חודש וחצי לאחר מתקפת 7 באוקטובר, רבע מהציבור בישראל האמין שגורמים ישראליים היו מעורבים בה. חצי מהציבור גם לא פסל את האפשרות שגורמים ישראליים ידעו על המתקפה מראש. מנגד, שליש מהצעירים האמריקאים בני 18–24 סבורים שהמתקפה בכלל לא התרחשה, ושמדובר בתעמולה ישראלית.

גל עכור של מידע כוזב שוטף את חיינו. הוא מגיע מהרשתות החברתיות, שם הוא מטופח בלי כל פיקוח או מעצור, צובר עוצמה, ואז חודר אל התודעה של מיליוני אזרחים במדינות דמוקרטיות, מעוות את תפיסת העולם שלהם ומקצין אותה. הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס הגדיר את מניפולציות המידע בתור האיום הראשון במעלה על החברות הדמוקרטיות ועל מרקם החיים בהן – סיכון חמור יותר מאשר הגירה, משבר האקלים או פערים כלכליים. מידע המנותק מעובדות, וגם מכל תפיסה של אמת, משנה את גורלן של מדינות ושל אזרחיהן.

התחושה הכללית היא שהמציאות הזאת הינה חלק בלתי נפרד מהעולם החדש והטכנולוגי, ואין מה לעשות נגדה. הטענה שבה דוגלות גם חברות הטכנולוגיה היא שאמנם יצרניות ידיעות הכזב (Fake News) מנצלות לרעה את המצב המשפטי שלפיו הרשתות החברתיות אינן אחראיות לתוכן המתפרסם בהן, אולם כל ניסיון לסגור את הפרצה על ידי רגולציה יהיה בגדר הגבלה חריפה ובלתי סבירה של חופש הביטוי של אזרחי העולם.

אולם זה מסגור שגוי של הסוגיה, המפקיר את המרחב הציבורי לידי כוחות אנטי-דמוקרטיים, תחת החסות התאגידית המלבינה אותם. ישנן דרכים רגולטוריות להיאבק בחדשות הכזב, גם מבלי לפגוע בחופש הביטוי. כדי להבין מהם הכלים שניתן להפעיל כדי להגן על שיח מבוסס אמת, צריך תחילה להבין מה הופך את הרשתות החברתיות למחוללות של שקרים, הסתה והקצנה.

מניפולציה בריבוע

ערעור המציאות באמצעות תיאוריות קונספירציה משָחק בדרך כלל לידיהם של מנהיגים סמכותניים הדוהרים אל השלטון על גב היצרים והפחדים המלובים ברשתות החברתיות. המבוכה הציבורית שנוצרת בשל המידע המסית והמלהיט, מאפשרת להם לטעון שהם אוחזים באמת מוחלטת – פשטנית בדרך כלל – שתולה את הקלקולים בחברה בגורמים שאינם נאמנים ל"רוח העם": זרים, מהגרים, בוגדים, והאליטות המגוננות על כל אלה. באקלים כזה, אין מרחב לדיון מושכל, רציונלי, המשקף מציאות מורכבת – תנאי הכרחי לדמוקרטיה חפצת חיים.

אך לא רק האינטרסים הפוליטיים והחברתיים של "סוכני כאוס" מביאים לשגשוגה של תעשיית המידע הכוזב. האיום החמור מגיע מחבירת האינטרסים האלה לאינטרסים הכלכליים של החברות המפעילות את הרשתות החברתיות. למעשה, שורת הרווח של ענקיות הטכנולוגיה היא המערערת בסופו של דבר את המסד החברתי הדמוקרטי.

המודל העסקי של הרשתות החברתיות מבוסס על מיקסום הנוכחות והמעורבות של המשתמשים בפלטפורמה, כדי שאפשר יהיה לכרות מפעילותם כמה שיותר מידע אישי, ולהציף אותם בתוכן המותאם להם אישית. כך נוצר מעגל קסמים של התמכרות: ככל שהמשתמש נוכח יותר מול המסך, נאסף עליו יותר מידע, המאפשר להתאים לו את התוכן שיוודא שהוא יבלה זמן רב יותר בתוך הרשת.

הרווח של תאגידי הטכנולוגיה גלום במכירת המידע שנאסף על המשתמשים, לחברות מסחריות או לגורמים פוליטיים – בעיקר באמצעות פרסום המיועד לקהל מפולח היטב. הרשתות לא רק מנתחות את המידע האישי ברזולוציה מפורטת מאוד החושפת את ההעדפות האישיות של המשתמש, מצב רוחו, תחומי העניין שלו, חולשות, צרכים, עמדות פוליטיות, רגישויות, התנהגות בעבר ומיקום; אלא גם משתמשות בו כדי לחזות את התנהגותו העתידית ואף לכוון אותה כך שתתאים לצורכי הלקוחות שלהן.

כפי שהבחינה פרופ' שושנה זובוף מבית הספר למינהל עסקים בהרווארד, החוקרת את השימוש שעושה הקפיטליזם במערכות מעקב אחרי הלקוחות/אזרחים, הדרך הטובה ביותר לנבא כיצד יפעל אדם מסוים בעתיד, היא לכוון אותו להתנהג בדרך הרצויה. בניגוד לסברה שמה שנגזל מהמשתמשים הוא פרטיותנו בלבד, בפועל גם ההתנהגות והבחירות שלנו – מה לקנות ומתי, למי להצביע בבחירות, השנאה שאנחנו מטפחים כלפי אנשים או ארגונים – נתונים למניפולציה מכוונת.

וכיצד ממקסמים את הנוכחות של המשתמשים ברשתות? מחקרים פסיכולוגיים מראים שהדרך הטובה ביותר היא באמצעות חשיפה לתוכן מסעיר. ככל שהמידע שאליו נחשפים הגולשים הוא קיצוני ומפתיע יותר, ככל שהוא שנוי במחלוקת ומעורר רגש, כך יכולתו של המשתמש להתנתק ממנו פוחתת, והצורך להגיב עליו עולה. לכן למעצמות הטכנולוגיה יש אינטרס מובהק בהפצה אגרסיבית ככל האפשר של תוכן רדיקלי ככל האפשר. מניפולציה בריבוע.

אין מדובר רק בניתוח חיצוני של המידע הזורם ברשתות, אלא גם במידע מבפנים: פרנסס האוגן, לשעבר מנהלת מוצר בפייסבוק שעסקה במידע כוזב, יצאה לתקשורת ב-2021 ודיווחה שהחברה העדיפה פעם אחר פעם את הרווח הכלכלי שלה על פני טובת הציבור. לפני כן הדליפה מסמכים ל"וול סטריט ג'ורנל", שתחקיר שלו חשף שבכל פעם שהתעוררה השאלה האם למתֵן מעט את אלגוריתם הפצת המידע של פייסבוק לטובת האינטרס הציבורי, המניעים הכלכליים של החברה גברו.

כך למשל, כשהתברר שתוכן באינסטגרם שמאדיר דוגמניות-על וידועניות גורם לשכיחותו של דימוי גוף שלילי אצל צעירות, החברה דחתה הצעה להציג לנערות יותר תוכן של סביבתן הקרובה ופחות תוכן של כוכבוֹת. הנימוק היה שתוכן של ידועניות מייצר יותר מעורבות ומשאיר את המשתמשות בפלטפורמה למשך זמן רב יותר, ואילו תוכן שמעלות חברותיהן לכיתה אמנם מייצר פחות מצוקה, אך איננו מלהיב מספיק – ולפיכך גם רווחי פחות (אינסטגרם ופייסבוק מופעלות שתיהן על ידי חברת מטא).

התוצאה הרסנית. ההיקף הנרחב של מידע כוזב שאליו נחשפים מאות מיליוני אנשים בתיבות תהודה סגורות, חותר לא רק תחת האפשרות להבחין בין אמת ושקר, אלא תחת עצם האפשרות לקיומה של אמת. אנו מתקרבים למציאות שבה רבים יחושו שהם אינם יכולים להאמין עוד בדבר, וחמור מכך: הם ידחו את הרעיון שאמת אחת אובייקטיבית, מדעית ומוסכמת בכלל אפשרית.

הערעור על רעיון האמת האובייקטיבית – שחברות הטכנולוגיה שותפות לו מסיבותיהן הציניות – הוא פעולה פוליטית מובהקת, שקשה להמעיט בחשיבותה ובסכנה שהיא מציבה למשטרים דמוקרטיים.

"טשטוש הקו המפריד בין אמת עובדתית לדעה הוא התגלמות אחת מני רבות של אמירת שקר, וכולן הן אופנים של פעולה", כתבה חנה ארנדט במסה "אמת ופוליטיקה". הפילוסוף הגרמני בן זמננו יורגן הברמאס קבע שדמוקרטיה המבקשת לעצב רעיונות, ערכים ומדיניות זקוקה למרחב ציבורי מכבד, אדיב ומכליל שמתקיים בו שיח ציבורי רציונלי וביקורתי המושתת על מסד של עובדות.

ככל שהרשתות החברתיות הולכות ותופסות מקום מרכזי כמקור למידע על העולם, היכולת לנהל את השיח שאליו כיוון הברמאס לא רק הולכת ופוחתת, אלא נמצאת בסכנת קיום. התפקיד המרכזי של חברות הטכנולוגיה ביצירת האקלים החברתי, הפוליטי והתודעתי המכרסם בעקרונות אלה - מעלה את השאלה האם הן עצמן מושתתות על עקרונות של קִדמה וליברליזם.

האיום הרגולטורי

העימות בין נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן למועמד הרפובליקני דונלד טראמפ בסוף יוני, הציג את הסכנה במציאות שאינה מבוססת אמת. רק באקלים כזה, יכול היה טראמפ לשקר מול פני האומה והעולם במצח נחושה שוב ושוב, ושוב, לאורך האירוע כולו – בודק העובדות של CNN מצא 30 שקרים גלויים, וגם ב"וושינגטון פוסט" לא התקשו למצוא את הטעויות – ולחמוק מכך, כל הדרך ל"ניצחון" בעימות.

טראמפ טען למשל שבתקופת נשיאותו איראן לא מימנה את חיזבאללה, שביידן מקבל כספים מסין, שבתקופת נשיאותו הועבר הסיוע הרב ביותר לאוקראינה, ואפילו שמדינות דמוקרטיות מסוימות בארצות-הברית מתירות להוציא להורג תינוקות לאחר לידתם. אמירת אמת כבר אינה תנאי סף לתמיכה ציבורית. יתרה מכך, צוות הקמפיין של טראמפ יצא למלחמה נגד בדיקת עובדות במהלך הופעותיו הטלוויזיוניות. נשיא ארצות-הברית הבא אף סירב לעימות שני עם קמלה האריס, בין השאר בשל התנגדותו לבדיקת העובדות.

עיצוב המרחב הציבורי באמצעות רגולציה שנועדה להגן עליו מפני כוחות פופוליסטיים ומערערים היא כלי חיוני. אולם הרגולציה הקיימת על הרשתות החברתיות דלה ובלתי אפקטיבית, בעיקר בשל התפיסה הגורסת שמגבלות על התוכן המופץ ברשתות החברתיות יגבילו את חופש הביטוי של המשתמשים.

זוהי התפיסה שהדהד אילון מאסק ושהובילה אותו לרכוש את טוויטר תוך שהוא מכנה את עצמו "אביר חופש הביטוי המוחלט". היא משקפת היטב את האינטרס הפופוליסטי ולפיו "העם" הושתק בידי האליטות השולטות, ורק עליית הרשתות החברתיות אפשרה לו פתחון פה. באופן לא מפתיע, טענות אלה עולות בקנה אחד עם סדר היום התאגידי, שמסגור כזה מגן עליו מפני רגולציה תובענית יותר.

על פי התפיסה המשפטית הרווחת במדינות הדמוקרטיות בעולם, חופש הביטוי הוא מאבני הראשה של הדמוקרטיה. חופש הביטוי כולל לא רק את החופש לומר את האמת, או את מה שמוסכם, אלא גם אמירות מתריסות, לא נעימות, כואבות, לרבות החופש להביע דעה לא מבוססת. כאשר אדם פרטי מבטא את דעתו – כל דעה – יש לו חירות כמעט מוחלטת לעשות כן, למעט סייגים מוגדרים, ביניהם סכנה ממשית לפגיעה באחרים, לשון הרע או הסתה לאלימות.

רשתות חברתיות נתפסות כפלטפורמה מתווכת בלבד שאינה מקור התוכן המופץ בה, ולכן היא פטורה מאחריות לתוכן שמעלים אליה המשתמשים, למעט חריגים נקודתיים. המשמעות היא כי על פי רוב, לא ניתן לתבוע את הרשתות בגין מידע כוזב שהופץ בהן.

לפיכך נראה במבט ראשון שהדרך היחידה לעצור את תופעת המידע הכוזב היא, אכן, לפגוע בחופש הביטוי של המשתמש היחיד, לשנות את הגדרת חופש הביטוי או להגביל את התוכן ברשתות החברתיות. אולם זה לא המצב. במקום זאת, ניתן לקבוע מגבלות על יכולת ההפצה של המידע, או על המודל העסקי של ענקיות הטכנולוגיה.

מגבלות על הפצה

אחת הדרכים המאפשרות את ההפצה של מידע כוזב וקיצוני היא באמצעות רשתות הפצה לא-אורגניות המבוססות של אמצעים מלאכותיים, מתוזמרים וממומנים, להבדיל משיתוף אותנטי של תוכן בידי ציבור רחב. בניגוד למה שרבים ממשתמשי הרשתות החברתיות סבורים, הפצה ויראלית של תוכן ברשת איננה נובעת אך ורק מן הפופולריות האורגנית של פוסט מסוים או של כותב הפוסט, אלא ממנגנונים מלאכותיים המעצימים עשרות מונים את התוכן שאותו מבקשים להפיץ.

דרך אחת להגברת התפוצה היא אלגוריתמית: האלגוריתם מתעדף תוכן שעשוי להגביר את עניין המשתמשים ואת נוכחותם בפלטפורמה. תוכן מסית, מסעיר, מלבה - בדרך כלל גורם לזה, כך שגם בלי התערבות פוליטית חיצונית, ומטעמים של אינטרס הרווח של הרשת החברתית בלבד, תוכן כזה עשוי להיות מקודם באופן מלאכותי על ידי הרשת עצמה.

דרך הפצה אחרת היא שימוש בבוטים ואווטארים – פרופילים מלאכותיים ומזויפים המנוהלים על ידי מחשב ואינם משויכים לאדם ממשי. רכישה של חשבונות כאלה בידי גורמים פוליטיים, המהדהדים פוסט רצוי באמצעות שיתופו הלאה, מאיצה באופן ניכר את הפצת המידע הרצוי ברשת החברתית. על כן רשתות גדולות של חשבונות מלאכותיים נרכשות בתשלום על ידי בעלי עניין שמעוניינים לקבע נראטיב פוליטי או להעלים עמדות מנוגדות, והם יוצרים באמצעותן קמפיין אגרסיבי ומסונכרן, שמעצים את הנוכחות ברשת של המידע שברצונם להפיץ.

הגם שלעתים יש קושי טכנולוגי לאתר באופן פורנזי את ההפצה המתואמת, רגולציה שתגביל את דרך ההפצה ולא את התוכן עצמו, עשויה להיות אפקטיבית במיתון משמעותי של תופעת המידע הכוזב. למעשה, הכלים המשפטיים לעשות זאת כבר קיימים: במשפט הישראלי, ואפילו במידה מסוימת בארצות-הברית, קיימות מגבלות על חופש הביטוי שמתייחסות לאופני ההפצה. כך, למשל, חוקי מימון בחירות במדינות שונות קובעים תקרה של תמיכה כספית בקמפיין בחירות של מועמד או מפלגה. הטעם לכך הוא כפול: שמירה על ערך השוויון בין הבוחרים, ושמירה על עצמאותם של נבחרי הציבור.

מעיקרון השוויון מתחייב שלבוחרים שונים תהיה יכולת דומה להשפיע על מערכת הבחירות ועל עיצוב המרחב הציבורי. בלי מגבלה על ההוצאה הכספית המותרת לבוחר מסוים, לבעלי הון היתה השפעה רבה יותר משל בוחרים אחרים על תוצאת הבחירות.

מעקרון השמירה על עצמאות נבחרי הציבור מתחייב שהם לא יהיו תלויים במי שמימן את בחירתם. כדי לפקח על כך, מדינות רבות דורשות מהמועמדים לדווח על מקורות המימון שלהם. כך, חופש הביטוי של בעל היכולת הכלכלית הגבוהה – מוגבל. הוא יכול להתבטא בכל נושא כמובן, אך עוצמת ההפצה של דבריו נחלשת.

ניתן לראות בהפצה בלתי אורגנית ברשתות החברתיות מעקף לחוקים אלה, ובעיקר לעקרונות העומדים בבסיסם. האפשרות לרכוש רשתות הפצה וליצור סדר יום ונראטיב שלט, מכפיפים את המרחב הפוליטי ליכולת הכלכלית של מממני רשתות ההפצה. כפי שהראה גיא רולניק בסדרה התיעודית שיצר וששודרה ב"כאן", חמאס החזיק רשתות הפצה במימון קטארי בגובה עשרות מיליוני דולרים, ולאחר מתקפת 7 באוקטובר הן סייעו לו לעצב את דעת הקהל העולמית לטובתו ולמסגר את המתקפה כחלק מהאידאולוגיה של "שחרור מכוח קולוניאלי".

שימוש דומה ברשתות הפצה נעשה סביב הקונספירציה "פיצה-גייט" שהופצה במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016. להילרי קלינטון, טענה תיאוריית הקשר, יש קשרים לרשת פדופיליה שפועלת מתוך פיצריה בוושינגטון. הכזבים הובילו לכך שאדם חמוש נכנס לאותה פיצריה וירה באוויר, במטרה לחפש את הילדים.

הסכנה הטמונה בהפצה מתוזמרת, ממומנת ומתואמת של קמפיינים אלה, ברורה: תיאוריות הקונספירציה השקריות זוכות להד חסר תקדים ברשתות, שמתקבל אצל המשתמש כחיזוק לכך שרבים חושבים כמותו, והן מערערות את האפשרות להסכים על אמת עובדתית ולנהל שיח רציונלי משותף. כך, גם מה שנשמע כתוכן סהרורי או הזוי, שלא ייתכן שיהיה בכוחו להשפיע על סדר היום הציבורי, חורש עוד תלם של אי אמון במסד החיים המשותפים.

את האחריות לזיהוי ולנטרול ההפצה המלאכותית יש להטיל על הרשתות החברתיות עצמן – שגם לפי שיטתן, כאילו הן פלטפורמות נייטרליות שאינן אחראיות על המסרים שנכתבו בידי אחרים, גם אז יש להן אחריות על ההפצה. הגבלה על שימוש ברשתות ועל אלגוריתם ההפצה עצמו, אינה מהווה פגיעה חריפה בחופש הביטוי, וכאמור, לא תהיה פריצה של המסגרות המשפטיות הקיימות.

המצב כיום, שאינו מבחין בין תוכן הביטוי לדרכי הפצתו, פוגע בציבור ומשחק לידי ענקיות הטכנולוגיה, הממסגרות כל מגבלה משפטית כפגיעה בחופש הביטוי.

מגבלות על המודל העסקי

דרך נוספת למזעור הנזק שגורם מידע כוזב היא להטיל מגבלות חוקיות על מודל הרווח של הרשתות החברתיות, ובעיקר על השימוש במידע הנאסף למטרות רווח.

מנקודת המבט התאגידית, המשתמש איננו "חבר ברשת החברתית" המוזמן להשתמש ברשת כדי ליצור קשר עם קרוביו או להתעניין בתחומים שונים, אלא מוצר שנתוניו נועדו למכירה. הפלטפורמה התאגידית איננה זירת פעילות פאסיבית ומאפשרת, אלא צד אקטיבי, בעל עניין, באינטראקציה כלכלית שרובה המכריע סמוי מן העין.

גם אם המשתמשים מבינים שחברות הטכנולוגיה מקיימות אחריהם מעקב צמוד ואינטימי, הם אינם מודעים להיקפו ולעומקו, ובעיקר לא לדרך שבה הנתונים שנאספים משמשים לעיצוב התנהגותם. זו האחרונה נתפסת בעיניהם כפרי בחירתם החופשית, בשעה שלפחות בחלקה, היא נובעת מאינטרס תאגידי סמוי.

לכן, ניתן לחשוב על מגבלות חוקיות על עצם איסוף הנתונים, או על חלקם. נתוני מיקום ונתוני פנים וקול – שניתן להשתמש בהם לצורך זיהוי אישי או כדי לקבוע מה מצבו הנפשי של המשתמש – הם המועמדים הטבעיים להיות המושאים של מגבלות מהסוג הזה, כך שלכל הפחות תידרש הסכמת המשתמש לאיסוף נתונים אלה ולשימוש בהם.

דרישה של שקיפות באשר למכלול המידע הנאסף על המשתמשים – הן סוג המידע והן התוכן האישי המצטבר אצל מפעילות הרשת – ויכולת חוקית לסרב לשתף אותו שלא במחיר הדרה מהרשת החברתית, עשויה גם היא להיות צעד בכיוון הנכון. תביעה לשקיפות של האלגוריתם והכפפתו לבחינה חיצונית, עשויה להבטיח שימוש אחראי יותר באלגוריתמים אלה.

ניתן גם לנטר ולאמוד את היקף המידע האישי הנאסף בידי הרשתות, בין אם באופן חיצוני ובין באמצעות דיווח חובה שיוטל על התאגידים עצמם, ולהטיל עליו מיסוי בהתאם לנפח שלו. דרך נוספת היא לחייב את ענקיות הטכנולוגיה לשתף את הרווחים המופקים מהמידע, עם הציבור שסיפק להם את המידע הזה. תפיסה שלפיה כל אדם הוא הבעלים של המידע שהוא מפיק היא עוד צעד בכיוון האמור.

רעיונות אלה מצטרפים כמובן לשורה של פתרונות הנוגעים לגודלן חסר התקדים של ענקיות הטכנולוגיה, וריכוזיותן, המחייבים את פירוקן ופיצולן למספר חברות רב יותר, כך שכוח רב כל כך לא יהיה מרוכז בידיים מעטות כל כך.

הבעיה היא שכוחן הכלכלי של חברות הטכנולוגיה מיתרגם לכוח פוליטי עצום, המעניק להן שליטה לא מבוטלת על הליכי החקיקה. ניסיון העבר מלמד שתאגידי ענק חוסמים בהצלחה רבה יוזמות חקיקה שהם תופסים כמאיימות על רווחיהם הפוטנציאליים. כך למשל, מנכ"ל OpenAI, סם אלטמן, הפציר ברגולטורים ברחבי העולם להסדיר בחקיקה את פיתוח הבינה המלאכותית, אולם בחברה שלו הוא מתווה קו הפוך בדיוק: פיתוח מהיר, ולא בהכרח בטוח, של הדור הבא של הבינה המלאכותית, למטרות רווח.

נראה, אם כן, שכל יוזמה להגבלת כוחן של הרשתות החברתיות, תיתקל בהתנגדותן העזה. יתרה מכך, נבחרי הציבור, התלויים בתאגידי הפלטפורמה כדי להגיע אל קהל הבוחרים, עלולים לחשוש מקידום מהלכים שכתוצאה מהם תיפגע נוכחותם ברשתות החברתיות.

גם אם יהיה קשה לממש את הרגולציה המוצעת – בוודאי לאחר ניצחונו של טראמפ וקרבתו לבעלי רשת X, אילון מאסק – חשוב לפרק רעיונית את טענות התאגידים הנאחזות בחופש הביטוי כדי למנוע את הגבלת כוחם, בשעה שלמעשה הם חותרים תחת המסד הדמוקרטי. חשוב לעמוד על הדרכים האפשריות למתן את נזקי הרשתות, ולהבהיר לציבור שיש מה לעשות.

בעקבות אמרתו הידועה של הפילוסוף הבריטי אלסדייר מק'אינטייר, לפיה "עובדות, בדומה לטלסקופים ופאות לגברים, הן המצאה של המאה ה-17" – ניתן לומר שהעידן שלנו מסמן את מות העובדה. אולם כל עוד חיינו מאורגנים במסגרות דמוקרטיות, אנו חייבים לשמור על אפשרות קיומה של אמת עובדתית, תהא עמדתנו לגביה אשר תהא. בלעדיה, לא נוכל ליצור את המרחב הציבורי הנדרש לנו לעיצוב חיינו המשותפים, ועל כן עלינו להעמיד יחס משפטי ותרבותי תובעני הרבה יותר כלפי מי שחותר תחת ההסכמה על האמת.

ד"ר רונית דוניץ-קידר היא מרצה בכירה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ומייסדת-שותפה של המכון לאחריות חברתית של תאגידים במרכז. מרצה מן החוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בסגל הבינלאומי של המרכז ללימודי פגיעוּת והמצב האנושי באוניברסיטת אמורי בארצות הברית. המאמר התפרסם לראשונה בכתב-העת "תלם"