"מעניין במיוחד מה שאינו מופיע כאן… בכל הסכנות שיורדי הים משיתים על עצמם - מפאת חוסר הניסיון… מפאת הצוקים, מפאת הסערות - דומה שנעדרת טריפת האונייה… דבר מסוג זה הוא עניין לפילוסופים". (הנס בלומנברג)

באחת מהערות השוליים במסתו "אונייה טרופה וצופה" (1979), תהה הפילוסוף הגרמני הנס בלומנברג: אם המשורר הרומאי אוהב לדמות את עצמו לרב-חובל הנוהג בספינה של המציאות, למה הוא לא מסוגל לקחת את המטפורה שלו עד הסוף ולדבר על אפשרות של טביעה?

בלומנברג לא ממש עונה. הוא רק רומז שבעולם העתיק, החוויה הפרטית של המשורר אמורה לשקף את הסדר הקוסמי. אם כך, התשובה ברורה - טביעת הספינה היא מטפורה חזקה מדי ברגע שהגורל הפרטי מייצג את כל העולם. התאבדות זה דבר אחד, אבל סוף העולם זה דבר אחר לגמרי. זה לא שהמשורר חושש לעצמו; הוא פשוט מודע לכוח ההרסני של מילותיו.

לעומת המשורר הרומי, פיוט אשכנזי קדום אומר: 'כִּי הִנֵּה כַהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח – כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, אֵל טוֹב וְסַלָּח, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר'. היהודי אמיץ מספיק לדמיין שהעולם כולו הוא אונייה, שבה הקברניט הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שיכול לשמוט את ההגה בכל רגע.

בקיץ האחרון, הופיע סינגל חדש של הזמר ששון שאולוב בשם "תמיד אוהב אותי". בתוך שבועות בודדים, נולד המנון תקופתי. הקליפ צבר מעל 7 מיליון צפיות ביוטיוב ועוד מאות אלפי השמעות נוספות. למעשה, לא מדובר בשיר מקורי, אלא בקאבר. על המילים: הרב שלום ארוש, חסיד ברסלב, מחזיר בתשובה מפורסם. על הלחן: יאיר אליצור (אלייצור), גם הוא כוכב עולה שחזר בתשובה.

הקליפ מלווה את שאולוב ברחובות ירושלים ובהופעות שונות בבסיסי צה"ל. הוא מראה אותו משלהב את הקהל. הקהל בא משולהב מהבית. אלה הישראלים היפים שנולדו מחדש במלחמה. יש בו כמעט הכל: ראסטות וקוצים, שביסים וחליפות נובורישיות.

לפנינו הצגה תיאטרלית של מסע בחירות עם כל גינוני הטקס. פותחים בקלוז אפ אינטימי בבית אבות. ממשיכים לסיור בחירות בשוק מחנה יהודה, לחיצות ידיים ונשיקות. אחר כך ריקודים סוערים עם הקהל. ובמלודיה - רגע אינטימי מול אבני הכותל.

הפזמון חוזר: "השם יתברך תמיד אוהב אותי/ ותמיד יהיה לי רק טוב/ ועוד יותר טוב". הצהרת אמונה קולקטיבית - ה"שמע ישראל' החדש, מלא בטחון עצמי. אני מאמין באלוהים, ואלוהים (בתמורה?) אוהב אותי. ממילא, אני מאמין גם שכל מה שיקרה לי בחיים הוא טוב - אופטימיות לא זהירה במיוחד.

יש כאן טוויסט עדין שדורש תשומת לב. מסורת ברסלבית שחלחלה לפופ האמוני (עוד מאז האלבום "נקודה טובה" של שולי רנד) מאפשרת לאדם הסובל להסתכל באירוניה מפוכחת על הכאב שמלווה את החיים הפרטיים שלו. "מה התכלית/ של זה הכאב/ אם לא לנענע לי את הלב/ ששקע בתרדמה?", תהה רנד.

האסונות שמלווים את הקיום האנושי נחווים כאן מחדש בתור ביטוי עמוק להשגחה פרטית, ולא בתור אירועים אקראיים. הכאב הוא אישי, וגם ההתעוררות היא אישית - היא בו-זמנית הארה רוחנית וגם הסתכלות מפוכחת אל המציאות כמו שהיא. ספרי עזרה עצמית היו קוראים לזה self acceptance - קבלה עצמית.

הדתיות של שאולוב היא נרקיסיזם מוחצן - מפגן של אהבה עצמית שנמדדת בהצלחה בעיני אנשים אחרים. הוא לא מסוגל באמת להאמין בעצמו בגלל שהוא חסר-זהות, חסר-עצמיות וחסר חוט שדרה

התשתית הרעיונית שעומדת מאחורי התפיסה הזו היא שהחטאים נגרמים כתוצאה מספקות המאמין. בהתאמה, הווידוי על החטא בפני הצדיק הברסלבי הוא צעד של חינוך-מחדש. הוא בא לגרום לאדם לראות את ה"יד הנעלמה" שמכוונת את חייו בכל רגע, וממילא להרגיש ביטחון באמונה ולהפסיק לחטוא.

השיר מייצר צורה ברוטלית בהרבה של קבלה עצמית - הדחקה. אלוהים הופך לאבא טוב שמסנגר על הילד הפרחח שלו, אותו מגלם הזמר. המטפורה כשלעצמה עתיקה, אבל הביצוע מקורי. הרוע של הילד כאן הוא גמלוני ומגוחך: "רוצה להיות טוב - רק לא יוצא לי". הילד לא רק טועה בטעות, אלא גם לא מצליח להשתנות, מה שגורם לו לנסות להתחיל מחדש שוב ושוב ללא הצלחה.

אם תרצו, זו פרודיה על הדמות של החוזר בתשובה: במקום אדם שבורא את עצמו מחדש מכוח רצונו החופשי - סוג של ליצן עצוב הפכפך, שחי "בין לבין" ולא מצליח להיות נאמן לעצמו. לפי קריאה כזו, מקור הבזיון הוא לא בחטא, אלא בתשובה הגמלונית ממנו.

כאן נכנס המרכיב המרכזי באומללות, והוא ה"בזיון". הטעויות של הילד גורמות לו להתבזות בפני אחרים ולהרגיש בושה ומרירות. הבושה כשלעצמה לא נתפסת יותר כמנגנון שבא לעורר אותו לחשבון-נפש מצפוני וללקיחת אחריות. אדרבא, היא הרע בהתגלמותו - היא מונעת מהילד להתחבר ל"אני" האמיתי שלו, לטוב שמסתתר בתוכו.

זה גם יכול להיות גלגול של אביתר בנאי, שביקש מאלוהים בקול נוגה: "חסוך מלבו [של ילדי-שלי] בושה ועלבון ופחד". זו תמונת-מראה של שאולוב. בנאי מגלם אב מגונן, בעוד ששאולוב מגלם ילד מתגונן. שניהם יחד מבטאים כל אחד בדרכו את אותו הפחד מפני בושה - הפחד של האגו השברירי מפני ה"מה יגידו".

הילד הרע ששאולוב מגלם מוכן לקבל את עצמו בגלל שהוא יודע להדחיק את ההשלכות של המעשים שלו. האותנטיות הופכת להיות המפלט של מי שרצה לְרַצּוֹת את כולם ונכשל.

השיר הוא מראה בהירה של ישראל אחרי שנה של מלחמה. זאת מדורת השבט החדשה, וסביבה הישראלים שסוגדים לעצמם במסווה

השאלה היא לא אם המשורר אוהב את אלוהים, אלא אם אלוהים אוהב אותו. כמובן, גם זו לא שאלה אמיתית, כי ברור שהתשובה תהיה חיובית. האהבה האלוהית מציפה וממלאת את הנפש הריקנית שלו, והוא כמו פותח ידיים כדי לקבל "כל יום מחדש מתנות". בשיאה, הוא גם מתחצף: הוא מעודד את אלוהים להפגין כלפיו רחמים כדי "שכולם יראו שאתה שומע תפילות/ ונחייך, נהיה בריאים ונשיר". שיר ההלל שהאדם ישיר לאלוהיו תלוי בזה שאלוהים קודם ימלא את החלק שלו בעסקה. וכדאי לו, אבוי לו אם לא. אחרת, המשורר יפסיק להאמין בו, וה"הם" - "כולם", הקהל, אלה שהוא מתבזה בפניהם - לא יהיו מוכנים להצטרף לחגיגה.

הדתיות של שאולוב היא נרקיסיזם מוחצן - מפגן של אהבה עצמית שנמדדת בהצלחה בעיני אנשים אחרים. הוא לא מסוגל באמת להאמין בעצמו בגלל שהוא חסר-זהות, חסר-עצמיות וחסר חוט שדרה. כל מה שנשאר לו הוא לדאוג שאף אחד לא יחשוף אותו במערומיו.

השיר הוא מראה בהירה של ישראל אחרי שנה של מלחמה. זאת מדורת השבט החדשה, וסביבה הישראלים שסוגדים לעצמם במסווה. אלה שלא ממש מאמינים אבל שמים ציצית כדי להראות שהם יהודים. נוח להם להתנתק לרגע ממצוקה לאומית שהם לא יודעים לעמוד בה ולהתמסר לסם המאלחש של עתיד ורוד בחסות הדת האזרחית החדשה - העממית, הלאומנית, האופטימית, האופטימלית. הדת של המצליחנים בעיני עצמם.

האופוריה הלאומית המוחצנת היא ביטוי מוחשי של "מלחמת ההתשה" השקטה - של הייאוש והדכדוך שכבר קשה לתת להם מילים. אם בתחילת המלחמה השיר "יהיה טוב" של יסמין מועלם הושמע שוב ושוב בתור סוג של המנון חילוני על גאולה אישית, שאולוב לא מוכן להסתפק בזה. אחרי הכל, התקווה שבסוף יהיה טוב מניחה שעכשיו רע. וזו מחשבה בלתי נסבלת.

התופעה הזו זכתה לתיאור מפורט בכתבה של מורן שריר בעיתון "הארץ" ("כך הפכה המסורת היהודית לטרנד החם בתרבות הפופולרית"). הישראלים מפחדים מהצל של עצמם. הם מפחדים להישיר מבט אל החיים שלהם. לכל תהום יש תהום עמוקה יותר, שביחס אליה תהפוך לסיפור-כיסוי נוח. אם בזמני שגרה קשה לדבר על רווקות או עוני, באה המלחמה והופכת אותן לאסקפיזם. יותר מזה: כמה קל לחשוב שאנחנו לא עושים רע בכוונה, אלא רק בטעות; כמה קל להודות בטעויות שלנו כשהן רק גורמות לנו "להתפדח" בפני אנשים אחרים - כשהן לא נכתבות בדם.

בדרמה הדתית שבה הרב ארוש הוא הבמאי ושאולוב הוא השחקן הראשי, המאמין לא יכול לדמיין את העולם בלעדיו. לשם כך, הוא בונה סיפור שבו אפילו אלוהים לא יכול להסתדר בלעדיו

הקליפ של שאולוב מלא בתמונות צבעוניות של בחורים ובחורות במדים, אבל הפסקול שלו כמו "מאלץ" אותם להתפלל רק על הצרות הפרטיות של היומיום - הרצון להתעשר ולמצוא זוגיות. זה המנעד הרגשי שהתשובה מאפשרת. הוא פרטי, לא לאומי. אבל זה לא בגלל שהלאומיות איבדה מכוחה; להפך. את הלאומיות מותר להפגין (רק) בצעקה הקבוצתית שיהיה (רק) טוב. זה ה"אני מאמין" הקולקטיבי החדש שאסור לערער עליו - המפלט מפני הכאב האישי הוא זה שאמור לייצר את האחדות הלאומית. ערעור עליו יהיה בגידה לאומית, לא כפירה דתית. ומסתבר שזה יותר גרוע.

"הסבל הדתי", טען קרל מרקס בספרו "לשאלת היהודים" (1844), "הוא בו-זמנית הבעה של הסבל האמיתי יחד עם מחאה נגד הסבל האמיתי". המצוקה של האדם המאמין - שהיא גם הפסיכולוגיה של האדם החוטא - משקפת התמודדות כפולה עם המציאות, שבה כל אסון קיים גם כשלעצמו וגם בתור כתב-חידה במערכת-היחסים החמקמקה עם אלוהים.

בהתאמה, הדת היא "לבו של עולם חסר-לב" - היא הניסיון לחלץ את העולם מהאדישות של האקראיות. אבל מה קורה כשהפתרון מוצלח מדי? מה קורה כשהאמונה הופכת לידיעה גאוותנית מה קורה מאחורי הקלעים של המציאות? במצב כזה, היא לא תהיה עוד תקווה או תפילה, אלא התכחשות למציאות הנראית לעיניים - זו שאליה גם האדם המאמין קם בבוקר. בדרמה הדתית שבה הרב ארוש הוא הבמאי ושאולוב הוא השחקן הראשי, המאמין לא יכול לדמיין את העולם בלעדיו. לשם כך, הוא בונה סיפור שבו אפילו אלוהים לא יכול להסתדר בלעדיו. זה הרגע שבו האמונה הופכת מכשיר לסיפוק עצמי.

בפרק השני של ספרו "אמונה ובטחון", התריע ר' אברהם ישעיהו קרליץ (החזון אי"ש, 1953-1878) - מהדוברים הבולטים והמקוריים ביותר של החרדיות הליטאית - מפני שינוי טקטוני דק במושג ה"ביטחון". בימיו, הוא טוען, המילה "ביטחון" הפכה שם נרדף לאופטימיות בלתי-זהירה. אבל זו טעות שמבטאת מרד וכפירה בעצם הרעיון של השגחה פרטית.

לפי החזון אי"ש, תחושת ה"ביטחון" של האדם המאמין היא בעצם המוכנות המודעת לחיות חיים שיש בהם חוסר ביטחון - תחושה עמוקה של 50-50, שבה הכל פתוח: "שאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה". האדם המאמין יודע שבפועל יכול להיות לו רע (ואף גרוע מרע), אלא שהוא מאמין באותה מידה שהרעה של היום יכולה להשתנות לטובה בכל רגע נתון. הוא לא צריך להתכחש לעובדה שיש רע בעולם, אלא להכיר לעומק בשבריריות של המציאות - וממילא גם בשבריריות של הציפיות שלו ממנה.

הילד הרע של שאולוב מייצר מציאות של בריחה מתוזמרת מהמציאות. זו התנסות בדמיון מודרך שבה חשיבה חיובית חייבת להתגשם רק כי אין ברירה אחרת

בעיני החזון אי"ש, אופטימיות מוחלטת מבטאת ויתור מראש על התפקיד של אלוהים במשחק. האדם האופטימי כביכול לא סומך על אלוהים מספיק. הוא מחליט עם עצמו שמה שרצוי מבחינתו גם חייב להתגשם.

מנגד, המוכנות להציב את אלוהים בתור הקברניט היא המוכנות של האדם לוותר על ההגה - להפסיק לכפות את הציפיות שלו על המציאות, להשלים עם חוויות-החיים הממשיות שלו, גם אם יש בהן כאב. זו צורה אחרת של קבלה עצמית. אולי היא פחות אופטימית, אבל גם פחות אשלייתית או מזויפת.

"תמיד יהיה לי רק טוב": תמיד טוב. תמיד יהיה. תמיד לי. רק טוב, רק לי, תמיד. בצעקה קבוצתית בגרון ניחר, הילד הרע של שאולוב מייצר מציאות של בריחה מתוזמרת מהמציאות. זו התנסות בדמיון מודרך שבה חשיבה חיובית חייבת להתגשם רק כי אין ברירה אחרת.

כל השמעה חוזרת של השיר משכפלת את האופציה הזו, והופכת אותה מקריקטורה לפטיש. בלי מודעות, לא יהיה ריפוי. במקומם, נוצר אמוק אינפנטילי, שמשמר את ההלם הראשוני ומותיר את הטראומה בעינה.

אבל המחיר ששאולוב דורש גבוה יותר ממה שחשב לעצמו. האדם נדרש לא רק לוותר על המציאות, אלא גם על הלב הפועם של ההתרחשות הדתית: הוויתור העצמי וההתמסרות כלפי האל. במקום זה, מה שהוא מרוויח היא שארית צעקנית ומצומקת של היבריס ריקני, שמטשטש עקבות במופע של הפנוט עצמי.

אביעד מרקוביץ הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, לומד ומלמד במספר ישיבות. יהונתן רונס הוא תלמיד בישיבת הר עציון וסטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן