החמאסיזציה שלנו
"צה"ל הרג במקרה את מנהיג חמאס. למרות ההישגים הצבאיים, סופה של המלחמה אינו נראה באופק בשל היעדר חזון או אסטרטגיה", מדווחת בקורקטיות הכותרת הראשית של עיתון האיכות הישראלי. "נתניהו השיג את תמונת הניצחון שלו - במחיר חייהם של מאות ישראלים חטופים וחיילי צה"ל שמותם היה יכול להיחסך", מוסרת הכותרת הראשית של הצהובון (שהיה) פופולרי. הכותרת הראשית של החינמון שפעם שירת את נתניהו וכיום מכה על חטא היא פשוט: "פרויקט המלחמה הנצחית הוא פרויקט החמאסיזציה של ישראל: נלקחנו בשבי על-ידי כת של אוכלי מוות".
הכותרות הללו לא התפרסמו כמובן בישראל, גם לא באף גרסה אחרת שלה ביקום מקביל. אם התקשורת שלנו היתה מפרסמת כותרות כאלה, לא היינו מגיעים למצב בו צריך לפרסם כותרות כאלה, באף יקום.
אם התקשורת הישראלית היתה מוקיעה את פולחן האישיות של נתניהו ומסרבת לשתף פעולה עם קמפיין ההסתה והקיטוב והמלחמה שאסר על מוסדות המדינה, מתנגדת לעליית הכהניזם הגזעני והפונדמנטליזם הדתי של בן-גביר וסמוטריץ' ולא מסכינה עם קונספציית חיזוק החמאס וניהול הסכסוך, אלא מתעקשת שעל המנהיגים הישראלים להשקיע את מיטב כשרונם ומאמציהם על מנת להביא לסופו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני - הרי שישראל לא היתה נקלעת לשנים של אי-יציבות פוליטית והפיכה משטרית שיחלישו אותה חברתית וכלכלית ויהפכו אותה פגיעה למתקפת טרור בדיוק כשבראשה עומד ציניקן מסובך בפלילים שיעשה הכל כדי להימלט מהכלא.
אבל מה שקרה קרה, והגענו עד הלום. עברנו ביעף את ציון יום השנה למלחמה, שכשפרצה ההערכות הרווחות בתקשורת חזו שתימשך מספר שבועות, והנה אנחנו שוב בסוכה, אבלים על מותם של חיילים בלבנון, מבכים את החטופים הנמקים ברצועת עזה ומגרדים שמועות בערוצי טלגרם על נחיל כטב"מים מעיראק (מה קורה באמת עם הניצחון המוחלט בעיראק? ינון מגל עידכן את חנות הכובעים?).
וכן, אנחנו שמחים גם על חיסולו של מנהיג ארגון הטרור חמאס, מי שהיה המתכנן העיקרי של המתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר וסדיסט רצחני. אחרי שהביא אימה על ישראל וחורבן על עזה, צבאותיו רוסקו והוא נע ונד בין ההריסות, הרגו אותו חיילי צה"ל בטעות אחרי שהפגיזו אותו, שיגרו נגדו רחפן, ירו עליו טיל נגד טנקים ולבסוף צלף חורר את גולגלתו.
מותו לא ישנה דבר, הטרור יימשך וכך גם הסכסוך, עד שיקום בישראל מנהיג אמיץ שישכיל להשתמש בעוצמתה הצבאית, הכלכלית והחברתית של ישראל, ככל שזו תצליח לשרוד את עידן נתניהו, על מנת להשכין שלום בארץ. אבל גם כל זה לא מופיע באף כותרת. אפשר אפילו לכתוב "כמובן". הכותרות מסתפקות במקרה הטוב, והנדיר, בכתיבת המובן מאליו, או סתם מתבהמות ופונות לקורא הכי דביל שהעורכים מצליחים לדמיין.
"הארץ" הוא העיתון היחיד בו נדפסת כותרת קורקטית: "יחיא סינוואר, שפיקד על טבח 7 באוקטובר, נהרג מאש צה"ל ברפיח". שאר העיתונים מציעים וריאציות על הנושא. הנושא הוא לא התנקשות בארכי-טרוריסט אלא הטפה לכך שאנחנו צריכים לחשוב מהבטן ולא מהראש.
"ידיעות אחרונות", למשל, הלך על "השטן מעזה חוסל" ומודיע על "הרגע הדרמטי ביותר במלחמה". זאת למרות שסינוואר לא היה שטן אלא אדם בשר-ודם ומותו רחוק מלהיות הרגע הדרמטי ביותר במלחמה. אפילו לא הרגע ה-30 אלף הכי דרמטי. אם נזכור שאנחנו כולנו בני אדם, גם המתועבים ביותר שבינינו, אולי נזכור שהרגעים הדרמטיים ביותר במלחמה הם אלו בהם בני ובנות אדם חפים מפשע איבדו את חייהם, ובני אדם אחרים הקריבו את חייהם מתוך חובה עמוקה לשלומם של בני אדם אחרים.
אם נזכור שאנחנו כולנו בני אדם בעלי יכולת לרצוח ולפשוע ושהרגעים הדרמטיים הם אלו שבהם אנחנו רוצחים ופושעים, אולי היינו עושים יותר כדי לא להגיע למציאות של מלחמה נצחית, עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי פצועים - רובם ערבים אגב. במקום זאת, יש מי שסבורים שהדבר היותר חשוב ודחוף הוא להזכיר לנו שיש לנו אינסטינקטים ויצרים ושאנחנו צריכים להשתעבד להם, ששנאה, כעס ונקמה הם ערכים מקודשים.
כך ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "ארדוף אויבי ואשיגם". "הנקמה הושגה", קובעת כותרת המשנה. נקמה היא דחף שאפשר למצוא בו יסודות בריאים במינון מסויים: אישוש לתחושת קיום שנפגעה, הנכחה של תחושת צדק וגם סולידריות במקרה שהנפגע הוא מישהו אחר. אבל נקמה היא גם דחף יצרי חזק ופראי שאינו צריך שום עזרה או עידוד כדי לפרוץ במלוא העוצמה. עורך "ישראל היום" מצטט משירי תהילים, אבל התנ"ך מכיל ציווי אחר, ובספר הרבה יותר קאנוני ומרכזי: לא תיקום ולא תיטור.
אם מגיפה מסתורית היתה קוטלת את כל העיתונאים ואנשי התקשורת בעולם, ותקשורת הההמונים היתה נעלמת מההוויה, אנשים עדיין היו נוקמים ונוטרים. לא צריך שום מנגנון מורכב של איסוף מידע, ניתוח ופרשנות כדי שזה יקרה. זה הטבע שלנו. מנגנונים חברתיים ותרבותיים מורכבים כמו עיתונות אמורים לעזור למין האנושי להתנהל בהתאם לחלקים העליונים של האופי שלו. בשביל להיות בהמות לא צריך עיתון. אנחנו מסתדרים לבד, תודה.
"השמחה על מות סינוואר אולי אינה תופעה שמעוררת הרבה גאווה, אבל היא מבטאת משהו עמוק ויש לה הצדקה", מתפלפל ב"ישראל היום" אמנון לורד, מבכירי השופרות של נתניהו. הסדר צריך להיות הפוך: השמחה על מות סינוואר מבטאת משהו עמוק ויש לה הצדקה, לכן צריך להביע אותה בדרך שלא תבזה ותשפיל אותנו. זה בדיוק מה שעיתונות אמורה לעשות.
האזרחים ישמחו כאוות נפשם ממילא, כל אחד לפי סגנונו, אם הוא אדם עדין נפש או גס רוח, אם הוא בן לחברה שמקדשת את החיים או לכת שמקדשת את המוות. העיתונות אמורה להתוות נורמות שירוממו את רוח העם, יבליטו את ערכיו ויעודדו את החלקים העליונים בתרבותו. אחרת, מדוע אנו צריכים עיתונות? אפשר להסתפק בחבורת הקופים המרקדים בערוץ 14 ולתלות על המדינה שלט "סגור".
במוסף "מעריב" מתפרסמת כתבה על הפיגוע בקו 5 לפני 30 שנה בדיוק. מחבל מתאבד פוצץ עצמו ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, הרג 22 אנשים ופצע 104. "'אלו תמונות ראשונות ולא ערוכות שהגיעו אלינו, ואנו מזהירים שמדובר בתמונות קשות', הדגישה מגישת חדשות ערוץ 2 דאז מיקי חיימוביץ', ששידרה מבזק מיוחד שבו הוצגו תמונות לא מצונזרות ולא ערוכות מהאירוע, למרבה הזעזוע. תמונות דומות לאלו שאנו מציגים בעמודים אלו ממש, אך ללא הטשטוש שאותו כולנו מכירים מהעשורים האחרונים ושהתקבל למעשה לאחר הפיגוע זה כסוג של הפקת לקחים", כותב דודו פטימר.
"צלם העיתונות זיו קורן העביר למערכות העיתונים צילום של שרידי האוטובוס, עם גופתו של הנהג. התמונה פורסמה כפי שהיא בעיתונים. מאז שונו כללי האתיקה העיתונאית בנוגע לאופן הסיקור החדשותי של האירועים וגם השתנה האופן שבו גופי הביטחון מטפלים בזירות לאחר פיגוע", כותב עוד פטימר ומצטט את ניצב בדימוס גבי לסט שהיה אז מפקד מחוז תל-אביב: "לא ידענו איך מתנהלים עם התקשורת באירוע בסדר גודל כזה [...] החשיפה הייתה גדולה ומיידית בכל רשתות התקשורת. לימים, באירועים אחרים רציתי להוציא תמונות מהזירה כדי להראות את האכזריות של המחבלים, אבל כלי תקשורת בחרו שלא לשדר אותן".
נקמה, שנאה וכעס הם רגשות אינסטינקטיביים. גם האינסטינקט התקשורתי הוא לפרסם מיד את כל המידע ללא שום מגבלה. אבל בחברה מתוקנת התקשורת לא פועלת לפי אינסקטינקט. ישנם חוקים, כללי אתיקה ונורמות חברתיות שהיא מכפיפה את עצמה אליהם - בניגוד לאינסטינקט. ואם קורה והאינסטינקט מתפרץ, חברה מתוקנת מתקינה חוקים, כללי אתיקה ונורמות שיגבלו אותו. לכן לא מראים בתקשורת גופות מרוטשות.
אבל אפשר תמיד ללכת אחורה, להתבהם, לחזור לאינסטינקט. הצילום של גופת סינוואר קבורה בחלקה בהריסות הבניין כשמסביבה חיילי צה"ל היא התמונה הראשית בכל שערי העיתונים. ב"הארץ" הגופה מטושטשת כולה והתמונה מתפקדת בעיקר כסימבול. לא רואים בה הרבה. ב"מעריב" טישטשו את פלג הגוף העליון. ב"ישראל היום" רק את הראש. ב"ידיעות אחרונות" רק את חור הכדור בגולגולת. בערוץ 12, הערוץ הפופולרי בישראל, שידרו אתמול את תמונות הגולגולת המרוטשת בלופ, ללא טשטוש.
שורש הבעיה
מה זה משנה מה משדרים בטלוויזיה ומראים בעיתונים כשיש לנו טוויטר, טלגרם, ושאר רשתות חברתיות שפועלות מעל לחוק, ללא שום אתיקה ומעצבות מחדש נורמות חברתיות של ברבריות ללא מיצרים?
נכון. הרשתות החברתיות הן סרטן מסוכן שחייבים לטפל בו. אם לא יכריחו אותן לחזור לתקופה בה פעילותן הוכתבה על ידי בחירות המשתמשים ולא על-ידי אלגוריתם המעודד שנאה, אלימות וקיטוב; אם לא יסירו מעליהן את החסינות המטורללת שניתנה להן ויאפשרו לתבוע אותן ולהגיש נגדן כתבי אישום פליליים במקרים של הפרת חוק; אם לא יאלצו אותן לשלם מיסים ולקחת אחריות אזרחית ופלילית בכל מקום בו הן פועלות ללא קשר למיקום המפקדה שלהן; אם כל זה לא יקרה, נחזור תוך כמה שנים לימי הביניים, רק חמושים בפצצות אטום.
היום שאחרי יגיע?
זה לא שמישהו שמבין משהו במשהו לא מבין מה קורה כאן. ב"ישראל היום" הידיעה הראשית, של יואב לימור, מוכתרת בכותרת "סינוואר חוסל. לחתור לפתרון רחב ולהשבת החטופים". "זוהי העת לחתור להסדר ולהשיב אותם הביתה", נכתב בכותרת המשנה. "אחרי פרץ השמחה המובן הזה, הגיעה הדאגה המובנת לא פחות לגורלם של החטופים", כותב לימור.
"בניגוד לסוגיות אחרות, כמו עתיד החמאס והנהגתו ועתיד הרצועה ותושביה, לעניינם של החטופים אין זמן. ברור כבר שהם מתים בשבי, והסיטואציה שהשתנתה באופן יסודי אתמול בוודאי שלא מיטיבה עימם. ולכן על ישראל לממש את השבתם הביתה – למי ששכח: מטרת המלחמה המרכזית – בטרם תיגרר שוב לעניינים אחרים ולגזרות אחרות. [...] על ישראל לחפש כתובת חליפית – בעזה או בקטאר או בכל מקום אחר – ולהיות יצירתית וגם נדיבה בהצעות שתציע במטרה להביא לפתרון מהיר את הבעיה הגדולה והכאובה מכולן.
לימור מזכיר כי "חיסולו של סינוואר מחייב את ישראל גם לומר ברצינות לעצמה (ולעולם) מה היא מתכוונת לעשות בעזה בעתיד. עד אתמול היא יכלה לטעון בשם המרדף אחר סינוואר שהמלחמה לא נגמרה, כי מי שיזם אותה עדיין חי. כעת המצב השתנה: מחבלים אמנם יישארו בעזה – בחלקם בכירים ובראשם אחיו של סינוואר, מוחמד, שעשוי לנסות לרשת אותו – אבל ניתן יהיה לקדם פתרון רחב יותר שיציב אלטרנטיבה שלטונית ברורה בהיעדרו של האיש שאחז ברצועה בגרונה והביא עליה את אסונה.
"ישראל לא צריכה לחכות להצעות זרות לפתרון כזה. העולם מתנכר לה כעת, ועשוי לנסות לכפות עליה פתרונות שיהיו פחות נוחים עבורה. היא בוודאי שלא צריכה לשעות לפלג הקיצוני בממשלתה, שסבור שמדובר בשעת כושר ליישב את עזה ביהודים. זה מתכון לאסון מכל בחינה, שבסופו גם יהפוך את ישראל למדינה מצורעת ומבודדת. במקום לשקוע בפנטזיות, על הממשלה לקדם ביוזמתה פתרון שיוביל להשבת החטופים, לסיום המלחמה ולהקמת ממשל חלופי בעזה, תוך שימור חופש פעולה ביטחוני מלא בידי ישראל".
גם ב"הארץ" עמוס הראל מזכיר את סדר הדברים הנכון: 1. לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים ולהגיע להסדר מדיני. 2. כל היתר. לחיסול הנהגות חמאס וחיזבאללה ישנה "חשיבות גדולה, באזור שמייחס משמעות להקרנות כוח וראה את ישראל בחולשתה אחרי הטבח. ועדיין, זקוקים למהלך מדיני כדי לתרגם את ההישגים הצבאיים למציאות אסטרטגית משופרת, גם אם היכולות הצבאיות של חמאס פורקו ברובן והנהגתו נפגעה".
"גורמים בסביבות רה"מ נתניהו מדווחים על התקדמות משמעותית מול מדינות ערביות באזורנו, שייקחו פיקוד ברצועת עזה אחרי חמאס", כותבת שירית כהן אביטן ב"ישראל היום", "'זהו פתח דרמטי ליום שאחרי ברצועת עזה'. לטענת גורמים מדיניים בכירים בישראל, חיסול סינוואר הוביל להורדה של מחסומים שהציבו אותן המדינות לכניסה לרצועה [...] בישראל מעריכים כי יצירת פתרון ליום שאחרי לשליטה משולבת של גורמים ממדינות ערב, כולל אנשי הרשות הפלשתינית, יתקדם במהירות רבה יותר".
האם חיסול סינוואר אכן סיפק סוף סוף לראש הממשלה נתניהו את תמונת הניצחון שלה חיכה כדי שיוכל לחזל"ש, להציל את החטופים ולסיים את הקטל? לפי השופר לורד, התשובה היא כן. לכאורה. "מצד ישראל, זה הזמן לחתור לסיום המלחמה", הוא כותב בחלק הראשון של טורו. "חיסול סינוואר בהחלט שווה ניצחון", הוא קובע, "זה לא 'ניצחון מוחלט', אבל זה ניצחון במובן שהנקמה הושלמה".
למה לכאורה? כי רוב שאר הטור מוקדש להסברים מדוע המלחמה צריכה להימשך עוד, עד להכרעה. מה זו הכרעה? קשה תמיד להבין מה בדיוק לורד כותב, עניין של חוסר בהירות מובנה, אבל מבין השורות נראה שהכוונה היא לכיבוש חלקים מלבנון ומיטוט שלטון האייתולות באיראן. במילים אחרות: מלחמה נצחית. ובעוד מילים אחרות: אל תעצרו את נשימתכם. ביבי לא יכול להרשות לעצמו "ניצחון", רק "ניצחון מוחלט" יהיה כרטיס יציאה מהכלא. אתם אומרים שאין דבר כזה "ניצחון מוחלט"? יופי, הבנתם.
כהן אביטן מדגישה: "יש לציין כי חרף התנגדותם של גורמים בקואליציה למתן שליטה לאנשי הרשות ברצועת עזה, זהו חלק מהפתרון המדובר כעת מאחורי הקלעים". האם בלשכת נתניהו ביקשו להדגיש זאת כי נתניהו החליט לשבור את החישוק של שותפיו הכהניסטיים-משיחיים ולהביא להסדר שכל אדם שפוי מבין שהוא מחויב המציאות, גם במחיר פירוק הקואליציה, הליכה לבחירות והסתכנות בהמשך משפטו והרשעה בפלילים? או שהוא ביקש להדגיש זאת כי הוא מתכוון לעשות בדיוק ההיפך?
אף אחד לא יודע, ולא משנה כמה פרשנים תקראו או כמה שופרות תצרכו. משמעותו של עידן נתניהו היא שהמציאות מכוסה בערפל דביק, לעולם אינה ניתנת לפענוח ומשוכתבת מחדש ברגע שהיא מתרחשת.
תמונת הניצחון
חמישה חיילים נהרגו בקרב עם חיזבאללה בדרום לבנון. כל העיתונים מציינים זאת על השער, ברצועה מתחת או לצד הכותרת השמנה על חיסול סינוואר. מי יותר חשוב, טרוריסט נאלח או חמישה ישראלים צעירים? די עם המניפולציות: הרי החיילים נשלחו כדי לחסל את הטרוריסטים! ובכל זאת, מי יותר חשוב לנו?
הראל כותב על חמשת חיילי גולני שנהרגו בלבנון, "זו תזכורת קשה לכך שחרף ההישגים המבצעיים האחרונים, המלחמה ניטשת בכל החזיתות וכרוכה במחירים כבדים. גם ביום שבו נפטרנו מגדול רוצחי היהודים בדור הנוכחי, זה לא יכול למחוק את הסבל שגרם, ואת המשך המחיר שמשלם הציבור הישראלי. אסור שההישג ברפיח יטשטש זאת, כפי שממחישות היטב הודעות ה'הותר לפרסום'".
"לאורך חלק ניכר מהמלחמה", מזכיר הראל, הציג סינוואר קו נוקשה שסיכל הגעה לעסקה להחזרת החטופים, אך הוא לא היה לבד, "אין זה סוד שמדיניות התחמקות מכוונת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סיכלה סיכויים לעסקה במשך חודשים רבים [...] נדמה שהמהלך הנכון מבחינתה של ישראל יהיה לחזור כעת בכל הכוח למו"מ על העסקה. לא ברור מה סיכויי ההצלחה, אבל מוטב לנסות ולנצל את החששות בחמאס, ואת תחושת ההישג בצד הישראלי, כדי לאכוף הסכם מהיר.
"[...] נתניהו נחשב תמיד, גם בוושינגטון, לאדם החרד מנטילת סיכונים ונוטה לצמצם אותם. נראה שזה כבר אינו המצב כעת - אחרי הטבח, ובשעה שהוא מנסה להיאחז בכל מחיר בשלטון ולחמוק ממשפט, וכאשר כל כך הרבה מונח על הכף, עבור ישראל והאזור".
"תמונת הניצחון היא החטוף האחרון ולא סינוואר בתוך ארון", נכתב בשלט שמניפה מפגינה מול הקריה, בצילום שמתפרסם ב"ישראל היום" לצד טור של הדס קלדרון, "אמם של סהר וארז שנחטפו לעזה ושוחררו, אביהם עופר עדיין חטוף. אמה ואחייניתה נרצחו בטבח 7 באוקטובר".
"חיסול סינוואר יכול לשנות את כללי המשחק ותפקידו של ראש הממשלה כעת הוא לבחור אם ירצה להיזכר בהיסטוריה כמציל החטופים או כמנהיג שנטש אותם", היא כותבת, "בשבועיים הקרובים יחגוג ארז את בר המצווה שלו. יותר משנה שלא ראה את אביו, עופר. זאת העת לסגור את המעגל הזה ולהתחיל לשקם את חיי ארז, חייו של עופר, חיינו כולנו. מספיק עם הנקמה – מהבוקר, ישראל חייבת למלא את המילה תקומה בתוכן, לא עוד סיסמה ריקה שמכסה על ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה".
הכותרת הראשית של "דה מרקר" היא "זעם כבישים". כתבת התחבורה יפעת ראובן מפנה את תשומת הלב לתופעה שכל נהג בישראל מכיר: הפכנו למדינה ללא חוק. תנאים תשתיתיים כמו צפיפות הולכת וגוברת וכניסה מסיבית של כלי רכב דו-גלגליים פגשה ממשלה ומשטרה לא מתפקדות, בהיעדר אכיפה, רישוי ופיקוח חוקי הכביש נהפכו להמלצה, שיעור התאונות עולה ועולה והאלימות גוברת. מי שחושב שאין קשר, יש לי אופניים חשמליים ואקדח למכור לו.
העסקים של מרים אדלסון
ב"ישראל השבוע", מוסף "ישראל היום", מתפרסם ראיון שערך אריאל כהנא עם היילי סוויפר, "מקורבת לסגנית הנשיא" קמלה האריס. הראיון לא מובלט בשער המוסף או העיתון, אבל כותרת המשנה מדגישה שסוויפר "מזהירה כי ניצחון של טראמפ מסוכן: 'מיישר קו עם הימין הקיצוני'".
מרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", תומכת בטראמפ ומממנת את קמפיין הבחירות שלו. יום קודם לכן פורסם שנתנה לו עוד 95 מיליון דולר. האם פרסום ראיון ובו ביקורת על טראמפ הוא עדות לעצמאות העיתונאית של אנשי "ישראל היום" או עלה תאנה שיוכלו לנופף בו כל אימת שמישהו יצביע על הקו הפרו-טראמפיסטי הבוטה והעקבי?
יש שאלות שאם שאלת אותן, זו כבר התשובה שלך.
העסקים של אלי עזור
"מעריב", עיתונו של איל הגז אלי עזור, מתגייס על מנת להחניף לשר האנרגיה. כיום מכהן בתפקיד אדם בשם אלי כהן. רוב הסיכויים שמעולם לא שמעתם עליו. כהן לא הצליח להשאיר חותם כלשהו בשדה הפוליטי, אבל ב"מעריב" הוא אליל. למשימה נבחר כמובן יהודה שרוני, מוותיקי העיתונאים ב"מעריב" ומי ששירת בנאמנות שורת מו"לים כנגד האינטרס הציבורי.
על שער העיתון כהן מצולם בפוזה של בגין בכנס בחירות, למרות שסביר להניח שהראיון לא התבצע באמצעות מיקרופון. הכותרת על השער ממנפת את הפוליטיקאי האפרורי למדרגת מצביא לאומי, הנה הוא כבר מאיים על איראן ("כל האופציות על השולחן") וגם מודיע לנתניהו שהוא מוכן להיות שר אוצר (תודה אלי!).