כתבה מתוקשרת שפורסמה השבוע ב-Honest Reporting, אתר ביקורת תקשורת אמריקאי פרו-ישראלי, הפנתה זרקור אל עבודתם של צלמים עזתים שתיעדו את אירועי 7 באוקטובר עבור סוכנויות הידיעות הבינלאומיות. מסר העל של הכתבה היה שיש לחשוד בצלמים, משום שייתכן מאוד ששיתפו פעולה עם מחבלי חמאס שחוללו את הטבח.
עיתונאי שטח, מתוקף תפקידם, נמצאים בשטח. כשהם מכסים אירועים פליליים, פיגועים או מלחמות, הם נמצאים שם, בזירת ההתרחשות – בזמן אמת. פעילות עיתונאית כזו כרוכה בשאלות אתיות מורכבות: מתי על העיתונאי לצאת מהעמדה הניטרלית ולנסות להתערב באירוע? מתי חובתו האזרחית גוברת על חובתו העיתונאית?
השאלות מורכבות, אבל המערכת הפוליטית בארץ לא התחבטה בהן אפילו לרגע. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהר לקבוע שהצלמים הם שותפים לפשעים נגד האנושות. שורה של פוליטיקאים, משרת הצעקות מאי גולן ועד דוגמן הממלכתיות בני גנץ, דנו את הצלמים למוות. "מי שחבר של סינוואר יגמור כמו סינוואר", איים השר ישראל כץ.
בעבר נחשף כאן, באתר "העין השביעית", ש-Honest Reporting הוא חלק מרשת השפעה שפועלת במימון והכוונה של ממשלת ישראל, אך במקרה הזה הקלפים פחות או יותר גלויים. הדיווח התבסס על מידע פומבי – הצילומים שאותם צלמים העבירו לסוכנויות. צלם אחד תיעד מחבלים חודרים לקיבוץ ניר-עוז וטנק צה"לי בוער סמוך לגדר (מחזה שצלמים רבים תיעדו באותו בוקר). אחרים תיעדו פלסטינים מסיעים לשטח הרצועה ישראלים שנחטפו – אזרחים וחיילים, חיים ומתים. כנהוג בסוכנויות, כל צילום נשא תיאור של המקום והשעה שבהם צולם.
בנימין נתניהו, יואב גלנט ובני גנץ במסיבת עיתונאים. הקריה, תל-אביב, 28.10.2023 (צילום: דנה קופל)
הממצאים התנקזו לשורה של שאלות לגיטימיות שהעלה המחבר האנונימי: "מה הם עשו בשטח בשלב כה מוקדם של היום? האם פעלו בתיאום עם חמאס? האם סוכנויות עיתונות מכובדות, שפִרסמו את התמונות, אישרו לצלמים להתלוות לטרוריסטים בשטח האויב? האם אלו מבין הצלמים שעובדים כפרילנסרים עם כלי תקשורת כמו CNN ו'ניו-יורק טיימס' הודיעו להם על כך?".
ב-Honest Reporting לא טרחו לענות על השאלות הללו, או להביא את תגובותיהם של הצלמים וכלי התקשורת. בשביל לעורר סערה תקשורתית לא היה צורך בתשובות או מידע. סימני השאלה שהציפו אנשי Honest Reporting בקעו אל הרשתות החברתיות, ומיד הפכו לסימני קריאה. סימני הקריאה הפכו לאיחולי מוות. אחר-כך הגיעו גם תיאוריות הקשר השקריות שגרסו שהתקשורת המערבית היתה שותפת סוד של חמאס.
מבין ששת הצלמים שהוזכרו בדיווח, רק אחד תועד עם המחבלים שכם אל שכם. חסן א-צליח, צלם שעבד עם סוכנות AP. א-צליח הגיש לפרסום שורה של תצלומים שהציבו אותו בעומק השטח ישראלי, באחד המוקדים הכי קשים של הטבח – קיבוץ ניר-עוז – ובזמן שהמחבלים עדיין רצחו וחטפו תושבים והציתו בתים על יושביהם (ב-AP כתבו בטעות שמדובר בכפר-עזה, והטעות שוכפלה גם לכתבה של Honest Reporting).
מחבלים פלסטינים מחוץ לקיבוץ ניר-עוז ב-7 באוקטובר, בתצלום שצילם חסן א-צליח לסוכנות AP (צילום מסך מתוך אתר "הארץ")
באזור השעה שמונה וחצי בבוקר, א-צליח צילם את עצמו רץ לשטח ישראל כשלצדו פלסטיני עם רובה. התיעוד שודר בזמן אמת בחשבון הפייסבוק שלו. מבדיקה במאגר הצילומים של AP עולה שעם הגיעו לניר-עוז הוא צילם מקרוב ארבעה מחבלים חמושים ליד שער חשמלי, במה שנראה כמו ניסיון לפרוץ אותו. מחבלים אחרים כבר היו בשלב הזה בתוך הקיבוץ. בהמשך צילם שני בתים שהוצתו זמן לא רב לפני כן, ומחבל רוכב על אופניים בשלווה בזמן שמחלון אחד הבתים בוקע עשן שחור.
המסקנה המתבקשת היא שחסן א-צליח אכן שיתף פעולה עם המחבלים שפשטו על ניר-עוז והגיע לשם עם כמה מהם, או לפחות חבר אליהם בזמן אמת. המסקנה מתחזקת לנוכח קטע וידיאו שהופץ ברשתות החברתיות, שבו צילם את עצמו רוכב על אופנוע בשדות הנגב עם עוד שני פלסטינים כשביד שלו או של אחד מעמיתיו אחוז רימון. בצילום ארכיוני שצץ בהמשך נראה הצלם מקבל נשיקה מיחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה. ב-CNN מיהרו להודיע על הפסקת העבודה איתו, וב-AP הסירו את שמו מהתמונות שצילם בניר-עוז.
ברוך ידיד, ראש הדסק לענייני ערבים של ערוץ 14, טען ששוחח עם א-צליח ושמע ממנו שלא ידע מראש על המתקפה. הוא טען שיש לצלם גם הסבר לתצלום עם סינוואר: "זה היה אירוע לעיתונאים, כולם התנשקו עם סינוואר – גם אני. אי-אפשר להגיד 'לא' כשהמנהיג קורא לך לבמה". ידיד טען שא-צליח הוא "לגמרי פעיל חמאס, לא רק תומך חמאס", ובעבר אף פִרסם סרטוני הדרכה למחבלים, אך לא סיפק תיקוף כלשהו לדברים.
הצלם העזתי חסן א-צליח עם יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה
בדיווח של Honest Reporting הוזכרו עוד חמישה צלמים. במקרה שלהם המצב שונה. התיאורים והצילומים ששובצו בדיווח מעלים שהחמישה הגיעו לזירות השונות שעות אחרי תחילת המתקפה. הם תיעדו את הנעשה בשטח הרצועה ובסמוך לגדר הגבול, לשם הגיעו יחד עם ההמונים שזרמו לשם אחרי שנפוצה השמועה על המתקפה ועל אוזלת היד של כוחות הביטחון הישראלים.
בדיקה במאגרי התצלומים של הסוכנויות תומכת במסקנה הזאת. הצלמים אמנם לא ניסו למנוע את החטיפות, את ההתעללות והביזה – קשה להאמין שהיו מסוגלים – אבל מהתיעוד שפורסם לא ניתן להסיק שנטלו חלק פעיל במתקפת הטרור. נראה שהם כלל לא נכנסו ליישובים הישראליים, ולא תיעדו את הטבח.
הצילום כחלק אינטגרלי מהטרור
עד השבוע, גם בכלי התקשורת הישראליים לא הטילו דופי בחומר שסיפקו הצלמים העזתים של הסוכנויות. התצלומים של הטנק הבוער והשופל שפרץ את גדר המיליארדים, החוטפים והבוזזים על האופנועים והקלאב-קארים, כל אלה פורסמו שוב ושוב בעיתונות הישראלית, גם בכלי תקשורת שכעת קוראים לפגוע בצלמים. אפילו התצלומים שתיעדו את הפשיטה על ניר-עוז, אלה שצילם חסן א-צליח, פורסמו כמו שהם, בלי שמישהו יחשוב לדון בקשר בין הצלם למחבלים.
על הקשר הזה שווה להתעכב. המחבלים שחדרו ליישובי הדרום צילמו את עצמם ללא הפסקה. חלק מהצילומים נועדו לצרכים מבצעיים ונחשפו רק לאחר חיסולם, עם איסוף המצלמות מהגופות. צילומים אחרים נועדו להרחיב את מעגל הפגיעה: המחבלים חטפו מכשירי טלפון, צילמו חטופים והרוגים ושלחו את התמונות לחברים המזועזעים של הקורבנות. במקרים אחרים פשוט העלו תמונות זוועה לעמודי הפייסבוק של הנפגעים.
עיתונאים-תועמלנים שהתלוו למחבלים העבירו שידורים חיים מהפשיטה, חגגו אותה והיללו את הרוצחים. גם כאן הפלטפורמה הפופולרית היתה פייסבוק. השידורים החיים מילאו תפקיד מרכזי בליבוי הכאוס ועידוד האספסוף שחצה את הגדר בעקבות המחבלים והצטרף להרג ולביזה. השימוש האינטנסיבי במדיה חברתית היה חלק מהתוכנית הרצחנית של חמאס, ותרם להצלחתה. חלק מקמפיין מתוכנן בהשראת דאע"ש ואל-קאעידה, שנמשך גם כעת ונפוץ בעיקר בטלגרם וטוויטר.
פלסטינים חוצים את גבול ישראל-עזה ב-7 באוקטובר, סמוך לחאן-יונס (צילום: יוסף מוחמד)
אבל רוב הצלמים שתיעדו את השבת השחורה עבור הסוכנויות לא היו חלק ממכונת הטרור. ייתכן שחלקם חשו התעלוּת, אולי גם הם הצטלמו פעם מקבלים נשיקה מסינוואר, אבל הם גם עשו את מה שמצופה מצלם עיתונות מקצועי ברגע של אסון המוני בממדים היסטוריים: לצאת לשטח ולתעד.
בדיעבד, זה גם סייע לאינטרס הישראלי. מיד אחרי הטבח, כשעדיין לא היה ברור מי נחטף ומי נרצח, החברים והקרובים של הנעדרים החלו לחפור בתיעוד הוויזואלי מ-7 באוקטובר בניסיון למצוא קצות חוט. החיפושים התמקדו בחומר שצילמו התועמלנים של חמאס, אבל גם בתיעוד שהשיגו הצלמים העזתים של סוכנויות הידיעות. במקרים רבים, הבדיקות העצמאיות חשפו מה עלה בגורלם של נעדרים הרבה לפני שנציגי המדינה מסרו למשפחות עדכון רשמי.
התצלומים הללו הועברו לשב"כ ולשאר הגופים שאחראים על איתור הנעדרים וזיהוי המחבלים שחטפו אותם. הם הפכו לחומר מודיעיני, וגם לחומר גלם במסע ההסברה הישראלי. המחשה לפשעי המלחמה הפלסטיניים והוכחה ניצחת שאפשר להניף כנגד הקולות ההולכים וגוברים שמכחישים את עצם התרחשות הטבח. ראיות במשפטים שייערכו למחבלים שייתפסו עם תום המלחמה.
מחבלים ואזרחים פלסטינים ליד הגבול באזור חאן-יונס, 7.10.2023 (צילום: עבד רחים חטיב)
כל זה לא שינה לפוליטיקאים שלנו. נתניהו וגנץ, מנהלי המלחמה בעזה, התירו את דמו של כל עיתונאי פלסטיני שנמצא כרגע ברצועה. המעשה הזה מנוול ומטומטם. והוא גם לא חוקי. הוא לא חוקי משום שלפי החוק הבינלאומי, עיתונאים אינם בני מוות אפילו אם הם משרתים מערך תעמולה של ארגון טרור. חוק אפשר לפרש וליישם בדרכים שונות, אבל לא להצהיר בריש גלי שמתעלמים ממנו.
המהלך של גנץ ונתניהו מנוול משום שבזמן מלחמה לאף אחד אין אפשרות לערוך לעיתונאי מקומי בדיקת רקע ולבדוק אם הוא נאמן לערכי המקצוע – משימה כמעט בלתי אפשרית תחת המשטר הדכאני של חמאס – או חוטא בשיתוף פעולה עם רוצחים, מרצון או בכפייה.
והוא מטומטם משום שעבודת הצלמים העזתים משרתת את ישראל. חרף המגבלות החריפות של חמאס, הצלמים סיפקו אותות חיים מחטופים ותצלומי פנים באיכות גבוהה של המתעללים והחוטפים.
אפשר להתווכח על המניע של הצלמים, אבל זה לא משנה את השורה התחתונה. התמונות הן נכס. תיעוד חסר תחליף של טרגדיה היסטורית שמלוא השלכותיה יתבהרו רק בעוד שנים. האינטרס הישראלי הוא לאפשר לצלמים העזתים להמשיך לתעד כמה שיותר, בלי לחשוש לחייהם. זה גם המעשה הראוי.