ההיסטוריון הישראלי בני מוריס הוא מחלוצי "ההיסטוריונים החדשים", נציגי העמדה הביקורתית כלפי הנרטיב הציוני על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמר שהתפרסם ב"אל-ערבי אל-ג'דיד", שואלת הפובליציסטית הלבנונית דלאל אל-בזרי כיצד הפך מוריס למי שחושב שהטיהור האתני שביצעה ישראל כגד הפלסטינים היה לא מספק, ולמי שמציע לישראל להשתמש בנשק גרעיני? המהפך שעבר, היא טוענת, ראוי להילמד כשיעור עבור "היסטוריונים מטעם" בכל מדינות האזור.

בחודש שעבר פרסם הארץ טור דעה של מוריס שעסק בתגובה הישראלית המתבקשת לנוכח הפעולות של איראן באזור ומתקפת הטילים האיראנית ב-14 באפריל. בטורו ביקר מוריס את ממשלת ישראל על תגובתה הרפה כלפי איראן, ואף פסק כי עליה "להנחית מכה אסטרטגית על איראן" וכי ייתכן שאין מנוס משימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי לשם כך.

קריאתו של מוריס עוררה הדים וזימנה ביקורות רבות שתמהו על הצעותיו המופרזות והמסוכנות. התימהון שעורר הטור לא נסב רק על התוכן אלא גם על זהות הכותב. הצעותיו המפליגות של מוריס לא נעלמו מעיניה של התקשורת הערבית וגם בקרבה הן עוררו תרעומת. אל-בזרי מבקשת במאמרה "להסיר את אדרתו" של מוריס כ"היסטוריון חדש".

אל-בזרי פותחת את מאמרה בסקירה של תופעת ההיסטוריונים החדשים. לדבריה, בעקבות "חוק הארכיונים" בישראל נפתחו לאחר שלושים שנה מסמכים רבים שעסקו במלחמת 1948 ובראשית ימי המדינה. מסמכים אלו שימשו מכרה זהב עבור ההיסטוריונים הישראלים והניבו שורה נכבדת של מחקרים שהעמידו את מדינת ישראל ואת ההיסטוריוגרפיה הישראלית לביקורת בשאלות הנוגעות לראשית ימי מדינת ישראל ולפשעים שנעשו במסגרת מלחמת 1948.

אל-בזרי מונה ארבעה היסטוריונים בכלל ההיסטוריונים החדשים: אבי שליים, אילן פפה, אורי מילשטיין  ובני מוריס. מתוך אלו, בני מוריס היה החשוב ביותר עם ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949". ספרו הממוסמך של מוריס, כותבת אל-בזרי, הפריך את הנרטיב הציוני אשר הציג את הפליטות הפלסטינית כתוצר בלעדי של נטישה פלסטינית בעצת מנהיגיהם, כשהראה כיצד הפליטות הפלסטינית נבעה בין היתר מפעולות גירוש ועקירה מכוונות שהיו כרוכות באיומים ובהרג.

ספרו זה, המבטא את טבעו הראשון של מוריס, לא נכתב בריק ונקשר בביוגרפיה האישית שלו. ב-1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שירת מוריס כחייל מילואים בזמן שסיקר את המלחמה מטעם העיתון "ג'רוזלם פוסט". תפקידיו של מוריס הביאו אותו למפגש בלתי-אמצעי עם מחנה פליטים פלסטיני (מחנה א־רשידיה שבקרבת העיר צור), ועימתו אותו עם הנרטיב הפלסטיני ועם אירועי הנכבה. כאשר שאל את תושבי המחנה למוצאם, הם השיבו לו כי מוצאם מן הגליל וכי הנכבה היא זו שהביאתם למחנה. תשובתם עוררה סקרנות אצל מוריס והציתה בקרבו את שאלת המחקר שתגולם בספרו כמה שנים מאוחר יותר.

ברבות השנים, כותבת אל-בזרי, שינה בני מוריס את טעמו באשר לסוגיה הפלסטינית, והשינוי היה נטוע עמוק בכר הפוליטי הישראלי. אל תוך שנת 2000 התכנסו אירועים רבים ששינו את הנתיב שאליו התכוונן הסכסוך: רצח רבין, הבנייה המסיבית בהתנחלויות, עלייתם לשלטון של נתניהו ושל שרון, חניקת הכלכלה הפלסטינית, כישלון ועידת קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה ופיגועי ההתאבדות – כל אלו עיצבו את דעת הקהל בשני הצדדים של הסכסוך, ובה בשעה שינו את דעתו של מוריס מן הקצה אל הקצה.

התמורה הפוליטית שעבר מוריס השפיעה ישירות גם על עבודתו כהיסטוריון, כלומר על האופן שבו השקיף ועיצב את תמונת העבר. שינוי זה הביא אותו החל בשנת 2000 לכתוב דברים הסותרים בבירור את הממצאים שהגיע אליהם בספרו 12 שנים קודם לכן. אל-בזרי מביאה במאמרה כמה מן האמירות של מוריס מאז ובכללן: כי מוטב היה אילו בן-גוריון היה נוקט גירוש מוחלט שכן כך היה מחזק את ישראל לדורות שלמים, כי גירוש הפלסטינים מאדמתם לא היה בכלל פשע מלחמה, ולבסוף כי "ערביי ישראל הם פצצת זמן, גלישתם לפלשתיניזציה גמורה הפכה אותם לשלוחה של האויב הנמצאת בתוכנו. בפוטנציה הם גיס חמישי".

אמירות אלו, אל-בזרי טוענת, ביטאו את השינוי העמוק שחל במוריס ואת האופן שבו הוא רואה את פתרון הסכסוך. בנבדל משלושת עמיתיו מ"ההיסטוריונים החדשים", מוריס סתם את הגולל על הפתרונות המקובלים בשמאל (שתי מדינות או מדינה אחת), ותחתיהם הטיף להכרה בכך שאין פתרון באופק זולת פתרון שלוש המדינות בדמות קונפדרציה ירדנית-פלסטינית. החסם העיקרי לפתרון בר־קיימא, לשיטתו של מוריס, הוא האסלאם אשר עומד בסתירה עם השקפת העולם המערבית, ועבורו "חופש, דמוקרטיה, פתיחות ויצירה הם דברים זרים".

אל-בזרי מציעה כי ייתכן שהפתרון לדמות האניגמטית של מוריס מצוי בריאיון שסיפק לארי שביט ב"הארץ" ב-2004, ובו היטיב שביט להבחין בין מוריס האזרח למוריס ההיסטוריון. בעוד מוריס ההיסטוריון ממשיך לחשוף את הפשעים שנעשו במסגרת הנכבה, האזרח מוריס חושב שבן-גוריון שגה כשלא השלים את מלאכת הטיהור האתני.

כיצד יכול מוריס ליישב בין שני מרכיבי זהותו וכיצד יכול להשקיט את מצפונו? אל-בזרי משיבה כי ההשתייכות האורגנית של מוריס לקולקטיב היא זו המאפשרת לו להתייחס בקור רוח מצמית לפעולות של טיהור אתני ובהמשך להציע להשתמש בנשק בלתי-קונבנציונלי נגד איראן. באותו ריאיון לשביט, מוריס עצמו הציע ליישב את הקונפליקט הפנימי כשהשווה עצמו לסופר ולפילוסוף אלבר קאמי: "הוא נחשב לאיש שמאל ואיש מוסר אבל כשהוא התייחס לבעיה האלג'ירית הוא הציב את אמא שלו לפני המוסר. שימור העם שלי יותר חשוב ממושגים מוסריים אוניברסליים".

טענתה המרכזית של אל-בזרי היא כי מוריס אינו לב העניין וכי סיפורו הוא משל שנמשלו ראוי להילמד גם במדינות השכנות, היכן שהזהות הקולקטיבית, בין אם זה השבט, העדה או הלאום, מאיימים לשכתב את ההיסטוריה.

אל־בזרי מביאה את לבנון כדוגמה שבה בדומה לזהות היהודית-ישראלית, כל עדה וזרם פוליטי מתבצרים בגבולותיהם שלהם ולכל אחד מהם היסטוריון לעת מצוא המסייע לדמיין את קורות קבוצתו על יסוד מצב העניינים בהווה. כל עת ששינויים מתחוללים בהווה ושמצבה של העדה או הזרם הפוליטי השתנה לחיוב או לשלילה, מזומן ההיסטוריון כדי לערוך את התיקונים הנדרשים בעבר. ההיסטוריות המשוכתבות לפי דורש סותרות, מכחישות או מאיינות אלו את אלו, כך שלכל עדה או זרם פוליטי יש "בני מוריס" משלהם.

"מודל בני מוריס", כפי שאל-בזרי מכנה אותו, פושה בכל החברה במספרים הולכים וגדלים. דוגמה אחרת לכך היא באופן שבו היסטוריונים המזוהים עם השמאל בעולם הערבי בוחרים במפגיע שלא להבחין בין האסלאם הפוליטי לבין האסלאמיזם וכי לטענתם אין זה אלא הבדל רטורי בלבד. היסטוריונים אלו, בדומה לבני מוריס, מניחים באופן מהותני כי זהו טבעה של "הזהות האסלאמית". אל-בזרי מתריעה מפני המודל המסוכן העשוי לתמוך בכל פשע ולתת לו תוקף בדיעבד.

מיקי לוזון כותב ב"פרויקט אופק" - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת