ההפיכה המשטרית

"בג"ץ הורה ללוין להביא את בחירת הנשיא העליון להצבעה עד ה-16 בינואר", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "לוין, שמנע הצבעה בוועדה גם אתמול, שוקל לקדם שוב את שינוי הרכבה. עמית: ההתערבות בעבודתנו חסרת תקדים", נכתב בכותרת המשנה, לכתבה של חן מענית.

האיבה למערכת המשפט והחוק היא החוט המקשר בין חלקי הקואליציה: נתניהו מעוניין בשוט להניף מעליה על מנת להיפטר מההרשעה שנראית בלתי נמנעת כתוצאה מהררי הראיות והעדויות במשפט הפלילי נגדו. החרדים רוצים שיאפשרו להם למסד אחת ולתמיד את "חברת הלומדים": תקציבי עתק ציבוריים ופטור מחובת גיוס לצבא. המתנחלים רוצים למסד אחת ולתמיד את המפעל הלא חוקי של ההתנחלויות. הבן-גבירים הם חבורה עבריינית שרוצים לעשות מה שב**ין שלהם. ולוין, ובכן, אף אחד לא יודע באמת מה הוא רוצה. הוא פשוט שונא את מערכת המשפט, וזהו. אולי לכן הוא נבחר על-ידי נתניהו להוביל את ההפיכה המשטרית.

לוין, הנקמה של נתניהו במערכת שהעזה להתנהג אליו כאל אחד האדם הנתפס עובר עבירות ולהעמיד אותו לדין, מחזיק בגרונה את הוועדה לבחירת שופטים. אחרי הכישלון בבליץ החקיקה בעקבות ההתקוממות האזרחית בשנה שעברה, זו נקודת התורפה דרכה הוא מעוניין לממש את השליטה בבית-המשפט העליון, אבן הראשה של מערכת המשפט לצד מוסד היועץ המשפטי לממשלה.

העליון פועל כבר תקופה ארוכה ללא ראש, ולוין ממאן לאפשר את מינויו מאחר שהוא רוצה לבחור אותו בעצמו. מה שווה בית המשפט אם אנחנו לא שולטים בו? לכן, הוא פשוט מצפצף על החוק ולא מאפשר את ההצבעה בוועדה. אתמול הוא הטריל את הוועדה עם ח"כ שמחה רוטמן ופרופ' טליה איינהורן שהוקפצו כ"מומחים לדיון בנוהג הסיניוריטי", ו"הודיע כי בישיבה הבאה תדון הוועדה בהסתייגויות מהמועמדים לנשיאות העליון. כלומר שוב לא תהיה הצבעה לבחירת הנשיא", כותב מענית.

מענית מצטט את לוין, כלומר "מקורות בסביבת לוין", שאומר כי עד ה-16 בינואר הוא מתכוון פשוט לשנות את החוק כך שישלוט בוועדה לבחירת שופטים. עם זאת, "משפטנים בכירים" אמרו למענית כי בג"ץ יפסול שינוי חקיקה כזה. במקביל, לוין פשוט ממוטט את מערכת המשפט, בפועל ממש. המערכת, שעובדת בתת-תקינה מזעזעת, מתאפיינת בסחבת בלתי נסבלת ומשפטים אורכים שנים ארוכות. לוין, שר המשפטים, מחריף את הבעיה.

"ביד אחת מונע השר מינוי שופטים חדשים, ובידו השנייה פועל למחיקת התקנים הבלתי-מאויישים. המסר שעולה מכך הוא ברור: אם לא ייבחרו השופטים שבהם השר מעוניין - תקני השיפוט יימחקו", מצטט מענית את ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון (והנשיא המיועד) יצחק עמית.

סיכום הדברים: נציג הרשות המבצעת מעוניין לשלוט גם ברשות השופטת, ואם לא יתנו לו - ישתק ויהרוס אותה. המציאות המבהילה הזו, שעד לפני שנתיים אף אחד לא דמיין שתתרחש כאן, אצלנו, מנורמלת על-ידי התקשורת הקהה שלנו. למעשה, חוץ מב"הארץ", היא לא מגיעה אפילו לכותרת הראשית באף עיתון.

"ידיעות אחרונות", שהיסטורית הוביל את המערכה של הקואליציה להחלשת מערכת המשפט (ולוין היה אחד הסוסים באורווה שלו), הוא היום יחסית מגויס למאבק נגד ריסוקה. מילת המפתח היא "יחסית". איך אפשר להיות מגויס "יחסית" למלחמה קיומית? אי-אפשר.

כך, על השער יש הפנייה לטור של טובה צימוקי שלשונה הוא "המטרה: להרוס את בית המשפט", אולם כותרת השער החדשותית העוסקת בנושא היא "מלחמת המשפט העליון", התחכמות לא ברורה שלא אומרת את מה שצריך להגיד. גם כותרת המשנה מציגה את המציאות כאילו מדובר בויכוח בין שני צדדים וכך גם המיסגור הויזואלי: לוין מחייך מצד אחד ועמית חורק שיניים מהצד השני. בשבוע הבא: אונס בעד ונגד.

גם על שער "ישראל היום", כותרת בתחתית עמוד השער עם דמויותיהם של לוין ועמית (הפעם שניהם נראים חפויי פנים): "נקודת רתיחה". כותרת של עיתון ספורט, משל הצעדים המוצהרים של הממשלה לריסוק עצמאות מערכת המשפט מתרחשים באיזו מדינה רחוקה, וכתבנו מדווח עליה בעניין, תחזרו בסוף ונגיד לכם כמה כמה. ב"מעריב", כדי למצוא על השער את ההפנייה לדיווח על הפשיזם הישראלי הדוהר (עמוד 6), תצטרכו זכוכית מגדלת. המסגור המתייפיף מעדות "בעד ונגד" בוטה עוד יותר: "סערה משפטית: השר לוין נגד בג"ץ - ולהפך".

נתניהו

"ככל שנתניהו חושף את אופיו בעדותו, הוא מאבד את אמינותו", נכתב בכותרת לכתבה של יעל פרידסון, כתבת "הארץ" המסקרת את משפט נתניהו.

"לאורך חמש השנים האחרונות נוצרה אינטימיות מסוימת בין יושבי אולם המשפט, השופטים, עורכי הדין וגם העיתונאים. שעות של דיונים והפסקות בחלל אחד מובילים להיכרות מעמיקה", כותבת פרידסון, "[...] אך נתניהו לא היה שותף לאינטימיות הזאת. הוא בחר שלא להופיע לדיונים בבית המשפט. אם מחוסר זמן בהיותו ראש ממשלה — מה שקשה לומר על השנה וחצי שהוא היה ראש האופוזיציה — ואם מרצון להרחיק את עצמו מההליך הפלילי.

"התוצאה היא שהשופטים הכירו את נתניהו רק מחומרי החקירה ומסיפורי העדים. השבוע הושלמה התמונה, והם החלו להכיר מקרוב את ראש הממשלה. פנים אל פנים, להסתכל לו בלבן של העיניים, מרחק של שניים-שלושה מטרים, באותו החדר, חמש שעות ביום.

"[...] עד כמה עדותו של ראש הממשלה תואמת את הדמות שנבנתה בעיני השופטים? הם לא היו אמורים להיות מופתעים השבוע. קטעים רבים מעדותו של נתניהו הדהדו תיאורים של עדים רבים, ולעיתים הדמות שהם פגשו על דוכן העדים היתה מוקצנת עוד יותר מבסיפורים. בסופו של דבר יקום וייפול המשפט על האמינות של הדמות הזאת. [...] בכמה מהמקרים נתניהו סותר גם את עצמו. מההתרשמות הקצרה מעדותו עד כה נראה שהוא במלכוד: ככל שהוא יותר נתניהו, ככל שהוא מרחיק את עצמו מבעלי ההון וטובות ההנאה, כך הוא מאבד את אמינותו ומחזק את האישומים נגדו".

הכתבה כולה, מומלצת לקריאה.

"בנימין נתניהו השלים השבוע את תהליך הטראמפיזציה שלו", כותב יואב קרני במוסף G של "גלובס", "מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר 99 יום הניבה את מלוא הרפרטואר הטראמפי, שאפשר להעמיד על שני מוטיבים עיקריים: אני, אני ואני; הם, הם והם.

"בכל תולדות הפוליטיקה של הארצות הדמוקרטיות ספק אם נשמעו עוד שני מנהיגים, המרבים יותר מהם להשתמש בגוף ראשון, ולייחס כל הצלחה, אמיתית או מדומה, לעצמם. לשווא תחפשו את כמויות ה'אני' האלה בנאומי צ'רצ'יל, או רוזוולט, גם כאשר היו המצביאים העליונים של צבאותיהם, גם כאשר הנהיגו את המין האנושי במאבק על חרותו, גם כאשר 'אני' היה מוצדק מכל בחינה שהיא.

"הבה ניזכר בנאום שנשא צ'רצ'יל, מושא הערצתו של מר נתניהו, ב-8 במאי ,1945
באוזני המוני בריטים, שנאספו סמוך למרפסת של בניין ממשלה בלונדון, כדי לציין את הניצחון על גרמניה הנאצית. צ'רצ'יל אמר להם, 'זה ניצחונכם... הכול, גברים ונשים, עשו כמיטב יכולתם'. זה ניצחונכם. האיש שנשא על כתפיו הצרות את מטען
ההיסטוריה לא הזכיר את עצמו אפילו פעם אחת, ולא תבע אשראי אפילו ביום שבו כל הבריטים, ממש כולם, היו מוכנים להעניק לו אותו".

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כותב ברנע על תפיסת העולם התקשורתית של נתניהו: "עולם התקשורת נחלק למי שבעדו ומי שנגדו. מי שבעדו בימין ומי שבעדו בשמאל. תפטר את מי שנגדי; תעסיק את מי שבעדי. במקום לקיים יחסי עבודה עם עיתונאים הוא מדבר עם בעלים. משם, כך הוא חושב, תבוא הישועה. מכיוון שהוא לא מצליח לפטר עיתונאים, הוא מבקש למכור ולקנות, לסגור ולפתוח גופי תקשורת שיחניפו לו. 'גיוון' הוא קורא לזה. ערוץ 14 הוא הדוגמה. ברדוגו הוא המופת.

"בכל המגעים שהיו לי ולעמיתים שלי עם נתניהו הוא לא התלונן על שמאלנות: הוא התלונן רק על כתבות שהופיעו עליו או על אשתו ובנו. הכל מתחיל ונגמר בהם. לא אני עקום, הוא אומר בעצם, הרצפה עקומה. אני אפנה למיליארדר באמריקה או בגיאורגיה. הוא יביא לי רצפה חדשה. האובססיה שלו לתקשורת הביאה אותו אל ספסל הנאשמים. אובססיה היא נטיית לב מצערת. כדאי שיתייעץ עם פסיכולוגית".

מעריב משרת גם את נתניהו וגם את גדעון סער, מידידי המערכת לצד אביגדור ליברמן. נתניהו מקבל כותרת שער שנראית כאילו הוא כתב אותה ("הגנה אזורית: סנגוריו של ראש הממשלה מאמינים כי הצלחה בהפרכת החשדות בתיק 4000 תקרין גם על יתר הפרשות: 'מרוצים מאוד מימי העדות הראשונים"") ואילו סער מקבל שער במוסף (על רמת החדווה במערכת מפרסום הראיון אפשר ללמוד מכמות המאמץ היצירתי שהושקעה בכותרת: "מסביב יהום הסער").

"השחמטאי בסיעת הימין הממלכתי הוא אומנם היו"ר זאב אלקין, אבל דווקא סער מלהטט על הלוח במשחק מורכב של אסטרטגיה וגמישות פוליטית", מתפייטת המראיינת, שרי מקובר-בליקוב. שני האסטרטגים הדגולים, אלקין וסער, זחלו בחזרה לחיקו הדוקרני של נתניהו, מי שתיארו עד לא מזמן כעריץ מסוכן לישראל. מה זה אומר? שלהם, כמו לנתניהו, אין אפילו צל של חוט-שדרה ערכי, אבל בעיקר שנתניהו מנצח את כולם בזירה הפוליטית כי הם משחקים שחמט והוא משחק דמקה.

לא רק נתניהו וסער, אפילו קרעי מקבל ליטוף מאלי עזור, מו"ל קבוצת התקשורת ש"מעריב" הוא אחד מנכסיה: "בשידור ישיר: לשינויים שמציע קרעי בעולם התקשורת דווקא יש היגיון", נכתב באחת ההפניות על השער. מיטיבי לכת ומתעניינים באסדרת תקשורת, יזכרו את הירי בנגמ"ש בין קרעי לבין יעקב ברדוגו, על רקע החוק לחיסול הרדיו האיזורי, שעזור שולט בחלק ניכר ממנו. בתמצית: בעוד ברדוגו התגייס לטובת האינטרסים של הבעלים של תחנות רדיו איזורי שמעסיקים אותו, קרעי נעמד לצד האינטרסים של אלי עזור, ששואף להפוך את התחנות שלו לארציות.

כמו נתניהו, כמו מוזס, גם עזור משחק דמקה.

מלחמה

"בישראל אוזלת הסובלנות לתקיפות החותי'ים. נערכים לתקוף באיראן", נכתב בכותרת הגג לכותרת הראשית של "ישראל היום". רגע, מה? תוקפים את מתקני הגרעין באיראן? מי שימצמץ, יפספס. ב"יתד נאמן" זו הכותרת הראשית: "היערכות לאפשרות תקיפת מתקני הגרעין האיראני". עורך הבטאון החרדי טוען כי "אחרי נפילת צבא אסאד, ישראל מתכוננת ליעד הבא".

ב"הארץ" אין בשער שום זכר למהלך דרמטי כזה. הכותרת הביטחונית המעט מטופשת שעל השער, "בארה"ב מזהים שינוי אסטרטגי באזור: איראן בירידה, ישראל בעלייה" (כאילו, דא?), מובילה לטור של עמוס הראל. הוא כותב כי הצלחת ריסוק מערך ההגנה האווירית של איראן חשף את "טהראן ואתרי הגרעין" להתקפות, וכי "הצלחת התקיפות הישראליות באיראן, הרס רוב היכולות של חיזבאללה וצבא סוריה - מגבירים את תחושת הביטחון של ישראל ביכולתה לבצע מהלכים נרחבים יותר".

לכן, "הדיון בתקיפת אתרי הגרעין כבר אינו נחשב עניין תאורטי בלבד, ואינו מוגבל לנתניהו ולחסידיו המושבעים. ועדיין, אישים שמילאו תפקידים בכירים בממשלים רפובליקאיים ודמוקרטיים, בהם כאלה ששירתו בממשל טראמפ, מעריכים שנטיית הלב של הנשיא הנבחר תהיה להשגת הסכם גרעין חדש, לא לתקיפות צבאיות באיראן".

האם ישראל בדרך להרפתקה הגדולה מכולן? מי שיחפש תשובות בעיתוני השבת, יעלה חרס בידו.

בינתיים, מפציצים בסוריה. "מכאן לבשורה הטובה, טובה מאוד", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "ישראל תרמה לדרמה הזאת [של נפילת משטר אסד], במבצע ששמו 'חץ הבשן', פרק צבאי מזהיר. לאחר מחדל 7 באוקטובר אסור לקשור כתרים למערכת הצבאית בלי לצרף להם הערת אזהרה. בכל זאת, מה שמגיע מגיע.

"ב-6 בדצמבר, יום שישי, מגיע אלוף בסיוק [ראש אגף המבצעים במטכ"ל] ללשכתו. הוא צופה בחדשות האחרונות מדמשק ומזהה הזדמנות: סוריה נמצאת בשטח ההפקר בין שלטון לשלטון. אינטררגנום: הקודמים נטשו; החדשים בדרך; הצבא מתפרק. זה הזמן להשמיד את הכלים, את האמל"ח, את היכולות שסוריה צברה לאורך השנים. לתקוף, לתקוף, לתקוף".

"בתוך יומיים הותקפו מאות רבות של מטרות. במטכ"ל מעריכים שהושמדו יותר מ–70% מהיכולות הצבאיות של סוריה", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "המטרה המוצהרת היתה מניעת נפילתם של אמצעי הלחימה הללו בידי שלטון חדש, שמידת יציבותו, האידיאולוגיה שלו ויחסו לישראל, כולם אינם ברורים עדיין. לכך נוספה תפיסה פיזית של אזור החיץ בגבול, וכניסת צה"ל לתוך שטח סוריה בחרמון וברמת הגולן.

"במהלכים ההתקפיים הללו יש מידה של היגיון בנסיבות הקיצוניות שנוצרו. פחות מובן מה שנלווה אליהן - התרברבות מופרזת בצד הישראלי, הגזמה במחוות הפומביות המתועדות (מדוע להניף דגלים מעל שטחים שכבשה ישראל, בלי הצדקה אמיתית מצד הדין הבינלאומי?) וכרגיל, הצהרות התיישבות וסיפוח של הימין הקיצוני.

"גם התבונה בהודעת נתניהו על ביטול חד-צדדי של הסכמי ההפרדה מוטלת בספק. בטווח הארוך יותר תעלה השאלה אם ישראל לא החלישה את המשטר הנכנס יתר על המידה, ואם לא פתחה כאן חשבון מיותר עם השכנים החדשים, שעד כה מיעטו בהצהרות עוינות כלפיה".

"חיילי צה"ל בסוריה: 'נערכים לשהייה ארוכה'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". על הדיווח חתום "ישי אלמקייס, סוריה". ב"ידיעות אחרונות" מכניסים לסוריה את עורך הוצאת הספרים והמקורב האולטימטיבי (למי? למי לא?), דובי איכנולד. נדמה לי שזו הפעם השלישית שאיכנולד מטייל עם דובר צה"ל מעבר לגבול במלחמה הנוכחית. לכל אחד צריך שיהיו תחביבים.

עמנואל שילה, עורך "בשבע" החרד"לי, מסביר את סדר העדיפויות המדיני הנוכחי: "לאחר מפלת סוריה וחיזבאללה, שלא צפויים להוות איום בקרוב, האתגרים הגדולים המוטלים עלינו כעת הם חיסול פרויקט הגרעין באיראן, הכרעה סופית של חמאס ושחרור החטופים בעזה". בסדר הזה, כן?

אם זה לא היה ברור, שילה מסביר באריכות מדוע אסור בשום פנים ואופן להסכים לעסקה לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה בעזה: הנזק התדמיתי לישראל יהיה איום ונורא, ו"יגדע את תנופת הניצחונות הנוכחית", משום שמדובר ב"עסקת כניעה ותרועת ניצחון של חמאס". לכן, "לכן צריך לחזור על המושכלות הראשונות. הדרך לשחרר את חטופינו הכלואים בעזה היא באמצעות פירוק שליטת חמאס באוכלוסייה".

ואם עלתה במוחכם מיד השאלה המתבקשת: הרי השיטה הזו הוכחה כלא יעילה במשך שנה וחודשיים, ורק הביאה למותם של חטופים, לשילה יש תשובה מוכנה: "זה לא קרה עד עכשיו בין השאר משום שגלנט והרצי הלוי פעלו בכל כוחם כדי למנוע זאת". האם שילה, אדם שפוי ועורך עיתון בישראל, מאמין בתיאוריות הקונספירציה המטורפות המשגשגות ביקום הביביסטי? נראה שהתשובה העצובה היא כן. בהמשך הדרך הוא כותב על "קפלניסטים שלוחי רסן שהביאו עלינו את האסון הזה".

כדי להשלים את התמונה, נוסיף ששילה מברך על החלפת הממשל האמריקאי, משום שהוא הכריח את ישראל להכניס לרצועה "אספקה נדיבה מאוד של סיוע הומניטרי, הרבה מעבר למינימום הנדרש כדי לשרוד". נראה שמול טקסטים כאלה, חוק גודווין מאבד את תוקפו.

אחרי שב"בשבע" יפוצץ את מתקני הגרעין באיראן ו"מקור ראשון" יכבוש את קוניטרה, ניוותר עדיין בנקודת ההתחלה. ביום בו יצאו עיתוני השבת, נורו שוב רקטות מהרצועה, זו שכתשנו במחיר נוראי. קל לדבר על סוריה, לבנון ואיראן, אבל עזה היא הסיפור בסופו של דבר. עזה ושכם וחברון והפלסטינים. איתם נצטרך לחיו בסופו של דבר. אלו החיים עצמם, ולא איראן, כפי שביבי וחסידי מדינת ההלכה הצליחו לשכנע את כולם.

"בהצהרה ההיסטרית-משהו שלו לאומה, ערב פתיחת עדותו במשפט הפלילי, טעה נתניהו במספר החטופים ונאלץ לשאול את עוזריו אם חמאס מחזיק כעת ב-99 או במאה מהם", כותב הראל ב"הארץ", "זאת לצד הטעות הפרוידיאנית החוזרת, כשבנאומיו הוא מתבלבל בנוגע לתאריך שבו נעשתה מתקפת חמאס על העוטף. לא צריך להיות פסיכולוגית מומחית כדי להעריך שמבחינת ראש הממשלה האזרחים והחיילים שנחטפו במשמרתו הם מעמסה, לא שליחות. הוא מעולם לא דיבר עליהם באותו להט רגשי שייחד לדוברו העצור, אלי פלדשטיין, בוודאי שלא כמו בנוגע למאבקיו שלו נגד הממסד המשפטי".

ב"ישראל היום" חושבים אחרת. "ארה"ב: 'נוכל לסגור עסקת חטופים עוד החודש'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן: 'אני חש שנתניהו לא מחכה לטראמפ - קיבלנו רושם שהוא מוכן לעסקה'. דרעי: 'אנחנו צריכים לעשות עסקה מהר'".

כמו במאפיה

"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מפרסמים כותרות על מאחורי הקלעים של פרשת פלדשטיין-נתניהו, שהיו יכולות סצנות בדוקו נטפליקסי כלשהו על הפשע המאורגן במדינה חצי מפגרת.

"סנגורו של נתניהו מייצג שני חשודים מרכזיים בפרשת הדלפת המידע המסווג", נכתב בכותרת על שער "הארץ", מעל לידיעה של גידי וייץ ובר פלג. "משפחתו של פלדשטיין נתונה ללחצים כבדים להחליף את סנגורו בעו"ד המזוהה עם השלטון".

"יועצו של רה"מ שרוליק איינהורן, שדרוש לחקירה בתיק, נפגש עם עמית חדד, עורך דינו של נתניהו, בסרביה. חדד מייצג גם את יונתן אוריך שנחקר באזהרה", נכתב בכותרת לידיעה של נטעאל בנדל בעמוד 2 של "ידיעות אחרונות".

חינוך

דמותו של שר החינוך יואב קיש, שלובש תדיר מבע של ארנב הנלכד באור פנסי מכונית, נפרשת על פני שער מוסף "יומן" של "מקור ראשון". כותרת השער לראיון עם שר החינוך: "מגדל הקלפים קורס. חמאס, חיזבאללה ועכשיו סוריה. היעד הבא שלנו הוא איראן". פלא שהילדים שלנו אחרונים במבחנים הבינלאומיים?

יוקר המחיה

רווח פוליטי נוסף לנתניהו וממשלתו מהמלחמה שכפה עלינו מחדל ה-7.10, הוא דחיקתו של יוקר המחיה לתחתית סדר היום. לא שהוא היה שם גבוה מלכתחילה, כן? התקשורת, הנשלטת ברובה על-ידי הקומץ שמרוויח מיוקר המחיה, לעיתים נדירות מעלה אותו מיוזמתה לראש סדר היום.

אבל לעיתים הפוליטי והכלכלי מתלכדים, ובמוסף "ממון" מקדישים גיליון ל"כוננות גזירות". "המע"מ, החשמל, הביטוח הלאומי, הארנונה והמים: הכל ייתקר בינואר. ואם זה לא מספיק - התוספות לשכר במס הכנסה ובקצבאות הילדים יוקפאו. החור בכיס: אלפי שקלים בשנה למשק הבית".

מדורת השבט

כותרות על מותה של הזמרת והיוצרת קורין אלאל מופיעות בשערי "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום". האם בדור היוצרים הנוכחי יהיה מי שכשימות (בשיבה טובה), יספידו אותו בהבלטה כל כלי התקשורת המרכזיים? האם יהיו כלי תקשורת מרכזיים?

במגזר

רצח הילד טוביה שמחה בפיגוע בגוש עציון מגיע לכותרת הראשית של "המבשר" (בשמו המלא יהושע אהרן טוביה), אך ב"יתד נאמן" הוא נדחק לאוזן שמאל של השער (אביו של הנער הוא רב בקהילת פני-מנחם של פורשי גור, ו"המבשר" הוא בטאון משפחת פרוש שהוקם כדי לייצג את החסידויות ש"מרדו" בדומיננטיות של חסידות גור בזרם החסידי במפלגת יהדות-התורה).

ב"הפלס", בטאון הפלג שפרש כליל מיהדות-התורה משום שהוא מתנגד לכל הסדרה של ההשתמטות החרדית מצה"ל, שתכלול פשרה מינימלית, מאמר המערכת מוקדש לחשיפה: ח"כ דוד אמסלם גילה מהי המטרה האמיתית של גיוס החרדים.

"ח"כ דוד אמסלם מהליכוד ומנאמניו המובהקים של ראה"מ, הודה כי 'הצורך' בחיילים אינו אמיתי, אלא המטרה העיקרית היא שילוב החרדים: 'לכן אני אומר, סיפור החרדים - אנחנו הובלנו את חוק הגיוס אז לא בגלל הסיפור הצבאי, בגלל הסיפור החברתי. ויש עניין שמי שלא לומד תורה יתגייס לצבא או לשירות לאומי, ואחרי זה ייצא לשוק העבודה. וככה בעצם אנחנו רוצים שילוב של החברה הישראלית".

העובדה ש"הפלס" נתלה בח"כ אמסלם מעניינת, דווקא משום שאמסלם, כנאמנו של נתניהו, מוביל בליכוד את העמדה הלא פופולרית המתנגדת לגיוס חרדים, שנתניהו נשען על תמיכתם הקואליציונית. עבור "הפלס", אפילו הוא עוכר ישראל שתוכו אינו כברו.

לא פלא. המשך מאמר המערכת משווה - באופן שגרתי - את מדינת ישראל לשאר צוררים שניסו להשמיד את עם ישראל לאורך הדורות. "הנה שונאי ישראל החפצים את עם ישראל להעבירם על דתם", מצטט המאמר רב חרדי בן זמננו, "תמיד באים בעצות ובתחבולות שונות, הרשעים שבהם עושים זאת בכפיה ובאונס שמכבידים עולם עליהם במסים וארנוניות שונות ולוקחים מהם פרנסתם, ואם אינו מועיל זאת הורגים אותם בכל מיני רציחות בעולם באינקוויזיציעס שונות, כאשר היה בספרד ובפורטוגל. זהו שיטה אחת.

"ויש עוד שיטה אצל העמים הנאורים, איך להעביר את עם ישראל על דתם. ליתן להם משרות גדולות ונכבדות, ולמנותם לשרים ולפחים כדי שיתבוללו עם העמים, ויעזבו דתם, ובניהם ובנותיהם יחנכו בבתי"ס של הממשלות בחינוך חופשי". השיטה הזו, מסכם עורך המאמר ב"הפלס", היא זו של מדינת ישראל. "אכן, צוררי התורה לסוגיהם ולגווניהם, גם אלו מזרע ישראל, נוחלים את מפלתם בכל מאבקי הרוח - אך עלינו מוטלת חובת הזהירות, שלא ליפול חלילה ברשת אותה הם טומנים לרגלינו, כאשר הסיכון העיקרי, כאמור, טמון במזימות הקוראות לגבש 'הבנות' שיובילו להתחברות ולהתבוללות רעיונית וחברתית".

אגב, "הפלס" לא לבד. "בשבע" אמנם אינו עיתון חרדי על מלא, אבל גם שם משווים את מוסדות המדינה לאויבי ישראל לאורך הדורות. ידידיה מאיר, בעלה של סיון רהב-מאיר ההו-כה-כל-ישראלית, פותח את טורו בהתנצלות: בטור שכתב לפני שבועיים, על פרשת פלדשטיין-נתניהו, הוא מחק את המילים "וכל הרשעה כרגע תאבד" שכוונו כלפי מערכת המשפט ואכיפת החוק במדינת ישראל.

"וכל הרשעה כרגע תאבד" היא חלק מברכת המינים, הנאמרת בכל אחת משלוש התפילות היומיות, ומכוונת כלפי הגרועים שבאויבים: המלשינים והמוסרים והבוגדים מבפנים, הגיס החמישי ותוקעי הסכין בגב. "אז מחקתי את הפסקה על הרשעה - והתחרטתי", מסביר מאיר, וממשיך וכותב על "השופט האכזר שטיין" ועל "אליטה אלימה וחסרת גבולות", "מושחתת, נקמנית ובררנית", ש"תיפול בעזרת ה' בקרוב".

מאיר מסכם, כלפי "האליטה", אותה מערכת המשפט-המשטרה-השב"כ-צה"ל שהעזה לחקור את נתניהו ואנשיו, לא מספיק לומר "וכל הרשעה כרגע תאבד". "בעצם, זה נשמע לי פתאום מתון מידי. אשכנזי מדי. בדיוק בשביל זה יש נוסח עדות המזרח. תגידו איתי, מכל הלב: 'ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו!'. אמן".

השמאלני שהתפכח, קווים לדמותו של הביביזם

על שער מוסף "אתנחתא" של "בשבע", הכותרת הראשית היא "איש התקשורת והמאמן אבישי מתיה החליט לעזוב את מחוזות השמאל והתמקם בצד הלאומי: 'למחנה הזה לא נותרה טיפת אידיאולוגיה. הם בפניקה מאובדן השליטה במוקדי הכוח במדינה'".

"בשבע" הוא שבועון הפונה לציבור החרד"לי, פלח האוכלוסיה שהוא המחבר המובהק ביותר בין התנועה הפופוליסטית שכבשה את הימין לבין התנועה הפונדמנטליסטית שהשתלטה על הציונות הדתית.

ככזה, הוא מהווה שילוב של הרעות החולות שבשתי התנועות הללו: מגלומניה השואבת את תוקפה מרגשי נחיתות עצומים, הערצת כוח ודמויות סמכותניות הנשענת על תחושת התקרבנות אינסופית ויהירות יודעת-כל המבוססת על שנאת אינטלקטואלים, אהדת הבורות ופחד גדול מספקות. תופעת "השמאלני המתפכח" מגלמת בתוכה חלק מההתוויות הללו.

קחו בבקשה את קבוצת האנשים שיודעים, בלי לעשות גוגל, מי היה אבישי מתיה, לפני שהפך ל"שמאלני שהתפכח". עכשיו קחו את קבוצת האנשים שנוהגים לקרוא את "בשבע". אני מוכן להמר שהקבוצה הראשונה קטנה למדי, ושאם חופפים אותה עם הקבוצה השנייה, אנחנו מקבלים קבוצה ריקה.

בקיצור, מתיה, בלי לפגוע בכבודו ושיהיה בריא בעזרת השם, הוא לא בדיוק כוכב, אפילו לא כוכב נופל. עיתונאי מתחום המוזיקה שעזב את התקשורת לפני שנים, נלפת קצת בבלבולי הקורונה ועובד, לפי הכתבה, כמאמן אישי להצלחה (אלא מה, לכישלון?). אני מעז להניח שלא רק לקוראי "בשבע" אין מושג מה הוא עשה שם, "בשמאל", גם קוראי "ידיעות אחרונות", שם כיהן כעורך לפני שנים רבות, היו נכשלים במבחן אם היו נשאלים מי הוא.

אבל ב"בשבע", נציג הביביזם הפונדמנטליסטי, כל-כך כמהים ללגיטמציה, כל-כך טבולים בחוסר-ביטחון (שלא לומר, פאניקה מכך שקיבלו פתאום שליטה במוקדי הכוח במדינה), שעבורם מתיה הוא דג שמן. מתיה אמר. אם מתיה אמר, הו הו. שמעתם מה מתיה אמר על השמאלנים? תשמעו, צריך להקשיב למתיה. הוא יודע. הוא היה שם. כמובן שזה לא חייב להיות מתיה, זו יכולה להיות כל דמות חצי-אלמונית אחרת. דרישות התפקיד הן רק שיהיה לך דופק.

אבל רגע, האם הוא היה שם? תראו, יכול להיות שמתיה אחז בדעות שמאליות פעם, ואם הוא מעיד כך על עצמו, הוא ודאי יודע. אבל בזהירות המתבקשת אומר שאני לא זוכר אותו נמנה על המנהיגים הפוליטיים, אנשי הרוח או אפילו אנשי התקשורת של "השמאל" (ישות פוליטית שכזכור, הצטמצמה לחבורה קטנה שבקושי משלימה מניין בכנסת).

העובדה שעבור "בשבע" הוא "שמאלני" שהתפכח, רק מזכירה לנו שביקום הביביסטי "שמאל" הוא כל מי שאינו מאמין שנתניהו הוא משיח בן-דוד ושהרבי מלובביץ' לא מת. אם אתה "שמאלני שהתפכח", כאמור, צריך רק דופק.

על כך שהמילה "התפכחות" הפכה למושג מיסטי-דתי, מעין אינדולגנציה מודרנית, ניתן ללמוד מהכותרת על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "ההתפכחות של פרופ' דן אריאלי". מה הסיפור? הפרופסור הפופולרי נתפס בזיוף סדרתי של מחקריו. "ידיעות אחרונות" ורענן שקד, מסיבותיהם, מתגייסים על מנת לעזור לו לחזור לאור הזרקורים.

הפועל פ.כ.ח מופיע גם בכותרת המשנה: "זהיר יותר, מפוכח יותר, מאוכזב יותר מהאקדמיה ומחברים טובים. שערוריית זיוף הנתונים במחקריו הצליחה לטלטל את פרופ' דן אריאלי, אבל לא לעצור אותו". בעולם מתוקן, שבו אמת המידה היא האמת, הצדק והיושר, הייתי מצפה ממי שעומד במרכזת שערוריית זיוף נתונים במחקריו שיעצור. בחריקת בלמים. יעשה חשבון נפש, יתייסר. אחר-כך, אם ברצונו לחזור לזירה הציבורית, שיעשה זאת בענווה, בהליכה איטית אם לא בזחילה.

אבל בעולם שבו אמת המידה היא כוח, כסף וכבוד, מי שלא עוצר מקבל את הכתר. מי ששם קצוץ, יורק על הנורמות העלובות שלכם, דורס את החוקים וצוחק כל הדרך אל הבנק. את חשבון הנפש החליפה ההתפכחות.

ההבדל ברור: חשבון נפש מכוון פנימה, ההתפכחות - החוצה. חשבון נפש היא עבודה מוסרית פנימית, מי שעושה חשבון נפש מעוניין להשתנות. להפוך לאדם טוב יותר. פיכחון, בז'רגון האקטואלי של עידן נתניהו, הוא ההבנה כי מי ששפט אותי, הוא זה שחייב להשתנות. מי שמתפכח, מעוניין לשנות את החוקים והנורמות, לא את עצמו.

בואו נתפכח, קורא המתפכח התורן, השאיפה לשלום, או לחילופין הדרישה לנתוני אמת במחקרים, או לחילופין השלימו את החסר, הם פסאדה צבועה של אליטה מנוונת, אמצעי שליטה בהמון המשועבד. אלו שאיפות לא ריאליות שישראל הראשונה כופה על ישראל השנייה, אזרחים סוג א' על אזרחים סוג ב'. הדחף לנקום ולהחריב, לזייף ולגנוב, לגרגר טובות הנאה ולחרחר ריב, הוא דחף טבעי וחיובי.

מה שמוביל אותנו לנס הפיזיקלי שבתופעת "השמאלני שהתפכח": הוא יכול להתפכח שוב ושוב ושוב. והוא תמיד מתפכח "עכשיו", גם אם התפכח לפני חודש, לפני חצי שנה ולפני שנה. בנוסף, וכאן עוד התרסה נגד חוקי הטבע: השמאלני המתפכח נשאר תמיד שמאלני. כמה שיתפכח, הוא עדיין שמאלני, ולעולם לא פיקח. כמו חוזר בתשובה, שעבור החרדים יישאר תמיד שייגץ.

הנה מתיה למשל, מתפכח כעת ב"בשבע". לפני חודש הוא התפכח ב-i24news ("אחרי ה-7.10, שבתי להיות גאה ביהדות שלי"). בספטמבר, הוא התפכח בערוץ המיסיונרי "הידברות" ("'השמאל בשבר עמוק': אבישי מתיה עושה חשבון נפש), ולפני כן בפודקאסט האוונגליסטי "זווית ישרה" ("לשיחה על הדרך שעשה מאז שעזב את מחוזות השמאל הקיצוני").

ביוני הוא התפכח שוב ("איש השמאל במתקפה על חבריו: 'חבורת כפויי טובה'"), ובמאי הוא התפכח בערוץ 14 ("איש השמאל אבישי מתיה נגד שקמה ברסלר: 'איזה כיף שאת הורסת לאנשים את החיים'"). באוגוסט בשנה שעברה, אז החל להתפכח, התפכח מתיה ברדיו 103FM ("איש השמאל אבישי מתיה בביקורת על המחאה: 'תפסיקו להפחיד מחורבן הבית'"), בערוץ 14 (איש השמאל הזהיר: 'אנחנו נחטוף את זה בסיבוב הבא'"), בגלי-ישראל ("הדברים האמיצים והמדהימים של איש מחנה השמאל") ועוד כהנה וכהנה.

מה שמוביל אותנו לכלכלה. כי הרי מאחורי כל נס, יש מישהו שמממן אותו. "השמאלני שהתפכח" הוא סממן של כלכלת הביביזם. כל תנועה דתית או פוליטית נשענת על היתכנות כלכלית, וככל שאין לה כזו, הרי שהיא נשענת על סידורי עבודה. תשאלו חצי מחברי הכנסת והשרים בכנסת הנוכחית. עליית הסמכותניות וקריסת הסדר הדמוקרטי שאחרי מלחמות העולם הם עבורם בסך הכל הזדמנות פז שלא דמיינו, להרוויח 40 אלף שקל בחודש.

כך גם "השמאלני שהתפכח", יודע שחצב לעצמו נישה בשוק העבודה. "יש לו טור אקטואליה בערוץ הטלוויזיה i24, מגיש ברדיו גלי ישראל ומשתתף בפאנל 'הפטריוטים' בערוץ 14 ובתוכניתה של אילה חסון בכאן 11", מסבירה הדס צורי, שמראיינת את מתיה ב"בשבע". "אז אתה שמאלני מתפכח?", היא שואלת אותו. "ההגדרות האלה משעשעות אותי", הוא עונה לה, "התקשורת מחפשת מיתוגים וכותרות". צודק. יש אנשים שלמדו איך להוון את התכונה הזו של התקשורת. שמאלנים מתפכחים למשל.