונית השלילית מפליטות מזהמים וגזי חממה מתחנות הכוח הפחמיות והגזיות הגדולות במדינה, עומדת על כ-8.5 מיליארד שקלים בשנה!

לסיכומו של דבר, שנרב צודק שמדינת ישראל עשתה טעויות גדולות בתחילת הדרך מול יזמי האנרגיה הסולארית בישראל, ואנחנו סוחבים את הסבסוד הזה על גבנו עד היום. אבל העלות של קוט"ש סולארי עם אגירה בשדות או בגגות גדולים, נמוכה היום פי כמה מהעלות של קוט"ש המיוצר באמצעות גז טבעי. 

בשורה התחתונה, ככל שנתקין יותר מתקנים סולאריים ובעיקר מתקנים גדולים, העלות הישירה והעקיפה לקוט"ש ממוצע תרד ואיתה גם העלות הישירה והעקיפה על הגז הטבעי שנוכל לא לרכוש. 

ועוד לא דיברנו על העלות החיובית והתועלות הרבות של אנרגיה סולארית, כגון ביזור האנרגיה והחסינות הגדולה יותר להשפעתם של מתקפות טרור ומלחמות, או על היעדים הלאומיים הנמוכים. אבל זה כבר נושא לטור אחר.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספרים "צריך לקיים" ו"המשבר הגדול"