כמעט שבוע חלף מפלישת צבא הטרור של חמאס והאספסוף שבא בעקבותיו מרצועת עזה אל היישובים הישראלים שליד הגבול, כמעט שבוע מאז תקפו ורצחו והשחיתו חיים ורכוש ככל שיכלו, בלי להבדיל בין חיילים לאזרחים; גברים, נשים, ילדים וקשישים; יהודים, ערבים, או מהגרי עבודה. כמעט שבוע חלף ועל עיקרון אחד דומה שכל הפרשנים ובעלי הדעה בעיתוני הבוקר מסכימים: מדינת ישראל חטפה מכה חזקה ביותר, אך כזו שלא רק שלא הכריעה אותה אלא שהעירה את החברה בישראל מהעיוורון שבו הייתה שרויה בשנים האחרונות.

כעת, לאחר ההתפכחות, עוד ועוד חלקים בציבור מבינים סוף סוף את מה שמיאנו להבין קודם לכן. משום כך, למרבה הטרגדיה, דווקא האסון שספגה המדינה עשוי להוביל סוף סוף לשינוי המהותי שהיא זקוקה לו.

כאן, חשוב לציין, הדעות מתפצלות: מה היה בדיוק טיב העיוורון שכיסה את עיני הישראלים ובעיקר מה המסקנה המתבקשת כל כך שכעת ברורה לכל, גם למי שהכחיש אותה עד לסוף השבוע האחרון. בעוד פרשנים ועיתונים מסוימים בטוחים שכעת ברור לכל הציבור בישראל כי ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלת ישראל שתחתיו מהווים סכנה ממשית לעתיד המדינה ועל כן עליהם להסתלק מהזירה הציבורית, עמיתיהם בטוחים שכעת ברור לכל הציבור בישראל שהנסיגה מעזה היתה טעות קטלנית ויש לכבוש אותה מחדש כדי להפריח בה יישובים יהודים לתפארת.

כדי לסלק את נתניהו וחבורתו מהשלטון כותבים הפרשנים על ועדת חקירה או בחירות (בהנחה משותפת שאין לראש הממשלה די מצפון להתפטר). הקמת חבל עזה לתחייה יהודית מחייבת מהלך מורכב יותר, אבל גם כאן יש הצעות פרקטיות.

"בשם אלוהים – לך!"

הכותרת הראשית ב"הארץ", "נפילת החומה", מובילה למאמר מאת עמוס הראל, השקול מבין הפרשנים הצבאיים בישראל. "הכיוון ברור", כותב הראל על הצפוי: "המשך הרעשה אווירית בהיקף עצום, תוך פגיעה שיטתית במטרות צבאיות של חמאס בניסיון לצמצם את יכולתו. בד בבד מכינים את השטח למהלך תמרון קרקעי רחב". התקיפות הישראליות, הוא מציין, יביאו ל"פגיעה רבה באוכלוסייה אזרחית וסבל אנושי עצום".

הראל אינו בוחל במילים כדי לתאר את הזוועות שחוללו העזתים. "באופן שיטתי נחטפו נשים וילדים לעזה, ואחרים ספגו התעללויות בטרם נרצחו", הוא כותב, "[...] זו היתה אורגיה של רצח ושל דם. כל הניסיונות של מסבירנים מערביים פרו־פלסטיניים לגונן עליהם ולתרצם לא יעזרו".

לצד זאת הוא כותב גם על הסיבות למחדל. בין היתר מתקן הראל דיווח שהוא עצמו פרסם סמוך לאחר תחילת הלחימה ומבהיר כי לדברי "מקורות צבאיים" בימים שלפני פרוץ המלחמה "הועברו גדוד וחצי של העתודה המטכ"לית מפיקוד הדרום לפיקוד המרכז". לדבריו, "לא מדובר בכוחות המוצבים על הגדר, אלא בכוח הנמצא במרחק זמן הקפצה קצר יותר, אך זירת היעד העיקרית שלו ברורה לו".

"גם בתקשורת איננו נקיים מכך [הקונספציה שלפיה חמאס מורתע; א"פ]", כותב הראל. "בקווים כלליים, אני סבור שזה נובע מנטייה עיתונאית לייחס משקל רב מדי להכרזות הבוטחות של בכירי המערכת, מגישה של חשיבה קבוצתית ולבסוף גם מהתמצאות אופרטיבית מוגבלת, המקשה עלינו לאתגר את חשיבת הצבא. לא יעזור כמה ספרים קראנו על מלחמת יום הכיפורים, וכמה כתבנו על מלחמת לבנון השנייה – הלקח לא נלמד ובוודאי לא דמיינו את התוצאות".

"במקרה הפרטי שלי", מוסיף הראל, "עליי להודות שהדבר נובע גם מהחרדה מכך שמלחמות יזומות יסתבכו ויביאו על צה"ל אבדות כבדות. במשך שנים הוסבר לנו כי ישראל פועלת לפי דוקטרינת בגין – היא אינה מסתכנת במלחמה יזומה כדי למחוק איום של בניין כוח צבאי, אלא רק איום גרעיני, כפי שקרה בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007. ייתכן שהדוקטרינה עדיין תקפה, אבל ברור שהטבח בשבת מעמיד את השיקולים כרגע במקום אחר לגמרי".

אולם בעיקר האשמה, מבהיר הראל, נושא נתניהו. "השבוע הראשון של המלחמה חשף ואושש רבות מהאזהרות שנכתבו ב'הארץ' ובכלי תקשורת אחרים בשנה האחרונה. ממשלות נתניהו ריסקו בהתמדה את השירות הציבורי והחליפו את בכיריו בפקידים צייתנים ובאנשים מושחתים. בחירת השרים לא נעשתה לפי כישורים והתאמה, אלא נקבעה על פי נאמנות אישית למנהיג וסחטנות פוליטית. עוד במשבר הקורונה, בימי ממשלת נתניהו הקודמת, נכתב כאן כי בחשאי הוחלפה שיטת השלטון במדינה", הוא כותב. "[...] הרוצחים מחמאס הם שטבחו ביותר מאלף חפים מפשע בשבת בבוקר. אבל נתניהו הוא האחראי מספר 1 לכישלון בצד הישראלי".

ופתאום על השולחן בסלון, העיתון של יום כיפור pic.twitter.com/RL7tA38skQ

— נתנאל בולג (@NetanelBollag) October 13, 2023

כתב האישום המנומק ביותר נגד נתניהו נדפס בעמודי הדעות של "הארץ". ההיסטוריון אדם רז טוען כי "גולת הכותרת של פעילותו המדינית של נתניהו מאז חזרתו למשרד ראש הממשלה ב-2009 היתה ועודנה חיזוק שלטון חמאס ברצועת עזה מצד אחד, והחלשת הרשות הפלסטינית מצד שני" ומספק לכך שלל מובאות.

"חלום הבלהות של נתניהו הוא מיטוט שלטון חמאס – דבר שישראל יכלה לעשות, גם אם במחיר לא פשוט בעבורה", מוסיף רז. "אחת ההוכחות לכך ניתנה בימי 'צוק איתן', כשנתניהו הדליף לתקשורת את המצגת שצה"ל הציג לקבינט לגבי המשמעויות של כיבוש הרצועה. נתניהו ידע שמסמך סודי שבו צוין שכיבוש עזה יעלה בחייהם של מאות חיילים ייצור אווירה של התנגדות למהלך קרקעי נרחב. [...] צריך להדגיש זאת: נתניהו הדליף מסמך 'סודי ביותר' כדי לסכל קו פעולה מדיני וצבאי שהיה בקבינט, שחתר להכרעת חמאס באמצעים שונים".

אחרי שרז מספק ציטוטים מפי נתניהו ונאמניו כדי לשכנע בתזה שלו, הוא מוסיף: "כל המדיניות של נתניהו מאז 2009 חותרת להשמיד כל אפשרות להסכם מדיני מול הפלסטינים. זו גולת הכותרת של ימי שלטונו. נתניהו מעוניין בשימור הסכסוך, כי שלטונו תלוי בכך. החרבת הדמוקרטיה היא היבט נוסף, ועליו יצאנו לרחובות בשנה האחרונה".

דווקא משום כך, טוען רז, "פוגרום 2023 הוא תוצאה של מדיניות נתניהו; הוא לא 'כישלון הקונספציה', אלא זו הקונספציה: נתניהו וחמאס שותפים פוליטיים ושני הצדדים מילאו את חלקם בעסקה. בעתיד עוד יתגלו פרטים שישפכו אור נוסף על אותה הבנה הדדית. אין לטעות ולחשוב שבשעה שנתניהו וממשלתו הנוכחית יהיו אחראים על קבלת ההחלטות, שלטון חמאס ימוטט. יהיו הרבה מלל ופירוטכניקה על 'המלחמה נגד הטרור', אבל שימור חמאס חשוב לנתניהו יותר מכמה קיבוצניקים מתים".

"נתניהו, לך הביתה", נכתב מעל טורו הקבוע של גיא רולניק בפתח "דה מרקר". "האיש שהוביל את ישראל לנקודה הנמוכה ביותר שבה הייתה מקום המדינה יושב על הגה השלטון, זחוח כהרגלו וממוקד באינטרס היחיד שלו: להישאר בשלטון", כותב רולניק. "[...] מי שמנשים בימים אלה את כהונתו של נתניהו הוא מכונת התעמולה, הרעל והשקר שהוא בנה כאן במשך שבע שנים: השופרות שהוא שתל בערוצים 12 ו-13, ערוץ התעמולה 14, שהקים לו האוליגרך מיכאל מירילשוילי, ופלטפורמות הפצת השנאה והשקר שהעמידו לו פייסבוק, יוטיוב וטוויטר.

"[...] אחרי המתקפות הצבאיות וההגנה על העורף, יגיע המועד למערכה הבאה: את האנרגיות שנותרו בנו לאחר חודשים של מאבק לעצירת ההפיכה המשטרית נפנה למטרה אחת ברורה. לא לפסקת התגברות, לא לוועדה למינוי שופטים, לא לגיוס חרדים ולא להגנה על היועצת המשפטית לממשלה. אם עם חפץ חיים אנחנו, אם אנחנו רוצים לשקם את עצמנו, אם אנחנו רוצים להגיע לחוזה חברתי חדש, אם אנחנו רוצים לחזור לעמוד זקופים – לפני הכל אנחנו חייבים להיפטר מהאיש המושחת, ששיסע אותנו, סיכסך בינינו, הרעיל אותנו והחליש אותנו. לך הביתה, ביבי. כמו שגולדה אמרה לביידן: אין לנו ארץ אחרת. זה הנשק הסודי שלנו. אנחנו לא נלך מכאן. לך אתה. אם לא תלך, אנחנו נסלק אותך".

"הארץ" ו"דה מרקר" קוראים לנתניהו לעזוב את הזירה הציבורית זה שנים ארוכות, אולם בעקבות מה שכמעט כל הפרשנים מגדירים כמחדל הצבאי והשלטוני הגדול ביותר מאז קום המדינה, לקריאה הזו מצטרפים היום גם קולות נוספים.

אפילו עמית סגל, ממשרתיו הנאמנים והמתוחכמים ביותר של נתניהו בתקשורת הישראלית, כותב כי "מלחמת שמחת תורה תאיץ כנראה את תהליך נפילת הליכוד, שהסתאב ושכח את סיבות הקמתו". לפי סגל, "בגלל ההתיימנות של החברה הישראלית, שבה כמעט איש לא מציע עוד פינוי יישובים או משק סוציאליסטי, עלתה לגדולה קבוצה שכוחה לא בעומק הטיעונים או ברוחב העשייה אלא בגובה הדציבלים".

מי העלה את הקבוצה הזו לגדולה? שריין לחבריה מקומות ברשימת הליכוד ומינה אותם לתפקידים בכירים? הס מלהזכיר. גם בהמשך הטור, כשסגל כותב כמעט באגביות כי "כמו תמיד, בלי אבל ובלי בערך, האחריות עוצרת קודם כל אצל ראש הממשלה, בטח מי שכיהן פה רוב הדור האחרון", הוא אינו נוקב בשם המפורש. ובכל זאת מבין השורות ברור כי העיתונאי המשפיע בישראל יוכל לטעון בעתיד שהוא קרא לנתניהו "לקחת אחריות".

אחרים נוקבים יותר. "ביום שבו תיגמר המלחמה הזו, לך הביתה ביבי, זה נגמר", כותב אריאל שנבל ב"מקור ראשון".

גם רן ברץ, מיועציו לשעבר של נתניהו, קורא לו לפרוש. אמנם עיקר ביקורתו היא על הדרג הצבאי, שכן הוא תופס את עצמו כמומחה מהמדרגה הראשונה (גם) לאסטרטגיה צבאית ("אלופינו עוסקים באסטרטגיה צבאית ובניית הביטחון הלאומי בחובבנות משוועת, בלי הבנה בתחום. הם היו מפקדי שדה ויחידות טובים, ומשם התקדמו בעיקר בפוליטיקה ארגונית. אין להם הכשרה אסטרטגית ואין להם ניסיון מעשי במלחמה. השיחות איתם, מפרספקטיבה מקצועית, מביכות ברמתן ומדהימות ביוהרתם"), אולם לדבריו לא רק על כל המטכ"ל לפרוש, גם הפוליטיקאים צריכים לשלם את המחיר. "האמור הוא בבכירי מערכת הביטחון הרלוונטיים: גנץ, גלנט, איזנקוט ובנט, שלכולם אחריות למחדל. ומעל כולם - ראש הממשלה בנימין נתניהו".

"כידוע", מוסיף ברץ, "אני מעריך את נתניהו ותומך בו. בזירה הבינלאומית הישגיו פנומנליים ובכלכלה הוא משאיר מורשת מבורכת, אבל גם הביטחון באחריותו הישירה, וכאן לכישלונו אין תקנה. תחת הנהגתו הקונספציות השגויות קנו אחיזה, ויש לו אחריות מלאה על קבלת ההחלטות הרלוונטיות. נתניהו חייב לקבל אחריות לכישלון הביטחוני הנורא בתולדות המדינה, ולסלול, במעשה מנהיגותי אחרון, את הדרך לשיקום מערכת הביטחון".

"מדיניות טיפוח החמאס ברצועת עזה שהגית וקידמת המיטה על העם היהודי את האסון הגדול ביותר שפקד אותו בעת החדשה עד השואה ומאז השואה, ואת האסון הגדול ביותר שקרה ליהודים מאז שיבת ציון", מטיח חיים רמון בנתניהו מעל דפי "מעריב". "אחרי שהמטת את האסון הזה על ראשנו, הדבר היחיד שנותר לך לעשות הוא להודיע שאתה ממנה את איזנקוט כממלא מקום ראש הממשלה שיופקד על ניהול המלחמה, ושבתום הקרבות אתה מתפטר מתפקידך. אסיים ואומר לך את שאמר חבר הפרלמנט ליאו איימרי לראש הממשלה נוויל צ'מברליין, אחרי שהחלטתו להתפשר עם אדולף היטלר הביאה את אנגליה לתהום תחתיות: 'ישבת כאן זמן רב מדי עבור הטוב שעשית. הסתלק אני אומר, והנח לנו לסיים עִמך. בשם אלוהים – לך!'".

"מספרים שנתניהו חפץ להשוות את עצמו לווינסטון צ'רצ'יל, אך במדיניותו התבוסתנית רבת-השנים מול חמאס, הוכיח ראש הממשלה כי הוא דומה יותר לנוויל צ'מברלין - ולכן עליו לעשות כמותו ולפנות את הבמה", נכתב בכותרת המשנה לטור מאת פרופ' דניאל פרידמן, שאף הוא נדפס ב"מעריב".

העיתון חובב הסקרים מספק הבוקר תוצאות סקר לפיו לו הבחירות היו מתקיימות היום, המחנה הממלכתי בראשות בני גנץ היה מגיע ל-41 מנדטים ואילו הליכוד בראשות נתניהו ל-19 מנדטים בלבד. משאלה נפרדת עולה כי 21% רוצים שנתניהו יהיה ראש הממשלה ביום שאחרי המלחמה. נתון נמוך יחסית לנתניהו ויחד עם זאת גבוה להחריד ביחס למחדל שבאחריותו.

בעולם מוסרי אמיתי

"אנחנו עם של חמלה ואהבת אדם. זו גאוותנו", כותב ליאור בן-עמי ב"ידיעות אחרונות". "המהלכים הצבאיים בהם נוקטת המדינה שלנו, ושבהם ננקוט, אינם מתוך נקמה, אלא מתוך הבנה ברורה עמוקה, שכדי שלא ישמידו אותנו עלינו לעמוד על הרגליים ולהילחם".

הטור של בן-עמי הוא אחד מכמה וכמה טורי אווירה רגשניים, חלקם ברמה של חיבור הבעה בתיכון, שנדפסים הבוקר ב"ידיעות אחרונות". בן-עמי אינו מבהיר מהם המהלכים הצבאיים שבהם תנקוט המדינה, אולם יש אחרים שמפרטים: מהנחלת הפסד צורב לחמאס ועד השמדת עם. כדי להצדיק הרג המוני של בני-אדם הצעד הראשון הוא תמיד דה-הומניזציה שלהם. כך פעלו הנאצים, כך פועלים מי שמכנים את העזתים כולם נאצים.

עמית סגל כותב ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על "שואת יהודי עוטף עזה". לדבריו, "אין דבר מחליש יותר מקטטות פנימיות אל מול פני הנאציזם". עוד טוען סגל כי "כל מה שהפריד בין הנאצים מנירנברג לנאצים משכונת א-רימאל הוא מבחן היכולות, לא מבחן הכוונות". ברשתות החברתיות משתמש סגל במינוחים הללו ללא הפסק ביממה האחרונה. הוא דיווח כי "150 מאזרחי המשטר הנאצי בעזה נהרגו בתקיפות צה"ל בשעה האחרונה", כי "חוסל נאצי שניסה להיכנס לשטח המדינה בכיסופים", כי "ארבעה מחבלים נאצים נלכדו" וכי צה"ל השמיד רבי קומות "שמהם פעלו מפקדות הארגון הנאצי".

זו כמובן לא הפעם הראשונה שנעשה שימוש בשואה ברטוריקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסגל רחוק מלהיות העיתונאי היחיד שמשתמש בה בימים אלה של מלחמה נגד חמאס. "הייתה כאן שואה. לא בממדיה הפיזיים. בממדיה האנושיים. באכזריות, במפלצתיות, בכוונה, בדרך הביצוע", כותב בן כספית ב"מעריב". בתגובה, מציע הפרשן הבכיר של העיתון, יש לוודא כי אחרי המערכה תגיב ישראל בעוצמה על כל תקיפה. "כל שיגור, של מי שלא יהיה, לאן שלא יהיה, ייענה במחיקת שכונה", הוא כותב, ובעצם ממליץ על השמדה של אלפי אזרחים ללא הבחנה. עוד מציין כספית כי "אפשר לפגוע בחלק ניכר מתשתית הגז והנפט של איראן, די בקלות".

כשהתלהמויות כאלה נפלטות בעיתון חרדי או בעלון שבת, אפשר לפטור אותם בצער כביטוי קיצוני של מגזר אחוז דילוזיה. כספית מזכיר לנו כי פופוליזם הוא פופוליזם הוא פופוליזם. בזמנים אחרים הוא יידע לצטט מומחים צבאיים, מדיניים ומשפטיים, שיסבירו בצדק מדוע, גם אם שמים בצד את האנושיות והמוסר, מחיקה של שכונה בעזה או הכרזת מלחמה על איראן, הם רעיון גרוע במיוחד. אבל כספית הוא מזהה של רייטינג, לא של רצינות או אחריות.

במוסף "השבוע" של "ישראל היום" כותב אמנון לורד על "נחילי האיינזצגרופן של האס.אס האסלאמי" שפלשו לישראל ובהמשך מגדיר את חמאס "הארגון האסלאמו-נאצי". עמיתו למוסף, אראל סג"ל, טוען כי "בעולם מוסרי אמיתי לא היינו נלחמים היום ומסכנים חיילים, אלא מגלים את כל עזה לסיני כעיר מקלט. שם יוכלו המפלצות לממש את הפרוורטיות הסדיסטית שלהם. שירצחו, ישחטו, ישרפו, יאנסו מבוקר ועד ערב זה את זה. ועל חורבות עזה ורפיח להקים כרך עצום שכל השכונות, הרחובות והכיכרות שבו ייקראו על שם הקדושים, קורבנות הטבח וגיבורי החיל שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה. זה מוסר יהודי".

טרסנפר כפוי של כשני מיליון איש אינו משימה פשוטה, אולם הוא עדיין פתרון אנושי יותר מהשמדה.

"בפנינו אויב נאצי אכזרי, ולכן חייהם של תושבי עזה ב-2023 מעניינים בערך כמו חיי תושבי ברלין ב-1943", כותב יאיר שרקי ב"מקור ראשון". "אדולף סינואר הוא נאצי בן מוות. כך גם כל מי שהצביע לו בבחירות בעזה. "עזה היא בת מוות", כותב עמיתו לעיתון אריאל שנבל . "[...] את הנאצים יש לחסל. עכשיו. בניין בניין, קומה קומה. זה או אנחנו או הם, וזה יהיה אנחנו".

במוסף G של "גלובס" מבקש יואב קרני לשמור על איפוק. "אנחנו יודעים אל נכון, כי בשבעה באוקטובר ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל נכשלה בהגנת אזרחיה. בעיני רבים ידיה הוכתמו בדם נקיים. אבל זו לא הייתה שואה. קלגסי חמאס יצאו למלחמה. אין זו אשמתם שמחוץ לקומץ גיבורים, כמעט איש לא חיכה להם לאורך הגדר. על פי דוברי צה"ל, גוויותיהם של המחבלים התגוללו במאותיהם לאחר הקרב. כמובן, לא היה שום דבר אבירי בהתנהלותם. הם רצחו, התעללו והתאכזרו. אבל הם היו מוכנים להקריב את חייהם. אני מסופק אם איש איינזצגרופן אחד ויחיד נהרג או נפצע במהלך חיסולם של מיליון וחצי יהודים בשטחים שנחשבו אז למערב ברית המועצות.

"אסוציאציות השואה [...] נועדו לאוזני העולם החיצון, אבל אולי כדאי שהם יעוררו מידה כלשהי של אי-נוחות בין ישראלים, מבית ומחוץ. הצורך התכוף מדי להשתמש בלשון הפלגה אינו מכבד את המשתמשים ואינו מועיל לעניין. כרוך בו כשל לשון ודמיון. לפעמים נדמה שחלק מדוברי העברית מאמינים כי סימן הקריאה בסוף המשפט פוטר אותם מן הצורך למלא אותו בתוכן, העומד במבחן הביקורת. [...] ישראל מנהלת מלחמת מגן, בברכת הדמוקרטיות המערביות. צדקתה מדברת בעדה. אני מאמין שנציגיה ודובריה יכולים לסגל לעצמם איפוק, דווקא בשעה שהיא הופכת את עזה לעיי הריסות".

עמדות שכאלה הנקראות בישראל של ה-13.10.23 נדמות כשגר מן החלל החיצון. קשה להאמין שמישהו ישמע, לא כל שכן יפנים.

במגזר

ב"המבשר" החרדי מסביר חיים זאב לוריא שלא היה שום מחדל שכן "ברור כשמש שהיתה כאן גזירה משמים שבאה לטלטל את עם ישראל כולו בטלטלת גבר". מאז האסון הנורא התגלתה לא רק אחדות ישראל וערבות הדדית, כותב לוריא, אלא ש"המוני יהודים מקבלים על עצמם לשמור שבת, להניח תפילין, רוכשים ציציות, משליכים בגדים לא צנועים, מניחים תפילין ומחפשים בכל דרך איך להתקרב לצור ישראל וגואלו". הוא מספק גם עצה עקרונית: "בעת הנחתת האש על האויב האכזר, אסור לחשוב לרגע על עוללים ויונקים של העם האכזרי. בדומה למה שנצטווינו בתורה על שבעה העמים 'לא תחיה כל נשמה'".

“כולנו מבינים את הצורך לאחד כוחות נגד אויב שטני של מפלצות דו-רגליות שקם עלינו לכלותינו", כותב עורך "בשבע" עמנואל שילה. "[...] התגובה הישראלית למתקפת הטרור הנפשעת לא יכולה להיות פחות מחיסול מוחלט של ארגון החמאס על כל שלוחותיו, האזרחית והצבאית, השתלטות מלאה על חבל עזה והרס מוחלט של כל אמצעי הלחימה. [...] המפלצות הדו-רגליות מהחמאס לא באו רק כדי להרוג או ללכוד ולחטוף. הם באו להפיק מרצח היהודים הנאה סדיסטית. הם לא חסו אפילו על עובדים תאילנדים, שגם אותם רצחו באכזריות יתירה. אלה האויבים שלנו, עמלק בן דורנו, שאנו מצווים לזכור ולא לשכוח את שעשה לנו ולמחות את זכרו מתחת השמיים. לא פחות".

לפי עורך "בשבע", "יש רק פתרון ראוי אחד שיבטיח את השלום והשגשוג בחבל עזה – כיבושו המוחלט והחזרת שלטון ישראל עליו".

בהמשך "בשבע" מראיין ניצן קידר את ראש המל"ל לשעבר מאיר בן-שבת. "הפעולה הישראלית צריכה להפוך את התקפת הפתע של החמאס לנכבה של עזה", אומר בן-שבת. "צה"ל צריך להשמיד, להרוג ולאבד כל מי וכל מה שקשור לחמאס". בתשובה לשאלה לגבי אופן הפעולה של תוכנית זו מבהיר בן-שבת: "צריך לזנוח כעת את דפוס הפעולות הכירורגיות ולהיפרד מפרקטיקות כמו נוהל 'הקש בגג'. האזהרות לתושבים ניתנו באופן פומבי, עכשיו זו שעתם של התותחים ומטוסי הקרב".

ואחרי שהתותחים יידמו, תגיע עת ההתיישבות. תחת הכותרת "לכבוש את עזה, לחזור הביתה", מראיינת חגית רוזנבאום ב"בשבע" גורמי ימין שונים ושומעת מהם על חזונם לרצועת עזה.

אביה לוין, תושבת היישוב יתיר בדרום הר חברון, אומרת להחזיר יישובים יהודיים לעזה "זה גם מה שיהיה נכון וטוב לכל תושבי ישראל, זה יחזיר את הביטחון לכולם, ולא רק לתושבי הדרום". מאיר דנא-פיקאר, מגורש מכפר דרום וכיום תושב בית חגי, אומר כך: "קודם כל צריכה להיות כתישה של כל הרצועה, שבסופה שליטה מחדש של ישראל בכל השטח. בכלל, שלא יקראו לזה רצועת עזה, שזה יהפוך לחלק ממערב הנגב. לאחר מכן צריך להקים שם כמה ערים יהודיות גדולות, כמו אופקים ואשקלון, שיהיו אנדרטות חיות לטבח שהתרחש. רק אחרי שנסיר באופן מוחלט את האיום מרצועת עזה, נקים התיישבות חדשה ונרחבת. לא רק יישובים חקלאיים של 50-40 משפחות, אלא עזה יהודית, ח'אן יונס יהודית וכן הלאה. צריך לקבוע עובדות. כמו שביהודה ושומרון ישנן אריאל ומעלה אדומים, זה יהיה חלק ממדינת ישראל. אחיזה מוחלטת בשטח".

חברי גרעין ההתיישבות כפר דרום פרסמו השבוע הודעה לפיה "יש פה פתח והזדמנות שהקב"ה מביא לנו, עם כל הצער והכאב, והלב כואב מאוד. כל העת היה ברור שהגירוש הוא טעות, ושהחזרה היא לא שאלה של 'האם' אלא שאלה של 'מתי'. ואולם בחלומותינו הגרועים ביותר לא דמיינו שאלו יהיו התוצאות. מצפים ומקווים שזה יהיה בחסד וברחמים".

מנכ"לית ארגון "יהודית", מוריה ליטווק, מקדמת קמפיין להתנחלות מחודשת בעזה וטוענת כי "רבים מאיתנו מייחלים לכיבוש רצועת עזה, להקמת מטרופולין יהודית בעיר עזה וליישובים רבים נוספים. גם מבחינה ביטחונית, שנים של טילים ומתקפת הפתע האכזרית והאסון הגדול שפקד אותנו לא מותירים כל ברירה אחרת. יחד עם הכאב העצום ותחושת חוסר האונים, הקמפיין יצר תקווה ומשמעות לקראת האירוע הגדול שאליו מדינת ישראל צועדת בעזרת ה', והוא כיבוש הרצועה".

הבוטה ביותר בכתבה של רוזנבאום היא יושבת ראש שדולת ארץ ישראל בכנסת וחברת ועדת חוץ וביטחון, חברת הכנסת לימור סון-הר-מלך. "חד משמעית, הצעד הבא הוא התיישבות", היא אומר. כדי לעשות זאת "צריכה להיות הפצצת עומק בעזה". מה לגבי העזתים?

"כשאני שומעת אותם אומרים שבעזה יש חפים מפשע, אני מבינה שהם לא שינו את התפיסה", אומר חברת-הכנסת סון-הר-מלך. "כל עוד המוסר המעוות והחולני הזה לא יוסר – יהיה פה עוד מאותו הדבר. צריך קודם כול להפנים – אין חפים מפשע ברצועה. הם מדברים על פינוי אוכלוסין – מי אלה? טרוריסטים! יש פה עדיין עיוותים תפיסתיים. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין?".

ח"כ סון-הר-מלך אינה היחידה שטוענת כי בעזה "אין חפים מפשע". גם איש התקשורת אראל סג"ל צייץ אתמול: "אין חפים מפשע בעזה. מחה זכר עמלק". הטענה שאין בעזה חפים מפשע מקבילה לטענה שאין בישראל חפים מפשע. הטענה שהעזתים כולם נאצים מקבילה לטענה שהישראלים כולם נאצים.

הנה היום פרסם עמית סגל בחשבון הטלגרם שלו כי "חשודה יהודייה נעצרה באילת לשישה ימים אחרי פוסטים תומכי נאציזם". אחד הפוסטים, שמצוטט בצילום המסך של הפרוטוקול שצירף סגל לפרסומו, היה: "ביבי וגנץ נאצים, הם לא רק פושעי מלחמה". כך בדיוק גם טענו דוברים בהפגנה פרו-פלסטינית שנערכה בארה"ב למחרת המתקפה: אין בישראל חפים מפשע. תפיסת הצד האחר כרוע מוחלט נועדה להצדיק הרג נשים וילדים, ומבחינה זו לא משנה אם מדובר בפלסטינים או בישראלים.

את הלוגיקה הזו מביא הבוקר לשיאה מוסף "מחוברים - מוסף אחדות מיוחד" שמקבץ יחדיו את עלוני השבת "עולם קטן", מצב הרוח", "שבתון" ו"שביעי".

במאמר המערכת, שאינו חתום, מתפייטים המחברים על "התעוררות נשמת ישראל לחזור לייעודה", בעקבות האסון הנורא שהתרחש. שהרי, "הגענו לכאן כדי להרים מודל של ממלכה מוסרית שנלחמת ברוע הצרוף בעולם". לפי מערכת "מחוברים", "לחבל עזה יש ייעוד יהודי-ציוני, ולא נוכל לברוח ממנו [...] עם ישראל נלחם כעת כדי להשמיד ולהכניע את העם הרע שבחר בהנהגת הרוע הזאת. ישראל נלחמת נגד שני צירים: המוסר המערבי, שתפס את האנושות בגרון מחוסרי יכולת להתמודד עם הרוע שיוצא מהאסלאם, להתנער מהמוסר המערבי ובמקומו לאמץ עד הסוף את המוסר היהודי של תורת ישראל, וכך להשמיד את הרוע שמטיל אימה על העולם כולו".

חגי הוברמן אמון על הנחלת המסר המרכזי לקוראי המוסף: "יש החלטה שהקבינט חייב לקבל כבסיס לכל ההחלטות הצבאיות: אין אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה, בדיוק כמו שלא היו אזרחים חפים מפשע בגרמניה הנאצית, כשבעלות הברית כתשו את דרזדן. את עזה צריך להפוך לדרזדן, שספגה הפגזות שטיח ממטוסי בנות הברית. כך ייעשה לפלשתינאצים".

ארנון סגל, בנו של חגי סגל ואחיו של עמית סגל, מציג במוסף תוכנית פרקטית תחת הכותרת "כך נחזור לעזה". "מי חלם אפילו בשבוע שעבר שתיווצר הסכמה מקיר לקיר בציבור הישראלי שיש לכבוש מחדש את רצועת עזה?", תוהה סגל. המחבר משוחח עם ח"כ עמית הלוי שמעריך כי אם צה"ל ינחית "מכה בסדר גודל של עשרת אלפים הרוגים" מאנשי חמאס, ו"אם נוודא שיהיו להם הרבה הרוגים וש-400,000 פליטים יברחו דרך מעבר רפיח, לא יהיה חשש לקטל המוני בקרב חיילינו" במהלך מבצע בעזה.

כך נחזור לעזה: התוכנית המלאה להשמדת האויב, לשחרור חבל עזה ולהקמת ערים יהודיות שם. בגיליון עולם קטן שיתפרסם בסוף השבוע וכן באתר עולם קטן - https://t.co/nQAx3H8M6d pic.twitter.com/rqrLLiG5gC

— ארנון סגל (@arnonsegal1) October 11, 2023

לכתבה מצורפת מפה המשרטטת ארבעה אזורים של "ערי חוף יהודיות שיוקמו" בתוך הרצועה המבותרת לבנטוסטנים. לפי דברי ח"כ הלוי, "צריך לבתר את הרצועה לחמישה חלקים. גדרות לא צריכות להיות סביב הרצועה כולה אלא רק סביב חמש הערים המרכזיות, ואילו כל שאר שטח הרצועה ינוקה ממבנים ערביים". מה זאת אומרת "ינוקה?". לא ברור.

מכל מקום ח"כ הלוי מבהיר כי יש להשאיר ברצועה את חמש הערים ג'בליה, עזה, דיר אל-בלח, ח'אן יונס ורפיח אולם "חוץ מאלו הרצועה צריכה להיות נקייה. יש היום הסכמה מקיר לקיר, מימין ומשמאל, שבעזה צריכה להיות שליטה צבאית ואזרחית ישראלית". לדבריו, "אנחנו לא יכולים להשאיר שלטון נאצי לידינו".

ומה יתרחש לאחר הכיבוש והביתור? "איש ציבור חשוב בימין", כותב סגל, "אומר לנו שלא לציטוט: 'גוש קטיף היה כלום ושום דבר לעומת מה שדרוש. אנחנו צריכים ברוצעה שלוש-ארבע ערים יהודיות בסדר הגודל של אשקלון, כ-100,000 איש לפחות בכל אחת מהן, שיקטעו את הרצף הערבי שם".

מכל כותבי המוסף המיוחד לאחדות והעלאת המורל, הנחרץ ביותר הוא יונתן דובוב, מנכ"ל מרכז יעקב הרצוג ליהדות מחברת.

התגובה הישראלית בעזה, כך לפי דובוב, "צריכה להיות בעולמה כזו שהנכבה תיראה כמו כאפה לידו. משהו שייחרט בזיכרון הקולקטיבי של העולם, חורבן טוטאלי של הרצועה והפיכתה לאתר ביקורים חדש בישראל, למין יראו וייראו. זה צריך להיות אתר חובה לכל תייר בישראל - להתחיל בשרידי בית מקדשנו זכר לחורבן, ומשם לכנסת המייצגת את קוממיות ישראל, ומשם ליד ושם והר הרצל שמבהירים את המחיר הכבד של שואה ותקומה, ולקינוח סיור בחופים היפהפיים של מערב הנגב, במקום שבו פעם היה מקום מושבן של חיות אדם שהפך ליישובים פורחים".

מה קרה בעולם האוטופי של דובוב לשני מיליון עזתים? הוא לא כותב במפורש להשמיד אותם, אבל אפשר להבין מבין השורות: "עכשיו התור שלנו לגבות מחיר כואב עשרות מונים מן הצד השני, כזה שלא ישאיר בעצם צד שני בסוף המערכה".

אפשר להתייחס לעזתים כולם כנאצים, לקבוע שאינם חפים מפשע ולכן אין מניעה מוסרית, ולמעשה יש חובה מוסרית, לסלקם מן העולם. אולם כשעושים זאת יש לזכור כי זהו ההיגיון של מדינת הטרור העזתית עצמה. עגום מאוד לחשוב כי הניצחון על עזה יכול לבוא רק על ידי הפיכת ישראל לתואמת חמאס, ולפי ההיגיון של מקדמי פתרון זה - לנאצית.

כמה כמה

מתחילת המערכה הנוכחית, וכמו במערכות צבאיות קודמות, "הארץ" הוא העיתון היחיד שמקדיש ידיעות למותם של עזתים. "לפחות 1,573 נהרגו ברצועת עזה מפרוץ המלחמה", נכתב הבוקר בכותרת ידיעה מאת ג'קי חורי וה"ניו-יורק טיימס". לפי משרד הבריאות העזתי יותר מ-60% מההרוגים אזרחים בהם 447 ילדים ו-248 נשים. אדם המוגדר "בכיר במערך הרפואה ברצועה" מצוטט כאומר "יש משפחות שלמות שנמחקו. עברתי את כל המערכות בעזה, דבר כזה עוד לא היה. זו השמדה". בטור נפרד כותב חורי: "אבלו של העם בישראל קשה ואמיתי, ובראייה הישראלית מספר הקורבנות והאופן הזוועתי שבו נרצחו הוא בלתי נתפס. בה בעת, בעזה כבר לא רואים דבר חוץ מגיהנום והשמדה".

בעיתונים האחרים אין דיווח שדומה לזה. לכל היותר מוזכר באגביות מספר כללי של הרוגים מירי כוחותינו, באמצע פיסקה פנימית על המערכה וללא כל התייחסות לנשים וילדים.

עיתונים פלסטינים13.10.23|
????אלקודס- נתניהו מאיים ל"מחוק" את חמושי הפלגים
????אלאיאם- ישראל ממשיכה במעשי הטבח.. מלחמת השמדה
????אלחיאת- עזה.. מלחמת השמדה ומעשי טבח נודדים
????פלסטין. העיתון היוצא לאור ברצועה לא מודפס בשל המלחמה בעזה#صحف_فلسطينية #القدس #الأيام #الحياةالجديدة #فلسطين pic.twitter.com/EPc8FYPs2b

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) October 13, 2023

מה חדש בתמהיל

ל"ידיעות אחרונות" אין ממש כותרת ראשית הבוקר. במרכז שער העיתון איש ביטחון ישראל ודגל ישראל מבצבצים מהריסות תחנת המשטרה ההרוסה בשדרות. "הכאב, האימה, הגבורה - גיליון מיוחד", נכתב שם. מסביב עוד ועוד הפניות למאמרים. אבל רק מאמר אחד מקבל את הכבוד וחלק משורותיו נדפס בשער.

לא המאמר של נחום ברנע, הכותב הבכיר והרהוט ביותר בעיתון, שכותב הבוקר, בין היתר, כך: "אנשים מתמקדים עכשיו בזוועה שהתגלתה, באכזריות הרוצחים, בנס הניצולים. הסיפורים נוראיים. הנפש לא יודעת להכיל אותם. מעבר לצד האנושי, הרגשי, הם מטלטלים את הנחת היסוד של קיומנו כאן, כחברה, כמדינה, כחזון. אנחנו מתאבלים על מי שנרצח, אבל האובדן לא נגמר שם: המדינה היא שאבדה – היא אבדה לאזרחים בעוטף עזה ואבדה לישראלים כולם".

ב"ידיעות אחרונות" בחרו העורכת סיגל בוכריס-רגב, העורך הראשי אבי משולם, והעורך האחראי הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס לתת את הכבוד לזמר שלמה ארצי, שכותב על "אחיי העוטפים גיבורי התהילה". בטורו מספר ארצי כיצד רק לפני שלושה שבועות מכר בזריזות מרשימה 6,000 כרטיסים להופעה בשדרות. "ניסיתי (כך אני זוכר לרגע) להבין למה הם קרויים העוטף? כי את מי הם עוטפים? אבל מהר מאוד השאלה הזו התפוגגה כשחשתי שהם עטפו אותי באהבה [...] כולם אחיי העוטפים גיבורי התהילה".

סימניה

ב"דה מרקר" מראיינת מירב ארלוזורוב את פרופ' אריאל מררי, "מבכירי חוקרי הפסיכולוגיה של הטרור ואחד האנשים המנוסים בישראל במשאים ומתנים על שחרור בני ערובה".

"אי-אפשר לנהל מלחמה כשהעיקרון המנחה הוא טובת השבויים. צריך לנהל את המלחמה כאילו אין שבויים", אומר לה מררי.

"מררי מזהיר גם מהשתוללות ישראלית בעזה. הדם רותח, ומכל עבר צצות הצעות למחוק את עזה מהמפה, אך הוא מזכיר שאסור לישראל לבצע פשעי מלחמה, וכי אין צידוק למחיקת ערים כענישה. אין גם סיבה מבצעית לכך, כי זה פשוט לא עובד", מוסיפה ארלוזורוב. לפי מררי, אחרי מלחמת העולם השנייה הקימו האמריקאים צוותים לבחינת האפקטיביות של הפצצות בערים. "ממצאי הבדיקה המדוקדקת הזו גילו כי בערים שעברו הפצצות קלות, לא קרה דבר למורל, מדובר היה בנזק קל שהתושבים ספגו. בערים שעברו הפצצות כבדות המורל דווקא התחזק - בעלות הברית הצטיירו באותן ערים כשטן אכזרי, שבכל מקרה מתכוון לחסל את כולם, אז עדיף כבר להילחם בהם עד הסוף המר. המקום היחיד שבו להפצצות הייתה השפעה על פגיעה במורל הייתה בערים שהופצצו באורח בינוני. שם המחיר ששולם היה מספיק כבד כדי שהתושבים יחשבו שהמלחמה לא משתלמת יותר, ומנגד לא נוצרה שנאה יוקדת נגד בעלות הברית".

מררי מעריך כי "חמאס מניח ששלטונו אינו בסכנה". לדבריו, אחרי כניסת ישראל לעזה תחל מתקפה רב חזיתית בשטחים, ביישובים ערבים בישראל ובעיקר מצד חיזבאללה. "זה אומר שהרע מכל עדיין לפנינו", הוא חוזה, "אבל אני משוכנע שזה לא יעבוד. בסופו של דבר אנחנו ננצח, אבל במחיר כבד מאוד של חיי חיילים ואזרחים בעורף. צריך להיות מוכנים לכך פסיכולוגית".

טיפים לימי מלחמה

במוסף "מחוברים" של עלוני השבת משתפת שרון רוטר בדרך מומלצת להתמודדות עם המצב הנורא שנכפה עלינו: "שמעתי את הרבנית רחל בזק שנתנה את הכלי המדהים של דמיון מודרך: לראות מעל ראשם של כל החיילים, הפצועים והנעדרים שלנו את אותיות שם ה'. כל אות בנפרד, ואור גדול יורד מלמעלה, עוטף ומגן עליהם. היא אמרה שיש לזה כוח גדול של שמירה".

ב"בשבע", בכתבה שנושאת את הכותרת "פלשתינאצים" מביאה חגית רוזנבלום את קורותיה של משפחת סוויסה מכפר עזה. "התעוררנו בשבת בבוקר לאזעקת צבע אדום", מספרת אילנית, אם המשפחה. "חשבנו שזה משהו רגיל. זירזתי את אמי בת השמונים שהייתה אצלנו ואת בן זוגי חזי להיכנס לממ"ד. גם בתי רננה בת ה־13 הייתה איתנו שם, ושני הכלבים שלנו. כשכבר היינו בממ"ד, שמענו סביבנו יריות מטורפות מנשק קל. לא הבנו מה קורה. מתישהו שמענו גם קריאות בערבית והבנו שמדובר בחדירת מחבלים. אמרתי לחזי שינעל את הדלת. לא שזה עוזר. התברר בדיעבד שהם פוצצו דלתות ברימונים וטילים.

"[...] כולנו בממ"ד, מנסים לשרוד. רננה בתי ביקשה כבר לומר איתי 'שמע ישראל'. במקום זה התחלנו לשיר יחד את כל שירי הקודש והחול שעלו במוחי. שרנו 'מן המיצר קראתי י-ה', ועוד. עשינו ביחד דמיון חיובי מודרך, זה היה הרגע הכי משמעותי מבחינתי".

לפי הכתבה רננה, "שגדלה בבית חילוני לחלוטין", גילתה בתוכה "ניצוץ רוחני". "היא התחילה להתפלל: אלוקים בבקשה תשמור על אבא ואמא. וזה משהו שהיא ממש לא רגילה אליו. היא אמרה: אני מבטיחה לשמור שבת. אמרתי לה שזה יהיה קשה, ושאם מבטיחים צריך לקיים. אז התפשרנו על שלוש שבתות שנשמור יחד אם נינצל. [...] התפילות של הילדה שלי כנראה קרעו את השמיים. הן נענו. לא יודעת מה החשבונות למעלה, אבל בפועל – כל השכנים שלנו נרצחו ואלינו לא הגיעו. הבת שלי התחילה לקרוא תהילים ואמרה את הפסוק 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך אליך לא ייגש' - זה בדיוק מה שקרה לנו. מימיננו ומשמאלנו נפלו, ואנחנו נשארנו. זה פשוט נס גלוי".

הסתר פנים

"ברור לכולם שלא משנה איזו ממשלה תקום כאן אחרי המלחמה, חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית שמעניק פטור גורף לתלמידי הישיבות החרדים - לא יישאר", כותב אבישי גרינצייג ב"גלובס". "השירות הצבאי יצטרך להפוך לחובה בכל בית. בכל מגזר. נדמה שגם החברה החרדית מבינה זאת פתאום יותר מאי פעם", כותב יאיר שרקי ב"מקור ראשון".

"דאגה רבה מניצול המצב הקשה לפרצות בחומת היהדות", מזהיר הפלס בעמוד השער שלו, "הצבא הקים מערך ל'גיוס חרדים התנדבותי'".

ב"המבשר" חתום יקותיאל יהודה גנזל על מאמר הנושא את הכותרת "רבותי. תצטרפו למילואים!". קריאה בו מעלה שגנזל מתכוון לשירות אחר: "חובה גמורה עליכם לקרוע את סדר היום שלכם ולהתייצב מידית למילואים בהיכלי בתי-המדרש. לשקוע בלימוד התורה משך שעות ארוכות, ממש כמו בשנות הישיבה. קחו לידיכם ארטילריה כבדה: גמרא ותהילים, חומש ומשניות, ותתחילו להכות את האויב שוק על ירך".

בשער "מקור ראשון" מתפרסם מאמר מאת הרב אלחנן ניר. הוא מכנה את אירועי שבת "פוגרום שמחת תורה תשפ"ד" וטוען כי היה זה "אירוע של הסתר פנים". מאמר המערכת של "המבשר" מזכיר לקוראיו כי "אין לנו עסק בנסתרות ואין לנו מהלכים בדרכי שמים".

מי שבאמת רוצה להתעצבן

שיקרא את הטור של אבי בר-אלי ב"דה מרקר".

משני צידי הטלפון

במוסף "הארץ" כותב ניר גונטז' על התופת הפרטית הקטנה שלו מסוף השבוע שעבר. בנו בן ה-23 היה במסיבה שהותקפה ליד עזה, והוא עשה ככל העולה בידו כדי להצילו. בסופו של דבר היה זה אלוף (מיל') יאיר גולן שחילץ את הבן מפרדס שבו התחבא.

"התקשורת שלי עם סגן הרמטכ"ל במיל' וח"כ מטעם מרצ עד אותו הרגע היתה שאני מתקשר אליו מדי פעם במסגרת המדור הקבוע שלי במוסף, והוא מסרב לדבר איתי", כותב גונטז'. "מחשש שינתק לי התקשרתי אליו ואמרתי מיד בלי פסיקים בין המילים ובמהירות: 'שלום זה ניר גונטז' אני צריך עזרה אישית'. הוא שאל מה אני צריך. אמרתי לו שבני הוא מצעירי המסיבה, שהוא בפרדס ושמדי פעם המחבלים עוברים שם. 'שלח לי מיקום ואני אביא לך אותו'. מה?! חשבתי לעצמי, האיש הזה אמיתי? מה הבסיס לשקט הנפשי והביטחון העצמי שלו. ובכל זאת שלחתי לו את המיקום שהיה בידי. 'אני צריך שאמיר ישלח לי את זה לייב מהטלפון שלו. רק אז אצא אליו'.

"התקשרתי לאמיר ועידכנתי אותו. נראה לי שאמיר לא חשב על אפשרות החילוץ הזאת כריאלית, וכך גם אני. ברקע שוב שמעתי קולות ירי. אבל בהיעדר צבא ומשטרה - אין מה להפסיד. אמיר אמר שאין גלישה, שאין ווטסאפ, ושמדברים ערבית מתוך הפרדס. העברתי לאמיר את מספר הטלפון של גולן, ואמרתי לו שילחץ על 'שתף מיקום' בווטסאפ. 'אבל ההודעה לא עוברת', דיווח אמיר. אמרתי לו שירים במעט את ידו, וינפנף בה קלות. כעבור חמש דקות זה עבד. זה עבר. גולן קיבל את המיקום. כחצי שעה לאחר מכן, בעודי מתכונן ליציאה השנייה, כתב לי גולן: "חבירה עוד דקה. אל חשש". חמש דקות לאחר מכן כבר דיברתי עם אמיר כשהוא וחברו עמרי ברכבו הפרטי של גולן, בדרך למחסום צפוני שממנו ניתן יהיה לאסוף אותם".

במוסף "7 ימים" מראיין רענן שקד את גולן ושומע את הצד שלו בסיפור.

"הוא שלח לי חרא של מיקום – צילום מסך כזה", אומר גולן. "אמרתי בסדר, נצא לדרך. אני מגיע לפטיש, רואה שזה מצפון ליישוב, איפשהו שם בשדות. נכנס לשטח, מתחיל לנסוע על שבילים בפרדס, ואמרתי: אי-אפשר לנווט ככה. מנסה להתקשר לבן שלו, פתאום הוא דווקא עונה לי. אני שואל: 'איפה אתה?' וגם הוא לא מצליח לשלוח לי מיקום. אבל אני מצליח להבין, מהתיאורים שלו, איפה הוא בדיוק. מגיע איזה 500 מטר ממנו – ויש שם שער ברזל שאי־אפשר לעבור, והוא ועוד בחור שאיתו פוחדים נורא לצאת החוצה. אני אומר לו: 'שמע, אתם יוצאים מהעצים, יש שם שביל עפר רחב, אתם פשוט רצים על השביל דרומה. אתה רואה את השמש?' הוא אומר לי 'כן'. 'אתה רץ לכיוון השמש. אי אפשר לטעות!' יצאו, רצו, חברו אליי, הוצאתי אותם החוצה. ואיך שאני מוריד אותם, עוד טלפון: 'הבן שלי זרוק באיזה חור'. אני אומר לו: שלח מיקום".

ענייני תקשורת

בשער האחורי של "גלובס", היכן שבדרך כלל גיליון סוף השבוע מפנה למדור התרבות של העיתון, נכתב כך: "בימים קשים אלה, בחרנו לצמצם חלקים העוסקים באירועים, בתרבות ופנאי, לטובת הצפת הסיפורים על גבורה אזרחית או על התגייסות יוצאת דופן. אנחנו מבקשים לחזק את תושבי הדרום, את חיילינו, את עובדי גלובס שהם או בני משפחתם בחזית הלחימה, ואת כל בית ישראל. מחכים לימים טובים יותר. שבת שלום".

מאחורי המילים הגבוהות על תיעדוף תכני גבורה על פני תרבות עומדת עובדה פשוטה: הקונטרס הראשי קוצץ בשמונה עמודים שהיו יכולים להיות מוקדשים לתרבות.

בטורו שב"מוסף לשבת" כותב נחום ברנע על עודד ליפשיץ, עיתונאי לשעבר ב"על המשמר" ותושב ניר עוז. הוא נעדר יחד עם אשתו מאז שבת (על עיתונאים ישראלים נוספים שנעדרים, ואחרים שנהרגו, ניתן לקרוא כאן).

ברשימתו שב"הארץ" מעריך גידי וייץ כי עו"ד בעז בן-צור, פרקליטו של נתניהו בפרשת "תיק 4000", עשוי לבקש להפסיק לייצגו.