בבית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, מלמדים שקודם כל צריך להגדיר את מטרות הלחימה. כשפעולות איבה יזומות על ידי הצד השני, ההגדרה היא פשוטה: לנטרל במהירות ובאופן יעיל ככל האפשר את יכולת האויב להזיק. זהו סרגל המידה העיקרי, ובכל מקרה - הראשון, לפיו יש לשפוט את הפעילות בעזה.
מבחינתי כאזרח, לא מעניינים כמות הטיסות והתקיפות, מספר הטילים שנורו ואלה ששוגרו מנגד. גם לא סרטוני הרס בניינים והדמיות של מנהרות. אני מעוניין לדעת כמה אנחנו קרובים או לא לשיתוק יכולת האויב לשגר טילים, לחולל מוות, נזק והרס, ולפגוע בשגרת החיים בישראל - שלי ושל כולנו.
מה עושים הכתבים הצבאיים בימים אלה? הם הפכו לסופרים צבאיים. הם סופרים מטסים, הפצצות, בניינים, טילים, פעילים, בכירים. מקרינים סרטונים רשמיים, אנימציות וכרזות שהכין להם דובר צה"ל. כשהוא לא מופיע באולפן, הם ממלאים את מקומו ומדבררים את צה"ל בעצמם.
כאזרח, אם יש תאונת רכבת, פחות מעניין אותי מתח החישמול במסילה. כשמגיפה עולמית משתוללת, מה שמעניין אותי הוא לא הסברים מלומדים על כמות הנוזל בבקבוק חיסון. אם האקרים פורצים לרשת אתרים ממשלתיים, לא דחוף לי לדעת על פרטי תקן האבטחה הדיגיטלי. ובקיצור: אין לי מושג איך המים מגיעים לברז, אבל כמשלם מיסים במדינה מודרנית אני מצפה לאספקה סדירה ורציפה של מים באיכות ובלחץ ראויים.
הכתבים הצבאיים, שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי הרחב, מקבעים את ה"קונספציה": זה לא צה"ל, זה הדרג המדיני
בכל המקרים הללו, מה שחשוב בסופו של דבר הוא מבחן התוצאה. בשביל זה אנחנו משלמים מיסים בגובה מצרפי של יותר מ-400 מיליארד שקל בשנה - על מנת שמערכות השלטון ייתנו פתרונות מקצועיים וראויים לצרכים שלנו.
במקרה של עזה - מבחן התוצאה הוא ברור ועגום. אנחנו מצויים במציאות ה"סבבים" מזה כ-15 שנה, צה"ל נגרר ללחימה ולא יוזם אותה. הוא נוקט מדיניות הגנתית בעיקרה, שמנוגדת לתפיסת הביטחון הישראלית של התקפה והעברה מהירה של הפעילות לשטח האויב. צבא ההגנה לישראל הפך לצבא ההרתעה לישראל, וגם ההרתעה כבר לא משהו, ויעידו תושבי הדרום, שמטחי הטילים המפתיעים למרכז הם עבורם שגרת חיים כבר שנים ארוכות.
זאת התפתחות מדאיגה ביותר, שאיננה זוכה לתשומת הלב הראויה מצד העיתונאים שמתווכים לנו את המציאות הצבאית-בטחונית. כשהדיסוננס בין הכוונות לבין התוצאות הוא כל כך גדול - חייבים לשאול כל הזמן שאלות קשות ולצאת מהשבלונות המחשבתיות. למה צה"ל רק מגיב ולא יוזם? האם צה"ל הביא לממשלה תוכנית פעולה מבצעית או פיתרון טכנולוגי יזומים לניטרול איום הטילים? וכיצד הממשלה הגיבה? עד כמה הדרג המדיני לוחץ על צה"ל למצוא פיתרון? ולמי יש אינטרסים כלכליים בשימור המצב?
אבל הכתבים הצבאיים, שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי הרחב, עוסקים בעיקר בהתבשמות מהנתונים הצבאיים הטקטיים-טכניים, מוקסמים מהביקורים בבסיסים ומהראיונות עם מפקדים, ומסתמכים באופן כמעט בלעדי על החומרים שדובר צה"ל מזין אותם בהם. הם מקבעים את ה"קונספציה": זה לא אנחנו, זה הדרג המדיני. זה קל מדי. גם ברמה של צה"ל ושל מערכת הביטחון חייבים לנסות ולחפש כל הזמן פתרונות למצב, ולאתגר את המערכת מבפנים ומבחוץ. הקיבעון המחשבתי הוא האויב האמיתי.
הרי אין פיתרון צבאי ואי אפשר לכבוש את עזה - מה שלא מונע מהתקשורת לעסוק בכך בכל זאת בכל סבב, עם או בלי תרגיל הונאה מטכ"לי. במקום שהכתבים הצבאיים יהפכו כל אבן, יאתגרו את דוברות צה"ל ויתנהגו כמו שמצופה מעיתונאים אמיתיים, הם משחררים את מערכת הביטחון מאחריות.
בית באשקלון שספג פגיעה מרקטה שנורתה מעזה בידי חמאס, 16.5.21 (צילום: אדי ישראל)
הריח העולה מהדיווחים השבלוניים של הכתבים הצבאיים הוא של מועדון חברים. תיקי 2000 ו-4000 חשפו את מארג היחסים המושחת המכונה הון-שלטון-עיתון. קשר סמוי בין אליטות, שהסדר והמישטור המחשבתי הקיים נוח לשתיהן, אך מנוגד לאינטרס הציבורי. מתי נזכה לראות את האמת מאחורי מערכת היחסים של ההון-ביטחון-עיתון?
הרי ראינו בשנים האחרונות שהחלטות ביטחוניות אסטרטגיות מוטות בשל שיקולים כספיים. הדוגמה האחרונה והמזעזעת היא פרשת הצוללות וכלי השיט, "תיק 3000". מדוע הכתבים הצבאיים לא שואלים, בשגרה או בחירום, אם יש אינטרסים כלכליים פנימיים למערכת הביטחון בקיבוע המצב מול החמאס בעזה? האם מי שמרוויחים מהמצב משפיעים על קבלת ההחלטות? למה ההרתעה שהושגה מול חיזבאללה לא מושגת מול חמאס, ארגון קטן וחלש בהרבה? האם מדינות אחרות הצליחו בפעולות שמטרתן "צריבת התודעה"?
תפקידם של העיתונאים הוא להיות כלבי שמירה ולא חיות מחמד. על הכתבים הצבאיים לנטוש את חיבוק הדוב החם של דוברי הצבא, ולתחקר לעומק את המצב בכל הכלים העיתונאים העומדים לרשותם על מנת להביא לציבור תמונת מצב אמיתית, עדכנית ורלוונטית. בלי תמונת המציאות האמיתית לא יהיה ניצחון.
ד"ר הראל פרימק הוא יועץ טכנולוגי ופעיל חברתי