במהלך יומו הראשון של חג הסוכות החלה חרושת השמועות – סינוואר מת. תחילה הופיעו רמיזות ופרטים עמומים, ובהמשך החלו לצוף התמונות, כולן גרסאות של אותו דימוי – גופת גבר שכוב, מכוסה אבק בין הריסות בניין, קווי מתאר של פניו מזכירים את אלו של סינוואר, וראשו מדמם. בשלב הראשון התמונות הופצו ברשתות החברתיות ובפלטפורמות לא-עיתונאיות כמו וואטסאפ וטלגרם, ובהמשך, בשעות אחר הצהריים – שעת צפייה משפחתית בדרך כלל – גם ערוצי החדשות הצטרפו בגל פתוח של שידורים מיוחדים, במהלכם הוצגה תמונת הגופה, שכעת זהותה כבר אינה מוטלת בספק.
הצגת תמונות של גופות בתקשורת היא נושא טעון, בעיקר כאשר מדובר על תמונות בזמן מלחמה. הרי תמונות של גופות הן אף פעם לא רק תמונות של גופות. הן מגלמות רגישויות פסיכולוגיות, תרבותיות ופוליטיות, והמשמעות של הצגתן או הסתרתן יכולה להשתנות בהתאם לקונטקסט. הצגת תמונות גופות במלחמה יכולה להיות אקט סמלי של השפלה וביזוי, כאשר הצד ההורג משתמש בתמונות הגופות כדי לגרום לדמורליזציה לאויב. מנגד, היא יכולה גם לשמש כעדות ומתן תוקף לתחושת הקורבן, כאשר הצד הנפגע בוחר להציג את גופותיו במטרה לגרום לדמוניזציה של האויב שגרם למוות האלים.
בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הצגת תמונות גופות עלתה לדיון ציבורי לא פעם. כבר בשנות ה-50, לאחר הטבח במעלה עקרבים, נטען שפינוי הגופות התעכב עד להגעתם של צלמים למקום הפיגוע, כדי לתעד את הפגיעה ולהפיץ את התמונות בארץ ובעולם.
מקרים מאוחרים יותר הם הבקשה של משפחתה של שלהבת פס ז"ל, שנרצחה בחברון, להפיץ את תמונתה המדממת, וכן התמונות של בני ובנות משפחת פוגל ז"ל שנטבחו באיתמר, שהופצו כחלק ממאמצי ההסברה הישראלית, אך לא הוצגו לציבור הישראלי (לפחות לא בתקשורת הממוסדת).
גם בהקשרים של המלחמה הנוכחית, תמונות גופות הן חלק בלתי נפרד מהמלחמה. כבר מיומה הראשון, מחבלי חמאס תיעדו בעצמם את מעשי הזוועות, באמצעות מצלמות הגו-פרו שנשאו על גופם. המטרה מבחינתם, להעצים את הפגיעה המוראלית בישראל ולהנציח את השפלתה. מקרים אלו מדגימים גם את ריבוי השחקנים שמעורבים בתיעוד וההפצה של ההרג ותמונות הגופות – הפוגעים, הקורבנות, מערכי דוברות והסברה, ובשנים האחרונות גם פלטפורמות דיגיטליות. וכמעט שכחנו – גם העיתונאים.
לעיתונות הישראלית יש קודים אתיים בנושא הצגת תמונות קשות של קורבנות אסון. כללים אלו, בקיצור נמרץ, מדברים על איזון בין זכות הציבור לדעת, הגנה על שלומם של הצופים, ופגיעה בכבוד המתים וברגשות המשפחות. קודים אלו נוסחו אחרי הפיגוע בקו 5 בשנת 1994. הפיגוע אירע בשעות הבוקר, בתחילתו של עידן רב-ערוצי, וגל השידורים הפתוח של ערוצי הטלוויזיה עורר ביקורת מצד הצופים שנחשפו לטבח הנורא, בשעות שבהן גם ילדים צופים בטלוויזיה. טון הסיקור של הפיגועים הבאים – והיו לא מעט כאלה – היה כבר מאופק יותר. התצלומים סיפרו את סיפור הפגיעה, אבל שמרו על כבוד המתים ועל נפשם של הצופים.
אם כן, אם לתקשורת הישראלית יש קודים אתיים בנוגע להצגת תמונות גופות, איך קרה שתמונת גופתו של סינוואר הופצה ברבים, כולל במשדרי החדשות? מחקרים בתחום מלמדים שהרגישות להצגת תמונות גופות חלה בעיקר כאשר מדובר בגופות "שלנו". כאשר מדובר ב"אחרים" – הסיכוי לראות גופות מדממות או מבותרות גבוה יותר.
אך במקרה של גופת סינוואר, אין מדובר בסתם אדם. סינוואר הוא מנהיג חמאס. הוא האדם שאחראי לפגיעה האיומה שספגנו. יתרה מכך, במהלך החודשים הרבים מאז טבח השבעה באוקטובר, השיח אודותיו התעלה לפסגות המיתוס – הגילום המוחלט של הרוע הטהור, שמוחו השטני הגה את תוכנית הטבח, כשהוא עצמו, בכוחותיו העל-אנושיים, מצליח שוב ושוב לחמוק מידי כוחות הבטחון.
התקשורת הישראלית דיווחה בהתרגשות על עדויות בודדות לקיומו – פעם בתמונות נעליים החשודות כנעליו ופעם בצללית מטושטשת במעבה האדמה. עדויותיהן של חטופות שחזרו מן השבי ופגשו בו נשתו בצמא, כמי שעמדו מול השטן ויכלו לו.
מהבחינה הזאת, הפצת תמונת גופתו של סינוואר משרתת בראש ובראשונה את הצורך בהוכחה ניצחת שזהו – הוא נתפס והוא מת. הגם שאנחנו חיים בתוך שטף אינסופי של ייצוגים חזותיים – חלקם אותנטיים, חלקם מפוברקים וחלקם נוצרו מתוך מוחה הקודח של בינה מלאכותית כלשהי – תמונת גופתו של סינוואר מחזירה לצילום את ראשית תהילתו – ראייה מוכחת לקיומו של דבר מה במציאות. ובמקרה של סינוואר, בשל ה"הילה" המפוקפקת שנקשרה בשמו, היה צורך בהוכחה המצולמת שקם הדבר ונהיה.
אבל, כאמור, תמונה היא לא רק ייצוג נאמן של המציאות. מעבר להוכחה שסינוואר אכן מת, יש כאן גם אלמנט, שלפרקים אף נאמר במפורש באולפנים, של השפלת האויב המת. הנה גופתו מוטלת בין ההריסות. הנה הוא שוכב בעליבותו, כמו כלב, אפוף אבק ודם. זוהי תמונת ההשפלה של האויב. תמונת הנקמה שהציבור הישראלי – והתקשורת – כל כך משתוקקים לה מאז השבעה באוקטובר בשנה שעברה.
ובהיבט הזה, התקשורת הישראלית איננה יוצאת דופן. תמונות גופותיהם של בניו של סדאם חוסיין, עודאי וקוסאי, הופצו בכלי תקשורת רבים. אלו היו תמונות קשות לצפייה, אבל הן הופצו בכל זאת כחלק מהנקמה. כך גם גופתו של סדאם חוסיין כשחבל כרוך לצווארו הופצה לאחר הוצאתו להורג. זכורה גם תמונת גופתו החבולה ושותתת הדם של מועמר קדאפי, שליט לוב, שהוצא להורג בידי מורדים. לעומתם, לאחר ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, הכוחות האמריקניים צילמו את הגופה, אולם התמונה, במכוון, מעולם לא הופצה, וגופתו, כך נטען, הושלכה למימי האוקיינוס.
אם כן, השימוש בתמונות גופות חבולות ומדממות כחלק ממסע נקמה או השפלה משמש להצדקה של החריגה מכללי האתיקה העיתונאית, והוא אינו חריג כאשר מדובר על מנהיגים פוליטיים או צבאיים. אבל האם תמונת הנקמה היא גם תמונת ניצחון? כאן התשובה מורכבת יותר.
הכמיהה לתמונת ניצחון לאחר מלחמה קשה וכואבת ברורה, אולם ההיסטוריה מלמדת שלתמונות ניצחון, במובנן המילולי, יש מאפיינים, שלא בטוח שמתקיימים כאן. תמונות ניצחון, כמו תמונות הנפת הדגל האמריקאי באיוו ג'ימה או הנפת דגל הדיו הישראלי באום רשרש; כמו תמונת הצנחנים בכותל וכמו תמונות אייקוניות נוספות – לתמונות ניצחון כאלו יש מבנה מסודר, קומפוזיציה ברורה ואסתטיקה מובחנת. אלו תמונות שהרטוריקה הצילומית שלהן קלה לפיענוח ומוסכמת על הרוב, עניין שתרם לצריבתן בזיכרון הקולקטיבי ולהופעתן שוב ושוב במשך השנים בספרי ההיסטוריה והמרחב הציבורי.
כל אלו אינם מתקיימים במקרה של תמונת סינוואר. הקומפוזיציה אינה מסודרת, הנרטיב החזותי אינו נהיר והוא מצריך התבוננות יסודית מאחר שקשה להבחין בקלות בין לב הסיפור לפרטים המשניים, בין הנושא לרקע. יתרה מכך, בשל העובדה שהתמונה מציגה גופה מרוטשת, עניין שמקשה על קונצנזוס באשר ללגיטימיות הפצתה (כפי שניתן להתרשם מהדיון אודותיה בעיתוני היום שאחרי), הסיכוי שלה להשתכפל לאורך השנים, נניח בספרי לימוד – נמוך.
יתכן, כפי שניתן לקוות, שהאירוע מבשר על נקודת מפנה במלחמה. חיסולו של סינוואר הוא הישג משמעותי, ואולי להפצת תמונת גופתו יש אפקט מוראלי, והיא תטרים את הניצחון, כשם שתמונת הנפת הדגל האמריקאי באיוו ג'ימה השיבה רוח בקרב העם האמריקאי מספר חודשים לפני סוף מלחמת העולם השנייה והניצחון בפועל. אולם, לתחושתנו, דימוי גופת סינוואר לא ייזכר במשך השנים כתמונת ניצחון – הן משיקולים אסתטיים, אבל גם משיקולים מהותיים. הניצחון עוד לא הושג שכן הוא אינו מתקיים בלי החזרת 101 החטופים החטופות אשר עדיין שבויים בידי החמאס. תמונת גופתו של סינוואר מציעה, אולי, את סגירת החשבון איתו, אבל זאת אינה התמונה שנרצה לזכור. היא אינה תמונת הניצחון.
שרה קופלמן היא דוקטורנטית במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית ומרצה בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה, ירושלים. חוקרת תקשורת ותרבות חזותית ומלמדת, בין היתר, על דימויים איקוניים וגלגוליהם בזיכרון הקולקטיבי
ד"ר טל מורס מלמד בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה, ירושלים, ובחוג לתקשורת חזותית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון; והוא חוקר אורח במרכז לחברה ומוות באוניברסיטת Bath. ספרו "The mourning news" עוסק בסיקור טלוויזיוני של אירועי מוות אלים