מקובל לחשוב כי תחנת השידור הראשונה בארץ הייתה קול ירושלים, שפתחה את שידוריה ב-30 במרץ 1936, סמוך לערב פסח תרצ"ו. אז קבלו נא תיקון: התחנה הראשונה נפתחה ארבע שנים לפני כן, בתל אביב.
מהנדס חשמל בשם מנחם אברמוביץ‘ ביקש בינואר 1932 מממשלת המנדט לפתוח תחנת שידור ראשונה בארץ, והיה לו נימוק משכנע: באביב של אותה שנה עמד להיפתח בתל אביב יריד המזרח הראשון, ואברמוביץ‘ סבר כי הרבבות, ואולי מאות האלפים, שיגיעו ליריד ישמחו לבקר באולפן שיקים במקום וכי השידורים שיֵצאו מהיריד יקנו לו פרסום וזה יביא מבקרים נוספים, וכך כולם ייהנו.
היריד, באמת, היה חגיגה עצומה. הוקמו בו ביתנים של עשרות מדינות — ממדינות ערב הסמוכות עד ברית המועצות ומדינות אירופה השונות. וכמובן — הוקמו בו ביתנים של כל המשק הארץ-ישראלי, על גופיו המגוונים. היריד הוקם במזרח העיר, לא הרחק מתחנת הרכבת של תל אביב וממתחם התחנה המרכזית הישנה, שטרם באה לעולם באותו זמן. ואכן, הוא משך מאות אלפים. בארץ ישראל של פעם, שישבו בה אז בקושי מאתיים אלף יהודים ועוד כמיליון לא יהודים, זו הייתה חגיגה של ממש.
ביריד המזרח של 1932 היו חידושים רבים, ואחד הבולטים שבהם היה אולפן השידור של מנחם אברמוביץ', שקרא לתחנה שלו "תחנה ארץ-ישראלית למשלוח". השם המוזר הזה מביא אותנו לדיון קצר בסוגיה לשונית שהעסיקה את אברמוביץ': איך לתרגם לעברית את המונח broadcasting? המילה "שידור" כבר הייתה קיימת, אבל אברמוביץ' לא השתמש בה. הוא השתמש במילה "משלוח" משום שהמילה "שידור" לא הייתה מקובלת עליו.
את הניסיונות הראשונים לשדר עשה אברמוביץ' יותר מחודש לפני פתיחת התחנה ביריד המזרח. העיתון "דאר היום" בישר ב-29 בפברואר 1932:
שלשום נשמע בפעם הראשונה קולה של תחנת הרדיו העברית הראשונה בעולם. חובבי הרדיו הופתעו לשמוע פתאום את ההודעה: כאן מדברת תחנת רדיו תל אביב. המשפט הראשון שנשמע היה: ברכת שהחיינו ואחריו נשמעו מנגינות עבריות ומלודיות אחרות. אלה היו הנסיונות המוקדמים של תחנת הרדיו שבונים ומרכיבים בשביל יריד המזרח.
התחנה נחנכה ב-7 באפריל 1932, ובתוך ימים אחדים הייתה לאחת האטרקציות המרכזיות של יריד המזרח. היא שידרה בכל ערב, שישה ימים בשבוע (למעט יום שישי), חמש שעות ביום, ונכללו בשידוריה הרצאות, קטעי מוזיקה קלאסית — לרוב בשידור חי — ושירים עבריים. לאברמוביץ' היה ככל הנראה חוש ליחסי ציבור, והוא דאג לייחד שידורים לנושאים מרכזיים ולמוסדות כמו הסתדרות העובדים. כך למשל ביום הספרות העברית השתתף ביאליק, וביום ההסתדרות — בן-גוריון.
אברמוביץ' לא הסתפק בכך. הוא פנה בשידורים וכן באמצעות העיתונים אל "בעלי מכונות הרדיו" בבתי הקפה, במסעדות, בבתי המלון ובמוסדות למיניהם, "לכוון את מכשיריהם אל גל התחנה, 960 אלף מחזורים שהם 312 מטר".
בתחנת יריד המזרח של אברמוביץ' נשמעו רק שני קולות של קריינים: שלו ושל איש צעיר, בוגר גימנסיה הרצליה, בשם יצחק אובסטבלום, שנקרא "כרוֹז" (המילה "קריין" טרם נולדה). בעוד צורת ההיגוי של אובסטלום הייתה מקובלת על המאזינים, דברי הקריינות של אברמוביץ' זכו לביקורות רבות, בשל ההיגוי הרוסי הכבד שלו ושגיאותיו בעברית.
אברמוביץ' היה מרוצה וגם לא מרוצה מהישגי התחנה שלו. היא נקלטה במקומות רבים בארץ ואף בארצות שונות באירופה. מאזינים לא הסתירו את התרגשותם ואפילו את התפעלותם מקליטת תחנה המשדרת בעברית, ועוד מארץ ישראל, ארץ הקודש. ועם זאת, בפרסומי יריד המזרח הוצגה תחנת השידור כאחד מאמצעי הבילוי והבידור של היריד — לצד הקרוסלה — ולא ניתן לה מעמד ציבורי או לאומי כפי שקיווה אברמוביץ'.
ביום נעילת התערוכה, 9 במאי 1932, שידרה התחנה קרוב לעשר שעות, מהצהריים אל תוך הלילה. בשידור הארוך — שהמשיך להיקרא "משלוח" — נשמעו שלושה קולות: של אברמוביץ', של אובסטבלום ושל אחד ממארגני היריד, אריה בבקוב. העיתון "הארץ" דיווח שהשלושה חזרו והדגישו את חשיבותה של התחנה, שהיה לה ערך רב, וציינו את "ההתעניינות הגדולה שהמשלוח עורר יום יום אצל הקהל הארצישראלי בעיר, במושבה, בקיבוץ. בכל פינה בה נמצאת מכונת רדיו הקשיבו קשב רב לכל מלה או נגינה שבאה מתחנת המשלוח".
אברמוביץ‘ ביקש להמשיך ולשדר. ב-1933 הוענק לו רישיון להפעיל מחדש את תחנת השידור שלו, בהגבלות רבות. הוא שידר גם ביריד המזרח השני, באביב 1934, אם כי הפעם ללא הדים של ממש. מדי פעם, ללא הודעה מוקדמת, חזרה התחנה לשדר והיא עשתה זאת עד אמצע 1935. אז קיבל אברמוביץ' הודעה שעליו להפסיק לשדר, עם התקרב מועד פתיחת תחנת השידור הממשלתית.
לפרנסתו הייתה לאברמוביץ' רשת של ארבעה סניפים שהוא הפיץ בהם את מקלטי הרדיו של החברה האמריקנית "רק"א ויקטור", והוא הציג עצמו כ"בא-כח [החברה] לכל א"י ועבה"י [עבר הירדן]".
ב-1939 נסע לארצות הברית לרגל עסקיו ו"נתקע" שם בשנות המלחמה. ב-1947 חזר לארץ והיה לאחד מראשוני הקוראים להכניס לארץ את המדיום החדש — הטלוויזיה — ואף פתח במעבדתו בתל אביב מדור מיוחד לטלוויזיה.
בשנים הבאות חילק אברמוביץ' את חייו בין ישראל לארצות הברית וניסה ניסיונות חוזרים ונשנים להנהיג טלוויזיה בארץ, אך ללא הצלחה. עם השנים נשכח שמו של בכיר חלוצי הרדיו בארץ, ואנו מצאנו לנכון להזכיר אותו ואת מפעלו החלוצי.
הפרק "תחנת השידור הראשונה" נכלל בספר "כך היינו - אישים וסיפורים מימי ארץ ישראל הישנה והטובה" מאת מרדכי נאור, שיצא לאור בשנת 2024 בהוצאת עם עובד