המלחמה הנצחית
"ישראל הפציצה את נמל התעופה צנעא שבחודידה בזמן נאום ה'ניצחון' של המנהיג החו'תי", נכתב בכותרת הראשית של ה"ג'רוסלם פוסט". "מסוגלים לעוד הרבה יותר", נכתב בין מרכאות בכותרת הראשית של "ישראל היום", לצד תמונות טייסי חיל-האוויר, בגבם למצלמה.
"ההשכמות התכופות שמהן סבלו השבוע תושבי מרכז הארץ בשל שיגור הטילים מתימן, העמידו באור מגוחך משהו את ניסיונות הממשלה להתרברב בניצחון מוחלט, הנמצא כביכול על סף השגה", פותח עמוס הראל את טורו על שער "הארץ".
"אין ספק שישראל רשמה סדרת הישגים אסטרטגיים מרשימים, בכל החזיתות, אחרי ההלם הנורא של ה-7 באוקטובר, אבל הירי של החותים, שברוב המקרים יורט על ידי מערכת החץ, סיפק תזכורת שהפרשה כולה רחוקה מסיום. ישראל מוצאת עצמה בתוך מלחמת התשה חדשה, שהפעם מנוהלת מתימן, ובעקיפין כנראה מאיראן".
החמאס, ממשיך הראל, "אינו שומט את אחיזתו מרוב אוכלוסיית הרצועה. סירובה של הממשלה לעסוק בהסדר היום שאחרי בעזה, רק מחזק את שליטתו. איש מודיעין בפיקוד הדרום הודה השבוע, בכנס רב-משתתפים, שקצב ההתאוששות של הזרוע הצבאית גבוה. במחנות האוהלים באזור המואסי, בדרום הרצועה, עוברים נערים פלסטינים בני 16–18 הכשרות מזורזות בירי, הפעלת רקטות אר-פי-ג'י ומטעני חבלה, ונשלחים לקרב מול צה"ל, בעיקר מדרום לפרוזדור נצרים".
בטורו שבפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום" כותב אמנון לורד עוד טור תעמולה בשירות נתניהו וטראמפ. הטור נפתח בלעג לאויבי ישראל האמיתיים (ביקום הביביסטי): מתנגדי הממשלה, שלא מבינים ש"לחץ צבאי מחזיר חטופים". אבל מה שמעניין להבחין הוא כיצד לורד מודה, בין השורות, כי סיסמת "הניצחון המוחלט" של תעמולת נתניהו היא שקר.
חמאס עדיין שולט ברצועה, באוכלוסייה וב-40% מהסיוע ההומניטרי, כותב לורד. ולא ניתן למגרו: "המטרה של חמאס היא לשרוד. צה"ל ממשיך לפגוע ולצמצם את יכולותיו של חמאס, והמפקדים מרגישים את זה, 'אבל זה לא יהיה אפס', אומרים בצה"ל". כשאחד התועמלנים הראשיים של הלשכה מעביר מסר כזה, יש טעם לשים לב לחידוד הנרטיב. "הכוחות כבר מודעים באיזשהו מקום לכך שהם עלולים לעזוב את השטח", משחיל לורד. כשזה יקרה, צריך יהיה להתמודד עם השקריות של מתקפת התעמולה הקודמת. מישהו צריך להכין את השטח.
נתניהו משקיע משאבים עצומים בהכנת השטח בשדה התעמולה הפנימית, אבל האם יש מי שמכין את השטח במציאות הממשית? מי שעסוק במשהו אחר חוץ מכיבוי שריפות מתמשך, במה שהתקשורת העניקה לו את שם הקוד "היום שאחרי", אבל האמת היא שהוא היום הזה, ולמעשה הוא יום האתמול והשלשום וכל הימים מאז עלה נתניהו שוב לשלטון והזיז את הכפתור הלאומי ל"ניהול הסכסוך"?
מיד אחרי טור התעמולה השבועי של לורד מתפרסם טורו של יואב לימור: "טועים מי שחושבים שהאירוע נגמר", הוא כותב על המבצע של הרשות הפלסטינית נגד תאי הטרור בג'נין, "הוא בקושי התחיל. השטח הפלסטיני מבעבע".
מתחת לכותרת הראשית החוגגת של ה"ג'רוסלם פוסט", הלועגת למנהיג מיליציה תימני, מודפסות תמונותיהם של שני חיילי צה"ל, הנופלים האחרונים עד כה ברצועה. "המחיר הכואב: שני קציני צה"ל נפלו ברצועת עזה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", מתחת לתמונת שני טייסי חיל האוויר שהפציצו בתימן. "שני קצינים נהרגו ברצועת עזה, צה"ל בודק אם אחד מהם נפגע מירי דו-צדדי", נכתב על שער "הארץ".
התמונה הראשית על שער "הארץ" היא של פלסטיני מתבונן בתינוק זעיר על מיטת פלסטיק, ספק רפואית, בחדר עירום. לתמונה לא מוצמד כיתוב אולם מתחת לה ישנן הפניות לעמוד 9: "תינוקות קפאו למוות ברצועה. תחקיר ניו יורק טיימס: צה"ל התנקש באנשי חמאס אף שידע כי מאות אזרחים ייפגעו".
הרבה אחרי שנתניהו ורעייתו ימותו בשיבה טובה, אנחנו, כולנו, יחד עם תועמלני נתניהו הארסיים שימשיכו לחיות בינינו, נצטרך להתמודד עם עשרות אלפי הקברים משני עברי הגדר. עם החיילים שנפלו לשווא, רק כדי למלט משפחת דגנרטים מהכלא. עם התינוקות שריסקנו בשביל לספק שיח נקמה מפלצתי שטיפחו כאן אוסף של חולי נפש, עברייני מין, אופורטוניסטים חסרי עכבות ואחוזי דיבוק משיחי.
הבחילה הקולקטיבית שתתעורר כאן לבסוף תטביע בנחלים של קיא ודמעות את זיכרון השנים האלו. זו תהיה מורשת נתניהו.
כלכלת נתניהו
"הח'ותים נותרו האיום העיקרי על מרכז הארץ, במאמץ אפסי מבחינתם. מספיק שיגור של טיל יחיד, אחת ליומיים בממוצע [...] ישראל, לעומת זאת, נדרשת למאמץ עצום כדי להגיב - תקיפת מטוסי קרב במרחק 1,800 קילומטרים, המחייבת תכנון והשקעת משאבים מרובים". כותב הראל ב"הארץ".
ב-1953 נשא דווייט אייזנהאואר, גנרל לשעבר שנבחר שלושה חודשים לפני כן לנשיא ארה"ב, את נאום "הסיכוי לשלום": "כל אקדח שמיוצר, כל ספינת מלחמה שמושקת, כל רקטה שנורית, הם, בסופו של עניין, גניבה ממי שרעבים ולא מאכילים אותם, ממי שקר להם ואין מי שיספק להם בגדים. עולם במלחמה אינו מבזבז רק כסף. הוא מבזבז את זיעת פועליו, את הגאונות של מדעניו, את התקוות של ילדיו.
"העלות של מפציץ כבד מודרני אחד היא זו: בתי ספר מודרניים ב-30 ערים. שתי תחנות כוח חשמליות, שכל אחת מהן משרתת עיר של 60,000 תושבים. שני בתי חולים משובחים ומאובזרים. כחמישים מיילים של ריצוף בטון. אנחנו משלמים על לוחם בודד עלות טון וחצי של חיטה. אנחנו משלמים על משחתת יחידה עלות בתים חדשים שיכלו לאכלס יותר מ-8,000 איש. [...] זו אינה דרך חיים, בשום מובן. מתחת לענן המלחמה המאיימת, זו האנושות התלויה מצלב ברזל".
"ישראלים רבים עוד לא מפנימים עד כמה השנה החדשה משמעותית לחור שהם יגלו בכיס הפרטי שלהם", כותב דרור מרמור ב"גלובס", "בקרוב מאוד, ההוצאות של כולנו יגדלו, הרבה מעבר לעליית המע"מ באחוז והקפיצה בארנונה, בחשמל, במים ועוד. במקביל, ההכנסות שלנו יקטנו - הקפאת מדרגות מס הכנסה, נקודות זיכוי, העלאת דמי ביטוח לאומי, צמצום דמי הבראה ועוד. בממוצע, מדובר על אלפי שקלים פחות בשורת ההכנסות השנתיות, ועל אלפי שקלים יותר בצד ההוצאות".
על גבי זה, מזכיר מרמור, ישנו הקיצוץ בתקציב הציבורי, שבשל השיקולים הקואליציוניים של ממשלת נתניהו, ימוקד גם הוא בשירותים הציבוריים, "מה שאומר שנקבל הרבה פחות מהמדינה – גם בשירותים שהתרגלנו שהמיסים הכבדים שלנו משלמים".
"השורד הגדול השני של 2024 הוא בצלאל סמוטריץ'", כותב סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", "אף שקהיליית הכלכלנים והפרשנים הכלכליים תייגה אותו עד לאחרונה כשר האוצר הגרוע בתולדות ישראל וכמי שמכר לצרכיו הפוליטיים והאידיאולוגיים את עתיד המדינה, גם הוא יכול לחכך את ידיו בסיפוק.
"[...] למרות הפניית מיליארדים לשימור הקואליציה והזרמת כסף תקציבי רב להתנחלויות (בכובע השני שלו כשר במשרד הביטחון), הביקורת התקשורתית הזועפת על סמוטריץ' התמתנה והחלה לדעוך. במהלך פוליטי מתוחכם הוא חתם על הסכמים עם הסתדרות העובדים ועם ארגוני מעסיקים ובכך ניטרל את ההתנגדות לגזירות התקציב של הגורמים החזקים במשק.
"יש הסבורים שגזירות אלו, ומכת ההתייקרויות שתתפרץ בקרוב, יגרמו סוף כל סוף למחאה ציבורית המונית; להם אזכיר כיצד מפלגת שלטון הליכוד בראשות יצחק שמיר קיבלה בבחירות לכנסת ביולי 1984 לא פחות מ-41 מנדטים, 32% מהקולות הכשרים, אף שבאותה השנה עלו המחירים ב-445%. מקום ראשון בהיפר-אינפלציה בעולם. גזירות סמוטריץ', ברובן מוצדקות בשל עלויות המלחמה הכבדות, יעברו ברחוב הישראלי בשקט מופתי".
"לפי נתוני ה-OECD, ישראל צריכה להשקיע תקציבי עתק כדי לצמצם את פערי הגודש בנתיבי התחבורה בהשוואה לשאר מדינות הארגון", כותב גד ליאור במוסף "ממון", "באחד המחקרים נטען לאחרונה שישראל מפגרת 30 שנה אחרי התפתחות התחבורה ברוב המדינות המתקדמות בעולם, ושנסיעה ממוצעת כאן אורכת זמן רב בגלל עומסים שנוצרו בשל פיתוח איטי של התחבורה הציבורית ופיגור בפיתוח תשתיות התחבורה".
תשתיות התחבורה המפגרות והפקקים המתארכים, המכפילים את זמן הנסיעה של הישראלים, גורמים נזק של "בין 40 ל-70 מיליארד שקל בשנה לתוצר במשק", כותב ליאור. "מי שסבור שהמצב ישתפר טועה, לדאבוננו, בגדול. ההשקעה בדרכי התחבורה בישראל, מתוך תקציב המדינה, היא בשנים האחרונות מהנמוכות במדינות המפותחות". למעט תקופה של כשנתיים וחצי (לא רצופות) שבהן כיהנו במשרד התחבורה בצלאל סמוטריץ' ומרב מיכאלי, המשרד נשלט ב-15 השנים האחרונות על-ידי הליכוד, עשור שנים של ישראל כ"ץ ושנתיים של מירי רגב.
במדור בדיקת העובדות של "גלובס" בודקים את הטענה של חבר כנסת מהאופוזיציה כי נתוני הקטל בדרכים הם החמורים ביותר ב-20 השנים האחרונות. במדור מבקשים לדייק: נכון שמבחינה אבסולוטית מספר ההרוגים הוא הגדול ביותר, אם משווים אותו לגידול בנסועה, הרי שזו השנה הקטלנית ביותר רק מאז 2017. כפיים!
נתניהו השקרן
במוסף "מעריב" מראיינת שרי מקובר-בליקוב את פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהוביל בתקופת רבין את המגעים להסכם מול שלטון אסד האב. במהלך השיחה מתייחס רבינוביץ' כבדרך אגב לשקר שנתניהו מרבה לספר, גם לאחרונה, לפיו מעולם לא הציע לוותר על רמת-הגולן כחלק מהסכם שלום עם הסורים.
"יש לדעתך סיכוי שההיסטוריה תחזור על עצמה הפעם בניסיון להתניע את שיחות השלום מול המורדים?", שואלת המראיינת ורבינוביץ' עונה: "השאלה אם מדינת ישראל בכלל רוצה בזה. אף אחד, בוודאי לא אל-ג'ולאני שאפילו שמו הוא הגולן, יעשה שלום עם ישראל בלי לדרוש את רמת הגולן בתמורה. ממשלת ישראל רוצה לעשות שלום כזה? רק השבוע נתניהו דיבר נגד ירידה מהגולן במסיבת העיתונאים שלו. הוא רק שכח שנתן לרון לאודר שייצג אותו במשא ומתן עם חאפז אל-אסד ב־98' אור ירוק לסגת מהגולן תמורת שלום".
ההכחשה של נתניהו את הסכמתו לנסיגה מהגולן מזכירה את הכחשתו כי ביצע עסקת שוחד עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. עסקה עליה הוא ומוזס עומדים כעת לדין.
בשני המקרים ישנן ראיות לכך שנתניהו אכן ביצע את הדברים: במקרה של המשא ומתן עם סוריה ישנן עדויות של גורמים בכירים שהיו מעורבים בו, ובמקרה של מוזס ישנן כבר ממש הקלטות של שיחות השוחד עצמן. ההכחשה של נתניהו את הטענות בדבר העסקה עם אסד היא לכן תקיפה יותר מאשר ההכחשה את עסקת השוחד עם מוזס.
ובכל זאת, כשדוחקים את נתניהו (או דובריו) אל הקיר, גם ההכחשה בעניין העסקה עם אסד מתכנסת לאותו הסבר שהוא נותן לעסקה עם מוזס: בשני המקרים הוא לא התכוון למה שאמר. הוא היתל בשותפיו לשיח, שיקר ורימה, על מנת להשיג את מטרותיו.
מעבר לעיסוק המשפטי או ההיסטורי בשאלת אמינות הטיעון של נתניהו, מעניין להתבונן בו בפני עצמו. נתניהו משתמש בשקר כמגן. הוא מניף את השקר בגאון על מנת שיסוכך עליו מפני האשמות כי הפר את אמון הציבור באופן פלילי או את אמון קהל בוחריו באופן אידיאולוגי.
לקו ההגנה הזה של נתניהו ישנה משמעות פילוסופית: מדובר בגישה דה-קונסטרוקטיבית, המשתמשת בתעתוע על מנת לפרק כל אמירה פוזיטיבית על המציאות. כזו המציגה עולם שאין בו טקסט אבל גם לא סאב-טקסט, מאחר שזה מתרקם במקומות שאין לנו גישה אליהם, במוחו של השחקן הראשי שיכול תמיד לפרש אותו כרצונו.
אולם לפני כל זה, לתירוץ העקבי של נתניהו יש חשיבות משום שהוא חושף אמת ארצית ופשוטה: נתניהו, בעצם מהותו, במובן הבסיסי ביותר, הוא שקרן.
העתיד כבר כאן
"טלי גוטליב זומנה לחקירה והודיעה כי לא תתייצב אליה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". גוטליב דרושה לחקירה בשל "חשד שחשפה את זהותו של איש שב"כ".
המתקפה על האמת
"בהרב-מיארה הורתה לחקור את שרה נתניהו בחשד לשיבוש הליכים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ההודעה נמסרה בעקבות תחקיר 'עובדה' שחשף כי רעיית ראש הממשלה דרשה לפעול נגד עדת התביעה הדס קליין".
"בתחקיר הוצגו התכתבויות שמהן עלה כי נתניהו ביקשה מראשת הלשכה לשעבר של ראש הממשלה, חני בליוויס, לפעול נגד הדס קליין - עדת תביעה מרכזית במשפטו של בעלה", כותבים יהושע בריינר ויעל פרידסון.
הזכרנו קודם את לורד. מדובר בכותב שכבר שנים ארוכות מנפק טקסטים מבולבלים, רדופים, לעיתים חסרי פשר ממש. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הוא הפך לאחד התועמלנים המסורים והבכירים של התעמולה הביביסטית, ומי שזוכה גם כיום למעמד הפרשן הפוליטי הבכיר של "ישראל היום", גם אחרי שהעיתון הפסיק להיות מסור כל-כולו למשפחת נתניהו.
תרמה לכך אולי גם העובדה שאי-אז, לפני שנים עוד יותר ארוכות, היה לורד "שמאלני". כמדומני, מבקר קולנוע. עבור הביביסטים, "שמאלני" היא גם הקללה הגסה ביותר וגם התואר המעורר את רגשי הנחיתות הגדולים ביותר. ומכאן: "שמאלני לשעבר" הוא חיה מוגנת בג'ונגל הביביזם. קרנף עם דבשת שמקבל שריון בתור לנשק את רגלו של המנהיג.
מדובר במעמד שצריך לתחזק, ורמות הטרלול חייבות לעלות בהתאם. קרנף עם דבשת חייב לרמוס כל ערך, לדברר כל שקר, להתיישר עם המסרים המופרעים ביותר. הדבר הבסיסי ביותר שמפריע לנתניהו ונאמניו הוא אחד: האמת. בעולם מהונדס אפשר להתמודד עם הכל, רק האמת מרימה תמיד את ראשה המכוער ומפריעה. הנתינים של האמת הן העובדות, והנשאים שלהן, למרות השחיתות, הרשלנות והטפשות, הם עיתונאים. לכן המשימה הראשונה במעלה של התועמלנים היא להכפיש ולנאץ את העיתונאים.
הנה תמצית התעמולה הביביסטית בפסקה אחת: "מה חושבים ראשי חמאס כשהם שומעים ורואים 'כל חצי שעה גידוף, כל שעה קללה, כל שעתיים תחקיר'?", כותב לורד, "הכל בדליי שופכין, ככל שידיהם של ספי עובדיה, מיכאל שמש, אילנה דיין, גיא רולניק ו... ברקוביץ' כאן? שכחתי מישהו? יש עוד ערימה של רובוטים דיגיטליים מהאקו־צ'יימבר של 'המפלגה', המפלגה שבראשה הפאראגון אהוד ברק ומדענית הגרעין שקמה ברסלר".
אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
לורד יודע שלברק ולברסלר אפס השפעה על הפרסומים של העיתונאים (וברקוביץ') שאת שמותיהם הוא מזכיר. הוא יודע שהפרסומים האחרונים שלהם, בגינם זכו לאזכור שמותיהם, נשענים על עובדות: בנימין נתניהו הפעיל בלשכתו מערך תעמולה שהשתמש בחומרים מסווגים באופן מסולף תוך שהוא מסכן את ביטחון המדינה. שרה נתניהו הפעילה בלשכתה מערך תעמולה שטירגט פרקליטים, עדים ומפגינים על מנת להפחיד, להטריד ולאיים.
לורד, כמו כל תועמלן מימי החרטומים ועד למשרד לתעמולה ולהשכלת העם, כלל לא מתייצב לעימות עם העובדות. במקום, הוא מכפיש את מי שמביא אותן לציבור. הם "מופעלים", הם משרתים את האויב. הם בובות על חוט של חמאס. התקשורת הישראלית, הוא "שואל" כלאחר יד, היא חלק מ"תיבת התהודה הדיגיטלית" שבנה ברק אובמה(!). הוא גם משחיל "דיפ-סטייט" ועוצר רגע לפני הבונים החופשיים ואנשי הלטאה.
וכמובן, לבסוף, העיתונות הישראלית עובדת בכלל למען איראן, לשימור "ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון". בחסות חופש הביטוי, תחת ההגנה שמעניקים לו הערכים הדמוקרטיים, לורד משקר ומטנף, משחית את קוראיו בסיפורי בדיות הזויים ומטורפים. כמה שפל האדם הזה.
לורד כמובן לא לבד. קחו למשל את קלמן ליבסקינד. ליבסקינד החל את דרכו כעיתונאי חוקר. הוא פירסם, ללא משוא פנים, עובדות. אבל ביקום הביביסטי, שבלע על כרעיו את הימין הישראלי, אין ביקוש לסחורה הזו. לכן, ליבסקינד הפך לתועמלן. גם השבוע הטור שלו הוא כתב פלסתר נגד מתנגדי נתניהו, כשהרטוריקה מגוייסת להתמודדות עם כאב הראש החדש: החשיפה ב"עובדה" ששרה נתניהו הטרידה עדים ותובעים במשפט הפלילי של בעלה בקמפיין מאורגן. על פניו, פלילי כמו אנס שנתפס עם המכנסיים מופשלים.
ליבסקינד ניהל מאבקים תקשורתיים, מוצדקים, על הרבה הרבה פחות מזה. את גלנט ואת אבינר הוא טילטל על החכה, בצדק גמור, בגלל עניינים שלא מתקרבים לרמת החומרה של מה שנחשף ב"עובדה". אבל ליבסקינד החדש לא מתרגש מהעניין הזה של העובדות. הוא משלם לו מס שפתיים: שרה נתניהו "יוצאת רע" מהתחקיר, אבל המפגינים נגדה גרועים הרבה יותר משום שאיימו להפסיק את ההתנדבות שלהם במילואים ומשום שחסמו את איילון.
למעשה, כך ממש נפתח הטור: ליבסקינד מתאר כיצד כשצפה בתחקיר של "עובדה" הרגיש "לא נוח", ומיד אחר כך כותב: "אבל שימו את כל זה בצד". אתם מבינים? תאספו את כל השחיתות והעבריינות של משפחת נתניהו לערימה, תרגישו לא נוח ואז - שימו את זה בצד ויאללה - להכפיש.
בחזרה ללורד: מיד בהמשך הטור הוא מדגים תרגיל אחר מהמדריך לתועמלן: צעד קדימה וצעד לאחור. שקר מטורף ואז חצי הכחשה חפוזה. על פני פסקה ארוכה הוא קובע כי רצח ששת החטופים על-ידי שומריהם החמאסניקים אירע משום שבתקשורת דיווחו על האופן בו השתחרר החטוף פרחאן קאדי עת שוביו נמלטו. שומריהם של השישה הבינו לכן שאם ינהגו כך ייחשבו כבוגדים ולכן רצחו אותם.
האמת הפשוטה, העובדתית, היא כי החטופים נרצחו בשל הפעילות הצבאית שהתקיימה בסמוך. ההסבר שמציע לורד אינו הגיוני בשום צורה - השומרים החמאסניקים לא היו צריכים לקרוא ב"ישראל היום" ששומרים של חטוף אחר נמלטו בשביל לנחש שעבור מפקדיהם יהיה מדובר במעשה בגידה - ולכן מיד בסופו הוא מוסיף: "זו אפשרות, בכל אופן".
ינון מגל שיכלל את השיטה הזו לשלמות: הוא כותב שקרים גמורים, דיבתיים, פוגעניים, מסיתים, ומוסיף "בדיקה". אולי בקרוב לורד יוסיף בתחתית הטור שלו את הדיסקליימר של "הפטריוטים": "מדובר בתכנים סאטיריים".
במגזר
"החות'ים נותרו חזית האיום העיקרית על מרכז הארץ, במאמץ אפסי מבחינתם", כותב אליעזר שולמן ב"המבשר", "די בשיגור טיל יחיד אחת ליומיים בממוצע, כדי להישאר בתודעה כאחרונים שנושאים בנטל המאבק נגד ישראל. לעומת זאת, כדי להגיב, ישראל נדרשת למאמץ עצום – תקיפת מטוסי קרב במרחק של 1,800 קילומטרים, המחייבת תכנון והשקעת משאבים רבים".
אם הפסקה הזו נראית לכם מוכרת, זה משום שקראתם אותה לפני רגע. היא לקוחה מהטור של הראל ב"הארץ". העובדה שהכותב בעיתון החרדי העתיק את עבודתו של עיתונאי היא ודאי מקוממת, אבל המעמד כולו מקומם: עומד כלי תקשורת ומטיף להשתמטות של ציבור שלם משירות צבאי, ומעל אותם דפים מפרסם פרשנויות צבאיות מלומדות ומעניק עצות מהיציע. בושה.
יחסי ציבור
ב"גלובס" מזכירים פרשה נשכחת בכתבה על אסמא אל-אסד, אשתו של הרודן הסורי המודח בשאר אל-אסד: "בשנת ,2011 כאשר פרץ 'האביב הסורי', מגזין ווג פרסם כתבת פרופיל על הגברת הראשונה של סוריה שכותרתה 'ורד במדבר'.
בזמן שבעלה הרג יותר מ-5,000 אזרחים - ביניהם מאות ילדים - נכתב על הגברת הראשונה במגזין האופנתי, 'אסמא אל-אסד מרשימה צעירה ושיקית. הסגנון שלה אינו הבלינג המסנוור של אופנה עילית ותכשיטים שמשדרים כוח במזרח התיכון, אלא דווקא היעדר מכוון של קישוטים'.
"פרסום הכתבה עורר במהרה זעם וביקורת. בהתחלה ווג הגן על פרסום הכתבה, אך שבועות בודדים לאחר מכן נמחק כל זכר לקיומה והעורכת באק התפטרה. באוגוסט של אותה השנה דווח כי חברת הלובי האמריקאית, בראון לויד ג'יימס, קיבלה 5,000 דולר בחודש ממשפחת אל-אסד כדי לקדם את הכתבה בווג".