חלק ראשון
ב-1950-1948, בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, היו שני אירועים חשובים ואף מכריעים בהתפתחות התקשורת הישראלית. האחד היה הקמת "מעריב". בפברואר 1948 עזבה קבוצת עיתונאים, בראשם עזריאל קרליבך, את "ידיעות אחרונות" וייסדה עיתון חדש ומתחרה: "ידיעות מעריב", שאחרי כמה שנים קיצרו את שמו ל"מעריב". בגיליון הראשון הציגה מערכת העיתון את ה"אני מאמין" שלה: העיתון החדש יהיה מיוחד ומקורי בהשוואה לעיתוני ארץ-ישראל: "עיתון של עיתונאים", ומעיקר זה נגזר ייחודו - העיתון יהיה אוטונומי לחלוטין ומשוחרר מאינטרסים זרים. על כך נכתב באותו "קרֶדו": דבר זה מבטיח אי-תלות גמורה של העיתון מהשפעת בעלי-הון פרטיים ומן אינטרסים של מפלגות וזרמים. דבר זה מבטיח את העצמאות הגמורה של המערכת במידה שאין דומה לה בארץ. זה עיתון של אנשים מכל שכבות העם - בעד אנשים מכל שכבות העם.
בראשית 1965, כמה שנים לפני שהחל תהליך הירידה של "מעריב", הוסיפו לכותרתו הראשית את הסיסמה: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". ואמנם, זמן קצר אחרי היווסדו היה "מעריב" לעיתון הגדול, הנפוץ ורב ההשפעה במדינה, והוא הצליח לשמור את בכורתו יותר משני עשורים. במידה רבה, התופעה הזאת היתה תמוהה: בעולם של הגמוניה מפא"יית נטה העיתון המרכזי לימין הרביזיוניסטי, למרות הצהרתו על עצמאותו הרעיונית. היו לכך כמה ראיות.
ראשית, רוב מכריע של חברי המערכת היו קשורים לעולם הרביזיוניסטי. לאריה דיסנצ'יק, מראשוני "מעריב" ועורכו השני, היה עבר מפואר בתנועה הזאת. הוא היה ממייסדי בית"ר ואף עבד במחיצתו של זאב ז'בוטינסקי. כשעלה ארצה, ב-1934, מונה למזכיר המערכת של "ירדן", בטאון התנועה. לעורך השלישי של העיתון, שלום רוזנפלד, היה עבר עוד יותר מפואר בתנועה. הוא היה חבר בהנהגת בית"ר בפולין ואחרי עלותו ארצה נבחר למפקד פלוגת העבודה של התנועה בראש-פינה תפקיד מרכזי ויוקרתי בבית"ר. בשנות הארבעים הוא היה האחראי לשידורי החדשות ב"קול ציון הלוחמת", תחנת השידור החשאית של האצ"ל, ועיתונאי ב"המשקיף", בטאון התנועה. ב-1948, בתקופת פילוג התנועה, הוא היה מנהיג קבוצת עיתונאים שעזבו את "המשקיף" וייסדו עיתון חדש: "חרות", בטאון תנועת החרות. רוזנפלד היה מזכיר המערכת הראשון ויוחנן בדר, מראשי התנועה, כתב עליו בספרו ש"ההישג העיקרי (בתקופת ייסוד העיתון) היה שלום רוזנפלד, שעבד בתור מזכיר מערכת".
נוסף לשניים אלה נמנו עם הנהגת העיתון אנשים נוספים מהתנועה הרביזיוניסטית ובהם גוטמן רבינוביץ' (גוטק'ה), שהיה שנים רבות מנכ"ל העיתון. מדובר אפוא בתופעה מדהימה: קבוצה מגובשת ששלטה על עיתון לא מפלגתי יותר מארבעים שנה, עד פרישת עידו דיסנצ’יק מתפקידו כעורך ראשי, ב-1989.
עדות שנייה לנטייה הזאת היתה רצונו של קרליבך להפוך את עיתונו למקל חובלים נגד משטר מפא"י וראשו, דוד בן-גוריון. הדוגמה הבולטת לכך היתה מאבק "מעריב" נגד המו"מ הישיר עם גרמניה המערבית על "השילומים". קרליבך ראה בעיתון ראש חץ נגד מדיניות בן-גוריון, ותום שגב טען ש"מעריב", יחד עם "ידיעות אחרונות", "הובילו את הסנטימנט האנטי-גרמני, ובעיקר את ההתנגדות להסכמי השילומים, בלהט שלא נפל מזה של עיתוני המפלגות" ("המיליון השביעי").
המחשה נוספת למגמה הזאת היתה עמדת העיתון בימי "פרשת לבון". העיתון יצא חוצץ נגד בן-גוריון והיה חלק מ"המשולש הבלתי קדוש" שנאבק בו בפרשה זו (יחד עם פנחס לבון ויוחנן בדר). העמדה החד-משמעית של "מעריב" הביאה את בן-גוריון לכתוב על "העלילות וההשמצות הנפוצות בזדון בעיתוני 'חרות', ’מעריב’, (ו)שבועונים מסוימים". באותה עת סינן בן-גוריון הערה ארסית על עורכי עיתוני הערב: "יש לנו שני עורכים של עיתוני הערב. האחד הוא טיפש והשני גרוע מזה - נחש". הוא היה מודע לתרומה המשמעותית של העיתונים האלה לנפילתו.
תרומת עיתוני הערב לנפילת שלטון מפא"י היתה לא רק בדמדומי שלטון בן-גוריון אלא גם אחר-כך, בשנות השבעים. באותו עשור גדל והתעצם כוחם של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (שעורכו היה הרצל רוזנבלום, אף הוא דמות משמעותית בתנועה הרביזיוניסטית). אחת הסיבות לכך היתה ירידת העיתונות המפלגתית. מ-1965 החל תהליך של סגירת העיתונים המפלגתיים: "קול העם", בטאון מק"י, "חרות", בטאון תנועת החרות, "הבוקר" הוותיק, בטאון הציונים הכלליים, ואחר-כך, ב-1969, נסגר "היום", בטאון גח"ל. ב-1971 בוצע איחוד בין "דבר" לבין "למרחב", היומון של תנועת אחדות-העבודה.
בתקופת ממשלת יצחק רבין, שכיהנה בין מלחמת יום-כיפור לבין ה"מהפך" (מיוני 1974 עד יוני 1977), מילאו עיתוני הערב תפקיד חשוב ואף מכריע בנפילת הממשלה ובנפילת מפא"י. הפילוסוף מנחם ברינקר, כעורך "עמדה", טען שבלי עיתוני הערב "המהפך" לא היה מתחולל.
חלק שני
האירוע השני התרחש ב-1950. שני חיילים משוחררים רכשו "שבועון מצולם לכל המשפחה" מנומנם בשם "העולם הזה" מהעיתונאי הוותיק אורי קיסרי. שמו של האחד הוא אורי אבנרי ושם השני היה שלום כהן. השניים הפכו את "העולם הזה" לתופעה חשובה ביותר בעולם התקשורת הישראלית. "השבועון המסוים", כפי שכינו אותו, היה אופוזיציה פוליטית, פרסונלית ואף רגשית בולטת לעולם הבן-גוריוני והמפא"יי, והוא לקח חלק בתהליך גיבוש הזהות של הנוער הישראלי.
האם השבועון הזה היה תופעה שמאלית? כשאנחנו מתבוננים בקורות השבועון ועורכו דרך הפריזמה הנוכחית, קל מאוד להסיק מסקנה חד-משמעית: אכן, מדובר בתופעה שמאלית. אך התבוננות במקומו ובעמדותיו בשנות החמישים מביא למסקנה פחות חד-משמעית. אז היה בו פן ימני, ואף ימני רדיקלי. אורי אבנרי, שהיה חבר האצ"ל - עובדה שהוא נופף בה תדיר באותם ימים - ראה את השבועון כדגל ושופר של החיילים הקרביים, שיצאו מהחפירות ומהמשלטים וחזרו מהמלחמה. מעבר לכך, הרעיון שיש להשתלב ב"מרחב השמי", שהשבועון ועורכו לחמו למענו שנות דור, נשאב משולי הימין הרדיקלי. בשנים הראשונות של שנות החמישים דגלו ברעיונות האלה אנשי "סיעת למרחב", קבוצה פוליטית ניאו-כנענית בתנועת החרות שנאבקה נגד הנהגת מנחם בגין. בדרך דיאלקטית של "השלמת הניגודים", רעיון ימני רדיקלי הפך להיות שמאלי רדיקלי.
התהליך הדיאלקטי הזה הקרין על סיפור היחסים בין אורי אבנרי לבין שמואל תמיר. הסיפור עצמו ידוע - השניים שיתפו פעולה באירועים אחדים שהסעירו את הציבור הישראלי. הקשר ביניהם נוצר ב-1949, בזמן משפט דיבה בעניין ידידיה סגל, ובמשך כל שנות החמישים הם עבדו בצוותא ובצמוד: ב"משפט צריפין", במשפט דיבה שהגיש ניצב עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, נגד "שורת המתנדבים". השיא היה ב"משפט קסטנר" - משפט הדיבה שפרקליטות המדינה הגישה נגד מלכיאל גרינוולד. בתיק זה היה שיתוף הפעולה בין השניים מושלם. בשלהי העשור התנפצה הידידות המופלאה. כמה סיבות הביאו לשבר. סיבה אחת היתה פרסונלית: לא היה מקום בכל היקום שבו ניתן להכיל את האגו של השניים. סיבה נוספת היתה תעתועי האידיאולוגיה המשותפת שלהם. מהערצת הצבר ומניאו-כנענות הם נעו לקטבים הפוכים: ב-1967 תמך אבנרי במדינה פלסטינית, ואילו תמיר דגל בסיסמאות "אף שעל" ו"שטח משוחרר לא יוחזר".
חלק שלישי
ראיה למסקנה שהעיתונים האלה היו תופעה מסוכנת מבחינת הממסד נשאבת מנסיונותיו לפגוע בהם ולצמצם את כוחם. כדי להשיג את מטרתו הוא ייסד עיתונים מתחרים. ב-1949 ייסדה מפא"י עיתון ערב, ששמו "הדור", במטרה אחת - להתחרות בפופולריות הגואה של "מעריב". הניסיון הזה לא צלח: אחרי כמה שנים, ב-1956, העיתון נסגר. באותה שנה נעשה ניסיון, מגוחך ופתטי, לייסד שבועון, במטרה ברורה: לפגוע ב"העולם הזה". השבועון החדש, "רימון" שמו, קם ביוזמת הש"ב ובמימונו - ויותר מזה, הוא הזרים מידע חשאי, שלא היה בידי העיתונים האחרים, כדי להגביר את כוח המשיכה שלו.
הניסיון הזה היה קצר מועד - חודשים מספר לאחר הקמתו הוא נסגר. הניסיון המשונה הזה העיד על דבר אחד: ההיסטריה שאחזה בממסד נוכח כוחו של "העולם הזה". עדות לכך נמצאה ביומן האישי של משה שרת. ב-4 בספטמבר 1956 הוא שוחח עם שלמה טנאי, עורך "רימון", שסיפר לו, בגאווה מרובה, ש"תפוצתו כבר הדביקה את תפוצת ’העולם הזה’".
מה הקשר בין התיאור ההיסטורי לנושא מאמר זה? דרכו ניתן להגיע למסקנה ברורה: לפחות עד שנת "המהפך" הראשון (1977), לא היתה "מאפיה שמאלנית" בתקשורת הישראלית, ויותר מזה: היא נטתה לימין. מהמסקנה הזאת נובעת שאלה: מה קרה בתקשורת הישראלית במרוצת השנים? האם היא הפכה ל"שמאלנית"? את התשובות לשאלה הזאת ניתן לאתר בשני מישורים: הראשון הוא הריאלי-היסטורי והשני הוא מישור הדימויים והסטריאוטיפים.
במישור הראשון התחוללו שני תהליכים. האחד היה הפיכת הליכוד למפלגת השלטון. מ"המהפך" ועד היום, רוב הזמן הוא אוחז בהגה המדינה. העובדה הזאת הביאה לכך שהתקשורת יורה את רוב חצי הביקורת אליו. התופעה הזאת היא מאוד טבעית והגיונית, ולא "שמאלנית" - במדינה דמוקרטית התקשורת זכאית ואף חייבת להאיר את מחדלי השלטון, ללא קשר לצבעו האידיאולוגי. הלורד הבריטי אקטון קבע ש"השלטון משחית", גם שלטון "ימני" וגם שלטון "שמאלני".
התהליך השני הבשיל בשלהי שנות השמונים, בימי האינתיפאדה הראשונה. באותם ימים הגיע חלק ניכר של הציבור הישראלי למסקנה ברורה: הדרך האולטימטיבית של הימין, דרך "ארץ-ישראל השלמה", הגיעה לסופה. אין אפשרות לנתח במאמר הזה את התופעה המרתקת, שעיקרה הוא הפיצול בין מגמות פוליטיות כלליות ובין מסקנת הציבור בשאלה הזאת, אך יש להציג עובדה ידועה וברורה: גם היום, אותו ציבור שתומך בממשלה הנצית הנוכחית מוכן לקבל עמדות יוניות. הציבור קיבל את המגמה הזאת מטעמים פרגמטיים, מתחושה שאין ברירה, ולא מטעמים אידיאולוגיים או הומניים. המגמה הזאת הקרינה על התקשורת ובמיוחד על העיתונות - והפן הזה הוא אחת הסיבות שהביאה לטענה ש"התקשורת היא שמאלנית".
במישור השני, מישור הסטריאוטיפים, התפתח תהליך משמעותי, לדעתי חמור ביותר. בישראל הנוכחית קיים זיהוי בין "שמאלנות" לבין ערכים כמו עליונות המשפט וזכויות אזרח ואדם. בשנות החמישים והשישים נאבקה תנועת החרות, "הימנית", למען ערכים ועיקרים "שמאלניים" כמו חוקה או ביטול הממשל הצבאי וחוקי החירום. מבחינה זאת, דן מרידור ואף בני בגין, שלאחרונה יצא חוצץ נגד "חוק דרוקמן", הם הנציגים האמיתיים והמקוריים של התנועה הזאת. ואילו היום, רק גופים "שמאלניים", כמו האגודה לזכויות האזרח, לוחמים למען ערכים כאלה. השינוי הרדיקלי במישור הזה מחזק את הטענה והדימוי בדבר "המאפיה השמאלנית בתקשורת".
אחרי שניסינו להבין כיצד נוצר דימוי זה, יש להציג שאלה: האם התקשורת שבויה בידי השמאל? בישראל הנוכחית יש כמה כלי תקשורת של הימין: "נקודה", "מקור ראשון", "הצופה", ערוץ-7, ואף "ג’רוסלם פוסט". ואילו איזה כלי תקשורת קשורים לשמאל? בעשור הקודם נסגרו כמה עיתונים הקשורים אליו: "דבר", "על המשמר" ו"פוליטיקה" היום לשמאל אין כלי תקשורת משלו. מהנתון המפתיע הזה ומהתיאור שלעיל נובעת שאלה: האם קיימת "תקשורת שמאלנית" או שמא מדובר בטענות של "הקוזאק הנגזל"? התשובה איננה חד-משמעית, אך היא נוטה במקצת לסיפא.
פרופ' יחיעם ויץ מלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה
גיליון 40, ספטמבר 2002