בלילות שבת חוזר הטקס הקבוע של מדורת השבט הטלוויזיונית: כתבה על היחידה הסודית, הסיירת המובחרת, הטנק החדיש, החייל הבודד, הסמלת בעלת המוגבלויות, והכלב שיצא לפנסיה לאחר שלל גבורות ומעללים. כל אלו כתבות צבע נחמדות ומחממות לב, אבל הן אינן עיתונאות. הן ליקוט זבל תרנוגולות תקשורתי מידיו המיטיבות של דובר צה"ל, ויצירת תלות מוחלטת בו - פרנסה שוטפת מובטחת, תמורת מכירת האתיקה העיתונאית.
יניב קובוביץ', כתב צבאי ב"הארץ", כתב בתחילת המלחמה: "האחריות היתה גם שלי וכשלתי! סליחה שלא חקרתי יותר, שלא שיקפתי את המציאות בשטח. שלעיתים לא רציתי לפגוע ברגשות של קצינים בכירים על חשבונכם. שלא הטלתי יותר ספק. סליחה על כתבה שנועדה לפאר ולא לבקר. על תדרוכים חסרי חשיבות שהשתתפתי. סליחה על חוכמה שבדיעבד. היתה לי אחריות וכשלתי. סליחה!".
זה מדוייק. מה לא ראינו? תחקירים על צה"ל ועל שאר מערכת הביטחון (שב"כ, מוסד, מל"ל), על יחידות הסמך (קמ"ג, ממ"ג, רפא"ל, מכון ביולוגי, ועוד), על החשיבה האסטרטגית, על שאלות צבאיות-מוסריות כמו גרעין, בחינה מעמיקה של טענות ביקורתיות כמו אלו של האלוף בדימוס יצחק בריק, צלילה לתהליכי קבלת ההחלטות והרכש.
השאלה הרת הגורל הזאת, כמו רבות אחרות, לא עניינה את רוב הכתבים הצבאיים, בוודאי במדיום הטלוויזיוני. היא הובאה רק כרכילות על תככים פוליטיים
כשאביגדור ליברמן היה שר הביטחון הוא ביקש להקים "חיל טילים" אבל המטכ"ל (וסביר שבמיוחד חיל האוויר) בלם אותו. האם בעידן שבו ניתן להביא חימוש מדוייק למטרה באמצעות טילים וכלי טיס בלתי-מאויישים יש הצדקה לחיל האוויר במתכונתו הנוכחית? לי אין מושג לגבי התשובה, אבל השאלה הרת הגורל הזאת, כמו רבות אחרות, לא עניינה את רוב הכתבים הצבאיים, בוודאי במדיום הטלוויזיוני. היא הובאה רק כרכילות על תככים פוליטיים.
אפשר גם לשאול שאלות חברתיות-צבאיות כמו האם ההילה של יחידות כמו 8200 איננה מוגזמת, ובאה על חשבון יחידות אחרות? האם זה שבתקשורת כל יחידה שניה היא "מובחרת" לא פוגע ביחידות ה"רגילות" שהן רוב מניינו ובניינו של הכוח הצה"לי? וכמובן לתהות על יחסי דת וצבא מעבר לאנקדוטות, על פריפריה מול מרכז ועוד ועוד.
נכון, ישנם מכוני מחקר וחוקרים שעוסקים בנושאים כאלה, אבל שיח אקדמי אינו מספיק בחברה שבה הצבא הוא חיוני להישרדות ומהווה גורם חברתי וכלכלי כל כך דומיננטי. כאן היתה צריכה להיכנס העיתונות - הכתבים והפרשנים הצבאיים והעיתונאים החוקרים - שיכניסו לשיח הציבורי את הנושאים הללו ויחתרו לקיומו של דיון מעמיק. אבל מעבר למספר מצומצם של יחידי סגולה, בעיתונות שלנו מסתפקים בסקופים חלולים ובכתבות צבע ודיווחים מבצעיים שהם קופי-פייסט מהודעות דובר צה"ל.
במבצע "שומר החומות" כתבתי כאן על הדיסוננס שבין תפיסת הביטחון הישראלית הקלאסית: התקפה, העברת הקרב לשטח האויב - לבין ה"סבבים" מול עזה מזה 17 שנה. קל לגלגל את האחריות על הדרג המדיני, אבל חשוב היה להבין האם גם לצה"ל יד במדיניות הזאת, ואם כן - מדוע. מחדל כיתות הכוננות התגלה באופן טרגי ביותר ב"שבת השחורה" של ה-7 באוקטובר, האם הנושא לא היה ראוי לתחקיר מעמיק קודם לכן? או למשל העיכוב בנושא לוחמת הלייזר, והחשש שמעורבים בו גם מניעים לא ענייניים, האם זהו אינו נושא ששווה לברר אותו?
העיתונאים הצבאיים צריכים להיות, ובכן, עיתונאים. לשחוט פרות קדושות, להיות כלבי ציד ולא כלבי מחמד, לנשוך את היד של דובר צה"ל ולא לאכול ממנה. לשאול שאלות קשות, לתחקר, לחשוף לאור השמש המחטא כשלים שחלקם הביאו אותנו לאותה שבת שחורה. אנחנו עדיין כאן. אפשר להתחיל עכשיו.