"סרט הזוועות", שהוכן על ידי דובר צה"ל וכולל תיעודים ויזואליים קשים מאוד של מעשי הטבח וההתעללות של מחבלי חמאס ב-7.10, הוקרן בפני שרי הממשלה בדיוק שנה לאחר-מכן.
על פי הדיווחים, ההקרנה עוררה דיון סוער בקרב חברי הממשלה. אך הרוחות לא סערו בגלל המראות הקשים עצמם, אלא בשל שאלה אחרת לגמרי: מדוע הסרט מוקרן רק בהקרנות סגורות, לעיתונאים, מנהיגים, דיפלומטים ומשפיענים?
אנחנו מפסידים בחזית ההסברה! נזעקו השרים. השרה מאי גולן טענה שצריך להוציא את הסרט באמצעות "מערך גרילה". עוד דווח שראש הממשלה דפק על השולחן והצהיר: "אנחנו נראה את זה לעולם ושמישהו ינסה לעצור אותנו".
בהמשך אותו שבוע קשה נערך בבג"ץ דיון בעתירה שעסקה בנושא דומה: דרישת עמותת "הצלחה" לאפשר גישה מכתובות אינטרנט ישראליות לאתר "פשעי חמאס" שהקימה המדינה בינואר השנה, לקראת הדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג. גם באתר הזה מופיעים תיעודים קשים ביותר מזירות הטבח השונות, של נשים, גברים ואף ילדים.
בשיח ההסברה, שיח ה"שמישהו ינסה לעצור אותנו" ודרישת הגישה לאתר, נשכח העיקר: האנשים. האנשים המתועדים, ברגעים הנוראיים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בני משפחותיהם, שהאופן בו קרוביהם נפגעו או נרצחו לא ירפה מהם לעולם. כולם וכולן קורבנות של עבירות קשות.
העובדה שהתיעודים פורסמו בפלטפורמות שונות ברשת אינה מצדיקה "היתר גורף" לשימוש בהם
עצם הצילום של העבירות הללו בעת ביצוען הוא פגיעה חמורה באנושיות, בכבוד ובפרטיות של המצולמים. גם פרסום הצילומים, כמובן, פוגע בכל אלו. טשטוש הצילומים יכול לסייע למיתון הפגיעה הגלומה בפרסום, אך רק אם הוא נעשה כראוי, במיוחד בתיעודים שנגישים לישראלים, כשמטבע הדברים, במדינה כה קטנה גדל הסיכוי לזיהוי אנשים לפי מאפיינים מזהים שונים.
טענה נפוצה בעד הפרסום היא שהתכנים כבר ממילא פורסמו ברשת. אבל העובדה שהתיעודים פורסמו בפלטפורמות שונות ברשת אינה מצדיקה "היתר גורף" לשימוש בהם.
ראשית, משום שחלק ניכר מהתיעודים הורדו מהפלטפורמות הללו, לאור העובדה שהפרו את כללי השימוש שלהן. שנית, פרסום תיעוד פוגעני באמתלה שהוא פורסם במקום אחר, אינו מכשיר את הפרסום ולא הופך אותו לבלתי-פוגעני. ושלישית, יש משמעות מיוחדת לאיסוף, קיבוץ ופרסום התיעודים על ידי המדינה.
מפעולה כזאת, עלול להתעורר הרושם שהמדינה שקלה בכובד ראש את הפגיעה בפרטיותם של המצולמים, פנתה למשפחותיהם וביקשה מהם רשות להשתמש בתיעודים. ההנחה הטבעית היא שהמדינה שוקלת בראש ובראשונה שיקולים של כבוד האדם והעמדתו במרכז, במיוחד אחרי אירועים שכל תכליתם לשלול מבני אדם את אנושיותם.
אך האנשים נשכחו. רק מהעתירה לבג"ץ גילו משפחות הנפגעים על עצם קיום האתר. איש לא פנה אליהן ליידע אותן לגבי השימוש בתיעודים ולקבל הסכמתן לכך. בַקְרב בזירת ההסברה, הפכו הנפגעים לאמצעי להשגת התכלית, כשכבודם ופרטיותם הוזזה הצידה, כדי שלא יפריעו או ימנעו, חלילה, את הניצחון בקרב.
המשפחות, שעמדו על כך שקולן יישמע, פנו לבג"ץ באמצעות "פרויקט לילך - צדק לנפגעי השבעה באוקטובר" במטה המשפחות להחזרת החטופים, וביקשו להתייצב לשם כך בהליך (גילוי נאות: המחברת ייצגה בהליך יחד עם פרופ' דנה פוגץ', עו"ד ענבר קידר-ברוך ופרופ' מיכאל בירנהק).
בדיון בעתירה הוקראו דבריה של הילה אביר, אחותו של לוטן אביר ז"ל שנרצח בהימלטו ממסיבת הנובה למיגונית בבארי. אביר פנתה למדינה והדגישה: "אתם מחוייבים לקבל את הסכמת המשפחות לשימוש בסרטונים בהם מופיעים הנרצחים. הפריצות הזאת היא כאב עצום ומסוכן למשפחות שרואות בהפתעה את פני הילד שלהם בסרט הוליוודי או בכתבה בטלוויזיה. תעצרו את פורנו הסרטונים הזה ותכבדו את הנרצחים ומשפחותיהם".
לקראת הדיון בעתירה - תשעה חודשים מאוחר מדי - הודיעה המדינה שהסירה מהאתר תיעודים שנטען לגביהם שניתן לזהות את המצולמים בהם, וכן שתפעל לקבלת הסכמתם של בני משפחות המצולמים לפרסומם באתר.
אכן, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כעת נותר לקוות שהמדינה אכן תפעל כמובטח, ותנהל את הליך קבלת ההסכמה בכובד ראש, ברגישות הנדרשת ובמודעות לטראומה בה מצויות משפחות הנפגעים.
בכל הכבוד, קיום הליך ראוי ומכבד כזה קודם בחשיבותו לכל מהלך הסברה, חשוב ככל שיהיה.
עו"ד נועה דיאמונד היא המנחה הקלינית של הקליניקה לפרטיות באוניברסיטת תל אביב