הכותרות

והרי הכותרות: המחדל מקלף את עטיפות השגרה וחושף את הטבע האמיתי של השחקנים השונים בזירה הישראלית. לאף אחד אין מושג מה טומן בחובו העתיד, או אפילו ההווה, אך הפרשנים הצבאיים והפוליטיים מקבלים נדל"ן מרכזי יותר מזה של מדור ההורוסקופ. נתניהו יילחם עד טיפת דמנו האחרונה, על שימור הקריירה הפוליטית שלו. הימין הישראלי מדיף מוגלה כהניסטית. השמאל הישראלי מתנער מהשמאל הגלובלי. המאבק במשבר האקלים, החמור מכל איום קיומי, ספג עוד מכה. גם כשהצבא כושל, חייליו מגלים תושייה וגבורה מרגשים עד דמעות. החברה האזרחית בישראל מתפקעת מכישרון, מסירות והקרבה. עם ישראל אמיץ, נחוש ומגויס. תמונת מראה של מנהיגיו הפוליטיים ושל הממשלה הכושלת בתולדות ישראל.

גבורה

העיתונים מלאים בסיפורי גבורה. של מי שנלחמו, מי שסייעו, מי שפשוט חיו – ומתו. ושל מי ששרדו. מול הברבריות המפלצתית עולה לקדמת הבמה האנושיות הפשוטה. לא רק הגבורה של מי שהשליכו את חייהם אלא גם של מי ששמרו עליהם.

"סיפר לי אחד האנשים שהיו במסיבה וזוגתו נרצחה, 'חמש שעות אני שוכב על הרצפה ועושה את עצמי מת. אני עם הפנים בתוך האדמה, השמש קופחת עלי ושורפת אותי, אבל אני לא זז. הפנים שלי בתוך האדמה, השמש קופחת עלי ושורפת אותי, אבל אני לא זז. הפנים שלי בתוך האדמה, האבק בתוך הפה, מחבלים עוברים מעליי, ואני מצליח לשרוד'", כותבת מרים פרץ ב"ידיעות אחרונות" ומסכמת: "איזה תעוזה, איזה גבורה".

כשסבא שלי השתחרר מהמחנה, עלה באוניית מעפילים והגיע לישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות ולסלול כביש לבאר שבע, קראו לו "סבון" ובזו לו על כך שניצל. התבגרנו.

ביטחון

האם צה"ל יכבוש את עזה? מהן מטרותיו האמיתיות של התמרון הקרקעי? האם יש תוחלת בכיבוש הרצועה? האם האמריקאים מעודדים את המהלך או דווקא בולמים אותו? מהן התוכניות למיגור החמאס? האם ישראל תפעל נגד הנהגתו שבמדינות אחרות? כיצד צה"ל יתמודד עם האוכלוסיה האזרחית במקום הצפוף בעולם? האם תיפתח חזית מצפון? האם חיזבאללה ימטיר רקטות על ישראל? האם ישראל מסוגלת להתמודד עם ירי רקטות של חיזבאללה, להגן על אזרחיה ועל תשתיותיה? האם למלחמה יצטרפו מיליציות מעיראק, סוריה ותימן? מה יקרה בגדה? האם כוחות הביטחון שלנו מסוגלים להתמודד עם כל החזיתות הללו? מהם התרחישים הריאליים באשר להתפרעויות של ערבים בתוך גבולות ישראל?

הכתבים והפרשנים בעיתונים מתייחסים לחלק מהסוגיות הללו, מאחרות הם מתעלמים, אבל כך או כך אין להם כמעט מידע קונקרטי להציע, חוץ מזה המסונן שנמסר להם מדובר צה"ל, שעל ערכו למדנו ב-7 באוקטובר. הם מציגים את השאלות, ואת התשובות, שהן: אולי כך ואולי כך, ואולי גם אחרת. מי יודע. קשה לבוא בתלונות לכתבים ולפרשנים הצבאיים והפוליטיים, גם בשגרה הם אינם יודעים דבר ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה, כשאף אחד אינו יודע באמת כלום. בזמנים כאלו, אפשר להתייחס לקריאת פרשנות עיתונאית בנושאים הללו כאל טיפול אקופונקטורה, ולהתנחם שמדובר לפחות בהוצאה כספית נמוכה בעליל.

ויש גם את עמוס הראל, כנראה העיתונאי הצבאי היחיד בישראל. "ב-7 באוקטובר, באוגדת עזה, קרסו לא רק תפיסת ההגנה וההתרעה המודיעינית. קרה כאן משהו רחב בהרבה, שגרר את ישראל למלחמה שלא ציפתה לה ועוד יהיו לו השלכות עמוקות על האופן שבו נחיה כאן בעשורים הבאים. במחנה המנומנם בגבול, כמו בקיבוץ נחל עוז – שבתיו המערביים נבנו במרחק כמה מאות מטרים מגדר המערכת – חיו בתחושה כוזבת של ביטחון יחסי. למרות השנאה העזה מצד הפלסטינים ברצועה, למרות הפערים העצומים בתנאי החיים של שני הצדדים, ואף שעזה נשלטת מאז 2007 בידי ארגון טרור רצחני שכל מעייניו נתונים להשמדת ישראל, סיפרנו לעצמנו סיפור שנוכל לחיות איתו.

"עוד יותר מאחורי גדרות חדירות, ישראל חיה כשסביבה חומות גבוהות של הדחקה. דיברנו על וילה בג'ונגל והתגאינו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל לא עיכלנו את המשמעות של חבית חומר הנפץ שתקתקה כאן. העולם הערבי נכנס לכאוס מוחלט כתוצאה מאירועי הטלטלה האזורית ב–2010. התקופה הזאת אפשרה לישראל להתעסק בענייניה במשך כמה שנים ולהשתכנע שהכל בסדר אצלנו. אבל במהלכה נמחקו גבולות, הוחלפו בכוח משטרים, מיליוני בני אדם נהפכו לפליטים ומאות אלפים נרצחו באכזריות אין קץ.

"ארגונים כמו דאעש ואל־קאעדה קנו להם עשרות אלפי פעילים ומיליוני מעריצים. הטאבואים האזוריים הספורים, אם היו כאלה, נשברו לחלוטין. ישראל היתה מוגנת יחסית מהכאוס הרצחני כל עוד נתפסה כחזקה בזירה האזורית. גם הדימוי הזה התערער במתקפת חמאס בחג. [...] מול האיום הזה, ישראל – מימין ומשמאל – נרדמה בשמירה. החברה הישראלית הדחיקה את משמעויות הסכסוך הפלסטיני, שכנעה עצמה שניתן להמשיך ולגלגל את הבעיה קדימה בלי לחפש פתרון". מי שרכש מנוי, יוכל כאן לקרוא את ההמשך.

האמת היא שעיתונאים צריכים להתמקד בעבר, לא בעתיד. שם בולט יותר היתרון של כישורים כמו איסוף וניתוח מידע. הדין וחשבון המפורט ביותר בקשר למה שהוביל למתקפת חמאס ולמתקפה עצמה, בעיתוני שישי, נמצא בכתבה של רונן ברגמן ואיתי אילנאי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

פה ושם יש בקרב הפרשנים אבחנות גם בקפל הביטחוני-דיפלומטי שהפך חור שחור עבור העיתונאים בתקופת ממשלות נתניהו האחרונות. ב"ידיעות אחרונות" מסב נחום ברנע את תשומת הלב לכך שכשנתניהו הכניס את בכירי הממשל האמריקאי לתוך ישיבות הקבינט, הוא חיסל עבורם את מרחב ההכחשה המסורתי. "זה אומר שביידן יוחזק אחראי לכל מה שתעשה ישראל בעזה. זה מחייב אותו ואותנו".

על המעורבות חסרת התקדים של האמריקאים בניהול המלחמה מצידה של ישראל כותב יוסי ורטר ב"הארץ": "בטווח הארוך, זו עלולה להיות צרה אסטרטגית. לעתים מה שמחזק את ארה"ב, עלול להחליש את ישראל. הסכמי אברהם, בדיוק כמו הדיל הסעודי המוקפא, היו מבוססים על הכרת המדינות הסוניות שישראל היא המדינה החזקה באזור. אך כשנתניהו מצלצל להורים כי מרביצים לו בבית ספר, והם ממהרים לעזרה, ישראל נראית חלשה".

תמימות דעים נדירה נרשמת עת רושם דומה נדפס גם מתחת לכותרת הראשית ("חיבוק דוד") של "בשבע" החרד"לי: "מומחים מזהירים: הסתמכות על צבא ארצות הברית תגרום לישראל להיראות חלשה בעיני אויביה".

"על קו הרצועה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תמונת "לוחמים בשטחי הכינוס מול הרצועה". כותרת המשנה מזהירה מפתיחת חזית נוספת בצפון: "בצה"ל זיהו עוד לפני ההסלמה עלייה בביטחון של נסראללה – והכוחות בשטח במוכנות עליונה". "הפתעות כבר לא יהיו – נוכל גם לחיזבאללה", מתייהר יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר וכוכב פרשת הסמסים והדיילת, בכותרת הראשית של "ישראל היום".

"אש בצפון ובדרום, צה"ל ממשיך בהכנות למערכה הקרקעית", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "אני מאמין שהוא בונה תרגיל הונאה מולנו. הוא מכוון למהלך משמעותי ברצועת עזה, אבל נקודתי. הוא מציג ויציג זאת כפעולה אסטרטגית והיסטורית, אבל ממה שאני שומע ממקורות שונים, זה לא יקרה", מצטט יוסי ורטר ב"הארץ" "מקור בליכוד שמעורה בנושאי ביטחון ומודיעין", "הוא יאמר שמוטטנו וחיסלנו והבאנו שקט לדורות, אבל שוב יעשה חצי עבודה". ורטר מצטט גם חבר קבינט "שאינו מהליכוד": "בינתיים איני רואה מתאם בין האמירות לתוכניות המבצעיות". "ח"כ אחר בליכוד", ממשיך ורטר, "הזכיר לי את מבצע צוק איתן. כשהציבור דרש פעולה נרחבת, נתניהו הדליף מצגת שהעריכה את מספר החיילים שייהרגו ב–400. אנשים נבהלו והלחץ פחת".

מי שרוצה להתעודד, יכול לקרוא את יואב לימור ב"ישראל היום": "חיזבאללה ופטרוניו האיראנים יודעים שאם יתקפו, יקרו בוודאות שלושה דברים: לבנון תיחרב, אולי באופן בלתי הפיך; ארה"ב תעמוד לצד ישראל, כולל בלחימה אקטיבית; ואיראן עצמה תיפגע, על אדמתה. שלושת אלה אמורים לעקר כל רצון של איראן וחיזבאללה ללכת עד הסוף, עד כמה שהיגיון משחק אצלם תפקיד. לכן הם ינסו ללכת על הסף, לאתגר, לפגוע מבלי להסתכן במערכה רחבה". לו יהי.

"במזרח התיכון לא מומלץ לצאת בנבואות", מסכם פרופ' מאיר ליטבק, מומחה לאיראן, את הראיון עם רן פוני ב"ישראל היום".

הזוועה

שבועיים אחרי הטבח, ממשיכים להתפרסם תיאורי הזוועה.

"חמאס נעזר בכסף מקטאר כדי להכין את המלחמה והפועלים צילמו את יישובי העוטף וסיפקו לארגון מודיעין מבצעי אפקטיבי לקראת המתקפה. על גופת מחבל שנהרג בנתיב העשרה נמצא תרשים מפורט ובו תיאור כל בית בשכונה ביישוב, לצד אזכור מספר הילדים והשאלה אם יש כלב בבית. חמאס הלך כאן על מבצע השמדה מכוון של אזרחים, ולמרבה הטרגדיה עשה זאת בהצלחה", כותב הראל ב"הארץ".

נדב איל כותב ב"ידיעות אחרונות" על הטבח בניר-עוז. השתתפו בו, לפי עדות התושבים, גם "נשים וילדים קטנים פלסטינים. והם מסתובבים בקיבוץ עם ידיים אדומות, ומצביעים למחבלים איפה יש אנשים בבתים, כדי שהם יוכלו להרוג אותם".

"ניסיתי להיזכר, כעיתונאי, איפה בכלל ראיתי דברים דומים לאלה שהתרחשו פה", הוא כותב, "לא רק מתקפת טרור גדולה, אלא מסע של רצח המוני מתמשך. [...] לקח זמן, אבל בסוף נפל האסימון. מה שראיתי בעוטף עזה, מה שראינו כולנו, דומה לפשעים נגד האנושות שהתרחשו במדינות יוגוסלביה לשעבר. ספציפית, למקום שבו בוצע רצח עם וטיהור אתני – סרברניצה, בבוסניה. הייתי שם, שוחחתי עם שורדים. אני זוכר את הביקור במרכז לזיהוי קורבנות שם, את הכניסה למקרר הגופות והשרידים, והשיחה עם הפתולוגית.

"[...] מה שחמאס ביצע ביישובי עוטף עזה הוא טיהור אתני המשולב ברצח עם. רצח עם הוא בדרך כלל תוכנית סדורה שכוללת השמדה. טיהור אתני עושה שימוש בהשמדה, אך גם בטרנספר, חטיפה, אונס. מה שמיוחד בטיהור אתני, הוא שההתקפה מתרחשת בבית. המקום הבטוח ביותר הופך לגיא הריגה. הכפרים והערים של הנרצחים הם מחנה המוות, והאירוע הוא אישי מאוד: השכנים שלך הם שבאים להרוג".

הממשלה

"למה המדינה לא מצליחה לתפקד בתוך המשבר", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "מינהלת השיקום לא מתרוממת בגלל קרבות אגו. פסיכולוגים עובדים בהתנדבות. מפונים מקוששים תרומות למגורים. ובינתיים מתפרסמים 46 מספרי טלפון למוקדי חירום ממשלתיים שונים, בתקווה שמישהו יענה. כך השאירה הממשלה את מלאכת השיקום לאזרחים", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של חן ארצי סרור.

"בהרכב הנוכחי הממשלה לא מסוגלת לתפקד", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "לא עם בן גביר, לא עם סמוטריץ', לא עם לוין ולא עם גפני בוועדת הכספים. בתקופות חירום יש למשרד ראש הממשלה תפקיד מפתח. נתניהו מילא את צמרת המשרד במינויים פוליטיים בלתי כשירים לתפקידיהם, החל ביוסי שלי, המנכ"ל, צחי ברוורמן, ראש הסגל, יוסי פוקס, מזכיר הממשלה, צחי הנגבי, ראש המל"ל, וגמור בגל הירש, כישלון צבאי ומקופח פוליטי".

"במשך כמעט עשור נתניהו מינה שני נציבי שירות המדינה, משה דיין ודניאל הרשקוביץ, שמעלותיהם הבולטות היו (ועודן) לומר 'הן' לו ולרעייתו. עכשיו אנו רואים את התוצאות", כותב יוסי ורטר ב"הארץ".

"השבוע נפל דבר בישראל", כותב ג'קי לוי ב"ישראל היום", "נפל דבר בליבנו. ימים ארוכים חלפו מבלי שגוף מגופי המדינה יקבל אחריות לטיפול בחטופים, בנעדרים ובבני משפחותיהם. יותר משבוע חלף מבלי שמישהו מהרשויות טרח לפנות, אבל היוזמה מלמטה להקמת מטה המשפחות נפתחה כבר ב-8 באוקטובר. יום אחרי התופת.

"עבודת המטה מרשימה ביותר. אלפים התנדבו, בשלל מקצועות ויכולות. מאות אנשים קרועים מדאגה ומאימה ניגשו ונרשמו ומסרו פרטים ונתונים, שנאספו אט־אט לכדי תמונה שתעזור לכולנו, ולמדינה, להבין ולפעול ולהתמודד עם האירוע האנושי החמור בתולדותיה. אחרי שהמטה כלל יותר מ־700 בני משפחה ו־4,000 מתנדבים, אחרי שנציגי המשפחות פגשו גם את הנשיא ביידן, הגיעה סוף כל סוף הזמנה גם מלשכת ראש הממשלה".

"'אני מאמין שהסיעה לא תכונס עד תום המלחמה', אמר לי אחד מחבריה", כותב ב"הארץ" יוסי ורטר על ביטולה של ישיבת הליכוד בידי נתניהו. לדבריו, אותו מקור "נימק זאת בביקורת הקשה שיש לח"כים ושרים רבים על ראש מפלגתם. 'הבעיה של ביבי במפגש עמנו היא כפולה ואף משולשת', הסביר לי אחד הח"כים. 'רבים יחרישו וירכינו ראש. אחרים יאתגרו אותו ישירות. הצרה השלישית שלו היא שמתי המעט שעשויים לגונן עליו, כמו קרעי שגרם לנו נזק אדיר השבוע, או מאי גולן, דודי אמסלם ונסים ואטורי למיניהם, מגעילים את הציבור'".

שקופים

שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לשקופים האולטימטיביים של ישראל, אלו שאנו מייבאים כדי לטפל בקשישים שלנו. "הם הגנו בגופם על המטופלים שלהם: לפחות שלושה עובדים סיעודיים זרים נרצחו בעוטף עזה, שניים נעדרים, אחת נחטפה וכמה נפצעו", נכתב בהפנייה הראשית, לכתבה של שושנה חן, "רבים אחרים מתמודדים עם אזעקות, לעיתים בבתים ללא ממ"ד או מקלט, במדינה זרה להם. מאות מטפלים סיעודיים כבר עזבו את ישראל: החשש כעת שהגל יתגבר ויותיר אלפי משפחות במצוקה קשה".

צבא העם

"בשבוע האחרון ביליתי עם צעירים וצעירות חרדים במסגרת התנדבותית נפלאה של 'כיכר השבת'", כותב קובי אריאלי ב"ישראל היום", "כבר תיארתי כאן אילו דברים יפים הם עושים, וכל הכבוד על זה. אני פוגש שם צעירים חרדים, בני דמותי לפני 30 שנה, שכמוני העיסוק התמיד בגמרא, ברש"י ובתוספות הוא לא בדיוק הדבר שלהם, ומתוך שאון הפעילות ההתנדבותית שלהם אני מזהה מנוע אדיר של תסכול בריא ויהודי סביב השאלה: למה הם לא שם? הם מלאי עזוז ומלאי רוח הקרבה ומלאי אהבת ישראל ומלאי כוח ומרץ נעורים והם שואלים את עצמם, ואני רואה ממש בעיניי את השאלה הזו: למה אני לא שם?

"והתשובה שלהם היא בניתוב הרגש הבריא הזה לפעילות שלהם, ובמקרים מסוימים גם להתארגנות סיוע בלחימה – בטח ראיתם את הפרסומים על העניין הזה. אבל התשובה שלי היא בידיעה הברורה שאחרי שכל הגיהינום הזה יסתיים, יקרה משהו מאוד דרמטי בתחום גיוס החרדים. זה ברור. הרי גם כך תהליכי עומק פנימיים בתוך המגזר החרדי צריכים היו להביא לשינוי משמעותי במצבת ההתגייסות החרדית לצה"ל.

"מה שעיכב ומעכב את התהליכים האלה היה, לדעתי העקבית, המלחמה הפוליטית הבלתי פוסקת. באה המלחמה הזאת, עקפה את הפוליטיקה והאיצה משמעותית את התהליכים, הנפשיים בעיקר, בכיוון הזה. צריך רק אנשים חכמים שיהיו שם בדרך ויסייעו לזה לקרות. את האנרגיה האדירה הזו אי אפשר לעצור". באחד מעלוני השבת כותב ברוח זו גם מנחם הורוביץ.

מאמר המערכת של "המבשר" מוקדש להתגייסות של הציבור החרדי. לא למאמץ המלחמתי. או האזרחי. אלא לניחום אבלים. בשעה כזו, מסבירים ב"המבשר", "אין מחיצות, אין גדרות". לא בגלל שכולנו אחים, אלא בגלל שכולנו חרדים – רק חלקנו עדיין לא יודעים זאת. או בלשונו של בעל הטור: "כל יהודי בפנימיותו ובתוך-תוכו יודע הוא את האמת לאמיתה, גם אם שאור שבעיסה מעכבו מעבודת בוראו".

"המבשר" מתאר כיצד הניצולים מהטבח, חילונים רחמנא ליצלן, מתפעמים כשהם רואים את המנחמים "בעלי ההופעה התורתית" ומיד "עטים על המנחמים" משום שהם מבקשים את "קרבת הקדוש והיקר" ו"ברגע האמת הם יודעים ורוצים להיאחז בעץ החיים, בתורת ה' תמימה". כל הכבוד לצה"ל, צבא המנחמים לישראל.

"מיום ליום זורמים עוד ועוד תיעודים, עדויות, סיפורים אישיים, של יהודים שגילו לפתע את בוראם בעת הטבח הנוראי", כותב חיים זאב לוריא ב"המבשר", "ומדובר ביהודים שחוו עשרות שנות ניכור והתכחשות. [...] גילו לפתע מתוך מצוקה את הניצוץ היהודי הבוער מקרבם". אני מתערב שללוריא לא זרמו עוד ועוד תיעודים, עדויות וסיפורים אישיים של יהודים שגילו לפתע את בוראם בעת הטבח הנוראי. ולראיה: הוא אינו מציג אפילו אחד מהם. כמה עלוב צריך אדם להיות כדי לנצל זוועה נוראית להטפה מיסיונרית. של נעליך ר' לוריא.

בהמשך הטור מספק לנו לוריא פתרון לקושיה המטרידה "מיהו יהודי". "יש לנו, כחרדים, לשפר המון בנושא האחדות", הוא כותב, "לשנן שוב ושוב לעצמנו עד כמה אנחנו עם אחד ומאוחד, עד כמה יקר כל יהודי ויהודי, ולא משנה בכלל צבע הכיפה, רוחב שולי הכובע, אורך החליפה, ואופי סלסול הפאות". מיהו יהודי? בעל כיפה, כובע, חליפה ופאות, ולעזאזל הרוחב והאורך!

הימין

העיתונות הישראלית בהסכמה מוחלטת כי הפלסטינים שפלשו לישראל הם חיות אדם, משום שטבחו ושחטו גברים, נשים וילדים מכל הבא ליד. אבל מכך משתמע ששחיטת גברים, נשים וילדים הינה מעשה נתעב של חיות אדם. כיצד אפשר לגנות מעשה מתועב ואז לקרוא לבצע אותו?

דרור אידר כותב ב"ישראל היום" שהציבור הפלסטיני כולו תומך בשחיטת יהודים, ואין מה להבדיל בין חמאסניק לפתחניק, או בין אוחז נשק לסתם ערבי מסריח (אידר לא כותב ערבי מסריח, הוא מנומס וחלק מהטור שלו אפילו מנוקד). מי שחושב אחרת הוא "מערבי", שזו הקללה החדשה של הביביסטים שלנו, או המתנחלים שלנו, או הכהניסטים שלנו, או הקווניקים שלנו, או החרדלים שלנו, או החרדים שלנו. באמת שקשה כבר להבדיל, כמו שמתלונן אידר.

הפלסטינים הם חברה פרימיטיבית, חשוכה ומסוכנת, כותב אידר, מה שעשה חמאס בדרום הוא רצח עם וכל הפלסטינים הם חמאסניקים. אז מה עושים? אידר כותב מה לא: "לא לפשרה טריטוריאלית", אבל מה כן? אידר לא כותב. אם כי מתוך דבריו אפשר להבין שהוא נגד רצח עם.

גם אראל סג"ל לא כותב. סג"ל, שבאמתחתו ספר פורנוגרפי וגם אחרי שהצטרף ל"גוש האמוני" הוא מתענג על תיאורים גרפיים מההיסטוריה, מקדיש את טורו לתיאורים היסטוריים של מעשי זוועה, התעללות, רצח, שחיטה, טבח וביתור גופות של גברים, נשים וילדים. הוא לא אומר שזה מה שצריך לעשות לפלסטינים, הוא כותב "את האנלוגיות ואת התובנות תעשו לבד".

ב"בשבע" כותבת רחלי מושקוביץ שצריך "השטחה מוחלטת של כל בניין ומבנה" בעזה לפני הכניסה הקרקעית. מה עם מי שגר בתוכם? בעיה שלו כנראה. "עזה היא ארץ ישראל! נלחמים. משחררים. מיישבים", נכתב במודעה על שער העיתון. זאב קם גוער בטורו בנתניהו על כך שאמר לחברי הכנסת עמית הלוי ולימור סון הר-מלך "מנהיגים היזהרו בדבריכם", אחרי שהאחרונה דרשה "לפגוע קשה באוכלוסיה העזתית". בעלון "מצב הרוח" חגי הוברמן כותב על אפשרות, "הכי דמיונית", "שרצועת עזה תתרוקן מערבייה". הוא אינו מציין כיצד. עמוד אחר כך כותב מנחם רהט כי ישראל צריכה להוציא לפועל בעזה "נאכבה 2 – טיהור מלא של השטח מנכסים ובני אדם". גם רהט אינו מציין בדיוק פרטים או סוגי חימוש.

בעיתוני הימין אין צילומים של גופות בעזה. למעשה, גם בעיתונות הכללית. העיתונות הישראלית היא תמונת מראה של העיתונות הבינלאומית. מאחר שלשמחתנו אין צילומי זוועה מישראל כעת, הדפים שם מתמלאים בתמונות הזוועות בעזה. בעיתוני הימין אין צילומים של ילדים מתים בעזה, ויש בכך מקור קטן לנחמה: יתכן שכל הכותבים האלה, שקוראים להרוג ולהשמיד ולאבד בלי אפילו לגרד רגע מתחת לשביס, יודעים שאם היו רואים כל יום תמונות של ילדים פלסטינים מרוטשים – היו אולי חושבים פעמיים. או לפחות פעם אחת. לכן הם לא רוצים לראות.

ב"מקור ראשון" מתפרסמת מודעה של ארגון ההלשנה "בצלמו", יוזמה מחוצ'קנת של צעיר תאב פרסום שהצליחה לגרום לא מעט נזק בשנים האחרונות. במודעה – "גזור ושמור" – הוראות לחייל ("פק"ל כיס"). ההוראות: פשעי מלחמה. במשתמע, קורא ארגון "בצלמו" לרצח אזרחים ורצח שבויים. מהו המטען המוסרי, הניסיון הביטחוני, המשקל התורני, של הדרדקים מ"בצלמו"? אפס וכלום. ככה נראה הימין: ונער ימשול בם.

יהודה יפרח, מההגונים שבעיתונאי הימין, כותב כי המלחמה שמה קץ לכל מה שחשבנו על הסכסוך ולכן הפתרון היחיד הוא טרנספר לכל 2 מיליון תושבי רצועת עזה הפלסטינים. אלא שעבור יפרח, "כל מה שחשבנו על הסכסוך" הוא או "ניהול הסכסוך" או "צמצום הסכסוך". האפשרות של הסדרה, שלא לומר שלום, כלל אינה נמצאת אצלו בלקסיקון, אפילו לא כאפשרות שצריך לשלול או אפילו ללעוג לה.

יתכן שאין מנוס מהעתקת חלק מאוכלוסיית הרצועה, תהליך שיקרה כעת ממילא אם מישהו ישכנע את המצרים לפתוח את מעברי הגבול (הם כבר הצהירו שאין מצב), הרי כבר ניסינו את הפתרון של טרנספר ליהודי הרצועה, והוא לא צלח. אבל מעניין להתעכב על הקביעה לפיה חיים לצד הסכסוך הם האופציה היחידה מלבד חיסול פיזי שלו.

זהו הכשל המרכזי של כל ההוגים בימין. במקרה הטוב הוא נובע מחוסר דמיון ובורות היסטורית, במקרה הרע מגזענות מובנית. האנד-גיים שלהם פשוט לא כולל פלסטינים, למרות שיש כאן מיליונים מהם. נכון, שבועיים אחרי שפלסטינים ביצעו מעשי טבח מחרידים בישראלים (ולא רק בישראלים), קל יותר להתעלם מכך שהם בני אדם. אבל הרי היתה כאן בעולם אומה של נאצים, אמיתיים, לא אלו שמכונת ההסברה החורקת שלנו – גלית דיסטל פינת עמית סגל – קוראת להם נאצים, והנה, לא הרבה שנים אחרי זוועות השואה, הם מהקרובים בבני בריתנו.

בנות הברית שהכניעו את מעצמות הציר ידעו להפציץ ערים ולהטיל פצצות אטום, ובסיומה של המלחמה ערכו משפטים והוציאו להורג נאצים בכירים. מה שהם לא עשו הוא להשמיד את כל העם הגרמני, או לעשות לו טרנספר לאוגנדה. במקום זאת, הם עזרו לו להשתקם והפכו את גרמניה לאומה הדמוקרטית ושוחרת השלום שהיא היום.

מי שמאמין שהפלסטינים הם בתוכם בני חזירים וקופים, מפלצות אדם שהברבריות טבועה בגנים שלהם, מאמין שלא ניתן לעולם להגיע לפתרון של הסכסוך שאינו כולל העלמה שלהם – אם באמצעות טרנספר, כמו שממליץ יפרח; אם באמצעות השמדה, כמו ששואפים בסביבתו של שר המשטרה שלנו; אם באמצעות שעבוד. כפי שמייחל שר האוצר שלנו. אבל זה טרלול אפילו ברמה הטכנית. סג"ל, איך תשמיד 2.5 מיליון גברים, נשים וילדים? תעמיד אותם בשורה ותירה להם בראש? האם נבקש מהם קודם לחפור לעצמם את הקברים? ואיך נקרא לחוליות שיבצעו את המלאכה?

ונניח שזה היה אפשרי.אחרי שנגרש, נשעבד או נשמיד את כל הפלסטינים, מי נהיה אנחנו?

ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים בלב שער העיתון כמה שורות של אתגר קרת: "עכשיו, עצום את העיניים ונסה להפסיק לכעוס. נסה להפסיק לזעום על כל אלו שכל כך ראויים לזעם הקדוש שבוער בך. עצום את העיניים והרשה לעצמך, לרגע קצר אחד, רק לכאוב. להסס. להתבלבל. להצטער. להתחרט. יהיו לך עוד חיים שלמים לרדוף, לנקום, לבוא חשבון, אבל עכשיו רק עצום את העיניים, והסתכל פנימה, כמו לווין המרחף מעל אזור אסון, מחפש אחר סימני חיים, עם כל מה שנלקח ממך נותרת בנאדם. פצוע, מדמם, כועס, כואב, מבוהל, טובע בצער אבל, עדיין, בנאדם. קח נשימה עמוקה ונסה לזכור איך זה מרגיש. אתה הרי יודע שבעוד רגע, כשתפתח שוב את עיניך זה ייעלם".

הבחירה העריכתית הזו אמיצה עבור "ידיעות אחרונות", עיתון הקונצנזוס הישראלי, השואף תמיד לסמן את נקודת האמצע של קו הציבוריות. כשהדם של כל בן אנוש שפוי רותח אל מול הפשעים הנתעבים של שכנינו הערבים, הקו מתמסמס לשלולית של זעם ושנאה. שלולית שבה שוחות התבטאויות כמו זו של הרל"שית של שרה נתניהו, הצצה לנפש ברברית שנהנית לדמיין הטלת מומים נוראיים בגוף האנושי. הטקסט של קרת לא יזכה בפרס ספיר, אפילו לא בפרס ספיר דמיוני כמו של גלית דיסטל, אבל המסר שלו אמיץ וחשוב, והעובדה שלעורכים ב"ידיעות אחרונות" היה את האומץ להבליט אותו כך, ראויה לציון. העורכים בעיתוני הימין לא חושבים לרגע ללכת נגד השלולית. הם מתבוססים בה בהנאה.

אני עוצם את העיניים ושומע את קולות הלעג של האימאמים של הימין שנחשפים למילים של קרת: הבוז למגמגמים וליפי הנפש הנרפים. אצלנו הנקמה היא קדושה. אפילו הרב יואל בן-נון, שכמעט נודה בעבר משום שהעז להשמיע קול ביקורתי מתוך עפרה, מקדיש טור ב"מקור ראשון" לכך שהפתרון לרעה שנפלה עלינו אינו "תיקון ותשובה מצידנו" או "הנהגה ראויה" אלא "נקמה גדולה למען שמו הגדול של אלוהי ישראל".

ממתי צריך לעודד זעם, שנאה ונקמה? אלו הרי האינסטינקטים הבסיסיים שלנו, כבני אנוש. האם יש ישראלי שאינו מרגיש צורך להרוג, להשמיד ולאבד את החמאס אחרי ה-7 באוקטובר? האם מישהו באמת חושב שזעם, שנאה ונקמה הם מצרכים בחסר שצריך לדאוג שלא ייעלמו מהנוף? על הנהגת הימין הישראלי ואנשי הרוח שלו השתלטה רוח עיוועים. במקום להנהיג מהבימה, לרסן ולתעל את התגובות המיידיות, הקהות, של הקהל הקדוש, הם יורדים לספסלים וצווחים עם הגבאי. תנו להם עוד כוס מחייה, ולפידים.

לפחדנות הזו של אנשי ציבור, ציבור שהמליך עליו נערי גבעות, יש מחיר. במיליציות חמושות שפורעות בערבים, שלא פעם כבר פנו גם נגד צה"ל. בניסיון לכפות חזית פנימית של מלחמה עם הפלסטינים ביהודה ושומרון ועם הפלסטינים בתוך ישראל. ברצון להשליך היגיון, קור רוח ושיקול דעת במהלכים הצבאיים והמדיניים שלנו עבור תאוות נקם ושכרון חושים. ככה לא מנהלים מדינה ולא צבא. ככה גם לא נלחמים בעזה.

יש בימין מי שמזהיר מההשתעבדות לנקמה, אבל הוא כותב בעיתון השמאל. "הקבינט המצומצם, מנתניהו, דרך גנץ ואיזנקוט, אינו מסוגל לשנות אסטרטגיה שגויה מהעבר", כותב ישראל הראל ב"הארץ", "קיימים אינספור ציטוטים של שלושה אלה, ושל שלל הגנרלים במדים ובמכוני מחקר – וכמובן של תומכיהם בתקשורת – שקבעו את מדיניות הביטחון שהובילה לנקודת שבר שלא היתה כדוגמתה מאז 1948. אנשים אלה נחושים עתה לנקום בחמאס שגרם לתחזיותיהם לעלות בדם ואש. וזו, הנקמה – ולא הסרה מוחלטת של האיומים מצפון, ממזרח ומדרום – עלולה להיות התוצאה העיקרית של המערכה".

ויש גם סתם רשעים. או רשעיות. אנשים שהמושג של אנושיות זר להם, איין-ראנדיסטים שבעולמם יש רק שיקולי תועלת. עירית לינור, הדודה מהגיהינום של האלט-רייט הישראלי, מתלוננת ב"ישראל היום" על כך שלמרות שישראל נוהגת במידת הרחמים בפלסטינים, ומעניקה טיפול רפואי לקרובי משפחה של מנהיגיהם ולמחבלים שהיא כולאת, אלו עדיין שונאים אותה ונלחמים בה.

המחשבה שאנחנו נוהגים באנושיות פשוט כי אנחנו אנושיים, היא לא גורם במשוואה של לינור. התנהגות מוסרית עבורה היא "תחרות" ש"אנחנו מפסידים בה". בהמשך הטור, הניסיון להימנע מהרג סיטוני של אזרחים הוא עבורה "התעמלות אמנותית של מוסר". אחר-כך היא עוד מהגגת ש"לאדם המערבי השאנן והשבע קשה לקבל את קיומו של רוע". תחלקו לו "ישראל היום".

לינור כותבת על "קלקולי המוסר המערבי", כמובן תוך כדי שהיא משמיצה את הברבריות המזרחית. כאלו הם הלינורים והריקלינים והמגלים, שנהנים בחייהם הפרטיים מכל מה שהמוסר הליברלי מציע ומאפשר, וכשהם מגיעים למסך או למקלדת או למיקרופון הם פתאום עם ציציות ותפילין, גם בשבת. בעולם המדומיין שלהם במזרח כולם ברברים מתועבים ובמערב כולם יפי נפש מטורללים, האמת והצדק זורחים אצלם רק ממקום אחד. הם יגידו לכם, מעמיסי הבחורות בקלשונים, שזה מהמוסר היהודי (פאן פאקט: עירית לינור גומרת מסכת כל יום), אבל האמת המסריחה היא, לא נעים, שזה פשוט מהתחת.

ויש את החרדים. הם אינם נדרשים להתמודדות עם "המוסר המערבי", אצלם המוסר היהודי הרי זורם בדם. לכן הם גם לא צריכים להתפתל ולכתוב ברמזים, הם גזענים גאים. ש. סופר כותב ב"המבשר" על בעיה שיצרה המלחמה: "מתקשים להתמודד בלי הפועלים הישמעאלים". הרי "הערבים הם כח מרכזי בניקיון הערים, בטאטוא רחובות, בסידור המדפים בסופר וגם במקצוע הנהגות של האוטובוסים. כשהישמעאלים סגורים בעריהם, זה מקשה על ההתנהלות של הגופים הקשורים עם העבודה הערבית".

"אז מה הפתרון?", שואל בעל הטור החרדי, "קשה לומר ולייעץ. התשלומים לעובדים הזרים, קרי הערבים, הם נמוכים יותר ממה שצריכים לשלם עבור יהודים מן השורה. עם הערבים אפשר גם להתנהל יותר באסרטיביות, מבלי לסנן את הבקשות ואת העבודה הנדרשת מהם. איננו מצווים עליהם 'לא תרדה בו בפרך'".

רן ברץ מתמודד ב"מקור ראשון" עם הטענה שהציונות נכשלה. בשמאל מתמודדים כבר שנים רבות עם השאלה – מהי הציונות. מדובר בדיון הכרחי, קיומי, אבל בימין הוא התקבל במגננה אלימה ולעג ל"פוסט ציונים". בימין יש מי שמסוגלים לשחוט פרות קדושות רק כשהאיום הקיומי מציג את פניו המפחידות. מי שקשור באמת, בשורשי נפשו, לקיום כאן בארץ הזאת, לא מפחד לשאול מהי הציונות, האם היא רלוונטית והאם פרדיגמת קיומנו כאן אינה טעונה עדכון. מי שהוא עלה נידף ברוח מצמצם את הישראליות למקלט בטוח.

לא שמברץ תבוא הישועה, הוא מנער מעליו מיד את השאלה וקובע כי דבר לא השתנה, ובגלות היה יותר גרוע. חשיבה של טיפוס שיושב על המזוודות ומניף את האצבע באוויר כדי לבדוק את כיוון הרוח. מתי יקומו בימין דמויות שפויות יותר, נלעגות פחות, שיזנחו את הנטייה הימנית להתקבץ בפורמט יהלום מסביב למנהיג, מושחת ומזיק ככל שיהא, או סביב רעיון, מאובן ועמום ככל שיהא, ויאותו להתפתח?

"היהירות ניצחה הכל", קובע ברץ ב"מקור ראשון". היהירות ניצחה גם את הציונות הדתית. פעם מגזר חושב, עניו ואמון על חשבון נפש, שהשליט על עצמו את הברצים למיניהם, שליחי נתניהו שאימצו דוקטרינות אמריקאיות של הימין הקיצוני, לעולם לא לקחת אחריות. לעולם לא להודות בטעות. לעולם לא להשתנות. לעולם לא לשתף פעולה. רגשי הנחיתות המגזריים הומרו בהיבריס שחצני. השקלא והטריא התלמודי בטקטיקות ויכוח בטוויטר.

"המטרה של המתקפה של חמאס היתה התגובה הישראלית שתבוא בעקבותיה", כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ", "צה"ל וחמאס זה לא כוחות. חמאס לא יכול לנצח את צה"ל אחד על אחד. הדרך היחידה של חמאס לשנות את מאזן הכוחות היא לגרור צבאות וכוחות חמושים נוספים למלחמה בנו. והדרך האפקטיבית ביותר להשיג זאת היא לגרום לצה"ל לבצע פעולה שלא תותיר ברירה בפני צבאות וכוחות עוינים אחרים להצטרף למערכה. וכך, בשרשרת של חוסר ברירות, נמצא את עצמנו במלחמה רב־זירתית בואכה מלחמת עולם שלישית. מכיוון שחמאס יזם את האירוע ותיכנן אותו לפרטי פרטים, ואנו מגיבים, עלינו להיזהר ממילוי עיוור של התפקיד שהם כתבו בעבורנו בתסריט".

בעיתוני הימין מתחננים למלא באופן עיוור את התפקיד שכתבו עבורנו בתסריט. "המעשים של חמאס לא היו אובדן עשתונות, הם נועדו לגרום לנו לאבד את העשתונות", כותבת לנדסמן. בעיתונות הימין מאבדים את העשתונות. "חובה עלינו לשים את הדברים שקרו בתוך הקשר, לא כדי להבין את הצד השני, אלא כדי לחזק את הצד שלנו, כלומר את עצם היותנו צד (ישראל), ולא רק קורבן (יהודי)", כותבת לנדסמן. בעיתונות הימין מתקרבנים.

"אבן הפינה של 'קונספציית נתניהו' שממנה מוכרחים להתפרק, היא הנטייה לעבור ממצב תודעה שבו אנחנו חושבים שאנחנו שולטים על כל העולם (ע"ע 'כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה', מאת עקיבא ביגמן), למצב שבו אנחנו מרגישים שאין לנו שליטה על מאום (הנאצים חזרו, אנחנו שוב בשואה)", כותבת לנדסמן, "באף אחד משני המצבים לא ניתן להבטיח את עתידנו".

השמאל

אין ממש שמאל בישראל. לא צריך מלחמה בשביל לגלות זאת. רצח רבין והקדנציה של אהוד ברק כראש ממשלה ניפצו את השמאל הישראלי, המפץ של אריאל שרון והקמת מפלגת קדימה ערבלו את קלפי השמאל-ימין בזירה הפוליטית וגררו את הימין-מרכז שמאלה, והקמפיין הפוליטי הארסי של נתניהו שהפך רעיל יותר ויותר בשבע-שמונה שנים האחרונות נירמל את הימין הקיצוני וחיזק את המתנחלים והכהניסטים. המפה הפוליטית כעת מתחלקת בין גוש ימין ודתיים לגוש ימין-מרכז שלא הסכים להשתחוות לביבי. בשוליים ישנם כמה מנדטים לשמאל ומפלגות המייצגות את הציבור הערבי.

מה נשאר לו לשמאל אם לא העולם. והנה גם הוא הכזיב. "מרוב ביקורת על ישראל, בשמאל העולמי יש מי שפתאום תומכים בחמאס", נכתב בכותרת כתבה של דנה פרנק במוסף "הארץ".

"בקבוצת הבוגרים הישראלית של 'זרעים של שלום', ארגון בינלאומי המקשר בין נוער ישראלי ופלסטיני, התחילה בימים האחרונים התמרמרות עזה על הדממה שנשמעה מצד הנהלת הארגון", כותבת פרנק, "בסוף החודש הייתי אמורה להשתתף בחגיגות 30 שנה לארגון בניו יורק – 30 שנים שבהן כל מבצע וקרב זכו לתגובה מנומקת ומיידית מצד המנהלים. הפעם, אחרי מתקפת הפתע של חמאס והטבח בישראלים, נשמעה דממה דקה. אחרי כמה ימים, מנהלי הארגון פירסמו תגובה המגנה 'תוקפנות' מצד פלסטינים וישראלים כאחד, בלי להזכיר את היום הרצחני ביותר בתולדות העם הישראלי. בתגובה, אחד מחברי קבוצת הבוגרים תיעד את עצמו שורף את חולצת הארגון".

פרנק כותבת עוד על "מכתב שעליו חתומים 60 אקטיביסטים ואנשי שמאל ישראלים, המגנה את התגובה המהוססת של כמה מארגוני ואנשי השמאל למתקפת החמאס. במכתב, שהתפרסם באנגלית והופץ לכלי תקשורת בולטים בעולם, נכתב בין היתר: 'מעולם לא דמיינו שאנשי שמאל – אבירי הרווחה, השוויון, החירות והצדק, יגלו חוסר רגישות מוסרית קיצוני וחוסר אחריות פוליטי'. בין חותמי המכתב היו חברי הכנסת לשעבר טלב א־סנע, מוסי רז, אבתיסאם מראענה ודב חנין, החוקרים אווה אילוז ואדם רז וראש הקרן החדשה לישראל, מיקי גיצין".

"בעת הזאת, השמאל הישראלי בודד מתמיד", כותב גיא פרחי באותו מוסף.

נתניהו

"את הדובדבן שבקצפת הקטלנית הזאת סיפק ראש הממשלה, בנימין נתניהו", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "שנים של השחתת השירות הציבורי, קידום מקורבים וניגודי אינטרסים, תוך זריית שנאה ופלגנות בעם, הגיעו לשיאן כשנתניהו הסתבך בפלילים. מכאן והלאה כל האמצעים היו כשרים לשם החילוץ. זה כלל עידוד מלחמת אזרחים קרה בין המחנות הניצים, ניסיון להעביר חקיקה של הפיכה משטרית ונכונות לרסק את צה"ל, לאחר שהמטכ"ל סירב להיכנס באנשי מילואים שהפסיקו את התנדבותם בניסיון לעצור את ההפיכה.

"מתוך ים של סימני אזהרה לאורך תשעת החודשים הראשונים והמטורללים של השנה הנוכחית, כדאי להזכיר שניים. ההתנפלות השיטתית של הביביסטים בערוצים, בעידוד הממשלה, על נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ודברי נתניהו לעמית סגל ב'ידיעות אחרונות', שהמדינה יכולה להסתדר בלי שתי טייסות בחיל האוויר אך לא עם 'סרבנות' של הטייסים והנווטים. מעניין איפה היינו כעת, בלי תמיכת ארה"ב ובלי חיל האוויר, שניים מהיסודות החשובים ביותר בתפיסת הביטחון הישראלית".

"ביידן נסע, ואיתו העדינות, מילות הניחומים, החיבוק המנחם. כל הדברים שאנחנו כל כך זקוקים להם, דברים שאף נושאת מטוסים משוכללת לא תוכל לתת לנו, ושנשיא ארה"ב הצליח להעניק לנו בכמה שעות של שהותו כאן", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "תתפטר", "נדמה לי שהתחושה הזו משותפת לרוב גדול של הציבור הישראלי. התחושה שמי שמנהל אותנו אינו כשיר. שידיו, אלה שגרמו לתאונה הכי גדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל, הן הידיים שממשיכות להחזיק בהגה. האיש שכל מה שמדריך אותו עכשיו זה איך לצאת בשלום מוועדת החקירה ולהמשיך לשלוט פה הוא זה שיכניס אותנו לעזה, למלחמת רבת ימים, רבת דמים".

קדמון היא מתעבת ותיקה של נתניהו, אבל אי אפשר להתייחס לקביעה שלה כאל גידוף עיתונאי של ימי שגרה. עיתונאים שעובדים גם בליקוט עובדות ולא רק בשרשור תדרוכים, מתקפים את האבחנה המצמררת של קדמון. "גלנט יצטרך להתמודד עם העובדה שהאסון קרה במשמרת שלו. נתניהו ואנשיו דואגים להפיל עליו ועל לובשי המדים את כל התיק. זה מה שהם עושים בתכתובות פנימיות", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

"אין אדם סביר אחד שאינו מכיר בכך שמה שמניע היום את נתניהו הוא הישרדותו האישית", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "במערכות השונות, המדינית, הביטחונית והפוליטית, עוקבים אחריו בחשד ובחשש. הקריאה שיתפטר ויוחלף לאלתר אינה מעשית. הוא איתנו עד לסוף המלחמה, שעלולה גם להימשך חודשים רבים. וגם אז לא ילך מרצונו. הוא משוכנע, אומרים לי אנשים שמשוחחים עמו ועם סביבתו, שביכולתו לצאת מזה ללא פגע. הוא שרד משברים רבים שהיה בכוחם לאייד כל פוליטיקאי אחר, והוא מאמין שיעבור גם את זה". ורטר כותב כי במפגשים שערך נתניהו עם אנשי תקשורת דאג להדגיש את אחריותם של הרמטכ"ל וראש השב"כ למחדל.

"בשיחות תדרוך שקיימו נתניהו ואנשיו עם עיתונאים בכירים, הם קבלו על כך שצליבתו התקשורתית מאז ההתקפה הרצחנית של החמאס על יישובי הדרום מציירת אותו כמנהיג חלש בעיני הצד השני, ומדרבנת את חיזבאללה לפתוח במלחמה רב-זירתית ורבת נפגעים", כותב גידי וייץ ב"הארץ", "ראש הממשלה ביקש מהעיתונות החופשית הפסקת אש הומניטרית. את החשבון שיגישו לו עם שוך הקרבות".

"ההיעלמות החלקית של נתניהו ביומיים הראשונים לאחר התקפת חמאס הייתה מקור לדאגה, בישראל ומחוץ לה", כותב ברנע, "ההשוואה המתבקשת היתה להתמוטטות של יצחק רבין ערב המלחמה ב-1967 ולאובדן הביטחון של משה דיין ביום השני למלחמה ב-1973. בכירים בישראל ששאלתי אותם איך התרשמו מנתניהו באותם ימים, סירבו לאשר או להכחיש. רבין ודיין התעשתו. גם נתניהו התעשת. תמונה אחת, משלשום, אומרת הכל: ביידן יורד מכבש המטוס. נשיא המדינה חותר למגע ראשון, כפי שמחייב הפרוטוקול. נתניהו מושיט יד ימין והודף אותו לאחור. ביידן בנתב"ג, בפתח הג'מבו, כמו גלעד שליט בתל נוף, בפתח המסוק. אני בתמונה, אני ולא אחר. יש מי שהתרגש מגסות הרוח; אני התמקדתי בצד החיובי: האיש חזר לעצמו".

לנדב איל אין את הסגנון של ברנע, אבל איתו כן דיברו "בכירים בישראל": "נתניהו, אומרים מי שצופים בו, מתנהל טוב יותר מאשר בשבוע הראשון. אז הוא היה בהלם מוחלט. אך מי שהוא היה, מבחינת הברק והשליטה, איננו שם עוד. קציני צבא מדברים על זה, כמו גם חבריו בליכוד. ביידן – המבוגר, האיטי – נראה ערני וחד יותר. ולא מדובר רק בקבלת החלטות מבצעיות. יש קונצנזוס גמור במערכת הפוליטית שהממשלה לא מתפקדת במישור האזרחי".

"'אלה שנכשלו הם לא אלה שיכולים לבצע את התיקון', הבהיר ראש האופוזיציה נתניהו לאהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, וקרא לו ללכת", כותב וייץ ב"הארץ", "בעדותו בפני ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי המלחמה ההיא, אמר כי בעיניו האחראי המרכזי לביטחון המדינה אינו שר הביטחון אלא ראש הממשלה. "האחריות לביטחון המדינה היא של הקברניט המופקד, של ראש הממשלה… אתה לא יכול למנות מישהו לראש ממשלה במדינה כמו מדינת ישראל שאין לו איזושהי יכולת לעצב קונספציה מדינית-ביטחונית משום שאז באמת המערכות שולטות ולא שולטים במערכות". מי שאבחן כי 'חולשה מביאה למלחמה' הוביל את ישראל למצב הפגיע ביותר שבו היתה מאז הקמתה".

"רק אדם שמייחס לעצמו ממדים מיתיים היה מסוגל לגרור את ישראל לחמש מערכות בחירות, לכאוס פוליטי, להתפוררות חברתית, לאובדן האמון של המונים במערכות אכיפת החוק, כלומר במדינה עצמה, לקריסת ההרתעה – ולמלחמה כבדת ימים וכבדת דמים", כותב עוד וייץ, "לא רק שהתעלם מסימני האזהרה, נתניהו היה משוכנע שהוא בדרך לסיבוב ניצחון נוסף [...] היום ברור כי הקלון שייחרט על מצחו עמוק בהרבה מזה שהיה מטיל עליו בית המשפט אם היה מודה לפני כשנתיים במרמה והפרת אמונים ופורש".

"הדעה בקרב חברי כנסת מהליכוד היא שנתניהו בטוח שעוד חודש, חודשיים, כולם יהיו מותשים, וגם אם תהיה התמרמרות עליו, היא תתפוגג", ממשיכה קדמון, "[...] וכל זה בעודו מכין את התירוצים: לא אמרו לי; זה הצבא; זו הקונספציה; זו הממשלה הקודמת. לא יקח זמן וכולם יתחילו להאשים את כולם. החשש עכשיו הוא ממחדל על מחדל. קודם שיעשה את הדבר הנכון, אומרים בליכוד. מי שרואה את עצמו כתלמידו של צ'רצ'יל, שהיה מתהלך בכנסת עם ספרים שלו ותמונה של המנהיג הבריטי תלויה במשרדו – שיגלה רגע של מנהיגות.

"אבל אף אחד לא מצפה מנתניהו למנהיגות. האיש שפיתח כשיטת הישרדות את זריקת האחריות ממנו והלאה על כל העולם ואשתו – חוץ מאשתו שלו כמובן – לא יכול להתעלות על גודל הרגע ועוצמתו. כל מנהיג שהיה נחשף לממדי המוות והחורבן ב-7 באוקטובר היה מניח את המפתחות. לא נתניהו. אותו יצטרכו להוציא מכסא ראש הממשלה רק בסיוע רתך".

"ימים חלפו מאז שואת עוטף עזה", כותב יוסי ורטר, "בניגוד לגנץ ולראשי מערכת הביטחון, בנימין נתניהו עוד לא הוציא מפיו ולו מילה אחת יחידה שעשויה לרמז על קבלת אחריות. הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש שב"כ רונן בר, ראש אמ"ן אהרון חליוה, מפקד חיל האוויר תומר בר, מפקד פיקוד העורף רפי מילוא, אתמול גם שר הביטחון יואב גלנט הצטרף. כולם התייצבו ואמרו: כשלנו. ראש הממשלה בעשור וחצי האחרונים, אבי הקונספציה שבמקביל לטיפוח שקדני של חמאס יישם מדיניות של החלשת הרשות הפלסטינית, לא אמר דבר, לא ביקש סליחה. מתי הוא כן ביקש סליחה אי-פעם?

"[...] פה ושם, כששר משריו מודה באחריות למחדל, הנזיפה לא מאחרת להגיע. יואב קיש אמר משהו כזה, מיקי זוהר גם. בלשכת רה"מ לא אהבו זאת. גם לא בווילה בקיסריה. כדי לתקן את הרושם, נשלח שר התקשורת שלמה קרעי להתראיין. קרעי הוא מסמלי טומאת הממשלה, ממובילי הריקבון וההתבהמות שפשו במערכת. [...] בריאיון בגלי צה"ל אמר השר את המילים המכוננות הבאות: 'אני שומע אנשים אומרים: 'תתנצלו, תיקחו אחריות, תבקשו סליחה' על מה?' ועוד היגג: 'חמאס לא ביצע את המתקפה הזו מתוך עוצמה. המחבלים נכנסו עם טוסטוסים ועגלה עם חמור. ראש הממשלה השמיד אותם פעם אחר פעם'".

"שלמה קרעי, אחד הנציגים האותנטיים של ממשלת נתניהו, אמר שאיננו מבין למה מצפים מהשרים לבקש סליחה. האמת, לא מצפים. לא התנצלות ולא סליחה. רק שילכו", כותב ברנע.

"בשעה שסצינות הסיום מסתמנות באופק", כותב וייץ, "יש בין יריביו הפוליטיים של נתניהו מי המשוכנעים שהבריחה שלו מאחריות היא שלב בתוכנית ההישרדות ליום שאחרי. הם סבורים שגם עכשיו – אחרי שכל תפיסות העולם שבהן החזיק התרסקו, כמו גם תפיסת האני שלו – נתניהו לא השתחרר מהזיות הגדולה שלו. 'כשהוא לבד בחדר הוא חושב שבגין היה איש חלש מאוד, ושגולדה קרסה אל עצמה במלחמת יום הכיפורים', אומר אדם המכיר אותו היטב. 'לדעתו, הוא עצמו עשוי מחומרים אחרים, חזקים יותר. בעיניו רק הוא מסוגל להתמודד עם אתגרי ההישרדות של עמנו, גם אם לכולם נראה שנוכחותו ופעילותו הם שמאתגרים את עצם ההישרדות'.

"לכן, אומר אותו אדם, 'המלחמה הזאת עלולה להיות דומה באורך למלחמת השחרור, יותר מאשר למלחמת יום הכיפורים או לצוק איתן. מצדו, שהיא תימשך עם הפסקות עד הקיץ הבא. זה יבטיח שהוא לא יצטרך להעיד במשפט, שיגווע מול האתגרים שהוא ייקח על עצמו. הוא מקווה שבזמן שיחלוף הציבור ישכח את ההלם שהוא חווה כעת והזעם שלו ישכך'". "קשה לראות את ההערכה הזו מתממשת", פוסק וייץ.

"ההזמנה היתה בהתרעה קצרה, והמטה התבקש לשלוח חמישה נציגי משפחות שישמרו על חשאיות גמורה ויגיעו למקום בהסעה וברכב אחד", ממשיך לוי את טורו שתחילתו מצוטטת לעיל, "למרות החשאיות, למרות החשיבות, הופתעו נציגי המשפחות כשאל הפגישה נכנסו פתאום אנשים שהם לא הכירו, שלא הופיעו במטה ושאיש לא ידע שהוזמנו. נראה כאילו מישהו ניסה, לכאורה, לפצל ולסכסך בין משפחות האסון הלאומי הגדול בתולדותינו. לצורך כך הוא שכנע את בני המשפחה שהמטה הוא גוף פוליטי. שהוא 'כוח קפלן' – צמד מילים שניסה לזהם פעילות מקודשת ואנושית.

"הפרשה הזאת, וההכחשות המופרכות שיצאו בעקבותיה מלשכת ראש הממשלה, נפרטו לפרטים לאורך יומיים וחשפו שיקול דעת מנהיגותי מעורר חלחלה. הבחישה, השימוש בביטויים מסכסכים כדי להפריד ולמשול, כאילו לא מדובר כאן בדיני נפשות ובשעת רחמים, כאילו דבר לא קרה כאן בשבועיים האחרונים, חשפו בפנינו ריקבון מפושט ומפחיד שעשוי להסביר משהו ממה שהתקלקל במחוזותינו.

"אנחנו שקועים בדאגה מסויטת לגורל יקירינו, אבל לרגע אחד, ולא ברצוננו, נאלצנו להציץ בפער האינסופי, המבהיל, בין העם המופלא הזה, שהתנער לחלוטין ממה שסכסך אותו, שילב ידיים ומסר נפשות, לבין גורמים בסביבת ההנהגה שלנו שאם נאמר שהם לא ראויים לעם הזה, לא אמרנו כלום. אמר לי מישהו השבוע שכולנו הולכים להשתנות. עניתי לו שכבר עכשיו אנחנו אחרים, ושכולנו מתנערים כעת מאיזו פרדיגמה שכבלה את רוחנו, מקיבעונות שצמצמו את שדה הראייה. השתנינו.

"עם זאת, יש בינינו שעדיין מתנהלים כמו מאומה לא קרה. הם עדיין במשחק הקודם, ובחשבונות הישנים. הם מזיקים. מהווים סכנה קיומית. זמנם עבר. זה רק הם שעדיין לא רואים זאת, בדיוק כמו שלא ראו ולא שמעו את צעדי הקמים עלינו לכלותנו".

לוי לא כותב זאת, אבל כדאי להזכיר. ראש הממשלה הוא נתניהו.

לא נשכח גם אותם

"את אחת הידיעות הכי חשובות בתחום האזרחי-תודעתי שפורסמו עד כה במלחמה הביאה גילי כהן מכאן חדשות (גילוי נאות: מיודדים), כותב חיים לוינסון ב"גלריה" של "הארץ", "כהן חשפה כי יעקב ברדוגו ביקר פעמיים בלשכת ראש הממשלה מאז פרוץ המלחמה. שדרן גלי ישראל וערוץ 14, כך גילתה כהן, נפגש עם צחי ברוורמן, ראש הסגל של ראש הממשלה. נאחזתי אלם. המדינה במלחמה, ולראש הסגל יש תפקיד חשוב מאוד: לנהל את הלו"ז של ראש הממשלה – הפגישות, המגעים המדיניים, לתאם מי האנשים שצריכים להיכנס אליו, מהדרג הצבאי, המודיעיני, הדיפלומטי והפוליטי. הוא אמור לישון שעתיים בלילה על מיטה מתקפלת, לאכול שימורים ולהיות עסוק בניהול המלחמה. מאיפה מצא זמן לדבר עם ברדוגו, ועוד פעמיים?

"אחרי ההלם הראשוני נפל האסימון. הידיעה מלמדת, יותר מכל, על רמות הניתוק של האוחזים בהגה השלטון. הם עוד חושבים שהם נשארים אחרי מה שקרה כאן. ברדוגו הוא האיש של שרה נתניהו. הוא היועץ הפוליטי שלה וה"עיתונאי" היחיד שזכה לראיין אותה מתחילת המערכה, להודות לה מקרב לב על כל הכלום שהיא עושה. על פי מקורותי, הוא זה שדחף את הרעיה נתניהו להתנגד לממשלת האחדות. הוא חוד החנית במכונת התעמולה של נתניהו, שאמורה איכשהו לגרום לו לשרוד פוליטית (אל תדאגו, קוראים אהובים: הוא לא), והוא מגויס למשימה על מלא מלא.

"מאז פרוץ המלחמה ערוץ 14 נמצא במוד תעמולה. יש בערוץ שלושה סוגים של דוגמגישים: הראשון הוא המשיחי-לאומני, כגון שמעון ריקלין, ינון מגל ואראל סג"ל. את השני מאיישים נמוכי מצח, חסרי השכלה ונטולי בינה כבועז גולן והלל ביטון רוזן. הסוג השלישי הוא האופורטוניסטים, כמו שי גולדן ובראש ובראשונה – יעקב ברדוגו. כשמדברים על ליקוק של עסקנים פוליטיים, ברדוגו הוא בועת הרוק על קצה הלשון. הסמארק שמדביק את כל החלקים של העוזרים, עשירים, בחשנים ושרים".

"ניר חפץ, משה קלוגהפט, רונן צור. גם הם חלק ממכונת הרעל שהשתלטה על ישראל", נכתב בכותרת טורו של אלון עידן במוסף "הארץ", "אין להם מקום בציבוריות הישראלית".

"השבוע ראיתי בחדשות 12 את ניר חפץ יושב כפרשן", כותב עידן, "ניר חפץ, עד המדינה בפרשות נתניהו, ישב שם והתחיל ללהג על ענייני היום, כולל חוות דעת מלומדת על חוסר היכולת של נתניהו לקבל אחריות. זה מעניין שחפץ, חלק מרכזי במכונת הרעל הביביסטית עד לפני כמה שנים, יושב באולפן מול מיליוני צופים ומרשה לעצמו לדבר על אחריות. אם היה מקבל אחריות, היה יורד מכל במה פומבית אפשרית ונעלם מהציבוריות הישראלית. הנזק שאנשים כמוהו עשו במשך שנים לאטמוספירה הישראלית הוא עצום. אלה בדיוק האנשים שהפכו שקר לאמת ואמת לשקר. אלה האנשים ששירתו את האינטרסים הצרים של קבוצת אנשים קטנה, צינית וחסרת אחריות בלי להניד עפעף. חפץ, גם אחרי שהסכים להיות עד מדינה כי פחד על עתידו שלו, חייב להיות מטואטא לגמרי מהתקשורת הישראלית כחלק מניקוי הרעלים ההכרחי.

"חפץ אינו היחיד. גם משה קלוגהפט הוא פרשן בפאנלים האינסופיים בחדשות 12. קלוגהפט, וצריך לחזור על זה שוב ושוב, בלי הפסקה, הוא האיש שאחראי לקמפיין ה"שתולים" המכוער והמסוכן. קמפיין שבו פורסמו פניהם ושמותיהם של ארבעה פעילי שמאל והוצגו כ'שתולים' שמגנים על מחבלים. הוא ניסח את הסלוגן 'גלי צה"ל, סכין בגב האומה'. הוא האיש שהניח קרן על מצחה של נעמי חזן מ'הקרן החדשה' והפך אותה ל'בוגדת' שיש לרדוף עד חורמה, כולל ייזום הפגנה שבה אנשים מחופשים לפלסטינים קראו 'אוהבים את חזן, שונאים את צה"ל'".

ארה"ב

תארו לכם שטראמפ היה כעת נשיא ארה"ב.

הסברה

מספר טורים מוקדשים לסיפור הפיצוץ בבית החולים בעזה, ובמיוחד לביקורת על העיתונות הזרה ועל כלי התקשורת הבינלאומיים המובילים, שמיהרו לאמץ את גרסת חמאס, וגם אחרי שנחשפו לראיות שהציגה ישראל כי הפיצוץ אירע בשל שיגור כושל של הג'יהאד האיסלאמי, וכי מספר הנפגעים נופח לאין ערוך, לא מיהרו להדגיש זאת.

"הפגיעה בבית החולים בעזה נדמתה בשעותיה הראשונות לתקלת ענק שתשבש את המבצע, אבל הפכה לגול עצמי מפואר של הטרור העזתי: צה"ל הצליח להבהיר מעל לכל ספק שהג'יהאד האסלאמי הוא ששיגר את הרקטה שכשלה, ופגע בתושבי עזה", כותב יואב לימור ב"ישראל היום", "ביידן הבהיר כי השתכנע לחלוטין שישראל נקייה בפרשה הזאת, ולא רק הוא: ראש ממשלת בריטניה אמר כי האמינות של הודעות חמאס זהה לזאת של הודעות הקרמלין. גם עיתוני העולם, שהזדרזו תחילה להאשים את ישראל, סייגו את עצמם אחר כך. צריך לקוות שזה ילמד אותם לקח להמשך המערכה, שצפויה להיות עתירת ספינים ושקרים.

"אבל בפרשה הזאת היה גם לקח לישראל. שבועיים לתוך המערכה, וההסברה שלה נשענת כולה על צה"ל. האיש היחיד שמדבר ועונה על שאלות ומספק חומרים ונלחם בדיסאינפורמציה הוא דובר צה"ל. לציבור הישראלי זה משדר אמינות: דובר צה"ל נתפס כנקי מכל שיקולים זרים, בוודאי בהשוואה לפוליטיקאים. לציבור הבינלאומי זה פחות אפקטיבי: דובר במדים נלקח בעירבון מוגבל מאוד.

"בממשלה הנוכחית היה משרד הסברה, שלא עשה כלום מהקמתו ועד שנפח את נשמתו בשבוע שעבר עם התפטרותה של השרה גלית דיסטל־אטבריאן. סמכויותיו, כך התבשרנו, הועברו למשרד התפוצות ולעומד בראשו, עמיחי שיקלי. מיותר לתהות מה לשיקלי ולהסברה, או מה לתפוצות ולהסברה; התשובה היא כלום ושום דבר, מהסוג שמאפיין את מחלקת הג'ובים של ממשלת ישראל, שבה יכול שר מעוצמה יהודית להיות אחראי לחוסן הלאומי".

בטוח

"דבר אחד כבר עכשיו ברור", כותבת סימה קדמון, "המלחמה הזאת לא תיגמר טוב. לא כי האויב ישמיד את ישראל. זה כנראה לא יקרה". "שאלתי מה יקרה במלחמה", מספר יואב לימור על שיחה עם מפקד טייסת ה-F15. "ג' כמעט התפלא על השאלה. 'אנחנו ננצח', השיב בלי היסוס. תשובה זהה שמעתי מכל מי שדיברתי איתו בדרגי השטח. מהמג"דים בגולני ובשריון ועד לאנשי המודיעין והלוגיסטיקה שתומכים אותם".

סביבה

אין מי שיעסוק במשבר האקלים, במשבר האקולוגי, בסכנה הקיומית המאיימת על המין האנושי. הכל נדחה לאחר המבול. אלא שהפעם, המבול יבוא.