הנפש

גלי וינרב מראיינת ב"גלובס" את פרופ' איל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה, על "סרטון הזוועות" מטבח חמאס ב-7 באוקטובר. "ברגע שהסרטון ידלוף לציבור, כולנו ניחשף לפרטים ממנו, זה כבר לא בשליטתנו, אם כי החכמים בינינו ישתדלו להימנע מזה ככל האפשר", הוא אומר. "אני ממליץ בתקופה זו בכלל לא לצפות בחדשות. אף אחד לא מקבל תועלת מהצפייה שלנו בזה. כולנו היינו מאוד קרובים לאירועים וזה מספיק. העצה המקצועית שלי להתמודדות עם התקופה הזו היא, ככל האפשר, לשמור על שגרה כמה שיותר נורמלית".

האנושיות טובה להסברה

"דיון בוגר בנזקים העצומים למעמדה הבינלאומי של ישראל לא יפגע במאמץ המלחמה הצודקת. אדרבה, הוא יעזור לה", נכתב בכותרת לטורו של יואב קרני במוסף G של "גלובס". להפגנת אנושיות על-ידי דובריה הרשמיים של ישראל תהיה גם תועלת, הוא כותב.

"צפיתי בתדהמה בתחילת השבוע בתוכנית לילה בערוץ טלוויזיה אחד (לא, לא 14), שבו ידעני אולפן הסבירו לצופים כיצד מעמדה של ישראל משתפר מפני שתגובת הנגד למלחמתה בעזה מביאה צירי פרלמנט אירופיים לתבוע גירוש של תומכי חמאס", כותב קרני, "הידענים המנחמים פסחו מעיקרן על הפגנות ההמונים בכל בירות המערב נגד ישראל, כולל ההפגנה המדהימה בחזית הבית הלבן בשבת שעברה, והתעלמו מסקרי דעת קהל, כמו זה שהראה כי 51% מכל הצעירים הדמוקרטיים בארה"ב מתנגדים לסיוע צבאי לישראל.

"[...] קשה לבקש מישראל רבת-השכול להתבונן בתמונותיהם של ילדי עזה המתים, או הפצועים, או הבוכים. התקשורת המקומית אינה מבקשת מהם להתבונן. אבל העולם כולו מתבונן, ואין טעם להתלונן על הזעזוע התוקף אותו לעת התבוננותו. הזעזוע הוא טבעי. בני אדם נורמליים מגיבים על מראה עיניהם. לא כל המזדעזעים הם אנטישמים, או אפילו אנטי-ישראלים.

"ישראל לרוע המזל אינה מקרינה חמלה. דובריה הרשמיים מסבכים אותה ללא הרף בעגה צבאית קשוחה ומחוספסת. יואב גלנט הסב נזק מסיבי לשמה הטוב של ישראל בהכרזתו, למחרת הטבח בעוטף עזה, שהוא יטיל 'מצור מלא', וישלול מזון ומים מן העזתים. הוא הפר מיד את כל חוקי המלחמה, והסיח את הדעת בן רגע מייסוריה של ישראל. ומה קרה בסופו של דבר? מים ומזון נכנסו על אפו ועל חמתו. מי יצא נשכר מכובד הפה וכובד הלשון שלו?".

קרני מציין את סגן אלוף פיטר לרנר, דובר צה"ל לעיתונות הזרה, כיחיד ש"מנסה להפיק צלילים של אנושיות ושל חמלה". "מה מדוברי ישראל יהלוך אם הם יעשו מעשה פיטר לרנר, ינמיכו את הטון, יביעו צער ויכירו בכאב מבלי לוותר על זכות ההגנה העצמית של ישראל", הוא שואל. "יש צורך דחוף ונואש להרחיק את ישראל מבני דמותם של הרב הרדיואקטיבי עמיחי אליהו או מנציג מרכז הליכוד באו"ם גלעד ארדן. ישראל חייבת לחשוש שהיא הופכת לקריקטורה של עצמה בזירה הבינלאומית. אין שום צורך פטריוטי להשתדל להיות שנואים".

"הרעב והצמא ברצועה הולכים וגוברים; 'אנחנו בתהליך גסיסה איטי ומתמשך'", נכתב בכותרת על שער "הארץ", העיתון היחיד המתייחס להשפעת המלחמה על תושבי הרצועה. הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "מלחמת אור נגד חושך". כמקובל בעיתון, היא מוקפת במרכאות. בעיתון מקפידים גם על מסורת הרהב של העורך לשעבר ביסמוט, ואת הכתבה על גבורת החיילים מלווים בתצלום של הכתבת הצבאית לילך שובל.

ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מראיין רז שכניק את נועה תשבי, שממשלת נתניהו פיטרה מתפקידה כשגרירת הסברה בארה"ב אחרי שמתחה ביקורת על חוקי ההפיכה המשטרית. "המילה נקמה מיותרת באנגלית ולא עוברת טוב", היא אומרת, "עדיף להשתמש במילים כמו 'ביטחון לאומי', 'הגנה עצמית'. הקריאות של להשטיח את עזה או לשרוף את חווארה מכניסות לנו מקלות בגלגלים".

תשבי מתייחסת לאמירה של ח"כ שמחה רוטמן לפיה מטרת המלחמה היא שילד ישראלי יוכל ללכת בעזה בלי השגחה. "מזעזע. עוכרי ישראל לוקחים את הציטוטים האלה ומנסים להוכיח שישראל היא מדינה כובשת שרוצה להשתלט על כל האזור, למחוק את כל הפלסטינים ולעשות רצח עם. כל ההתבטאויות האלה נופלות כפרי בשל בידי השונאים שלנו. הרי אם שר באיראן אומר שצריך למחוק את ישראל, אנחנו משתמשים בזה, אז למה הפוליטיקאים שלנו מרשים לעצמם לדבר ככה?".

ניצחון

"גם אני רוצה ניצחון, שחרור של כל החטופים, עד האחרון, חיסול גמור של חמאס בעזה, הרחקה של כוחות חיזבאללה מגדר הגבול בלבנון, שיקום מיידי של היישובים ההרוסים, חזרה בטוחה ליישובים שננטשו", כותב נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", "למרבה הצער, אין באופק ניצחון כזה. הדיבורים של נתניהו על מלחמה לזמן ארוך אינם חזון נוסח צ'רצ'יל לאומה דוויה – הם תחליף שיווקי לניצחון שאיננו. או ניצחון או מלחמה.

"המציאות שמחכה לנו שונה: עימותים עם בעלת ברית, הפסקות אש, שחרור אסירים, סחיטה בידי טרוריסטים צמאי דם. אף על פי כן, נכון לראות בכל אדם שישתחרר בחיים משם ניצחון, בכל יום שבו הכוחות בשטח מתקדמים בלי לספוג אבידות רבות ניצחון. פחות להתנפח, יותר להצטנע. לפעמים, כתבתי השבוע, ההבנה שאין ניצחון גם היא ניצחון".

היום שאחרי

אסף גלעד כותב במוסף G על היום שאחרי מיטוט שלטון חמאס, אם אכן יקרה. בין "סומליזציה" של הרצועה והחזרת שלטון ישראלי מלא, האופציה הריאלית ביותר, אומרים המומחים המרואיינים בכתבה, היא החזרת הרשות הפלסטינית, אולי אחרי פרק ביניים של שלטון בין-מדינתי בהובלת ארה"ב ובהשתתפות מדינות ערביות מתונות. אלא שכלל לא ברור אם וכיצד תמלא הרשות את התפקיד הזה.

"לאורך מרבית שנות שלטונו של עבאס כנשיא הפכה הרשות לגוף חבוט, מצומק ומוכה שחיתות. אלא שעתה נכון לה תפקיד", כותב גלעד, "ביום מן הימים, בהנחה שהמלחמה בעזה תסתיים בהכרעה של תשתיות צבאיות ואזרחיות של חמאס ושהנהגת התנועה תסולק או תיהרג, רבים רואים ברשות הפלסטינית כבעלת הבית הטבעית. עם זאת, לפי הדיווחים, מעטות מהמעצמות שיושבות כיום לשולחן שאמור לשרטט את מפת המזרח התיכון ביום שאחרי חמאס – רואות את הרשות הפלסטינית כפי שהיא נכנסת לעזה כמות שהיא".

גלעד מתאר כיצד אבו-מאזן חיסל את עצמאות מערכת המשפט והעיתונות הפלסטינית, סילק יריבים פוליטיים והנהיג שלטון מקורבים מושחת על הרשות המתקיימת מכספי סיוע. "הרשות הפלסטינית, שתציין 30 שנה בעוד שישה חודשים, היא משטר אוטוריטרי-דכאני, מושחת ושנוא על עמו", מצטט גלעד את ד"ר מיכאל מילשטיין, שמזכיר כי גם הפתח שנותר ברצועה מפוצל לשתי תנועות. מומחים אחרים מעלים שמות אחרים של בכירים פלסטינים שיוכלו להחליף את עבאס, ומדברים על הצורך לשקם את הרשות ואת כלכלתה.

"לא אבו מאזן, לא דחלאן, לא ברגותי ולא האו"ם", נכתב במודעה בתחתית שער "בשבע", "רק שלטון ישראל בעזה = ביטחון וניצחון". מתחת לכיתוב, הסיסמה: "נכנסים מוחקים שולטים". "ישראל צריכה להחזיר לידיה את השליטה בחבל עזה כולו", קובע עורך העיתון, עמנואל שילה, בטור העורך. בהמשך כותב שילה: "אפילו הדרישה התמימה והמתבקשת לחזור ולבנות את יישובי גוש קטיף החרבים נאמרת בזהירות ובשקט, כדי לא לפגוע באחדות המטרה של הכחדת החמאס שעליה אין כמעט מי שחולק".

"בעל הטור תומאס פרידמן כתב אתמול ב'ניו-יורק טיימס' שהנשיא ביידן יוכל להמשיך לספק את צורכי צה"ל ולתמוך בפעולות הצבאיות בעזה רק אם ישראל תיכנס לתהליך מדיני מול הפלסטינים בגדה, במגמה להגיע לשתי מדינות", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "פרידמן כותב בסמכות וברשות", הוא ממשיך, "ממשלת ישראל הנוכחית לא רוצה ולא יכולה לעמוד בתנאי הזה של נשיא ארצות-הברית".

קהלת

"המדינה דרסה את החקלאים במשך שנים", נכתב בציטוט של מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי הירקות ותושב העוטף, על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", "האשימו אותנו ביוקר המחיה, קראו לנו פריווילגים. התאילנדים ברחו לנו, לא נוכל לשתול עגבניות. חבל שרק במלחמה נזכרים כמה אנחנו חשובים. אם הממשלה לא תעשה חשבון נפש לא תהיה בארץ חקלאות".

"כמי שמסקרת את הנושא", כותבת נווית זומר, המראיינת, "כל כתבה או ידיעה שפורסמה על ייקור מחיר העגבניה, גררה אינסוף טוקבקים על החקלאים הגזלנים ובזכות הייבוא הזול מטורקיה. ניסיון להסביר שהחקלאות היא חלק מהאתוס הציוני ומשמירת גבולות ישראל נתקלו בבוז, עד 7 באוקטובר".

"קשה לשים את האצבע בדיוק מתי זה התחיל", אומר יפרח, "הדברים לא קרו ביום אחד. ההרגשה שלי היא שעם השנים דמם של החקלאים הופקר בתוך הבית. בהדרגה, יותר ויותר אנשים מההתיישבות הודרו מהמערכות הפוליטיות [...] האצבע המאשימה ביחס ליוקר המחיה הופנתה אלינו. בתקופת הליכוד שיסו את הציבור בקיבוצים ובחקלאים. [...] השיא היה ברגע שהגיע למשרד החקלאות אורי אריאל. אז נכנסה לתחום גם המשנה של פורום קהלת – 'שוק חופשי, ימין כלכלי, לא צריך לגדל מה שעולה ביוקר אלא לייבא'. זה היה שיא הרוע".

חופש הביטוי

"עיכובם של ראשי ועדת המעקב של החברה הערבית בידי המשטרה זמן קצר לפני משמרת מחאה שתוכננה נגד המלחמה בעזה, יחד עם החלטת בג"ץ לדחות עתירות נגד האיסור שהטילה המשטרה על הפגנות בנושא, מצביעים על כרסום מדאיג בזכותו הבסיסית של כל אזרח לבטא את עצמו ולהפגין – גם נגד ממשלתו. זכות זו, וזכויות אדם נוספות, אינן מושעות בזמן מלחמה", נכתב במאמר המערכת של "הארץ".

במגזר

מאמר המערכת של "המבשר", בטאון אחת הסיעות במפלגת החרדים האשכנזים יהדות התורה, מוקדש לקריאה להתפלל "לרגל המצב הקשה בארץ ישראל בימים אלו, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". על הדרך קורא מאמר המערכת של "המבשר" (עורך: יום טוב רובין) שלא לסמוך על צה"ל. "גם אחרוני המאמינים ב'כוחי ועוצם ידי' כבר התפכחו משכרונם", הוא קובע. "תבוסה רבתית כפי שנראתה לפני חודש ימים, אינה כי אם הכרזה ממעל שאין לסמוך על האדם ואין לבטוח בקרוצי חומר".

מאמר המערכת של "הפלס", המשתייך לפלג הקנאי ביהדות החרדית המרכזית, מתייחס ל"שלל מיזמים לאומיים הפורחים בחסות המלחמה מתוך שאיפה בלתי מוסרת לספח את הציבור החרדי לתרבות אנשים חטאים ולהתבוללות בקרב פורקי עול", כשהכוונה ככל הנראה היא לתופעות של גיוס לצה"ל ולכיתות כוננות. "כל זאת לקול מצהלות 'חוקרי חרדים', 'חרדים חדשים', כתבי התקשורת הפסבדו-חרדית ושאר ירקות, כאשר טועים ומטעים, תמימים ושאינם כאלו, טוענים בלהט כי מדובר בחובת השעה, של הכרת הטוב וקידוש ד' וכו' וכו'".

"ההתנדבות מרשימה – אבל מדובר בפעילות של מעטים, יחסית ל-1.6 מיליון יהודים המתגוררים במדינת ניו-יורק", כותב סבר פלוצקר שמראיין ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" את עומר לובטון-גרנות, ראש פורום משפחות החטופים בניו-יורק, ששניים מבני משפחתו נרצחו בטבח 7 באוקטובר וארבעה נחטפו לרצועה. "הקהילה היהודית החרדית הענקית, על כל זרמיה, כולל חב"ד, מפגינה בדרך כלל חוסר עניין במלחמה בארץ, לא עוסקת בזה", אומר לובטון-גרנות.

"הופתעתי מכמות הסיפורים שאני שומע בחודש האחרון ולא פחות הופתעתי מעוצמת התחושות", כותב ידידיה מאיר בטורו הקבוע הפותח את מוסף "אתנחתא" של "בשבע" החרדי-לאומי, "מה שאנחנו רואים בימים אלה זה לא רק התעוררות טבעית כזאת של חיבור למסורת. [...] פה היה מפץ גדול, משהו שהשתחרר. [...] ברור לי שבתוך זמן קצר, ובעצם כבר עכשיו, זה יהיה גל מטורף שקשה לעקוב אחריו. ואגב, מדובר בתופעה עולמית. ההתעוררות היהודית היא ממש לא רק בתל אביב, היא גם במנהטן, בקליפורניה, בברלין ובעצם בכל מקום שיש בו יהודים".

אם כולם יהפכו לחרדים, מי יתגייס ויתנדב, מי יגן ויילחם? עיתון המבשר ובעל הטור מאיר לא כותבים. ל"הפלס" יש תשובה אפשרית. על שער העיתון הפנייה לכתבה במוסף "מגוון": "המדרון החלקלק: הנהלת ישיבת חברון – גבעת מרדכי בראש עמותת 'אחים לעורף'; יוזמה חדשה ל'התנדבות בטחונית' ולהצפת האיזורים החרדיים בנושאי נשק. דעת רבותינו זצוק"ל מהעבר: מרן החזון איש זצוק"ל: 'ככל שימעטו יהודים היודעים לאחוז בנשק, כך תהיה גם שפיכות הדמים מועטה יותר'".

קטאר

"הג'יהאד האיסלאמי פירסם סרטון של שני חטופים; ראשי המוסד וה-CIA נפגשו עם אנשי המו"מ בקטאר", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

במוסף G גלי וינרב מראיינת את המזרחנית ד"ר רונית מרזן. "קטאר עושה
אאוטסורסינג. הצבא שלה הוא שולי, מינורי. הוא לא יכול להתמודד בכלל עם איומים. לכן היא מביאה לאזורה בסיסים של ארה"ב, צרפת וטורקיה, שממוקמים על אדמתה. במקביל, היא מבססת את עצמה כגורם בלעדי מתווך ומשקם בסכסוכים אזוריים ובינלאומיים. אם זה בלבנון, סודאן, לוב, אפילו מול איראן. כך היה גם באפגניסטן. מי הוציא את האמריקאים מאפגניסטן? קטאר. מי החזיר את הטליבאן לשלטון שם? גם היא. באופן הזה קטאר מחסנת את עצמה גם מול גורמי טרור אסלאמי, שלא יתקוממו נגדה. הכוונה לארגונים כמו טליבאן, אל–קאעידה, דאעש וחמאס. היא מושיבה אותם אצלה, מממנת אותם ופורסת עליהם חסות".

מה בכל זאת רוצה קטאר, שואלת וינרב, "הרי האסטרטגיה שלה בכל זאת נבדלת מזו של מדינות אחרות במפרץ, שכן רוצות להתקרב למערב באופן שנראה אותנטי". "כאוס", עונה מרזן, "ככל שיהיה פה יותר כאוס, כך יצטרכו אותה יותר. כך היא תוסיף למתג את עצמה כמתווכת אולטימטיבית, שכולם עולים אליה לרגל. זה טמטום של עולם מערבי ששבוי בעיוורון אסטרטגי מוחלט. יותר ויותר מהציבור הישראלי מתחיל להבין מי זו קטאר. אני מקווה שגם המערב יתעורר".

קטאר, מוסיפה מרזן, "הייתה מהמנועים שמאחורי התקוממויות האביב הערבי. המטרה שלה בהתססת הצעירים הייתה להעלות שליטים בעלי קשרים עם הממשל
הקטארי, שיוכלו לשתף איתה פעולה. [...] ראיתי איך גוף התקשורת הקטארי אל–ג'זירה מעניק במה לקולות האלה. הצטרפו אליו עוד ועוד אמצעי תקשורת שכולם עסקו מבוקר עד ערב בהסתה וחתרנות נגד מדינות אחרות. [...] בהמשך זיהיתי שימוש בדפוס דומה גם אל מול ערבים-ישראלים ופלסטינים בעזה ובגדה המערבית. הפעלת אנשי דת ומשפיעני רשת מול הצעירים, כך שיפיצו מסרים נגד א–סיסי, נגד הרשות הפלסטינית. כל אלה הם הוכחה שמאחורי התססות הצעירים
עומדת קטאר".

מדוע אנחנו ממשיכים לשתף פעולה עם קטאר, שואלת וינרב. "הכל מתחיל ונגמר בכסף", עונה המזרחנית, "הקטארים השקיעו במערב, בפרויקטים שונים, המון המון כסף. רק לאחרונה הגרמנים חתמו על עסקה איתם לאספקת גז למדינה. הקטארים גם גזרו קופון גדול מאוד, וגם גרמו לגרמניה לא לנתק את היחסים. בארה"ב הכסף הקטארי קנה מכוני מחקר, מרצים באוניברסיטאות, סנאטורים, אנשי ממשל. [...]

"כשאנחנו רצים לקטאר בנושא החטופים אנחנו מגמדים, מחלישים ומבזים את מצרים. במקום זאת, היינו צריכים להעצים את שכנתנו מדרום, בת בריתנו. לה יש את מנוף הלחץ מול חמאס, כמי שפותחת וסוגרת את מעבר רפיח לציוד הומניטרי. מה גם שהנהגת החוץ של קטאר לא שולטת בגדודי אל-קסאם. מה שיחליטו הגדודים, זה מה שיקרה. כדאי שנתעורר. שילמנו בדם על העיוורון הפוליטי והמדיני הזה".

נתניהו

"היוצאים מן הכלל שנגדם הכרחי להתבטא גם בעת הזאת הם מי שפועלים כדי להמשיך את מריבות האתמול וגורמים נזק לרוח האחדות ושיתוף הפעולה", כותב עורך "בשבע" עמנואל שילה. "עדיין ישנו מיעוט עקשני, טורדני ודי רעשני שבעיניו המטרה החשובה לא פחות היא לנגח בכל דרך אפשרית את ראש הממשלה נתניהו ואת נבחרי הציבור ממפלגות הגוש הלאומי-דתי.

"[...] בשם האינטרס הלאומי של הצלחת המערכה הקריטית כל כך להווה שלנו ולעתיד ילדינו, יש לדרוש ממובילי הקמפיין הזה לגלות איפוק. בין אם הוא מבין את זה ובין אם לא, כל הסימנים מראים שנתניהו לא ישרוד פוליטית לאחר המלחמה. אבל בינתיים תגלו קצת בגרות ויכולת לדחות סיפוקים. למרבה הפלא, יש דברים שהם יותר חשובים אפילו מהפלתו המיידית של נתניהו. חמאס העז לצאת ולבצע את הטבח הנורא הזה בין היתר מתוך מחשבה שהפירוד העמוק בתוכנו יציל אותו מתשלום מחיר בלתי נסבל. אם הקמפיין שלכם יימשך ויתעצם, עוד עלול חלילה להתברר שהוא לא טעה".

"צריך לומר את האמת: מי שעושים פוליטיקה הם לא אלה שמבקרים את הממשלה, אלא השרים וחברי הכנסת שלא עושים את עבודתם, שלא מגלים חמלה, שבורחים מאחריות. וכל המילים שלהם לא יכסו את העובדה הפשוטה והכואבת שהמלך הוא עירום", כותב יואב לימור ב"ישראל היום".

"אסור לזלזל בעמידות הכת הביביסטית או במוטיבציה הכהניסטית, אבל הסיכוי שהציבור בישראל – משמאל ומימין – ייתן לממשלה הזאת להמשיך לכהן נמוך מאוד", קובעת רוית הכט ב"הארץ", "הקונסטלציה הפוליטית לא ברורה עדיין: האם תיפול הממשלה בעקבות התפטרויות שרים או כפיית בחירות מתוך הקואליציה, או שמא דווקא נתניהו ייזום זאת כדי לנסות למנוע הדחה פנים-ליכודית. מה תהיה נקודת היציאה של גנץ, והאם מגדל הקלפים של נתניהו יתמוטט.

"כל אלו ספקולציות לתרחישים שונים, שבסופו של דבר יוציאו לפועל סנטימנט עממי שלא ניתן לדכא. סנונית ראשונה סיפק בשמו – בניגוד לשרים אחרים – השר יואב בן צור מש"ס, שאמר: 'בסוף המלחמה נתניהו ייאלץ ללכת לבחירות בתוך 90 יום, וזה יהיה עוד לפני ועדת חקירה כזאת או אחרת' (אחר כך הוא חזר בו)".

"יש הטוענים שגם הפעם מוקדם להספיד את נתניהו; שאם ייראו תמונות של סינוואר, דף ועיסא מחוסלים או מנופפים בדגל לבן וחמאס יימחק – ימשיך נתניהו בתפקידו גם בצילה של עבודת ועדת חקירה ממלכתית שעשויה להימשך על פני חודשים ארוכים. הפוליטיקה הישראלית מלאת הפתעות והכל יכול לקרות", כותב יהודה שלזינגר ב"ישראל היום", אך מיד מוסיף: "במבט צופה פני עתיד רחוק, בין אם באקט של התפטרות מייד אחרי המלחמה ובין אם הישארות לעוד מערכת בחירות, לכולם ברור שזוהי הקדנציה האחרונה של נתניהו".

"מכל הנושאים שהטרידו את החברה הישראלית בשנים שלפני המלחמה, לא נשאר כמעט דבר", טוען עמית סגל בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", "נתניהו ילך בסופו של דבר, הרפורמה כבר נגוזה. מה שכן עשוי להישאר הוא גיוס החרדים".

"לכולם ברור שמיד לאחר המלחמה אווירת האחדות ושותפות הגורל, ה'ביחד ננצח' שלו, ה'מתוך האסון קם ונברא עם חדש' וכולי – לא יחזיקו מים", טוען יוסי ורטר ב"הארץ", "הכל ייפרם ברגע. אילו היה כאן מנהיג ראוי לשמו, הוא היה עט על ההזדמנות ומנצל את הרגע הנדיר שנברא במחיר דמים כבד כדי לאתחל מחדש את החברה הפצועה. לאסוננו, נתניהו יעשה בדיוק ההפך. הוא יפשוט את החולצה השחורה ויחזור למדי א' ולסורו: לשסע, ללבות יצרים, להסית, לטפול האשמות. זו אינה נבואה בעלמא. הראיות הרי הן לפנינו: הציוץ הזכור לשמצה על אשמת הרמטכ"ל וראש שב"כ; האמירה האגבית לכאורה על הקשר בין ה'סרבנות' למוטיבציה של סינוואר. וכמובן, שירת השופרות המתודרכים באולפנים.

"בשנייה אחת הוא יתהפך כחרב על כל מי שיזוהה כסכנה להמשך שלטונו: המילואימניקים שישובו משדות הקרב; ארגוני המחאה שהתעשתו ועשו נפלאות, יותר מכל ממשלות נתניהו גם יחד; ראשי מערכת הביטחון; התקשורת החופשית, שהביאה את המראות והזעקות, ששאלה את השאלות הנוקבות; האלופים במיל'. הוא רק מחכה שהרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש שב"כ יתפטרו. 'אתם רואים?' יחגוג, 'הם אשמים, אחרת לא היו מתפטרים'. על כך יש להעיר שתי הערות: 1. הם לא ילכו בשקט. יהיה להם מה לומר עליו. בדוק. 2. דווקא עזיבתם תמקד את כל האש בו".

"52%: גנץ מתאים יותר לשמש ראש ממשלה", נכתב על שער "מעריב". "נתניהו ממשיך לאבד גובה ומקבל רק 26%", נכתב בכותרת המשנה המפנה לסקר השבועי של העיתון, "הליכוד זוכה ל-18 מנדטים בלבד בעוד המחנה הממלכתי עולה ל-40".

סמים

"'לא משנה כמה עייפים תהיו, זה יגרום לכם להתעורר. תוכלו להישאר ערים 48-24 שעות, החושים יתחדדו. אם יירו בכם לא תרגישו את זה. ואם תיקחו 30 גלולות ומעלה, תהיו מאוד אלימים ומשוגעים, פרנואידים אבל חסרי עכבות, תאבדו את האמפתיה לאנשים מולכם ותוכלו לירות בהם בלי שיהיה לכם אכפת. תשכחו מאמא, אבא וכל המשפחה שלכם. ותמיד תרצו עוד'. כך שיווק אחד מהיצרנים הלא חוקיים של סם הקַפְּטַגוֹן בסוריה את הסחורה שלו בראיון לאתר החדשות הניו-יורקי Intelligencer", כותבת גלי וינרב בכתבה במוסף G על הסם.

"כמויות אדירות מהסם הממריץ הזה, שגם זכה לשלל כינויים כמו 'סם הטרוריסטים' ו'סם האומץ של דאעש', נמצאו על הגופות וכלי הרכב של אלפי מחבלי חמאס שנכנסו לישראל ב-7 באוקטובר. לא ברור עד כמה התיאור שהובא כאן מדויק או שמדובר בפנטזיה שמנסה היצרן למכור ללקוחות שלו, מפעילי הטרוריסטים. אבל בישראל היו מי שניסו לתלות בסם לפחות חלק מהאכזריות וההתנהגות הבלתי אנושית שנצפו בזירות הטבח". וינרב מציינת כי הסם סונתז לראשונה על ידי החברה הגרמנית דגוסה, שייצרה בין השאר את גז הציקלון למחנות ההשמדה הנאציים.

"חומרים לא הופכים אנשים לאכזרים", מצטטת וינרב את פרופ' שאולי לב-רן, מייסד ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות, "אנשים הופכים אנשים אחרים לאכזרים באמצעות פרופגנדה ושטיפת מוח. הטרוריסטים של חמאס התאמנו על התוכנית הרצחנית שלהם, ידעו בדיוק מה הם עומדים לעשות, ולקחו את הסמים הללו כדי שיעזרו להם לעשות בדיוק את זה". מרואיינים אחרים מצביעים על תועלת חיונית יותר של הסם לטרור: גידולו ומכירתו מממנת אותו.

טלווויזיה

"החיפוש ההיסטרי אחר פורמטים מותאמי מלחמה (מרצועת בישול לחיילים ועד זיווגים כמו יעל פוליאקוב ותם אהרן) מלמד על קוצר הרואי עד הנה", כותב עינב שיף במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "פתאום מתברר שלא ניתן להסתדר עם תוכניות אוכל ותחפושות אינפנטיליות שבאות אחרי אלף שעות של חדשות. כפי שנכתב כאן עוד בימי המחאה המשפטית – הו, הנוסטלגיה – מלכתחילה הפער היה כבד וכעת הוא ממש סר טעם. ובהינתן ששום דבר טוב לא מאיים עלינו, האנשים שעושים את הטלוויזיה הפופולרית בישראל יצטרכו ללמוד איך להצמיח את האונה שהם כרתו".

הצביעות מתה

ההפניה משער "ישראל היום" לטורה של עירית לינור היא "לא לשדר חולשה ופילוג".