אפשר להמר בבטחה שלפני ה-7 באוקטובר, השם מַיְסַא עבד אל-האדי (ميساء عبد الهادي) לא אמר הרבה לישראלי הממוצע. מיטיבי הלכת אולי היו מצליחים לזהות את תמונתה, לו הוצגה בפניהם, בתור "ההיא ששיחקה מחבלת בפאודה או משהו כזה". שחקנית הטלוויזיה והקולנוע דווקא לא שיחקה מחבלת בפאודה, אבל לצערה הפכה מוכרת לציבור הרחב כחשודה בהסתה לטרור על רקע ציוצים והתכתבויות שלה ביום הטבח בדרום.
מנגנוני השלטון, שעם תחילת המערכה נתפסו בקלונם, מיהרו לקפוץ על המציאה כמוצאי שלל רב ולהעמיד אותה לדין. היה חשוב להפיץ תמונה שלה מושפלת כשהיא אזוקה מתחת לדגל ישראל, על מנת לסמן ניצחון מהיר ומוחלט. כאילו באו לומר: אמנם מול מחבלי החמאס הממסד כשל, אבל תראו מה עשינו למחבלת מפאודה, או מסדרה אחרת, לא ממש חשוב.
לא באתי להגן על עבד אל-האדי. התבטאויותיה נעו על הסקאלה שבין טיפשיות ומטומטמות במקרה הטוב למרושעות ונבזיות במקרה הרע. הקריירה שלה בישראל ספגה מכה אנושה וקשה לראות כיצד היא תשתקם. לא אתפלא אם תעזוב את הארץ ותנסה להמשיך את הקריירה שלה בחו"ל כמו אלילהּ, הבמאי אִילְיַא סולימאן, שליהק אותה לתפקידהּ הקולנועי הראשון ושינה את חייה בפעם הראשונה, לפני שעשתה זאת ב-7 באוקטובר בפעם השנייה.
החברה הערבית בישראל אבודה, מיואשת, ללא סיפור גדול שמחבר אותה למדינה, ועם תחושה תמידית של עמידה בפני גירוש או חיסול. האליטה משקפת תחושה זו יותר מכל
דבריה מרתיחים את הדם, במיוחד מכיוון שהם באים מפי מישהי שמשתייכת לאליטה התרבותית, יחד עם זאת, אי אפשר לפטור אותם בקלישאת "תקיעת סכין בגב". יש כאן משהו עמוק יותר. החברה הערבית בישראל אבודה, מיואשת, ללא סיפור גדול שמחבר אותה למדינה, ועם תחושה תמידית של עמידה בפני גירוש או חיסול. האליטה משקפת תחושה זו יותר מכל.
השחקנית מאיסה עבד אל-האדי לאחר שנעצרה בגין חשד להסתה בטרור, 24.10.23 (צילום: דוברות המשטרה)
האתר "48 ARAB" הוא אחד מאתרי החדשות בערבית החשובים שפעילים ברשת הישראלית כיום. ייחודו אינו בחדשות שהוא מפרסם אלא בהיותו הבמה לאינטלקטואלים הלאומיים הערבים בישראל, שמאתגרים את התפיסה הלאומית הקלאסית, היהודית-דמוקרטית, על גבול שלילתה. מישהו אמר בל"ד? אמנם המפלגה נמחקה (זמנית?) מהזירה הפרלמנטרית בישראל, אך הכוחות האינטלקטואלים שמזוהים איתה פעילים ומעניינים מתמיד.
משנת 2021 מוקלטת לאתר סדרת פודקאסטים מרתקים בנושאים מגוונים, שמאפשרים מבט נוסף לחברה הערבית בישראל. על רקע אירועי המערכה שמתנהלת בימים אלה החליטו בערוץ לראשונה להקליט גם פודקאסטים באנגלית.
המרואיינת הראשונה בסדרה באנגלית היתה עו"ד דיאנה בוטו, פלסטינית ממוצא קנדי, שחזרה לישראל בשנת 2000 ומתגוררת כיום בחיפה. בוטו הייתה חלק מצוות המו"מ הפלסטיני בשיחות קמפ דיוויד (2000) וטאבה (2001), אבל בעקבות סבב השיחות האחרון הגיעה למסקנה כי אין תקווה במשא ומתן ופרשה מהעשייה המדינית.
בעיני בוטו, כמו גם אינטלקטואלים ערבים נוספים בארץ, עבאס הוא כלי משחק בידי השלטון הציוני או כפי שבוטו טענה - לא יותר מליצן. מאחר שכזכור, בעיני חלקים נרחבים בחברה היהודית עבאס הוא "תומך טרור", הרי לכם תמצית הטרגדיה של החברה הערבית בישראל
זאת גם הרוח הכללית של השיחה איתה – אין תקווה לפלסטינים משני צידי הקו הירוק. אמנם הראיון התמקד בסיפורה של החברה הערבית בישראל, אך נדמה כי במבט העל החברתי-סוציולוגי שבוטו מציעה, הקו הירוק נמחק. היא מדברת על חברה שנעדרת הנהגה לאומית בעלת חזון מחד גיסא ומדינה שלא רואה את אזרחיה הערבים מאידך גיסא. מדינה שמוכנה לכל היותר להציע שירותים בסיסיים, מבלי לנסות אפילו לפתור את הבעיות הגדולות.
למעשה, האלימות העבריינית הרצחנית המשתוללת בחברה הערבית, והעובדה כי לערבי החי בישראל לא מובטח כי יסיים את הלילה במיטתו ולא בחדר גופות משטרתי, מדגימה כיצד המדינה לא מבטיחה אפילו את השירות הבסיסי ביותר.
את הבעיה הזו זיהה מנסור עבאס, שהרים את הכפפה והיה מוכן להיות חלק מהמערך השלטוני ובתמורה לדרוש מהמדינה מילוי צרכים חברתיים בסיסיים. אך בעיני בוטו, כמו גם אינטלקטואלים ערבים נוספים בארץ, עבאס הוא לא המנהיג עליו הם חולמים. לדידם הוא כלי משחק בידי השלטון הציוני או כפי שבוטו טענה - לא יותר מליצן. מאחר שכזכור, בעיני חלקים נרחבים בחברה היהודית עבאס הוא "תומך טרור", הרי לכם תמצית הטרגדיה של החברה הערבית בישראל.
חשוב להבין כי עבור בוטו, הנכבה היא חלק אינטגראלי מהזהות, ומכאן התחושה כי הפלסטינים בישראל חיים על זמן שאול. אם בצד היהודי תוהים האם איננו חיים כיום מחדש את ימי מלחמת העצמאות, בוטו תוהה האם מהצד השני של המשוואה ההיסטורית אין סכנה כי הנכבה תתרחש שוב.
יו"ר רע"מ מנסור עבאס בישיבת סיעה, כנסת ישראל, 16.10.23 (צילום: נעם רבקין פנטון)
תחושת חוסר האונים של 48' אופפת אותה כיום: היהודים מתחמשים, באוויר יש ריח של נקמה, האזרחים הערבים חסרי הגנה (בן גביר הוא השר שאחראי לביטחונם, זוכרים?) אין לחברה הערבית מוסדות עצמאיים שיכולים לדאוג לה ואפילו פנייה לקהיליה הבינלאומית, האיום התמידי שנשמע מפי ההנהגה הערבית בישראל בשנים האחרונות, לא יעזור.
כאן לכאורה מתגלה פרדוקס כלשהו ברציונאל שמאחורי הקלטת הפודקאסטים באנגלית: בעצם הבחירה באנגלית יש רצון להעביר לעולם הלא-ערבי את סיפורה של החברה הערבית בישראל, לצד התחושה שלא תצמח תועלת רבה מכך. עו"ד חסן ג'בארין מארגון "עדאלה", מרואיין אחר בסדרת הפודקאסטים הזאת הסביר כי הקהילייה הבינלאומית לא הצליחה למנוע את המלחמה בעזה, אז איך תוכל לדאוג לערבים בישראל?
ומי נכנס לוואקום הזה? חמאס. האליטה האינטלקטואלית החברתית-תרבותית המקומית אינה מזדהה עם המסרים הדתיים של הארגון, אבל המסרים הלאומיים והצבאיים שהוא משדר, קוסמים. איך ניסח זאת המשורר ואיש הרוח תמים אל-ברגותי, שהרביתי להזכירו לאחרונה? רק חמאס יכול לקרוא תיגר על ההגמוניה הישראלית ולהגן על 7 מיליון הפלסטינים שחיים בין הים לירדן. ומה אומרת המדינה? כיצד היא מתמודדת עם האתגר הזה? תמונות השפלה עם אזיקונים ודגל ישראל?