קריסת האקלים

"טראמפ מביא עמו עתיד אקלימי קודר, אבל גם הוא לא יצליח לעצור את המהפכה האנרגטית", מנסה לנחם כותרת לכתבה של ניר חסון ב"הארץ".

לפי חסון, "הכישלון של מדיניות האקלים העולמית מעולם לא היה כל-כך מוחשי". 2024 צפויה להיות השנה החמה ביותר מאז החלו המדידות "ותעקוף אפילו את 2023, שהייתה שנה חמה באופן יוצא דופן אפילו במונחים של ההתחממות המואצת בעשור האחרון".

בעולם המדעי ישנו רוב לסבורים כי לא ניתן לעצור את ההתחממות לפני שתגיע לעלייה של 2.5 מעלות מעל לממוצע בעידן הטרום-תעשייתי, "שהיא התחממות בעלת משמעויות קטסטרופליות לחיים של מאות מיליוני בני אדם וכמעט לכל המערכות החברתיות, הכלכליות והאקולוגיות".

כלומר, אם האנושות בכלל תפעל לבלום את משבר האקלים, או שתמשיך להיכנע לתעשיית הדלקים המזהמים, הפוליטיקאים המשרתים אותם והרשתות החברתיות "שהסיטו את התודעה שלנו מהבעיות האמיתיות והבוערות ביותר למחוזות הקונספירציה והשנאה לאחר".

העובדה שדונלד טראמפ נבחר, שוב, לנשיא ארה"ב, היא "מקור גדול לייאוש בכל הקשור לעתיד המאבק הגלובלי במשבר האקלים", ממשיך חסון, "בתוך כמה חודשים יוביל טראמפ - שוב - את הכלכלה הגדולה בעולם אל מחוץ למרוץ להפחתת הפליטות והרחק מהעקרונות שנקבעו בפריז.

"ארה"ב לא תהיה עוד מנהיגה אקלימית, להיפך. היא תהפוך למשקולת כבדה על המאמץ הבינלאומי. חוק האקלים של ממשל ביידן, שנחשב לחוק האקלים החשוב ביותר בהיסטוריה, צפוי להתבטל וברוני הגז והנפט, פטרוניו של טראמפ, יקבלו את הסיוע הפדרלי, הרישיונות והסובסידיות עליהן יכלו רק לחלום".

חסון מזכיר כי גם ממשלת ישראל בולטת "בכישלון הקולוסאלי שלה בהתמודדות עם משבר האקלים". אפילו חוק האקלים העלוב והמחורר שעומד על הפרק כבר שנים, לא הגיע אפילו לקריאה שנייה בכנסת, ו"המשק הישראלי ממשיך להסתמך כמעט באופן בלעדי על אנרגיה שמקורה בדלקי מאובנים. אפילו השלמת המעבר הבסיסי מפחם (המזהם יותר) לגז טבעי (המזהם פחות) מתעכבת במשך שנים".

עבור ממשלת ישראל, משבר האקלים אינו הסכנה הגדולה ביותר לעתידה של הציביליזציה האנושית אלא ברכה משמיים: הזדמנות לעוד נסיעת תענוגות עבור הנוכלים שבחרנו להנהיג אותנו: "משלחת גדולה בראשות הנשיא יצחק הרצוג והשרה להגנת הסביבה עידית סילמן עתידה לנסוע לוועידת האקלים בבאקו. שרים נוספים, בהם ככל הנראה שרת התחבורה מירי רגב ושר החוץ החדש גדעון סער, צפויים גם הם להצטרף".

על מה נשענת אם כן הכותרת האופטימית לכתבה? "עד להסכם פריז דובר על התחממות של ארבע ואפילו שש מעלות, מה שהיה עלול להביא את המין האנושי אל סף ההכחדה", מזכיר חסון, וחוץ מזה "המהפכה האנרגטית כבר נמצאת בעיצומה. גם טראמפ לא יצליח לעצור אותה".

חסון מצטט דו"ח של סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) לפיו תוך פחות מעשור "תהיה השמש מקור האנרגיה הגדול ביותר של האנושות ובעשורים הבאים גם תיעצר פליטת גזי החממה. זה כבר יהיה מאוחר מדי להרבה מאוד אנשים, מערכות אקולוגיות ובעלי חיים על פני הפלנטה שלנו, אבל זה יקרה. ובימים שנדמה כי האפלה סוגרת עלינו מכל כיוון, זהו משהו שאפשר להתנחם בו".

טווחי זמן ארוכים של עשרות שנים, שינויים רדיקליים באורח החיים, שלא לדבר על נושאים כמו סוף הציביליזציה או תמונות של כדור ארץ שאינו ראוי למחיית בני אדם. אלו דברים שלמוח קשה לעכל והלב מתאמץ לדחות. הם מורכבים, קשים, מדכאים. לא משהו שאפשר להתנחם בו אלא בדיוק להיפך, מה ששולח אותך בריצה להתכרבל כעובר ושמבוגר כלשהו יגרום לכל זה להיעלם. שיגיד שזה שקר. טעות. מזימה.

ההדחקה

"חיזבאללה ירה מטח רקטות על הצפון", נכתב בכותרת הראשית של ה"ג'רוסלם פוסט". כותרת המשנה מדווחת על חייל שנהרג בהתקפה. התמונה הראשית היא מהלווייתו. העיתון המרכזי היחיד בישראל שהעניק לשגרת המוות את הכותרת הראשית הוא עיתון באנגלית.

ב"ישראל היום" ו"מעריב" שגרת המלחמה נעדרת כליל מהשער. ב"הארץ" היא מוזכרת בכותרת המשנה לראשית, ב"ידיעות אחרונות" היא תופסת כותרת בתחתית השער: "הצפון בוער: למעלה מ-150 שיגורים ביממה". כבר למעלה משנה שאנו מתבשרים מדי יום על חיילים הרוגים (על פצועים בכלל לא מדווחים), או על אזרחים הרוגים, או על ירי בלתי פוסק לכל חלקי הארץ, או על כל אלה גם יחד. הם הפכו לשגרה, ושגרה לא תופסת כותרות ראשיות.

לפעמים קשה לזכור שמדובר בתועבה. התרגלנו כל כך. אבל האמת היא שלא מדובר במציאות בלתי נמנעת. גזירת גורל כמו מזג האוויר. חודשים ארוכים שהמומחים הרלוונטיים - צמרת צבא ההגנה לישראל, העוסקים במשא ומתן על עסקת חטופים, ראשי הארגונים החשאיים, שר הביטחון - מזהירים כי התמשכות המלחמה היא פרויקט פוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שהקורבנות הם לשווא. המחיר העצום הוא לשווא. המחיר הכלכלי, החברתי, הפסיכולוגי.

כמובן, גם מזג האוויר אינו גזירת גורל. התקשורת נירמלה את המלחמה כשם שנירמלה את משבר האקלים. הקיץ שהיה החריף ביותר מאז שהתחלנו למדוד טמפרטורות. החורף ששוב מבושש להגיע. הם חסרים לא רק בשערי העיתונים, הם לא מגיעים אפילו לעמודים האחוריים. זאת למרות שכמו המלחמה, גם משבר האקלים אינו גזירת גורל. כל המומחים הרלוונטיים מזהירים כי מדובר במשבר מעשה ידי אדם שאפשר וצריך היה לטפל בו. שהתמשכותו היא פרויקט פוליטי של בעלי אינטרסים. בדיוק כמו המלחמה.

עידן האינפנטיליות

"מסע ברחבי השממה האיסלנדית ובעומק היערות של פיננלד, בקו הביצורים האחרון מול קריסת האקלים", נכתב בכותרת מוסף "הארץ", המפנה לכתבה של ד"ר אבנר גרוס, המדווח על נושאים כמו לכידת פחמן ומערכת היערות הבוראליים.

"הביקור בפינלנד, שנושאת על גבה זיכרונות קדומים מעידן הקרח, חידד אצלי את הכרת התודה לקסם האקלימי שהתרחש באותם הימים", כותב גרוס, "קסם שהציב את כדור הארץ בנקודה יוצאת דופן שבה הטמפרטורה, גובה פני הים, כמות המשקעים וריכוז גזי החממה באטמוספירה התייצבו למצע שאיפשר את פיתוחה של ציוויליזציה אנושית מתקדמת, שלא נראתה כמוה בהיסטוריה של כוכב הלכת שלנו.

"בני האדם הלכו ומילאו את הארץ. אולם ההתפתחות המהירה הובילה לבלבול ויוהרה, שהאיצו את ההתרחקות של האדם מהטבע, במיוחד לאחר הקפיצה הטכנולוגית האדירה של המאה האחרונה. נראה כי שכחנו מהעצים ומההרים, מהאדמות, מהאוקיינוסים ומבעלי החיים. ביקור במדינות הצפון מלמד כי הרגע הנוכחי מחייב אותנו להיזכר מחדש בהרי הגעש, בסלעים, ביערות ובביצות, ולתת להם מקום ראשי בסיפור של בני האדם".

אבל מי רוצה לוותר על התפקיד הראשי בסיפור? מי רוצה להפסיק להיות ילד?

"הפטריוטים" היא תוכנית הדגל של ערוץ 14, הקטר של מכונת הרעל. פופולרית יותר ממהדורת החדשות, מפיצה ללא הרף ובלי בושה שקרים, הסתה ושנאה. בלי בושה אינו סופרלטיב סתמי. זוהי תכונה מהותית. הפאנליסטים של "הפטריוטים" אינם מתביישים. זוהי תכונה נוספת שהם חולקים עם פעוטות.

את היבחרו של טראמפ חגגו בתוכנית בריקוד גמלוני לצלילי השיר "תמיד אוהב אותי". אביעד מרקוביץ ויהונתן רונס כתבו כאן על השיר, להיט תקופתי ענק ברוח הפופ האמוני, עם הפזמון החוזר: "השם יתברך תמיד אוהב אותי/ ותמיד יהיה לי רק טוב/ ועוד יותר טוב".

"השיר הוא מראה בהירה של ישראל אחרי שנה של מלחמה. זאת מדורת השבט החדשה, וסביבה הישראלים שסוגדים לעצמם במסווה. אלה שלא ממש מאמינים אבל שמים ציצית כדי להראות שהם יהודים. נוח להם להתנתק לרגע ממצוקה לאומית שהם לא יודעים לעמוד בה ולהתמסר לסם המאלחש של עתיד ורוד בחסות הדת האזרחית החדשה - העממית, הלאומנית, האופטימית, האופטימלית. הדת של המצליחנים בעיני עצמם.

השיר "מייצר מציאות של בריחה מתוזמרת מהמציאות. זו התנסות בדמיון מודרך שבה חשיבה חיובית חייבת להתגשם רק כי אין ברירה אחרת. כל השמעה חוזרת של השיר משכפלת את האופציה הזו, והופכת אותה מקריקטורה לפטיש. בלי מודעות, לא יהיה ריפוי. במקומם, נוצר אמוק אינפנטילי, שמשמר את ההלם הראשוני ומותיר את הטראומה בעינה.

"האדם נדרש לא רק לוותר על המציאות, אלא גם על הלב הפועם של ההתרחשות הדתית: הוויתור העצמי וההתמסרות כלפי האל. במקום זה, מה שהוא מרוויח היא שארית צעקנית ומצומקת של היבריס ריקני, שמטשטש עקבות במופע של הפנוט עצמי".

על שער "בשבע" חוגגים את חזרתו של טראמפ לשלטון. "ברוך שובך" נכתב בכותרת הראשית מעל דמותו של טראמפ התופסת את רוב עמוד השער, כשהוא מפנה את אצבעו המורה כלפי הקורא. "דונלד טראמפ הזכור לטוב", מכנים אותו ב"בשבע". באוזן שמאל של עמוד השער מודעה למכירת של "ספרי תורה מהודרים".

טראמפ הוא על פי הצהרתו עבריין מין. בנוסף, שורה ארוכה של נשים העידה כיצד תקף אותן, אנס אותן או התעלל בהן. הוא פושט רגל סדרתי. נוכל. שקרן. כנראה שאין מצווה בספר התורה, מהודר או לא, שלא עבר עליה. ובכל זאת, הוא מככב כגיבור על שער השבועון הנפוץ (לפי סקר TGI) בציבור הדתי, שבועון המייצג את הזרם החרד"לי, כלומר מי שמתהדרים בהקפדה על אורח חיים אורתודוקסי מחמיר.

כי ככה זה בעידן האינפנטיליות. מי שחשובים הם הנרטיב האחד והנאמנות הכלבית. לאנשי עידן האינפנטיליות אין שום בעיה עם סתירות. להיפך, הם מתדלקים את עצמם בסתירות. הם שונאים שטחים אפורים, מורכבויות. התלבטויות. מוסר. דברים שהמבוגרים צריכים להתמודד איתם.

בידורית, קשוחה ומצ'ואיסטית

חגי סגל, מהפובליציסטים הוותיקים של הימין-הדתי בישראל, כותב ב"מקור ראשון" כי כשנתניהו מינה בזמנו את נפתלי בנט לשר ביטחון (סגל לא מזכיר שהדבר קרה אחרי שליברמן התפטר, משום שנתניהו סירב להכריע את חמאס והמשיך לשלוח לו דולרים במזוודות), נתניהו הצהיר שאין חשיבות לזהות האדם המאייש את המשרה משום שהוא זה שמחליט בסופו של דבר.

"לפי רוב הסימנים", כותב סגל, "זוהי גם המחשבה מאחורי החלפת יואב גלנט בישראל כ"ץ, לא בדיוק מועמד טבעי לתפקיד בשעת מלחמה. נתניהו חוזר לכהן בתור שר-ביטחון-על". סגל אף מעז לכתוב "מיותר כמעט לציין: הדחת שר הביטחון היא מהלך הופך בטן גם בימי רגיעה, קל וחומר בימים שכאלה. אין צורך להיות איש אופוזיציה כדי לחשוד שההדחה נגועה במניעים זרים, ובראשם המניע השערורייתי בעניין גיוס החרדים".

סגל אף קובע כי בבחירות הקרובות "הליכוד ושותפיו הקואליציוניים עתידים להיענש" על מאבקם לקבע בחוק את השתמטות החרדים ב"חוק מפלה ומושחת". הד לכך ניתן למצוא גם ב"ישראל היום", פעם ביביתון, כלומר בימה תקשורתית שמסורה בכל רמ"ח ושס"ה למטרה אחת: קידום הקריירה הפוליטית של נתניהו. היום, עיתון ימין, שמנסה כבר שנים להיגמל מהרגלים רעים (ולעולם לא יצליח כל עוד הוא ממשיך להעסיק באופן קבוע בעלי טורים ביביסטים כמו אמנון לורד ועירית לינור, שהסתתם אומנותם).

"ישראל היום" מציג עמדה תקיפה למדי בכל הקשור לגיוס חרדים. הוא בעד. ונגד השתמטות. גם אם זה אומר לתקוף את נתניהו. הכותרת הראשית של העיתון היא "העיניים על כ"ץ: האם יקפיא 7,000 צווים לחרדים". "המבחן הראשון של שר הביטחון החדש נמצא בסוגיית חוק הפטור מגיוס, שהממשלה להוטה לקדם", נכתב בכותרת המשנה שמצטטת את שר הביטחון המודח יואב גלנט: "ראש הממשלה מקבל את ההחלטות לבד".

"לעומת זאת", ממשיך סגל, כלומר לעומת עמדתו הצודקת של גלנט בנושא גיוס החרדים, "הוא הסגיר טעות קשה בניווט כשהעיד על עצמו בנאומו הנרגש לאומה ש'כאשר חשיכה ערכית אופפת אותנו, אני נצמד למצפן'. אם המצפן של גלנט אכן הנחה אותו להתקוטט עם ראש ממשלתו במשך שנה וחצי, יש לשר היוצא בעיה עם השדה המגנטי שלו".

סגל כותב כי גלנט "נהג באופן מופקר כשלאורך רוב חודשי המלחמה צייד ללא הרף את התקשורת בתחמושת נגד נתניהו. זה התחיל בפמפום הטענה על טרפוד המתקפה נגד חיזבאללה בשבוע הראשון של הקרבות, ונמשך בסוגיית החטופים, ציר פילדלפי, ההסדרה, ועדת החקירה והיחסים עם אמריקה. גלנט יצא תמיד צדיק, אתרוג תקשורתי מהודר, נתניהו רשע. לכן כבר בשלב די מוקדם היה ברור שאחד משניהם יצטרך ללכת, ומטבע הדברים זה לא נתניהו". מדוע? משום ש"כל עוד הכנסת או הבוחר לא הדיחו אותו, הוא הראש, לא רק האשם, וכל שאר השרים כפופים לו. כך נהוג בדמוקרטיה מתוקנת".

רגע, אבל סגל הרי קובע שראש הממשלה הדיח את שר הביטחון מסיבות פוליטיות גרידא, תוך כדי מלחמה. האם זה אינו תיאור של בגידה במדינה? וסגל כותב כי גלנט נתן פומבי ("צייד ללא הרף את התקשורת בתחמושת") לטענות נוספות המעידות על כך שנתניהו מנהל את המלחמה לפי האינטרסים הפוליטיים שלו: מסכל עסקת חטופים, משקר, פוגע ביחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר.

אם נתניהו מתנהל כבוגד, מדוע סגל יוצא בסוף דווקא נגד גלנט? משום שהוא מאמין בדמוקרטיה מתוקנת? איזו מין דמוקרטיה מתוקנת היא זו שבראשה עומד אדם המפקיר את הביטחון והכלכלה בשם ההישרדות הפוליטית שלו? "כאלה הם החיים הפוליטיים והכללים הדמוקרטיים. גם כאשר חשיכה ערכית אופפת אותנו, הדרך לפזר אותה ולהאיר את חיינו אינה מדורות באיילון", מסכם סגל. מדוע? משום שהנאמנות היא מעל לכל. ונתניהו הוא הראש.

לצד ההדחקה, הבריחה ממורכבות, הבוז לרציונליות והערצת הנאמנות, הפנים האחרות של עידן האינפנטיליות הם הוולגריות, הברוטליות, הגסות המגושמת.

ב"מקור ראשון" כותבת חבצלת פרבר על הספר "בגידה בממלכת הסוד" של שלמה פלד ואילן דיאמנט. "מחבריו שייכים לזן אחר של כותבים. מצד אחד הם יוצאי מערכת הביטחון הקשוחה, אבל הכשרתם הפסיכולוגית ודרך ההסתכלות והניתוח שלהם נוטים דווקא לצדדים הרכים: לנפש, לרגש, לצלקות ולמחירים האנושיים של הבגידה".

הספר, היא מוסיפה, "אינו סיפור מתח מרתק ומבדר של לוכדי-מרגלים קשוחים, אלא סיפורם של אנשי חוכמת הנפש, שחושף ואף מגלה הבנה וחמלה לחולשות ולפצעים הסמויים של הבוגדים, ומציב במרכז את מאפייני האישיות ואת המניעים והצרכים הפסיכולוגיים שלהם.

"הספר אפילו מעז לשאול את השאלה מרחיקת הלכת: האם בכל אחד ואחת מאיתנו טמון פוטנציאל לבגידה? [...] ספר כזה יכול היה להיכתב רק בעידן הבשלות של הפסיכולוגיה, כאשר גישות שונות ותיאוריות רבות ואף מנוגדות מכשירות את הפסיכולוג לראות את הדקויות שמאחורי חציית הקווים הבוהקים; את האדם שבתוך העבריין, את הילד הפגוע שבתוך הבוגד. או, למשל, את האנגלי החש נרדף באהבתו לגברים, ונזקק נואשות לחמימות המדומה שמרעיף עליו מפעילו הסובייטי.

"דווקא זווית הראייה ה'רכה' ולא זו ה'קשה', המשפטית או הביטחוניסטית, היא שהופכת את הספר למיוחד, חדשני ומעניין. קרוב יותר לספרות יפה מאשר לספרות מתח בידורית, קשוחה ומצ'ואיסטית".

בעידן של דונלד טראמפ וינון מגל, פוקס-ניוז ו"הפטריוטים", איזו תקומה תהיה לרגישות הזו? אם נישאר נטועים במציאות האנושית הזו, ב"מקור ראשון" יגלו במהרה שפוחת בו עוד ועוד המקום לדקויות, רכות, ספק, התלבטות או ביקורתיות. החבצלת פרבריות יישלחו למחנות חינוך מחדש והחגי סגלים יועמדו אל הקיר. מספיק שהוא חובש משקפיים או כותב ביד שמאל. מחתרת יהודית או לא מחתרת יהודית. לאף אחד לא יהיה אכפת.

נתניהו העבריין

פרבר מזכירה עניין נוסף שפלד ודיאמנט דנים בו, שגם לו יש קשר הדוק לעידן האינפנטילי. ההיקסמות מעוצמה היא מבוא לאהבת הבריונות. הבוז לדקויות הוא סף לחיבוק העבריינות.

"בתיאורים של מקרי הבגידה הישראליים עולה שוב ושוב שמו הפסיכולוג המנוח ד"ר דוד רודי", כותבת פרבר, "המחברים, בחוכמה שלאחר מעשה, כותבים כי הוא 'מימש תפיסת מיון הדוגלת בגיוס של מועמדים נועזים, בעלי רקע עברייני, שהוכיחו שהם מסוגלים להפר חוקים...'.

"לאחר הכישלון הנורא במקרים של המרגלים אלעד וקידר, תפיסת המיון הזאת הושלכה, לדברי המחברים, לאשפה, ובצדק. אבל לא זו בלבד שתפיסה זו עצמה הוכחה כאסונית, אלא גם – מה שהמחברים לא ידעו או לא רצו לכתוב – לידתה של תפיסה זו במקור מפוקפק מיסודו: ד"ר רודי עצמו היה דמות עבריינית, אם כי כריזמטית. כפי שהעידו לאחר מותו פסיכולוגים שעבדו עימו בקליניקה, הוא עצמו עבר על החוק ועל כללי האתיקה של מקצועו.

"יש לקוות כי כיום מקפידים יותר בשירותים החשאיים הישראלים לשמור על השומרים, ולא להעסיק בארגון עצמו מנהלים 'המאמינים שניתן 'ליישר' את מי שכבר ביצע פשע או נהג לשקר...' או כאלה שאינם עומדים בפיתוי 'לגייס אנשים יצירתיים ו'ציוריים'... שניתן לאבחן אותם כבעלי הפרעה אישיותית אנטי-חברתית או פסיכופתית'".

אנשים חסרי-מעצורים, פסיכופטים המתייחסים לבני-אדם כאל אינסטרומנטים, בעלי הפרעה אישיותיות אנטי-חברתית. אין שום חידוש בכך שאלו תיאורים מתאימים הן לטראמפ והן לנתניהו. שניהם גם מסובכים בפלילים. החקירות הפליליות הנוכחיות בהן מסובך נתניהו מגיעות לכותרת הראשית של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות": "היועמ"שית אישרה: לחקור חשדות נגד ראש הממשלה" ו"לשכה בחקירה".

"הולכות ונערמות הפרשות סביב לשכת רה"מ", נכתב בכותרת הגג לראשית. כרגע נחקרות חשדות כי דובר של נתניהו בשם אלי פלדשטיין גנב מסמכים מסווגים והדליף אותם באופן מסולף וכזה הפוגע בביטחון המדינה, לתקשורת הזרה (ל"בילד" ואולי לכלי תקשורת נוספים), כחלק מקמפיין השפעה של נתניהו על הציבור הישראלי כדי להכשיר את טרפוד עסקת החטופים; כי בלשכת נתניהו השתמשו בתיעוד אינטימי של קצין בכיר על מנת להשיג מסמכים מסווגים וכי בלשכת נתניהו זייפו פרוטוקולים סודיים מסיבות פוליטיות.

כותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות" מפנה לטקסט של נדב איל על פרשת זיוף הפרוטוקולים, שהוא היה הראשון לחשוף. לטקסט של רונן ברגמן, שדיווח ראשון על מה שהפך לפרשת גניבת המסמכים וחושף כעת גם את ההיבט של הסחיטה המינית. לטקסט של יובל קרני שחושף סיפור נוסף: מקורבי נתניהו רצו לסחוט את גלנט באמצעות תיעוד מביך. ולטקסט של עמית סגל.

מכל הנושאים שבעולם, עמית סגל כותב על "ההדלפה ל'בילד'". סגל לא טורח לציין את הקשר שלו לפרשה. את העובדה שהוא זה שפירסם מסמך שלל סודי עוד בתחילת השנה, כזה שתאם את מטרות הקמפיין של נתניהו והוצג גם הוא באופן מניפולטיבי ומטעה. הוא לא מזכיר כיצד חגג את הפרסום ב"בילד" כהוכחה לנכונות הפרסום שלו עצמו. חמור מכך, גם העורכים שלו לא חושבים שיש איזושהי בעיה לתת לחתול לדווח על החקירה בדבר היעלמות השמנת, למרות השפם הרטוב.

על שער "מעריב" כותרת מפנה לסקר השבועי: "59%: טובתו האישית והפוליטית של נתניהו מנחה את התנהלותו".

מחיקת האחר

ההרוגים והפצועים הישראלים נדחקים מהתודעה. ההרוגים והפצועים הפלסטינים מגורשים ממנה. "הייתי רוצה שישראלים יבינו שציונות זה גזענות", נכתב בכותרת מוסף "גלריה" של "הארץ", ציטוט של הבמאי רמי יונס.

"כל דיקטטורה ראויה לשמה היתה מתגאה באופן שבו התגלגלו כאן העניינים ב-10 באוקטובר", כותבת נירית אנדרמן, "מיד לאחר שפעיל ימין גילה שהקרנה של הסרט הפלסטיני 'לוד' מתוכננת בתיאטרון אלסראיא ביפו ושיגר מכתב תבהלה שטען כי הסרט מסכן את ביטחון ישראל, שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, נכנס לפעולה. הוא הצהיר כי מדובר בסרט שמציג 'תמונת שקר הזויה', ובמקביל פנה למשטרה ודרש לבלום את ההקרנה.

"שוטרים חרוצים מיהרו לציית, זימנו את מנהל התיאטרון ל'שיחת אזהרה' ואסרו לקיים את ההקרנה בטיעון ש'לא התבקש אישור להקרנת הסרט'. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, קינח את הפרשה בציוץ: 'שומע את היללות של אנשי השמאל על ביטול הקרנת הסרט 'לוד' בתיאטרון ביפו. הם חייבים להבין שחוק הוא חוק ופקודה היא פקודה'". אנדרמן לא עומדת על האירוניה בכך שהדובר הוא עבריין סדרתי. גם זה כבר הפך לשגרת חיינו.

"השבוע ספג סרט אחר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני יחס דומה", כותבת עוד אנדרמן, "המועצה לביקורת סרטים הזהירה את הסינמטקים ברחבי הארץ שלא להקרין את '1948 – לזכור ולשכוח', סרטה של נטע שושני, ובכך הפכה את הדרישה המנדטורית לקבלת אישור הקרנה מטעמה לכלי המאפשר צנזורה על סרטים מעוררי מחלוקת".

מי רוצה לשמוע שהוא גזען? זה לא כיף להרגיש אשם, אפילו לרגע. לא כיף להתמודד עם מורכבות. עדיף לחזור להיות ילד. אפשר לבקש מאבא החזק שישתיק את הרעש המטריד. יזרוק אותו מהחלון. אבא מיקי. אבא בן-גביר.

"השיר מייצר צורה ברוטלית בהרבה של קבלה עצמית - הדחקה", כותבים מרקוביץ ורונס על השיר "תמיד אוהב אותי", "אלוהים הופך לאבא טוב שמסנגר על הילד הפרחח שלו, אותו מגלם הזמר. המטפורה כשלעצמה עתיקה, אבל הביצוע מקורי. הרוע של הילד כאן הוא גמלוני ומגוחך: 'רוצה להיות טוב - רק לא יוצא לי'. הילד לא רק טועה בטעות, אלא גם לא מצליח להשתנות, מה שגורם לו לנסות להתחיל מחדש שוב ושוב ללא הצלחה.

"אם תרצו, זו פרודיה על הדמות של החוזר בתשובה: במקום אדם שבורא את עצמו מחדש מכוח רצונו החופשי - סוג של ליצן עצוב הפכפך, שחי 'בין לבין' ולא מצליח להיות נאמן לעצמו. לפי קריאה כזו, מקור הבזיון הוא לא בחטא, אלא בתשובה הגמלונית ממנו. כאן נכנס המרכיב המרכזי באומללות, והוא ה'בזיון'. הטעויות של הילד גורמות לו להתבזות בפני אחרים ולהרגיש בושה ומרירות. הבושה כשלעצמה לא נתפסת יותר כמנגנון שבא לעורר אותו לחשבון-נפש מצפוני וללקיחת אחריות. אדרבא, היא הרע בהתגלמותו - היא מונעת מהילד להתחבר ל'אני' האמיתי שלו, לטוב שמסתתר בתוכו".

מה יהיה

"עם רוב בשלוש רשויות השלטון, אין מה שיעצור את טראמפ מלממש את איומיו", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

"לפני עשור נקבע בדלת הבר הירושלמי 'בארוד' שלט קטן, ועליו כיתוב חידתי: 'עזוב, יושבים פה על מוצרט'", כותבת רונית ורד במדורה במוסף "הארץ", "דניאלה לרר, הבעלים והפטרונית הדומיננטית, מספרת כי ישבה יום אחד באחד השולחות בחוץ, 'ואז עברו בסמטה שלושה חבר'ה. אחד מהם הציץ פנימה ואמר לחברו 'ווי, איזה יופי!' וזה ענה לו 'עזוב, יושבים פה על מוצרט'. צחקתי נורא, סיפרתי לעובדים וללקוחות הקבועים, ובחגיגות ה–20 שנה למקום מישהו מהם הפך את זה לסטיקר-שלט. שלשום ישבתי שוב באחד השולחנות בחוץ, ועברו בסמטה שני חרדים שמדדו בעיניהם את המקום. 'ווס איז דאס מוצרט?' שאל הצעיר את המבוגר, וזה ענה לו 'א גרויסע חזן'. שוב צחקתי, אבל האנקדוטה הזאת היא תמצית של מה שקרה לירושלים בעשורים האחרונים".

"צריך לומר אמת לאומית קשה: בכל הקשור לביטחון, כלכלה ומשפט [...] ממשלת ישראל מחוללת מגמות שליליות ומסוכנות. [...] הממשלה, אם כן, נכשלת בתפקידיה המרכזיים, אך במקום לתקן את עצמה, היא מתישה את הציבור בדרישה שיגייס עוד ממשאביו המידלדלים כדי לפצות על מחדליה. הציבור הישראלי התורם, הנלחם והעובד, מתקרב, בכל יום עוד קצת, לקצה גבול יכולתו. חלק ניכר ממנו הצביע לה, אבל ממשלת ה'ימין על מלא' לוקחת אותו כמובן מאליו וסוחטת אותו כלימון.

"אדוארד לוטוואק, האסטרטג היהודי-אמריקני, כתב על הפרדוקס האסטרטגי שבו ניצחון במלחמה מוביל ל'מתיחת-יתר', שמכלה את משאבי המנצח והופכת ניצחון לתבוסה. החשש הגדול הוא שדווקא יציבות הממשלה הנוכחית, לצד ניצחון טראמפ, ינסכו בממשלה ביטחון שביכולתה למתוח עוד את הציבור. זו תהיה אשליה של פוליטיקה מנותקת, שתתנפץ במחיר לאומי כואב".

את שתי הפסקאות האחרונות כתב ב"מקור ראשון" ד"ר רן ברץ, מראשוני הגל הפופוליסטי בישראל, דוברו לרגע של נתניהו ומי שהקים את אתר "מידה". שמו של נתניהו לא מוזכר אפילו פעם אחת לכל אורך הטור.

"יופיה של הארץ הוא כה עז עד שקולות התפעלות חמקו מגרונותינו כמה פעמים ביום, באופן לא רצוני", כותב ד"ר גרוס ב"הארץ", "אך למרות אינספור המפלים, הנהרות השוצפים, הרי הגעש המושלגים, הקניונים העמוקים והים רחב הידיים, משהו בטבע האיסלנדי חסר. רק לאחר כמה ימים זה התחוור לי — באיסלנד אין עצים.

"זה לא תמיד היה כך - לפני כמה מאות שנים חלקים נרחבים מאיסלנד היו מיוערים. המתיישבים הראשונים שהגיעו לאי מארצות סקנדינביה המיוערות היו מורגלים בכריתת עצים לטובת חימום, בנייה ופינוי אדמה למרעה צאן. הם לא העלו על דעתם שיערות איסלנדיים לא מתחדשים, ושכריתת עצים משמעה שממה נצחית - ברגע ששורשי העץ ניתקים מהקרקע, הרוח האימתנית סוחפת את האדמה ליבשות מרוחקות. וכשאין אדמה, אין עצים.

"עם השנים הלכו והתמעטו היערות באיסלנד, עד שנעלמו כמעט כליל. גם ניסיונות השבתם באמצעים מודרניים אינם צולחים באי סחוף־הרוחות. כך קורה שמדי פעם, ממש כמו בנגב, משבי רוח חזקים מרימים מהקרקע החשופה כמויות גדולות של חול געשי, מעכירים את האוויר והופכים את איסלנד לאחד המקומות המאובקים על פני כדור הארץ".

"הניצחון של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב הוא אסון נורא לאנושות כולה ולכוכב הלכת שעליו אנו חיים. לכל מי שמחזיק בתפיסת עולם נאורה, זה רגע של עלבון ושל כאב. מבחינות רבות, קשה להגזים בחומרת המצב", כותב עפרי אילני במוסף "הארץ", "זירה אחר זירה, נראה שהעולם מתגלגל לתוהו ובוהו, לאפלה שכמוה לא ראינו זה דורות. כאנשים מודרניים, אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מתנהל במידה כזו או אחרת של רציונליות, ושאפשר לסמוך, גם אם באופן ביקורתי, על המוסדות. עכשיו, נראה שהעולם התגלגל לידיו של אל רע, חסר עכבות, ציניקן מוחלט. ואין מושיע".

אילני מציע בהמשך המאמר מספר נחמות קטנות ומיני-תחזיות אופטימיות למחצה. אף אחת מהן לא משכנעת במיוחד. "אם בפאזות הקודמות שלו תהליך הדמוקרטיזציה היה שילוב עם הנאורות, התבונה והקדמה, השלב הנוכחי של הדמוקרטיזציה פונה בדיוק נגד המושגים האלה ונגד השכבות שמזדהות איתם. זה לא מרד נגד הגלובליזציה. זה מרד נגד האמת עצמה. לכן גם קשה להתדיין עם התנועה הזאת - שהרי היא יוצאת נגד התבונה והשיח הרציונלי. אם יש איזו נחמה מרירה, הרי זו העובדה שגם השמאל הפרוגרסיבי כבר לא ממש מתעניין בתבונה ובהומניזם. רציונליות היא לא סחורה חמה היום". ועם זה כבר קשה להתווכח.

בהמשך המוסף מתפרסם ראיון עם הארכיאולוג בר קריבוס, שחקר ממלכה יהודית  ששגשגה באתיופיה לפני כמה מאות שנים. היא השתרעה על שטח דומה לזה של מדינת ישראל, הגנה על עצמה מפני השכנים המוסלמים והנוצרים, עד שנפלה אחרי 300 שנה. לפי האגדה, בהתאבדות קולקטיבית של אנשיה.