יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (צילום: ליאור מזרחי)

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (צילום: ליאור מזרחי)

על שולחנו של הראיס

יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), נפגש שלשום במוקטעה שברמאללה עם שישה עיתונאים ישראלים, בניסיון להשיק "'קמפיין שלום עממי', שתכליתו להציג את עמדותיה של הרשות בפני דעת הקהל בישראל, לרכוש את אמונו ולגייס את תמיכתו בפתרון מדיני המבוסס על גבולות 67'", כך לפי "הארץ". "הפגישה נמשכה קרוב לשלוש שעות והסתיימה בסעודה על שולחנו של 'הראיס'", נכתב ב"ידיעות אחרונות".

על-פי שורות הקרדיט בעיתוני הבוקר, ששת העיתונאים שהוזמנו למפגש הם עקיבא אלדר ואלוף בן מ"הארץ", סמדר פרי ורוני שקד מ"ידיעות אחרונות", עמית כהן מ"מעריב" ושלמה צזנה מ"ישראל היום". עוד לפני ניתוח תוצאות המפגש, יש טעם לשים לב לצירופו של "ישראל היום" לאירוע. מצד אחד, חותמת של לגיטימיות (או לפחות הכרה בחשיבותו) מכיוונו של ראש הרשות. מצד אחר, העובדה כי אל אבו-מאזן נשלח הכתב המדיני של העיתון מדגישה את המחסור במערכת המצומצמת של "ישראל היום" בכתב בעל שיעור קומה המתמחה בסיקור החברה הערבית בישראל ושכנותיה.

"מעריב" מעניק לראיון את הבולטות הגדולה ביותר – כותרת ראשית ("גרסת הראיס"), התופסת את המחצית העליונה של השער, וכתבה הממלאת את עמ' 6 בעיתון. ב"הארץ" ידיעה ארוכה ("אבו-מאזן רוצה משא-ומתן ישיר עם הציבור הישראלי"), המתחילה בשער וממשיכה בעמ' 2. ב"ידיעות אחרונות" ידיעה קצרה בעמ' 14 (כותרתה היא ציטוט מפי ראש הרשות: "נתניהו לא עונה לי"), המפנה לראיון נרחב שמתפרסם בעמודים הפותחים במוסף היומי של העיתון. ב"ישראל היום" ידיעה בינונית בגודלה (אף היא מוכתרת בציטוט מפיו: "נמאס מהתהליך – די, בואו נגמור"), התופסת את מרבית עמ' 3.

החריג מבין הפרסומים הוא הראיון שמתפרסם ב"ישראל היום". להבדיל מעמיתיו, צזנה אינו כותב על התרשמותו האישית מאבו-מאזן. "נראה טוב, ערני, פעלתן, מגלגל סיגריה אחרי סיגריה", מתואר יו"ר הרשות ב"ידיעות אחרונות". "היה שרוי במצב רוח מרומם, הרבה להתלוצץ עם האורחים הישראלים והצטלם בחברתו של כל אחד מהם", נכתב ב"הארץ", וגם בעיתון זה ציינו כי אבו-מאזן "הפליג באנקדוטות סביב הרגלי העישון שלו". ב"מעריב" אין התייחסות נרחבת למצב רוחו, אך מוזכר כי היה "נינוח מהרגיל". תיאור דומה אינו נמצא בראיון המתפרסם ב"ישראל היום". צזנה אולי סעד על שולחנו של עבאס והצטלם איתו, אך רשמיו האישיים נותרו מחוץ לדיווח.

ככל הנראה יו"ר הרשות לא הצית לסמדר פרי סיגריה, כפי שעשה בזמנו מלך ירדן, אך בכל זאת היא מציינת כי עישן בחברת נשיא ארה"ב ברק אובמה, וכי לדבריו, ציפי לבני עישנה איתו "סיגרלות דקיקות". גם ב"הארץ" פרטים אלה מוזכרים. חסרונם מהדיווח ב"ישראל היום" אינו נטול משמעות. כוונתו של אבו-מאזן במפגש עם העיתונאים הישראלים היתה להשפיע באופן ישיר על דעת הקהל בישראל. תיאור גינוניו האישיים הוא חלק מהותי מכך. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" משרתים אותו היטב מהבחינה הזו. ב"מעריב" תיאורי הצבע של אישיותו מצומצמים, ב"ישראל היום" חסרים לחלוטין.

הבדל נוסף בין הפרסומים נעוץ ביחס לראש ממשלת ישראל. "הוא לא יאמר מלה של ביקורת ישירה על נתניהו וממשלתו. אבל בין סיגריית מרלבורו אדום אחת לבאה בתור ששולפים ומציתים עבורו לא קשה לקלוט שורה ארוכה של מסרים וטרוניות", נכתב ב"ידיעות אחרונות". כאמור, הכותרת לידיעה בעמודי החדשות של העיתון עסקה דווקא בביקורת שבכל זאת השמיע אבו-מאזן על נתניהו. הראיון ב"מעריב" נפתח בהתייחסות לנושא זה, וגם ב"הארץ" שמור לו כמובן מקום של כבוד. ב"ישראל היום" אכן אין "מלה של ביקורת ישירה על נתניהו וממשלתו", רק משפטים עקיפים כגון "לדברי אבו-מאזן, עם כניסתו של נתניהו לשלטון, שאלה הרשות אם ישראל מוכנה להמשיך מהנקודה שאליה הגיע אולמרט, אולם לא קיבלה תשובה על כך".

מרבית הציטוטים של אבו-מאזן חוזרים על עצמם פחות או יותר באותן המלים בכל ארבעת העיתונים, ובכל זאת ל"ישראל היום" ציטוט נוסף שחסר באחרים. צזנה כותב כי אבו-מאזן "סירב להתעמת" עם ההאשמה שלפיה טען בעבר שעל הר המוריה בירושלים מעולם לא שכן בית-המקדש. "אנחנו לא מדברים איתכם על היסטוריה, לא על דת ולא על דברים אחרים שיכולים להכניס אותנו לתהום", מצוטט יו"ר הרשות ב"ישראל היום". לא רק שנושא זה אינו מוזכר בעיתונים האחרים, הסירוב של אבו-מאזן לענות על השאלה עומד בניגוד גמור לתיאור המפגש ב"ידיעות אחרונות" כ"שיחה מלב אל לב, על כל נושא, בלי להסתיר ובלי להתחמק".

בשולי הדברים ראוי לציין כי "הארץ" הוא כלי התקשורת הישראלי היחיד שמחזיק כתבת קבועה ברמאללה – עמירה הס. חבל שהס לא נשלחה מטעם העיתון לראיין את אבו-מאזן, לצד עיתונאי החי בישראל. לא רק שהיא מכירה מקרוב את הנעשה בשטחי הרשות, בשבוע האחרון הזכירה פעם נוספת כי אינה חוסכת ביקורת מהממסד השולט בה.

מכה על השולחן

במרכז שערי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" תצלומים של אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו. הרקע הוא עימות בין ראש ממשלת ישראל לשר החוץ בעקבות מפגש שערך השר בנימין (פואד) בן-אליעזר עם שר החוץ הטורקי, שעליו דיווח אתמול לראשונה אמנון אברמוביץ' במהדורת החדשות של ערוץ 2 (סקופ שני ביומיים). "מתיחות חריפה ביחסים בין נתניהו לליברמן: חשש ממשבר קואליציוני", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מתמצתים את המצב בשלוש מלים: "ליברמן: עקפת אותי".

מתחת לראשית של "הארץ" מתפרסמות כמה פסקאות מטור פרשנות של יוסי ורטר, שיתפרסם במלואו במוסף "השבוע" שיופץ מחר. "הוא חזר להיות איווט האיום של ערב הבחירות: קיצוני, ימני וחסר פשרות – לעתים הוא מכה באגרוף על השולחן", כותב ורטר. לדבריו, מעל ראש הממשלה מרחף איום מתמיד מצד ליברמן: "אם נתניהו מתכנן מהלך מדיני מרחיק לכת מול הפלסטינים, ליברמן יוציא את מפלגתו מהקואליציה, יגרור את המערכת לבחירות, יגזול את קולות מצביעי הליכוד הימנים, ויהפוך למנהיג הימין בישראל, ולראש מפלגת הימין הגדולה ביותר".

שמעון שיפר מספק טור פרשנות ל"ידיעות אחרונות" וכותב בו כי "ליברמן בז למה שהוא מכנה ההתרפסות של בן-אליעזר מול הטורקים". שיפר מזהיר כי "נתניהו יגלה, גם אם לא מיד, שכאשר פוגעים בליברמן הוא מגיב בעוצמה".

משער "ישראל היום", לעומת זאת, נעדר תצלום של נתניהו. את מקומו תופס תצלום של בן-אליעזר, כאילו העימות הנוכחי מתקיים בין שר החוץ לשר התמ"ת, וזאת בניגוד לתיאור בפתח הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של העיתון, "משבר בין ראש הממשלה לשר החוץ".

הדיווח על המשבר [שלמה צזנה] ענייני יחסית, ומוזכר בו כי "באחרונה השמיעו שרים בכירים ביקורת כלפי ראש הממשלה וטענו כי נתניהו וברק 'סוגרים ביניהם' את ההחלטות בנושאים חשובים במיוחד, וכי יתר השרים ממודרים מנושאים אלו". יחד עם זאת, מלאכת העריכה בעיתון מעמעמת מעט את הזרקור הביקורתי שמופנה כלפי ראש הממשלה. גם בכפולה הפותחת אין תצלום שלו מול ליברמן, למשל, אלא רק תצלום מהפגישה האחרונה שקיים נתניהו עם נשיא ארה"ב.

שורה של מדדים

עיתון "הארץ" מציג הבוקר ל"ישראל היום" דוגמה לאופן שבו ניתן לסכם את שנת הלימודים במערכת החינוך מנקודת מבט של עיתון, ולא של משרד יחסי-ציבור המשרת את לשכת שר החינוך. במקום הפקעת מחצית העמוד למאמר מאת ומטעם שר החינוך, כפי שנעשה אתמול ב"ישראל היום", מקדיש "הארץ" כפולת עמודים לסקירה ביקורתית מטעם חברי מערכת העיתון.

בעוד סער עצמו סיכם את השנה החולפת במלים "שנה שבה מערכת החינוך התחילה לדבר בשפת היעדים המדידים" וציין כי "שורה של מדדים מלמדת כי עלינו על הדרך הנכונה", הכתב לענייני חינוך של "הארץ", אור קשתי, מסכם את השנה ברשימה המקבלת את הכותרת "המרדף של גדעון סער אחר הישגים וערכים".

"סער הוא השר הראשון במשרד החינוך שהציב יעדים מדידים לשיפור הישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים", מציין קשתי. "מה יקרה אם הציפייה לא תתממש? התשובה לכך אינה ברורה בינתיים: האם סער ושושני ייקחו על עצמם אחריות או שמא יפילו את האשמה על גורמים אחרים – מורים למשל, כפי שחוששים בארגוני המורים. יתרה מזאת, בעוד מקורבים לסער אומרים כי קביעת היעדים היא צעד אמיץ מבחינה ציבורית, כדאי גם לזכור שתוצאות המבחנים יתפרסמו, ככל הנראה, כשכבר לא יהיה במשרד החינוך".

עוד בכפולת העמודים – רשימה מאת עמירה הס על שירותי החינוך שמקבלים ילדי שבט הג'האלין, החיים בשטח C שמדרום לירושלים ("צווי הריסה של המינהל האזרחי תלויים ועומדים נגד בית-הספר [...] התקציב שקיבל המוסד אינו מספיק לקניית מכשירי חשמל נחוצים"); דיווח מאת דנה ויילר-פולק על החשש מפני גירוש בקרב ילדי העובדים הזרים, הגובר עם סיום שנת הלימודים; דיווח נוסף מאת קשתי על מידת ההשתלבות של תלמידים אתיופים בפתח-תקווה; וטור מאת שר החינוך לשעבר יוסי שריד על האופן שבו "הופך בית-הספר הישראלי מזירת שיח פתוחה וחופשית לשטח סטרילי".

גם ב"ידיעות אחרונות" מסכמים את שנת הלימודים, אך מזווית ראייה שונה. האג'נדה שלהם אינה זו של שר החינוך כב"ישראל היום", וגם לא אג'נדה ביקורתית כמו של "הארץ". האג'נדה של "ידיעות אחרונות" היא אג'נדה של כיף. לעיתון מצורפת כרזת פרסומת לסרט ילדים המוקרן בימים אלה בבתי-הקולנוע בארץ, והמחצית התחתונה של שער העיתון תפוסה על-ידי תצלום [אפי שריר] של תלמידי כיתה ב' במטולה האוחזים בתעודות שקיבלו אתמול, תוך שהם קופצים באוויר בחיוך גדול. "לחופש נולדו", קוראת הכותרת, ובתחתית התצלום הפניה ל"מדור יומי לחופש" המתפרסם החל מהבוקר במוסף "24 שעות".

המדור, בעל השם הנדוש, המאוס ובעיקר המתאמץ באופן מבוגר עד כדי ניתוק לפנות לקהל הצעיר – "כנסו כנסו" – תופס כפולת עמודים. המדור כולל, על-פי עדות העיתון עצמו, "כוכבים, אופנה, יציאות, המלצות, תשבצים וסודוקו". בפועל, במרכז המדור כתבה בלתי חתומה העוסקת ב"קייטנות הכדורגל במועדונים היוקרתיים בעולם". הכותב האלמוני פונה אל התלמידים שיצאו זה עתה לחופש ומבקש מהם כי "רגע לפני שאתם אורזים את נעלי הכדורגל, בדקו עם ההורים אם החוויה מתאימה לכיסכם, שכן מדובר בבילוי יקר". בצדק. המחירים הנקובים בעיתון נעים בין 1,575 יורו ל-3,800 דולר עבור משתתף אחד בקייטנה, סכום שעבור רוב מוחץ מהציבור הישראלי אינו בהישג יד.

"ידיעות אחרונות" בוחר בחלום כמעט בלתי אפשרי למרכז המדור החדש לנוער ובכך הופך את אג'נדת הכיף, שהוצגה בשערו, לאג'נדת "הכיף הבלתי מושג". לשר החינוך בוודאי אין בעיה עם כך. לכל היותר זו עדות לכך שגם על תלמידי ישראל, כמו על השר, להימצא במרדף מתמיד אחר הישגים.

למעשה, הקו שבחר "ידיעות אחרונות" לציון פתיחת החופש הגדול משרת את משרד החינוך לא פחות ממאמר פרי עטו של השר. תלמידים הקופצים עם תעודות בידם, כרזה לסרט חדש ופרסומת לקייטנות באלפי דולרים אינם אומרים דבר על הבעיות של מערכת החינוך הישראלית. לפחות לא באופן ישיר.

המלחמה בטייקונים

אתמול פורסמה באתר "דה-מרקר" ידיעה שכללה ציטוטים בגנות הריכוזיות במשק מפי אדם שתואר כמי ש"הקדיש את חייו המקצועיים למלחמה בטייקונים". באופן ילדותי למדי, זהותו של הלוחם בריכוזיות נותרה באותה ידיעה חסויה, וזאת בניסיון לבנות אצל קהל הקוראים מתח לקראת חשיפתו. שער "דה-מרקר" והמוסף השבועי "דה-מרקר ויק" מספקים הבוקר את התשובה.

כדי לא להותיר את המתח נגלה מיד כי מדובר במשפטן לואי ד. ברנדייס. כל שער "דה-מרקר ויק" מוקדש לאיש וארבע רשימות על אודותיו פותחות את המוסף ומעלות אותו על נס. גיא רולניק מקדיש טור נרחב לציטוטים המתורגמים מספרו של ברנדייס, "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים". דפנה מאור משרטטת את דיוקנו של האיש, עידו באום מספק את הזווית המשפטית,ואלן דרשוביץ, ברשימה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס", כותב על ברנדייס הציוני.

"TheMarker מקדיש בשנים האחרונות מאמץ עיתונאי רב כדי להרתיע מפני הסכנות האורבות לכלכלה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית כתוצאה מהתהוותן של כמה משפחות שליטות חזקות בכלכלה הישראלית", כותב רולניק בטורו. "בשנתיים האחרונות הגענו למסקנה כי הריכוזיות האדירה במשק היא לא רק סכנה לכל אחת מהתעשיות ומהענפים הספציפיים שבהם הן פועלות, אלא רחבה הרבה יותר: זאת סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה".

להבדיל, מוסף "כלכליסט" כולל הבוקר כתבה מאת עמיר קורץ על הצמד שמאחורי "מדבקת הפלא" – אריק קליין ועמוס בוחניק. קורץ "התלווה בחשאי במשך שלושה חודשים לשני המשקיעים", ומביא את רשמיו. כתבה נוספת במוסף כוללת את רשמיו של ארי ליבסקר משבוע של התלוות גלויה לרמי לוי – "טייקון בהתהוות".

ענייני תקשורת

ביום שישי האחרון ציטט שלום ירושלמי ב"מעריב" את טענת ח"כ משה גפני כי "נתן אשל מלשכת ראש הממשלה התקשר אלי וביקש שנתמוך ב'ישראל היום' [...] הוא אמר שזה מה שנתניהו מבקש. הסכמנו. תראה מה הם כותבים עלינו היום? מה זה. הפכנו לפילגש של הליכוד".

בסקירת עיתוני היום ציין שוקי טאוסיג כי "אם ירושלמי שמע נכון, ואם גפני אמר את הדברים המיוחסים לו, הרי שיש כאן הוכחה למה שנטען תדיר נגד 'ישראל היום' ומה שאנשי 'ישראל היום' ולשכת ראש הממשלה מכחישים: שיש צינור בין הלשכה למערכת, בין נתניהו ל'ישראל היום'. כשזוכרים שאשל, ראש הלשכה של נתניהו, היה מנהל בכיר ב'ישראל היום', העניין נראה כמעט מתבקש".

הבוקר מדווח אריק בנדר ב"מעריב" כי בעקבות אותו ציטוט של גפני פנה אתמול ח"כ יואל חסון אל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ודרש לחקור את הקשר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לאיש העסקים שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום".

נדב העצני כותב במדור הדעות של "מעריב" בגנות הצעדה למען גלעד שליט, או כפי שהוא מכנה אותה, "מסע הכניעה-בכל-מחיר לחמאס". העצני מכוון את ביקורתו לשיתוף הפעולה של התקשורת הישראלית עם מארגני הצעדה. "מרבית כלי התקשורת נטשו בשבוע האחרון את התפקיד המקובל של המעצמה השביעית והתגייסו בכל כוחם לקמפיין של משפחת שליט, הדורש מהממשלה ומהעם להיכנע ללא תנאי", כותב העצני וטוען כי בשל כך "אין מנוס מהטלת אחריות. מי שהופך במו ידיו ממדווח ומבקר לשחקן המרכזי בזירה [...] חייב להיות אחראי לתוצאות. [...] הגיע הזמן שכל עיתונאי שייקח חלק בקמפיין, במעשה או במחדל, יידע שהוא נתון לפחות לסיכון של כל שר וראש ממשלה – לעמוד בפני ועדת חקירה ממלכתית ומכתבי אזהרה".

עפרה אידלמן מדווחת ב"הארץ" כי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב הפך את החלטת בית-משפט השלום והרשיע את אחד הנאשמים בתוכנית הפדופילים ששידר ערוץ 10, תוך מתיחת ביקורת על ההחלטה לזכותו.

רותה קופפר מדווחת כי ניר בכר מצטרף ל"חדשות 10" וישמש רכז המערכת ב"השבוע" עם מיקי רוזנטל.

הדוקומנטריסט ניר טויב מתראיין לכתבת ליטל גרוסמן ב"העיר", ומספר על התלאות שעבר מול הצנזורה במהלך הכנת סרטו "ממלכת הסוד".