קטסטרופה
"מזה עשורים שתאגידי הנפט ומכחישי ההתחממות הגלובלית מנצלים באופן ציני את האי-ודאות המובנת במדע האקלים כדי לבלום כל ניסיון להתמודד עם המשבר הגדול ביותר שמאיים על האנושות", כותב ניר חסון בטור שנדפס לצד הכותרת הראשית של "הארץ", "חודש יולי 2023, הלוהט ביותר בהיסטוריה המתועדת, מלמד אותנו שגם כאשר המגמה הכללית ברורה מעל כל ספק, אכן יש מידה מסוימת של אי ודאות במערכת. העניין הוא שהיא עובדת בכיוון ההפוך מכפי שהיינו מקווים. אם המכחישים טוענים שהמצב לא כל כך נורא, בפועל, ייתכן שהוא הרבה יותר חמור מכפי שהערכנו".
"ידיעות אחרונות" מסקר את אחד מאינספור אסונות הטבע ביולי החם בהיסטוריה המתועדת – ואף מילה על משבר האקלים
ענייניות
הכותרת הראשית של "מקור ראשון" כמעט זהה לזו של אחת הכותרות על שער "הארץ". "היועמ"שית בלמה את מתווה הרחצה הנפרדת בנחלים ובמעיינות", ב"מקור ראשון" (שלמה פיוטורובסקי ועטרה גרמן) ו"בהרב-מיארה בלמה ניסוי לרחצה נפרדת במעיינות" ב"הארץ" (אור קשתי).
הניסוח ענייני, לא מתלהם ולא מפרשן. גם הדיווחים חדשותיים למקרא, ואם יש בהם ביקורת היא מצוטטת ולא מובאת מפי הכתבים. בשונה, נניח, מ"הממשלה מול היועמ"שית: הקרב על המעיינות", הכותרת הראשית של "ישראל היום". או הכותרת הפתטית באותה מידה של "יתד השבוע", מוסף "יתד נאמן": "מעיינות האפלייה – טרפודו המקומם של פיילוט הרחצה הנפרדת במעיינות – הוא תמונת המראה המכוערת של 'אבירי זכויות האדם' במערכת המשפט הישראלית".
ובכל זאת, מדובר בכותרת לא עניינית. בשני המקרים, היא מדגישה קונפליקט מזווית מלאכותית וכוזבת ומתמסרת לנרטיב של מקדמי ההפיכה המשטרית ומייבאי מלחמת הזהויות מאמריקה. שתי הכותרות מספרות סיפור של מערכת המשפט מצד אחד ושל המחוקקים מצד שני, כשנציג המערכת הראשונה מכניע את נציג המערכת השנייה.
האמת, כמובן, הפוכה לגמרי. מה שבהרב-מיארה עשתה היה לומר לשרה להגנת הסביבה עידית סילמן, להלן – המחוקקת, כי היא חייבת להישמע לחוק, וכי הדרך היחידה לפעול בניגוד אליו – היא לחוקק אותו מחדש. בהרב-מיארה לא תירגלה איזה כוח סודי שאלוהים העניק למוסד היועמ"ש. הסמכות, העילה וההנמקות של בהרב-מיארה לקוחות כולן מהחוק, שאינו מתיר אפליה על בסיס מגדר ("רחבה נפרדת").
שני העיתונים יוצאים נשכרים מהדגשת הקונפליקט באופן מזויף. כל אחד מהם משלהב את הבייס. האחד מריע לצד זה, השני לצד ההוא. לראש ישר עולות מילות הקוד "אקטיביזם שיפוטי" ו"משילות". אבל האמת היא שהיועמ"שית לא הפגינה שום אקטיביזם אלא עשתה את מלאכתה באופן מילולי: היא ייעצה. העצה שנתנה לחברת הממשלה היא כי היא מתנהלת באופן לא חוקי, וכי אם היא מעוניינת להתנהל כך בכל זאת, הרי שעומדת לפניה דרך המלך של שינוי החוק.
מצג השווא של מערכת משפט אקטיביסטית (הלוואי), פקידים נמרצים (איפה) ופוליטיקאים מורתעים (פחח) משרת היטב את התקשורת (סיפור טוב ומשלהב). הוא גם משרת היטב את הפוליטיקאים: הם מצאו את השעיר לעזאזל האולטימטיבי. כל אימת שהם מפשלים, מעגלים פינות ומתעצלים – הם יכולים פשוט להאשים את הייעוץ המשפטי את את בית המשפט. למעשה, השקר הזה הוא השקר בהא' הידיעה של ההפיכה המשטרית.
מי מפסיד? כרגיל, רק אנחנו.
ביטחון
"טייסים ונווטים במילואים הודיעו שיפסיקו את התנדבותם לשירות, במהלך שהוצג כקלף המנצח של ההתנגדות לתוכניות הממשלה", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "הם קיימו את הבטחתם, ולאחר העברת החוק לביטול עילת הסבירות הודיעו מאות מהם על פרישה, לצד אלפי אנשי מילואים בתפקידים חיוניים. אבל הצעד, שאחד מאנשי חיל האוויר תיאר כ'הטלת פצצת אטום', לא השיג את התוצאה. הקואליציה לא התעשתה ולא עצרה את החקיקה. להיפך: ראש הממשלה בנימין נתניהו אולי נחבל מהפיצוץ, אבל קם, ניער מעליו את הנשורת הרדיואקטיבית והסתער על העברת החוק".
"קצין בכיר במטכ"ל: 'לצבא מתחיל להיגמר הזמן'", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "החשש: הפגיעה בכשירות חיל האוויר קרובה", נכתב בכותרת הגג. "לכאורה", נכתב בכותרת המשנה, "יש שקט סביב הפסקת ההתנדבות של טייסים רבים למילואים, אבל מתחת לפני השטח מתנהלת מלחמה של ממש על כל איש צוות אוויר או קצין אחר. כבר בתחילת ספטמבר יידרש האלוף תומר בר לדילמה הגדולה: איך ייראו הקריטריונים שיגדירו 'אי כשירות' – ומי מהטייסים ייגרעו ממצבת כח האדם".
"12 הימים הראשונים של ספטמבר עשויים להיות קריטיים", כותב נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", "נדמה שהכל מתכנס למרחב הצר הזה: העתירות בבג"ץ, הטייסים הראשונים שמאבדים את הכשירות לטוס, הישראלים שחוזרים מחופשות הקיץ אל ההפגנות, אל השביתות, אל המתיחות הגואה בצפון.
"מצה"ל עולים שני קולות. בשיחות סגורות מתווים בכירים בצבא תרחישים קשים, לטווח קצר ולטווח ארוך. הם מעריכים שלאחר גל הנטישה הראשון, בספטמבר, בהנחה שהמשבר יימשך, יגיע גל שני, הרסני יותר, באוקטובר ובנובמבר, על רקע סירוב אפשרי של הממשלה לציית לבג"ץ ואישור חוק שיתן פטור נצחי משירות לחרדים. חיל האוויר יהיה הנפגע העיקרי, המדאיג ביותר, אבל פגיעה קשה תהיה גם באמ"ן, ביחידות הכי רגישות שלו, בחיל הים ובצבא היבשה. הנטישה זולגת מהמשרתים כמתנדבים אל המילואימניקים הצעירים יותר. מי שנוטש, לא ישוב".
"לצד התהיות בנוגע לחלקו של נתניהו בקידום החקיקה", כותב הראל, השקול והענייני בפרשנים הצבאיים (ואולי בכלל), "עולות בהקשר הזה גם שאלות אחרות: האם כל מה שראש הממשלה עושה עדיין יכול להיחשב לרציונלי? האם, בהנחה הסבירה שהוא מודע לחלוטין להשלכות הביטחוניות של מהלכיו, הוא פשוט אינו מוטרד עוד מהנזק שייגרם למדינה, כשעל הכף השנייה מונחת הסכנה שמשפטו יסתיים בעונש מאסר בפועל?".
"מדינת ישראל מתקיימת בניסים". כך פותח ידידיה מאיר את טורו במוסף השבועי של עיתון החרד"לים "בשבע", המוקדש למתקפה על בכירי מערכת הביטחון לשעבר המתנגדים להפיכה המשטרית. מאיר מפנה את סגנונו האגרסיבי אל ראשי גופי הביטחון של ישראל וקובע שהם הזויים שמדברים שטויות. אבל די לקרוא את ארבע המילים הראשונות. הן מסכמות הכל. כי אם מדינת ישראל מתקיימת בניסים, מי צריך רמטכ"לים וראשי מוסד ושב"כ? ומי צריך חיילים? כך מאיר, בוגר "במחנה", יכול לבטל בהינף יד את האזהרות של ראשי מערכת הביטחון מפני ההפיכה המשטרית ולקבוע שהם משוגעים. כך הקהל החרדי של מאיר יכול להמשיך להילחם על זכותו לא להילחם בצבא.
הסכסוך
"הרצח בבורקה הוכיח: לפלסטינים אסור להגן על עצמם ממתנחלים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שבאורח נדיר חתומה עליה עמירה הס.
גז
סבר פלוצקר, מהאדבוקטים הוותיקים והבוטים של טייקוני הגז (וטייקונים בכלל), מקדיש את טורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" לפיאסקו התורן מבית מדרשו של ישראל כץ, שפיתח מומחיות במכירת העתיד של מדינת ישראל. כשהיה שר תחבורה, השקיע סכומי עתק מטורפים בבניית עוד ועוד כבישים, על מנת לזכות בהקלה זמנית של כמה חודשים כל פעם, במחיר של האצה רצינית של הבעיה (הגדלת שוק הרכב הפרטי) ודחייה בסדר גודל של בכייה לדורות של פיתוח התחבורה הציבורית.
כך גם כעת, כשהוא שר אנרגיה, מקדם כץ ייצוא אגרסיבי של מתנת האל בדמות מרבצי הגז הטבעי שנמצאו לחופה של ישראל. בשביל להכניס לקופת המדינה סכומים שייעלמו בין רגע, משמיד כץ את הביטחון האנרגטי של ישראל שתצטרך לשלם בעתיד מחיר גבוה עשרות מונים בשביל לייבא את הגז הזה.
1. "יש לישראל 1070 BCM עתודות גז טבעי והפקה של 23 BCM... מספיק לעשרות שנים.. הכי שומרים גז בעולם"
נתחיל ונבהיר ש"המכון לאנרגיה וסביבה" אותו פלוצקר מצטט הוא מכון במימון חברות גז ודלקים, שבעבר נקרא מכון הנפט. מדובר במסר שמקדם בתשלום איגוד תעשיות הגז הטבעי, לדוגמא כאן ב-Ynet >> pic.twitter.com/0VjMheTT9Y— Ariel Paz-Sawicki (@ArielSawicki88) August 11, 2023
פלוצקר, כרוזם העקבי של נביאי השקר ואנשי האתמול, תומך כמובן.
כתב על כך יפה אריאל פז-סוויצקי מלובי 99 בחשבון הטוויטר שלו: "קוראי הטור של סבר פלוצקר חושבים שמדובר בפרשן כלכלי בכיר ב'ידיעות', האם הם יודעים שמדובר בלא פחות מהקאה עיוורת של מסרי חברות הגז? פלוצקר, שכתב שורת טורים ב-2015 לטובת 'החשיבות המדינית' של מתווה הגז (שהרג את התחרות בשוק) כנראה לא מיצה את תפקידו כשופר של תשובה.
"כל הטעויות בטור: 1. 'יש לישראל 1070 BCM עתודות גז טבעי והפקה של 23 BCM... מספיק לעשרות שנים.. הכי שומרים גז בעולם'. נתחיל ונבהיר ש'המכון לאנרגיה וסביבה' אותו פלוצקר מצטט הוא מכון במימון חברות גז ודלקים, שבעבר נקרא מכון הנפט. מדובר במסר שמקדם בתשלום איגוד תעשיות הגז הטבעי.
"אלא שזה פשוט לא נכון. יכולת ההפקה הנוכחית של כ-30 BCM צפויה לגדול למעל 40 BCM בשנה, כאשר חברות הגז מגדילות את כושר ההפקה כדי להאיץ את הייצוא. שנית, הביקוש המקומי צפוי לעלות ל-27.5 BCM בשנה, וזאת בנוסף לייצוא קיים של כ-10 בשנה שמתוכנן להיות מוכפל.
"שנית, לארה"ב גז טבעי לכ-86 שנה, שלא לדבר על המפיקות העיקריות של גז – קטר (138 שנה), רוסיה (60 שנה), ומדינות מרכז אסיה – שמספקות את עיקר הגז לשאר העולם. ישראל רחוקה מלהוביל. חוץ מזה, למונח 'עתודות מוכחות' יש הגדרה מדויקת, ובדוחות חברות הגז רואים שהעתודות המוכחות של שותפויות הגז עומדות על פחות מ-700 BCM, לא 1070.
כותרת הטור של פלוצקר
"2. 'משרד האנרגיה רצה להגדיל את הייצוא... האוצר הביע התנגדות. בממשלה מתפקדת חילוקי הדעות היו נגמרים בפשרה מהירה'. לא פלוצקר. יש מה שנקרא תהליך עבודה מקצועי, שבוחן לעומק סוגיה קריטית כמו הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל. בעניין ייצוא גז זה החל בוועדת צמח שהבטיחה ב-2013 גז ל-30 שנה וקבעה שהנושא ייבחן אחת ל-5 שנים.
"הנושא אכן נבחן שוב ב-2018, ומה לגבי 2023? אנחנו בלובי 99 קוראים לממשלה כבר יותר משנה לעדכן את המדיניות ולהבטיח את צרכי המשק. אלא שמשרד האנרגיה רוצה לפעול הפוך: קודם לאשר את חוזה הייצוא הגדול בהיסטוריה של ישראל, ורק אז להקים את הצוות המקצועי.
"3. 'המעבר לגז טבעי חסך $45 מיליארד ואיפשר שמירה על מחירי גז נמוכים' – כאן הויכוח הוא לא עם הנתונים אלא עם המסקנה: אם הגז כל כך סייע למשק הישראלי, מדוע רוצים להיפטר ממנו? בואו נלמד מבריטניה והולנד שבעבר היו עצמאיות אנרגטית, האיצו ייצוא וכעת תלויות לחלוטין בפוטין בקביעת המחיר.
"בשורה התחתונה, לדעתי פלוצקר מבזה את עצמו ואת העיתון שלו כשהוא הופך את הטור לפלטפורמה למסרי חברות הגז. לצערי, בדומה למתווה הגז, ההתגייסות של פלוצקר לצד גופי תקשורת רבים – לפעמים בבעלות ישירה של טייקון גז – היא שמסייעת לחברות הגז להשיא רווחים על חשבון הציבור".
ספרות
שרון קנטור כותבת במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" על ריימונד קארבר: "בישראל יצא הקובץ ['על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה'] ב-1992, חמש שנים אחרי 'דבר קטן וטוב'. שניהם, כמובן, בתרגומו המופלא של משה רון. עבור בני דורי, המפגש הראשון עם תרגומי קארבר היה אירוע מכונן. קארבר הציע ספרות פשוטה, לכאורה, יומיומית כמו קופסת סיגריות. הפרגמנטציה היטיבה להעביר את תפיסת חיינו כבדלי אירועים (או 'תמונות קצרות'), נטולי אידיאולוגיה, הקשר או סיבה עמוקה; פרידה מרצון מכל סוג של שגב.
"לצד זאת, הבלוז העמוק של החיים האמריקאיים כפי שהוא נשקף מהסיפורים, עדיין לא נתפס כמאיים. ישראל של אז טרם נכבשה באופן מלא על ידי הקפיטליזם המאוחר: הכבישים שלנו עוד לא נומרו במרכזי קניות, שתינו פחות, נשותינו עוד לא נרצחו בסיטונות.
"קארבר השתלב היטב גם בהערצת האסתטיקה של ההזנחה בראשית הניינטיז (גראנג', הרואין שיק, סרטי אינדי, קמפיינים של דיזל ג'ינס). הוא הגיע בדיוק ברגע שבו אפשר היה להיקסם מהפואטיקה של חוסר המוצא, בעודנו שוגים באשליה שגורלנו יהיה אחר, שהאפשרויות פרוסות לפנינו כמו כביש מהיר אל האינסוף, או לפחות אל אוסלו. השפעת הסגנון הקארברי – ואולי גם המשה-רוני – ניכרה בכתיבתם של כמה מכוכבי הספרות הישראלית בשנות ה-90, עם עליית קרנה של 'הכתיבה הרזה'.
"בשנים שחלפו מהפופולריות הגדולה שלו [...] נראה היה שקארבר, על המינימליזם הגברי שלו, כבר לא רלוונטי, שכמעט לא ניתן לקרוא אותו".
מור פוגלמן-דבורקין כותבת על "משפחת דה-ביל" של רואלד דאל: "דמויות הרשעים של דאל היוו מקור לדיונים סוערים בקרב הורים ומחנכים לאורך השנים, אולם בתקופתנו חלה הסלמה של ממש, והספרים שבהם הן מופיעות הוחרמו לא פעם, בעיקר בארה"ב, בטענה שהם מכילים תוכן פוגעני. השנה החליטו יורשי הזכויות לאפשר גם הוצאה חדשה ו'משופצת' של חלקם כדי 'להתאים אותם לרוח התקופה', כדבריהם.
"כחלק מהחלטה זו שונו בכמה וכמה ספרים של דאל תוויהן החיצוניים של דמויות רבות – הן כבר לא מתוארות כשמנות או כמכוערות, ובמקום זאת נוספו לטקסט תיאורים שדאל כלל לא חיבר. השיפוצים הללו, מעבר להיותם בעייתיים מבחינת אתיקה ספרותית, מעידים על חוסר הבנה עמוק של הנפש הילדית והאנושית בכלל.
"יצירת קשר תודעתי בין סממנים חיצוניים כמו כיעור, עיוות, או גודל פיזי חריג לרוע מאפשרת לנו לבסס תחושה של שליטה במציאות הכאוטית שסביבנו".
בינה מלאכותית
טל גלעדי מראיינת ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" את אודי דנינו, יזם הייטק בתחום הרכב האוטונומי שחתום על אקזיט נאה. "המקומות היותר מטרידים הם ההשפעה על שוק העבודה", הוא אומר על ההתפתחות המואצת של פיתוחי בינה מלאכותית, "אין לי ספק שהדבר הגדול הבא זה וידיאו וש-OpenAI, גוגל ומטא עובדים על מודלי וידיאו חזקים שייצרו השפעה גדולה. תחשבי על בעל עסק קטן שרוצה לייצר פרסומת וכבר יכול ליצור את התסריט ב-ChatGPT, את המוזיקה בכלי שגוגל הוציאו לאחרונה ויוכל באמצעות וידיאו ליצור את החלק הוויזואלי.
"זה ממש לא רחוק וייתר הרבה משרדי פרסום ואנשי קריאייטיב. וזה לא בעוד עשור אלא תוך שנים ספורות. תקיפות הסייבר ישתדרגו משמעותית וארגונים יצטרכו לשלם הרבה יותר כסף כדי להגן על עצמם, מה שיתגלגל לכיס של הצרכן. וכמובן ההשפעה על הדמוקרטיות המערביות, מדיפ פייק ועד היכולות הכי בסיסית לייצר תוכן אינסופי שישרת את האג'נדה שלך ולהציף את הרשתות החברתיות. אין לי ספק שישתמשו בזה מעתה והלאה".
פוליטיקה
"הסכם עם סעודיה הוא חבל ההצלה היחיד של נתניהו מהקטסטרופה שהוא עצמו חולל", לשון ההפנייה משער "הארץ" לטורו של יוסי ורטר, שמדביק כעת את מה שנחום ברנע מפמפם כבר חודשים. "הסכם זה או אחר עם סעודיה (עם או בלי אירוע גרנדיוזי בוושינגטון, שיסייע לביידן ולמפלגה הדמוקרטית) ינחית מכה אנושה על המחאה ועל האופוזיציה בכנסת", כותב ורטר, "[...] מהלך מדיני ובינלאומי כה דרמטי – ללא ספק המשמעותי ביותר מאז הסכם השלום עם מצרים לפני ארבעה עשורים, שאכן יהיו לו השלכות אדירות על הכלכלה – רק יחזק את הנראטיב שמקדמים נתניהו, בצלאל סמוטריץ', יריב לוין ושות': דמוקרטיה על מלא, עם מערכת משפטית עצמאית ובית משפט עליון חזק ('שאין אקטיביסטי ממנו בעולם כולו', כדבריו המטעים של נתניהו), אינה תנאי הכרחי לשגשוג ופריחה".
ב"ידיעות אחרונות", סימה קדמון סקפטית. נתניהו "מפנטז" על הסדר עם ערב-הסעודית, "אבל נראה שכל הדיבור הזה עדיין לא בשל ובכלל, זהו יותר סיפור פוליטי פנימי אמריקאי מאשר ישראלי. לאשר הסכם כזה צריך שני שליש מחברי הסנאט, ולא בטוח שכל הדמוקרטים יתמכו בו והוא יזדקק לתמיכה גדולה של הרפובליקנים". תובנה דומה מתפרסמת גם בכותרת ב"מעריב", וממילא מוסגר המקור האפשרי כנמצא במרחב שבין גדעון סער לאביגדור ליברמן.
הכותרת מעל לראשית של "מעריב" מוקדשת לסקר: "11 מנדטים למפלגת מחאה. רוב המצביעים האפשריים למפלגה המורכבת מראשי המפגינים מגיעים מתומכי המחנה הממלכתי ויש עתיד, אבל גם מהליכוד. בתרחיש כזה זוכה האופוזיציה הנוכחית לרוב של 68 מול 52". גם בעמוד הפותח את העיתון ממשיכים לעסוק בדמיונות פוליטיים: אנה ברסקי כי "בסביבת נתניהו עלה רעיון" להצריח בין יריב לוין ואלי כהן, ולהחליף ביניהם את משרדי המשפטים והחוץ בשביל "לרכך" את הרפורמה המשפטית.
כהן, המרכך של "מעריב", הוא גיבור ראיון השער של "בשבע". הכותרות: "'אלו שזועקים 'דמוקרטיה' רוצים שתהיה כאן דיקטטורה משפטית'. שר החוץ אלי כהן קובע שמעמדה המדיני של ישראל מתחזק, ושהסעודים זקוקים יותר מישראל להסכם בין שתי המדינות. לא מודאג ממצב היחסים עם ארצות הברית, מתנגד למדינה פלשתינית ודורש שהרשות תפסיק לתמרץ רצח יהודים. מעוניין בהסכמות עם האופוזיציה בנושא המשפטי, אבל לא רואה בזה תנאי להמשך החקיקה".
סימטריה
"ידיעות אחרונות" מסקר מחאות בישראל
פרסום
מודעות ב"מקור ראשון", 11.8.23
ענייני תקשורת
בידור. ב"מקור ראשון" מתפרסמת כתבה נרחבת על האחים דוד ושלמה סער, הבעלים של מותג הפרסום הסמוי המצליח "ישראל בידור". "המצאנו את התוכן השיווקי בסושיאל בישראל. כשיום אחד נמות, זה מה שצריך להיות כתוב על המצבה שלנו", מצהיר האח שלמה בפני המראיין, אריאל שנבל, ומוסיף שאחרי ההצלחה בעולמות הרכילות, הם מתכוונים להתפרס לסיקור "ספורט, אופנה, ביזנס ושוק ההון".
לפי שלמה סער, "כלי תקשורת מסורתי לעולם לא יצליח להיות אטרקטיבי ורלוונטי כמו משהו שצמח מהרשת. הדי.אן.איי שלו מבוגר ולא מותאם לקהל שצורך את התוכן במדיה הזו, בסושיאל". יתכן שהדברים של סער יהיו נכונים בעתיד, אולם עד כה המצליחנים הגדולים של הרשת בתחום התקשורת הם דווקא כלי תקשורת מסורתיים. דווקא כלי תקשורת שצמחו מהרשת והיו לאימפריות – כמו באזפיד, גוקר, הפינגטון פוסט או וייס – הוכיחו בינתיים שאין להם חסינות מפשיטות רגל, צמצומי ענק וכשלונות קולוסאליים.
"בשלב מסוים בשיחה בינינו אין לי ברירה אלא לתפוס את פוזת הזקן המקטר", כותב שנבל, "אני מתלונן על סטורי אקראי של ישראל בידור, שפונה כתמיד למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר: שפה רדודה, תוכן מאוד לא חשוב, שמות של מפורסמים שאינם באמת מפורסמים, הכל צבעוני מאוד, פלסטיקי על גבול הוולגרי. 'זה חלק מהדי.אן.איי של החברה והעובדים שלנו', דוד מסביר".
אבל דוד מוסיף ומסביר ש"יש אצלנו גם תוכן עמוק וחשוב". מהו התוכן הזה? מגזין פלייבוי היה מפורסם בזמנו בכך שלצד צילומי העירום הרך התפרסמו בו טקסטים של גדולי העיתונאים והסופרים של אותם ימים. האם ב"ישראל בידור" מפרסמים ליד הסטוריז על ידועניות ליגה ו' גם כתבות תחקיר על עוולות חברתיות? ברור שלא. "אנחנו מפרסמים למשל בלי סוף תרומות ולינקים למבצעי התרמה", מסביר סער.
מדובר כמובן בקשקוש. זה לא תוכן עמוק וחשוב אלא שימוש ציני בסימפטיה של אנשים כדי להלבין את הניצול המסחרי של הטפשות שלהם. הדבר העצוב הוא שב"מקור ראשון" קונים את זה. "דווקא בגלל הכוח שבידיו, הוא מקפיד להעלות לצד ידיעות על סלבס גם קמפיינים ענקיים לתרומה, חינוך פיננסי וערכים לאומיים", מדגישים בעיתון בכותרת הכתבה.
ההתרפסות הזו בפני טייקוני הגוסיפ ממודיעין – שאפשר להבחין בה גם בהתנצלות של שנבל לפני שהוא משחיל מילת ביקורת על הטראש המטופש שהוא נאלץ להתעסק בו – קשורה כנראה לדמוגרפיה של האחים סער, המגיעים מ"משפחה דתית לאומית קלאסית", ש"ערכי החברה שאנחנו משדרים הם פטריוטיות וציונות, ערכים לאומיים" ושמריצים פיילוט של "דרשות של רבנים" בסושיאל.
מצד שני, רגשי הנחיתות של הציבור הדתי לאומי הביאו עליו את אסון החיבור עם הטרלול הרגרסיבי האמריקאי, מבית פורום קהלת וקרן תקווה. אם אותה בעיה נפשית מגזרית תביא להתחככות עם הצד השטוח של עולמות הסלבס, הנזק יהיה קטן פי כמה. סליז עדיף על סליז-בולז בכל שעה משעות היממה.
גל"צ. נחום ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" על גלי-צה"ל: "מוסד צבאי מיותר, מופרך ובשוליים פרוטקציוניסטי ומושחת. 40 שנה ויותר אני כותב, את גלי צה"ל צריך לאזרח או לסגור. התחנה רעה לצבא ורעה לצעירים שגדלים בה".
בהמשך הוא מתייחס לדני זקן, שנתניהו וגלנט הצניחו לתפקיד מפקד התחנה, ולהסבר שלו כי אין מנוס מצנזורה פוליטית (איסור למתוח ביקורת על התועמלן יעקב ברדוגו) כדי שהתחנה לא תיסגר. "דני זקן אינו הראשון שמשתמש בנימוק הנוח הזה. קדם לו ירון דקל, שבאותו נימוק [...] השליט על לוח השידורים בתקופתו את אותו ברדוגו. אני משער שקדמו לדקל אחרים: האיום שאוטוטו סוגרים אותנו מטהר כל כתם. גוף שידור ציבורי שמרגיש שהוא חייב את קיומו לפוליטיקאים, מאבד את זכותו להתקיים".
בוקר טוב עמנואל. עמנואל שילה, העורך הראשי של "בשבע", מקדיש את טור העורך למתקפה על תאגיד המזון שטראוס בשל החרם שהכריז על ערוץ התעמולה 14. אגב כך הוא לא מתבייש להגיד שלא היה לו מושג ששטראוס הוא קונצרן תמנוני ששולט בכעשרה אחוז משוק המזון בישראל. כלומר, הוא ידע שהם מייצרים את "חומוס אחלה" שהוא נוהג לאכול (לא חראם על כל החומרים המשמרים שאתה מכניס לגוף שלך?). בעקבות החרם, גלש שילה לויקיפדיה וגילה שבבעלות שטראוס עוד גזיליון מותגים אחרים. הנה עוד דיבידנד של המחאה: עורך העיתון החרד"לי הנפוץ ביותר מפתח תודעה צרכנית.
שבת שלום
"בחודש יולי 2023 גם נחצה לראשונה הגבול האדום שממנו מנסה הקהילה הבינלאומית להימנע", כותב ניר חסון בטור שצוטט בתחילת הסקירה, "קו ההתחממות של 1.5 מעלות בהשוואה לתקופה הטרום תעשייתית נחשב לרף שעל העולם להימנע ממנו. הקונצנזוס המדעי הוא שחציית הגבול הזה באופן קבוע, לא רק למשך חודש אחד, משמעותה החמרה בכל ההשלכות של משבר האקלים. במובן הזה, חודש יולי היה רק טעימה מהעתיד. כאשר נחצה באופן קבוע את הרף, דבר שעשוי להתרחש תוך כעשור, יולי 2023, על גלי החום הקטלניים, שריפות הענק, הבצורות, תמותת האלמוגים והשיטפונות, יהיה חודש ממוצע, רגיל לחלוטין".