ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בכנסת (צילום: קובי גדעון)
קו קו קו קואליציה
"העמדה המוצדקת, הטוענת שלא ייתכן שרפורמות משמעותיות ומרחיקות לכת יועברו בחטף בתוך חוק ההסדרים בלי לזכות לדיון ציבורי הולם, חייבת להיות מלווה במאמץ עיתונאי ממשי לעורר את הוויכוח המתבקש. העיסוק התקשורתי הנוכחי ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל מעלה ספקות בנוגע למחויבותם של הנוגעים בדבר לנהל דיון ענייני ומדויק בסוגיות הציבוריות החשובות שעל הפרק", כך כתב כאן אסף צימרינג לפני חודש.
ובכן, הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל כובשת סוף-סוף את מקומה הראוי בדיון הציבורי: בראש שערי העיתונים, באופן מעמיק, תוך הצגה מנומקת של עמדות המחייבים והשוללים. סתם, נראה לכם? הרפורמה מגיעה לשערי העיתונים כי ההצבעה עליה אתמול נדחתה, הציגה את נתניהו ככלי ריק, קירבה את בואו של משבר קואליציוני חמור ראשון, ובכלל – סיפקה לעיתונים דרמה פוליטית מהסוג האהוב.
קיצור העלילה: אתמול הובא להצבעה חוק הרפורמה במינהל, שהוא מחמד לבבו של נתניהו, כך לפי העיתונים. אלא שחרף העובדה שהקואליציה שלו מונה 74 חברים, אחרי שנופו המתנגדים והנמנעים והנעלמים והנעדרים – נותר נתניהו עם 48 תומכים בלבד, ונאלץ למשוך את ההצעה (כך לפי יוסי ורטר ב"הארץ").
העיתונים היום מקדישים את הכותרות הראשיות למי שלבם נוטה אליו. כך ב"ישראל היום" הכותרת היא "רה"מ: שר שלא יצביע בעד החוק יפוטר", ואילו ב"הארץ" הכותרת היא "השר מיכאל איתן בהתקפה חריפה על נתניהו: מי שמחוקק בגלל אינטרס פוליטי עושה צחוק מהכנסת" (הדברים אינם מתייחסים להצבעה על הרפורמה, אלא ל"חוק מופז"). יש לציין שלא רק "ישראל היום", שב"ידיעות אחרונות" כונה פעם "ביביתון", ממסגר את סיפור מפלתו של ראש הממשלה בצורה אוהדת לנתניהו; גם "ידיעות אחרונות", שהכותרת הראשית שלו היום זהה לזו של "ישראל היום": "נתניהו: מי שלא יתמוך יפוטר".
זה המקום לציין לשבח את פתיחותו של עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום", על שפירסם אתמול את הטור של מוטי גילת, שכלל ביקורת מסוימת על נתניהו ועל דן מרגלית, שניהם טאלנטים של העיתון. בכל אופן, מי שממהר היום למלא את החלל הריק שהשאירו הכותרות הקורקטיות של שאר העיתונים הוא "מעריב", עם הכותרת הצהובה "ההשפלה והאיומים".
בוקר טוב, איראן?
"ישראל נאה דורשת, אך לא נאה מקיימת", כותב בחלק ב' של "הארץ" יוסי מלמן. "חברות המקיימות קשרי מסחר הדוקים עם איראן נהנות גם ממכירות גדולות בשוק הישראלי. כך, לדוגמה, סימנס, שמכרה בעבר טורבינות גז לחברת החשמל במיליארדי שקלים, זכתה באחרונה במכרז מטעם רשות שדות התעופה בהיקף של 150 מיליון שקל להקמת מתקן בידוק בטחוני ושינוע לכבודה. בנקים בינלאומיים הקשורים לאיראן ממשיכים לעשות עסקות נאות גם עם בנקים ישראליים. נוקיה מוכרת בישראל ציוד טלפונייה במאות מיליוני שקלים, כולל לגופים ממלכתיים.
"אפילו תחת משטר הדיכוי באיראן מפגין הציבור שם אומץ לב ואחריות גדולים יותר מאשר ישראל", הוא כותב. "הצביעות וההתחסדות של ישראל בולטות במיוחד כעת, לנוכח הכרזות ממשלת בנימין נתניהו, כי איראן גרעינית היא איום קיומי על ישראל ויש לבלום אותה בכל מחיר. כנראה בתנאי שאת המחיר ישלמו אחרים".
האברך הדורס
הותר לפרסום שמו של האברך הדורס, שעלה לכותרות כזכור רק משום שהשופט שזיכה אותו, משה דרורי, הוצע כמועמד למשרת שופט בבית-המשפט העליון. רותי סיני פירסמה ב"כלכליסט" את פסק הדין של דרורי בפרשת הדריסה, פסק דין שחזר אל יוצרו ודרס אותו כדבעי: ח"כ גלעד ארדן הסיר את תמיכתו בדרורי (לפי נחום ברנע, בשל פנייתו של ברנע אליו), ואילו פסק הדין נשלח לערעור בבית-המשפט העליון, אותו בית-משפט ששעריו ננעלו בפני דרורי, שם קיבל מקלחת מהשופט אדמונד לוי, שקרא לזיכוי "החלטה בלתי מתקבלת על הדעת". כאמור, גם צו איסור הפרסום שנתן דרורי הוסר אתמול, והותר פרסום שמו של האברך: איתמר ביטון, בנו של רב העיר חדרה שמעון ביטון.
היום אמור בית-המשפט העליון לפסוק בערעור שהגישה המדינה על פסיקתו של דרורי. "ידיעות אחרונות" מקדיש לעניין שליש מעמ' 14, "מעריב" מפנה מהשער לידיעה התופסת (כמעט) את כל עמ' 12 (הטון הבומבסטי מאפיין היום את שער "מעריב", שמכנה את הפסיקה הצפויה בשם "יום הדין", לא פחות). גם "ישראל היום" מפנה מהשער. שני העיתונים מלווים את הדיווח (הסתמי ב"ישראל היום" ומפורט ב"מעריב") בתמונות ממצלמת אבטחה שתיעדו את אירוע הדריסה. "ישראל היום" לא נותן קרדיט, ו"מעריב" נותן קרדיט על הצילומים לערוץ 2.
נגה זוראיש, הקופאית שנדרסה (צילום: קובי גדעון)
למעשה, כפי שאומרים בערוץ 2, הצילומים נחשפו דווקא על-ידי אתר אינטרנט חרדי בשם "כיכר השבת". זה הסקופ השני שנחשף באתר הזה בתוך זמן קצר (לפני כמה ימים בחר דרעי ב"כיכר השבת" כבמה שבה הכריז, דרך מקורבים, כי לא יחזור לש"ס). מדובר באתר צעיר (בן כשלושה חודשים), שאחד העומדים מאחוריו הוא השדרן הנמרץ של רדיו קול-חי מוטי לביא, שכבר מזמן טענתי שכדאי לשים אליו לב. הכיוון של האתר בוטה וברור: הוא מאמץ בחום ובלי הרבה היסוסים את הנראטיב החרדי. כך, למשל, בידיעה על הסרטון, שבו נראית אחת הקופאיות בחניון סוטרת לאברך, ממוסגר הסיפור כך:
"תפנית דרמטית בפרשת 'האברך הדורס': הסרטון המלא שנחשף בלעדית ב'כיכר השבת' מגלה עובדות חדשות. 20 דקות עמד האברך ששכח את ארנקו, התחנן לקופאיות החניון שיאפשרו לו לצאת להביא כסף – בתמורה להפקדת ת"ז, ונתקל בעוינות. ועוד לפני ה'דריסה' חטף סטירה מצלצלת מהקופאית השנייה, מה שגרם לו להימלט בבהלה". הכותרת היא: "'האברך הדורס': התיעוד המלא שהסתירו מהציבור".
גם בפרשה אחרת שהעיתונות מטפלת בה היום, זו של האם המרעיבה, מציג האתר זווית ייחודית בנוף העיתונאי הכללי. כך, למשל, בעוד שההפניה על שער "ישראל היום" היא "האם המרעיבה 'כשירה לדין' [...] האבחון הפסיכיאטרי קבע: האם מודעת למעשיה. צפוי אישום חמור בהתעללות" – הרי שב"כיכר השבת" נכתב: "האם בריאה בנפשה; כשירה לגדל את ילדיה", "דו"ח ראשוני של הפסיכיאטר ד"ר יעקב וייל, שהוכן לקראת הדיון המשפטי מחר, נחשף הערב ב'קו הציבור' והוא קובע: 'האם בריאה לחלוטין בנפשה ואינה מסוכנת למשפחתה'. המשמעות: הפרקליטות תדרוש להעמידה לדין פלילי רגיל באשמת התעללות".
טלוויזיה, רבותי
הטלוויזיה לא הרגה את העיתון, אבל היא בהחלט מטרידה אותו מאוד. כוכב הבידור דודו טופז משתלט על חלק משערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (ועל כך בהמשך), מוסף "גלריה" עובר כוכב-נולדיזציה, ערוץ קניות חדש כובש את שער "מרקר ויק", והמוסף היומי של "גלובס" מגיש כתבת שער של רותם דנון על ערוץ 10.
נתחיל ב"גלובס": דנון מתמודד עם טענותיהם של גיבורי התגרה, "ערוץ 10" ו"הרגולטור". התוצאה: ערוץ 10 מכריע את דנון, שמקבל את גרסתו במלואה: הרגולטור מטומטם והרגולטור צריך לשלם. מה לעשות שהחוב הוא דווקא של הערוץ?
גם ניר קיפניס מ"גלובס" יוצא נגד המפקחים הממשלתיים על הטלוויזיה. "דאגה לתרבות הישראלית, למגזרים ולפריפריה היא ערך נעלה. אבל החובה הזאת מוטלת על מדינת ישראל, לא על גופי השידור השונים", כותב קיפניס, שחוזר על הפתרון של דנון ואחרים: לעזוב את הטלוויזיה המסחרית לנפשה (האיטלקית) ולנקז את הדרישות לסוגה עילית למיניה אל השידור הציבורי.
אחרי שקוראים את כל הניגוחים האלה ברגולטור בכלל וברשות השנייה בפרט, קשה שלא להשתכנע. הרשות השנייה היא, לפי כל האינדיקציות, גוף יקר מדי, אטי מדי וטיפש מדי. מי שמהירים במיוחד הם העיתונאים שמדקלמים את הנראטיב של מימן ושאר בעלי ההון השולטים בטלוויזיה המסחרית. מהירים, אבל לא בטוח שחכמים.
אגב, מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי האשים את "גלובס" ואת "ידיעות אחרונות" במתקפה נגד ערוץ 10 בשל אינטרסים סמויים כלשהם. עובדי הערוץ, שתרמו ממשכורתם כדי לקנות מודעות בעיתונות הקוראות לראש הממשלה להתערב במשבר, טענו כי יש להחרים את "גלובס" ו"ידיעות". כך תועדה מיקי חיימוביץ' בבלוג של ערוץ 10, שצונזר מאוחר יותר. ורשבסקי אמנם התנגד לחרם מודעות בטענה שהדבר אינו אתי ואינו מקובל. הכתבה של רותם דנון ב"גלובס" היא בין המפרגנות לערוץ 10 שנכתבו בסיבוב הנוכחי של המשבר, סיבוב שנשמעים בו קולות רבים וגוברים נגד הערוץ והתחמקותו מתשלום חובותיו. ב"גלובס" לא נצפו אתמול בערב מודעות של ערוץ 10. אולי הערב.
ועוד ערוץ 10 ב"גלובס": משה פרל נוקט עמדה בסוגיה שעלתה עקב המשבר בערוץ: שכר העיתונאים. לפני שלושה ימים כתב רביב דרוקר מאמר ב"דה-מרקר" תחת הכותרת "מה כל-כך גרוע בעיתונאי שמרוויח הרבה כסף?" (הכותרת באתר). "אף טאלנט של התקשורת הישראלית, לא מערוץ 10 ולא מערוץ 2 וגם לא מ'ידיעות אחרונות', לא נכלל ב-500 המשתכרים הגבוהים במשק", הוא כתב, והוסיף כי שכר גבוה הוא הכרחי כדי למשוך אנשים מוכשרים למקצוע שיש לו חשיבות חברתית (עיתונות). דרוקר כבר כתב על הנושא בעבר.
למחרת ענתה לו מירב ארלוזורוב. תחת הכותרת "אין גבול לתאוות הבצע", כתבה ארלוזורוב, אחרי המחמאות המתבקשות לפרסונה העיתונאית של דרוקר, כי יש משהו פגום מהותית במי שחושב שאם שכרו אינו כשל "500 המשתכרים הגבוהים במשק", הרי שמדובר בשכר סביר וממוצע. ארלוזורוב השוותה את השכר המוערך של כמה מה"טאלנטים" של הערוץ (100 אלף שקל לחודש) לזה של 20% מהמשפחות שהופנו לתוכנית ויסקונסין (1,900 שקל לחודש), והאשימה את דרוקר ב"גסות לב". יש לציין כי ארלוזורוב לא חשפה את שכרה היא ולא קבעה מסמרות בשאלה: מה הוא שכר ראוי? 100 אלף לא ו-90 אלף כן? אולי 80 אלף? לא ברור. על כל פנים, יש להאמין כי ארלוזורוב אינה סבורה כי עיתונאים צריכים להסתפק ב-1,900 שקל לחודש, ויש לקוות כי ב"דה-מרקר" אין עיתונאים שזה שכרם.
אתמול הצטרף לוויכוח איתן אבריאל מ"דה-מרקר", שטען כי מה שצריך לעשות בסך-הכל הוא לשקלל את מקדמי ההיוון. אבריאל שיקלל את מקדמי ההיוון, עשה הוקוס פוקוס, והמסקנה שלו: לדרוקר מגיעים 100 אלף השקלים שלו (אם אכן זה שכרו) משום שממילא הוא עתיד להיות מפוטר בקרוב ובכל מקרה להיזרק לכלבים לעת זקנת הטאלנט, כשתגיע. כך לפחות הבנתי אני את הטור. אולי אתם תבינו אחרת. היום (כלומר אתמול), כאמור, מנדב משה פרל, מנכ"ל איגוד הבנקים, את קולו ושואל:
"מה קרה לנו בתחום השכר? האם זה סביר ששחקן כדורגל (שקבוצתו, אגב, נשענת גם על כסף ציבורי) יקבל פי עשרה משופט עליון? האם נכון שזמרת בת 20, שהופיעה אתמול אצל צביקה הדר, תקבל למחרת יותר ממה שמקבל הרמטכ"ל בשנה? האם מאמן נבחרת ישראל בכדורגל שווה לנו באמת יותר ממנהל המחלקה שמטפל בנו בבית-החולים?". המסקנה שלו: "חייבים לעצור את העליהום על שכר העיתונאים". היום בבוקר מוסיף דרוקר תגובה לארלוזורוב בבלוג שלו.
יועז ופרי
יובל יועז מדברר ב"גלובס" את ישראל פרי, שהורשע לפני כשנה וחצי בשורת עבירות הנוגעות לטיפולו בתביעות כספיות של ניצולי השואה, ונידון לעונש מאסר ממושך. כעת, לאחר שהסתיים (די מזמן) ההליך המשפטי המאוד ארוך, ואחרי שמוצו כל האפשרויות של פרי וסוללת פרקליטיו, הם מנסים כיוון חדש: התקשורת אשמה. "האם קמפיין תקשורתי השפיע על השופטים וצבע את כל פועלו של פרי באור פלילי?", שואלת כותרת המשנה לטורו של יועז, המדווח כי פרי ינסה לבקש משפט חוזר על בסיס טענה זו.
יועז שוטח את משנתו של פרי בלי שום מלת ביקורת. העילה לבקשה לפי יועז: לפני תחילת האזכורים השליליים של פרי בתקשורת, הוא לא הורשע במשפטים שהתנהלו נגדו. מה לעשות שאלה היו משפטים אזרחיים, ורק אחר-כך החל המשפט הפלילי, שמטבע הדברים תפס את תשומת הלב התקשורתית?
במיוחד תופס את העין הטיעון הבא: הקישור לעניין ניצולי השואה הוא "ערמומי", משום שכמה מאלה שפרי הונה לא היו ניצולי שואה, אלא "סתם" מי שזכאים לפנסיה מהגרמנים. "בפועל", כותב יועז, רק מחצית מלקוחותיו של פרי היו ניצולי שואה. כמה לקוחות היו לו, לפרי? 13 אלף. טוב, זה באמת סיפור אחר עכשיו. לא מדובר ב-13 אלף ניצולי שואה, רק ב-6,500. לא ביג דיל.
אגב, במה הורשע פרי? לפי יועז, "בסדרת עבירות כלכליות חמורות". לא נשמע נורא כל-כך. "כלכליות" זה אומר "צווארון לבן", לא? זה מישהו שהונה את הבנקים או משהו כזה, לא? אולי העלים מס (כל הכבוד!).
יועז היה יכול לצטט את רשימת העבירות המלאה: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (קבלה במרמה של שכר טרחה בסכום של כ-150 אלף מארק), שתי עבירות של גניבה בידי מורשה (גניבה של כ-320 מיליון מארק), תיווך ועיסוק בביטוח בלא היתר, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. אם זה ארוך מדי, אפשר היה לכתוב פשוט "הורשע בגניבה ובמרמה". יותר מדויק, יותר עיתונאי ומייתר בקשה אפשרית של קורבנותיו של פרי לערוך דיון חוזר כדי להחמיר בעונשו של הגנב, בעילה של קמפיין תקשורתי לטובת פרי.
ענייני תקשורת
ישראל הראל כותב היום בעמוד הדעות של "הארץ" שראש הממשלה נתניהו אינו מסוגל פוליטית לפנות מאחזים, ואם יעשה זאת בכל זאת, יהיה אחראי למלחמת אחים. אגב כך כותב הראל: "כשאריאל שרון רצה להטיל פצצה פוליטית בדבר כוונתו לבצע התנתקות חד-צדדית ברצועת עזה, הוא בחר לספר זאת תחילה, מן הסתם בשל המוניטין של האיש והעיתון, ליואל מרקוס. הפעם הלך בעקבותיו מי (מי?) שרצה להצהיר על כוונה דומה. שהרי, כמו בתקדים ההתנתקות, המוניטין של הכותב והעיתון מוכיחים את רצינות התוכנית ומהימנותה. עובדה: לידיעה לא יצאה הודעת הכחשה; לא מלשכת ראש הממשלה ולא מלשכת שר הביטחון". אבל ממקום אחר כן יצאה: לשכת דובר צה"ל.
"ידיעות אחרונות" מקדיש, כאמור, חלק גדול מהשער שלו לדודו טופז. לא מדובר בהפניה, משום שבעמודים הפנימיים לא נכתב דבר על האיש, אלא במודעה, פרסומת לראיון שיתפרסם מחר במוסף "7 ימים" ("'מלך הרייטינג' מדבר על העבירות האכזריות שבהן הוא מואשם"). ניתן לנחש שלא רז שכניק הוא מי שערך את הראיון.
בכל אופן, ב"מעריב" הבינו שהפסידו את הראיון הזה למתחרים, ועורכיו מבצעים מחטף: הפניה בינונית בגודלה מובילה מהשער לידיעת עמוד וחצי בכפולה האמצעית, של "ראיון מהכלא". למעשה, כפי שמציינים אבי אשכנזי ושרי מקובר-בליקוב, מדובר בדברים (משפטים ספורים) שאמר להם בשמו של הבדרן האסיר אחיו, מיקי גולדנברג, מי שהעניק ראיון נרחב ל"מעריב" לפני כמה שבועות. ההתכתבות הזו בין העיתונים מעל ראשו של הקורא היא אולי תחרות, אך ספק אם זו עיתונות.