תכנים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית מדמים את המציאות "האמיתית" דרך וידיאו, אודיו ותמונות שנוצרו יש מאין, וזורעים לא פעם חשש שיכולותיה של הבינה המלאכותית עולות על יכולותיו של האדם ליצור מציאות. מציאות שמעולם לא התרחשה.
החרדה המשותפת מאובדן האמת בעידן של בינה מלאכותית יוצרת, עלתה ביתר שאת במהלך מלחמת חרבות ברזל, כשהיכולת לאשש תיעוד של חטיפת אזרחים ישראלים, מבצעי לחימה מורכבים, או הפצצות בשטח אויב, הפכו בפני עצמם לסוג של לחימה פסיכולוגית ללא מקור.
הפחד שלעולם כבר לא נדע מה "באמת קרה" ומה לא, הפך לבעיה בפני עצמה. בפועל, מעט מאוד תכנים סינטטיים מבוססי בינה מלאכותית יוצרת הופצו במהלך המלחמה, ואלו שהופצו, בין אם על-ידי ישראל או כוחות אויבים, היו בבירור מזויפים.
למעשה, תכנים רבים שהוצגו כסינטטיים התבררו כתכנים אמיתיים, תיעוד בידי אדם ולא מכונה, אלא שלא ממהלך הלחימה הנוכחית כי אם מהעבר. מספיק להיזכר באותה תמונה של חייל עם שלוש ידיים שהפכה ויראלית בשבועות הראשונים ללחימה כדי להיזכר במרחק שעוד יש לטכנולוגיית הבינה המלאכותית לעבור עד שתהיה משכנעת מספיק.
סרטון העדות הסינטטי של יאיר נתניהו, שהופץ ע"י "פורום חיים" של משפחות החטופים, מתאים למוקד הדיון על עדות מצולמת בזמן מלחמה. הסרטון מדמה באמצעות בינה מלאכותית את בנו של ראש הממשלה, קורא להוריו לשחררו ממנהרות החמאס. מיותר לציין שהסרטון הסינטטי אינו אמיתי, ובכל זאת ראוי להתעכב על ההקשר בו פורסם.
יוצרי הסרטון, אלו שהזינו את הבקשה לייצר את הסרטון לטכנולוגיית בינה מלאכותית יוצרת, בחרו לציין בבירור "התוכן נוצר באמצעות AI". גם ללא תיוג זה, ברור לכולנו כי יאיר נתניהו לא לכוד כרגע במנהרה בעזה בשבי החמאס. כלומר, הסרטון עצמו הופץ במטרה לעורר שיח חברתי דרך תוכן מטלטל, אך לא במטרה ליצור מראית עין של אמת או מציאות מתועדת.
הסרטון, מהרגע הראשון, הופץ בבירור כבדיה. הדבר לא גורע מהאפקט המטלטל של התוכן, אך החשש שיהיו מי מהצופים שיתפסו את התוכן כאמיתי, נמוך עד לא קיים.
ובכל זאת, הסרטון מגלם את ערעור העדות הויזואלית של המלחמה. הסטטוס הפומבי של נתניהו הבן, והידיעה שמדובר בתוכן סינטטי, מציפים ומדגישים את מעמדו של התיעוד המצולם ואת הצורך החברתי העמוק ביכולת משותפת לתעד ולזכור את המלחמה.
תמונות מלחמה שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי הפכו לא פעם בפני עצמן לנרטיב דרכו אנו זוכרים את המלחמה במשותף. תמונת דגל הדיו המאולתר שהונף אחרי כיבוש אום רשרש, או תמונת הצנחנים בכותל המערבי עם סיום מלחמת ששת הימים, נחקקו בזיכרון המשותף כתמונות ניצחון אייקוניות סביבן אנו מתכנסים שוב ושוב כאומה.
ממש לפני שנה התרגשנו כולנו גם מהסרטונים המתעדים את שחרור החטופים והחטופות. התרגשנו יחד לא רק מהמעמד המשמח וחזרתם של החטופים לחיק המדינה, אלא גם מפני שבדיוק תמונות כאלה הן שמאפשרות לנו להזכיר לעצמנו מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנו הולכים.
מלחמת חרבות ברזל, לצערנו, עוד לא נגמרה. את תמונת הסיום האייקונית עוד לא קיבלנו, ואולי גם לא נקבל בעידן הבינה המלאכותית. היעדר האפשרות הזו, או ליתר דיוק ערעורה של העדות הויזואלית של המלחמה, מייצג בצורה כמעט מושלמת את היעדר העוגן החברתי המשותף בתקופתנו.
הקיטוב והערעור החברתי שהתגלע בעשור האחרון סביב פלטפורמות מדיה באינטרנט, תרבות הבוטים והאלגוריתמים האוצרים עבורנו את תיבות התהודה הוירטואליות שלנו, דרים בכפיפה אחת עם סרטון השבי המפוברק של נתניהו הבן.
אנחנו לא מפחדים מהאפשרות שהסרטון הוא אמיתי. הוא בבירור לא. אנחנו בהחלט מפחדים מאותם סרטונים שלא יהיו ברורים באותה צורה. בהינתן שהבינה המלאכותית היוצרת פה להישאר, ויותר מזה, להשתפר, נצטרך להחליף את הפחד ממנה בתושייה.
אובדן האמונה שנצליח לזהות את המציאות כשנראה אותה, לצד הקיטוב הפוליטי העמוק שזוכה לדחיפה מצד ענקיות הטכנולוגיה והפוליטיקאים עצמם, ממחישים את אחד הפרוייקטים הגדולים הנדרשים בתקופה זו: מציאת דרכים לשקם את השיח המשותף והאמונה בעליונותה של הלכידות החברתית במציאות משותפת שאינה תלויה בבינה מלאכותית.
ד"ר איה ידלין היא מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת אוניברסיטת בר אילן