זמנים קיצוניים

"כיצד רעיונות שנחשבו פעם למטורפים או לטאבו הופכים למיינסטרים, וכיצד דברים שנחשבו פעם נורמליים ומקובלים נחשבים כיום שנויים במחלוקת? פה נכנס דרך הדלת חלון ההזדמנויות של אוברטון, הקרוי על שמו של ג'וזף אוברטון – מהנדס, משפטן וסוציולוג אמריקאי שטבע את המושג. אוברטון הסביר כי קיים טווח רעיונות מקובל בשיח הציבורי. כלומר, ספקטרום רעיונות המקובל על הציבור. מה שבפנים – הגיוני, נכון, קביל; מה שבחוץ – קיצוני. ואת החלון הזה אפשר להזיז.

"באמצעות תכנון מראש ומניפולציות על התודעה הציבורית, האליטה יכולה להזיז את 'חלון אוברטון' מהשלב 'הבלתי מתקבל על הדעת' מבחינה חברתית ועד השלב של 'פוליטיקה אקטואלית'. כלומר, העלאת הרעיון לדיון ציבורי פומבי, החדרתו לתודעת ההמון, ולאחר מכן הסדרת מעמדו באמצעות החוק. השינוי מתחולל בצעדים קטנים. קשה להבחין בהם בזמן אמת. רק לקראת סוף המהפכה הרעיונית, כשכבר קשה להסיג אותה לאחור, זה עושה בום. אבל אז רעיון שהיה קיצוני בעבר הופך פתאום למקובל".

כפי שניתן היה לנחש מהשימוש במילה "אליטה", התיאור הזה לא לקוח מעוד טור של בן כספית או אורי משגב על ממשלת ישראל או משפחת נתניהו. הוא מתפרסם היום ב"ישראל היום", בירכתי המוסף הפוליטי, במדור השבועי של אראל סג"ל. וכצפוי, מה שבקלות יכול היה לשמש כתיאור קולע להתפרקות המואצת של החברה הישראלית, או לקמפיינים שבהם המחבר נוטל חלק, מופנה דווקא כלפי כמה פעילי שמאל שהתבטאו ברוח מיליטנטית מדי לטעמו של סג"ל, שידוע כאדם עדין נפש ובלתי מתלהם.

בניגוד למה שסג"ל כותב, לא חייבים לכייל את חלון אוברטון לפני ששוברים את הכלים. אפשר גם לשבור את הכלים – ורק אחר-כך לכייל את החלון. הדוגמה המיידית היא כמובן ההתעקשות של בנימין נתניהו להישאר בתפקידו גם אחרי שהועמד לדין בשורה של עבירות שחיתות, על מעשים שעשה במסגרת תפקידיו. דוגמה מתבקשת אחרת היא ההחלטה להצניח על המשטרה דווקא את השר איתמר בן-גביר, עם קופת השרצים, גליון ההרשעות והכוורת הכהניסטית שלו.

הציבור התקומם, הביע פליאה, ובסוף השתנו הנורמות – מה שפעם היה בלתי נתפס הפך למצב קבוע. אבל לפעמים החלון נשבר, והמציאות בכל זאת מתעקשת להיכנס פנימה. זה קורה כשמתברר שלמרות הכל, לראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע את גורלה של מדינת ישראל, וקיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו. וזה בדיוק מה שקורה כשממנים שר משטרה שבציבור מאמינים שהוא מאמין שערבי טוב הוא ערבי מת, ובמקרה הוא יורש מצב שבו ערבים ממיתים זה את זה בסיטונאות. מה הפלא שדווקא במשמרת שלו לא נעשה כמעט כלום כדי למנוע זאת?

אתמול החלון הזה שוב נשבר. התוצאות כובשות את הכותרות הראשיות בכל העיתונים. "שישה ערבים נרצחו בתוך שש שעות", מדווחים בשער "הארץ". חמישה מהם, נכתב שם, נורו למוות ביפיע שליד נצרת. אדם נוסף נרצח בירי בזמן נהיגה ליד כפר קאסם. בתקרית נוספת נפצעו באורח קשה גבר כבן 30 וילדה בת שלוש.

השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, מוסר הצהרה לתקשורת בזירת הרצח ביפיע. 8.6.2023 (צילום: פאדי אמון)

השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, מוסר הצהרה לתקשורת אתמול בזירת הרצח ביפיע (צילום: פאדי אמון)

"98 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה", מעדכנת אחת הכותרות שנדפסות במעלה שער "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית היא "מפקירים אותנו". בעיתון דאגו לסמן את האחראים: השר בן-גביר, שצולם כשהוא מכווץ את עיניו לנגד נציגי התקשורת בזירת הטבח, והמפכ"ל קובי שבתאי, שתועד בתוך מסוק, אוחז בשני טלפונים סלולריים ומביט בהם בפנים חתומות. "שרשרת הרציחות אמש מבהירה יותר מכל את אובדן השליטה של המשטרה והממשלה", קובעת כותרת המשנה.

המוטיב הזה חוזר על עצמו גם ב"ישראל היום". הכותרת הראשית של החינמון היא "אובדן שליטה". היא נדפסת מעל תצלום של שוטר גברתן מביט בכתפיים קפוצות על זירת הרצח, מאחוריו נתזי דם. "כך נראה חוסר משילות", נכתב מתחת לתמונה, "קריאות לפיטורי בן-גביר". איציק סבן, כתב הפלילים, תורם טור – אבל בהתאם למגמה שעליה הצביעה כאן השבוע שירי בלומברג, הוא אפילו לא מזכיר את המילים "בן" ו"גביר". במקום זה הוא פונה לנתניהו: "אדוני ראש הממשלה, תתעורר".

למרות אווירת החירום, הכותרות הסנסציוניות וטורי התוכחה, מי שינסה היום לפענח למה בעצם יש כל-כך הרבה הרג לאחרונה בחברה הערבית, ומה מסתתר מאחורי התיאורים העמומים על "סכסוכי עבריינים", יתקשה למצוא תשובה קוהרנטית. ברור, יש עבריינים, והם לוחמים זה בזה – אבל מי הם, בעצם? ומה הם רוצים להשיג? על מה הם בעצם נלחמים?

הסיקור של "מעריב" מספק דוגמה לאוזלת היד הזאת. "מכה אנושה לארגון הפשיעה של בכרי במסגרת הסכסוך העקוב מדם מול ארגון הפשיעה חרירי. חמישה ממקורביו של בכרי חוסלו אתמול בצהריים בעת ששהו במתחם שטיפת המכוניות של אחד מהקורבנות בכפר יפיע הסמוך לנצרת", כותב אלון חכמון בפתח הדיווח החדשותי של "מעריב".

מי זה בכרי? ומי זה חרירי? ומה הם רוצים זה מזה? בעיתון אמנם מכתירים את הטבח ביפיע כ"אחד האירועים החמורים ביותר שמוכרים למשטרת ישראל", אבל הסיקור לא משקף את החומרה. מיד אחרי התיאורים הסתומים על משפחות הפשע, והעובדות היבשות על התקרית, דוחפים שם רצף של ציטוטים מהקואליציה והאופוזיציה – גזור והדבק מציוצים והודעות לעיתונות.

המפכ"ל קובי שבתאי מוסר הודעה לתקשורת על רקע ירי רקטות מעזה. רחובות, 11.5.2023 (צילום: לירון מולדובן)

המפכ"ל קובי שבתאי מוסר הודעה לתקשורת, בחודש שעבר (צילום: לירון מולדובן)

ב"ישראל היום" מוסיף מישל מכול ש"הסכסוך בין משפחות הפשע בכרי וחרירי כבר גבה את חייהם של 20 בני אדם בשנתיים האחרונות. גם אתמול, ההערכה היא כי הסיבה למסע הרצח המחריד בכפר יפיע היא מאבקי שליטה על שטח באזור הצפון". אצל מכול, ככל הנראה בטעות, ארבעה מהנרצחים דווקא "מזוהים עם משפחת חרירי" – חוץ מרמי מרג'יה, שהוא "נער בן 15 ששהה במקום". כמו ב"מעריב", גם כאן המשך הידיעה הוא פשוט עוד ועוד ציטוטים של פוליטיקאים.

ב"ידיעות אחרונות" בחרו בכיוון אחר. שם ממתגים את התקרית כ"טבח יפיע", ומוסיפים את הסטמפה הוותיקה שעליה נכתב "די!" בעברית ובערבית – תזכורת לסיקור המתמשך של הסוגיה, ששיאו תואר כאן בשבוע שעבר כ"פרויקט עיתונאי חיוני שהוצא אל הפועל באופן מרשים". אבל חרף אווירת החירום, הסיקור עצמו דל. הוא לא מתמקד במניעים לרצח, ולא באוזלת היד שאִפשרה להם לצאת מן הכוח אל הפועל, אלא מתפקד כמקבילה הטקסטואלית של סרטון סנאף.

ב"ידיעות אחרונות" מודעים לכך, אבל מעדיפים לעדן את הגדרת הז'אנר. "זה היה רצח שנראה כלקוח מסרט אימה", כותבים שם. "השעה 14:45. נעים מרג'יה עבד במכון לשטיפת מכוניות שבבעלותו, במועצה המקומית יפיע הסמוכה לנצרת. עמו היה בן דודו רמי מרג'יה בן ה-15. לפתע שעטה מכונית לתוך מכון השטיפה. מתוכה יצא גבר, חמוש בנשק אוטומטי, שפתח באש תופת וירה בכל הנוכחים במקום.

"התוצאה היתה מחרידה: בני הדודים נעים ורמי נרצחו, ועמם עוד שלושה שישבו במקום – לואי אבו-רג'ב, אברהים שחאדה ומוחמד כנענה. הרוצחים נמלטו מהמקום במכוניתם, שאותרה זמן קצר לאחר מכן כשהיא עולה באש בחורשה סמוכה, שם ככל הנראה המתינה להם מכונית חלופית". חמשת הכתבים שחתומים על הדיווח מציינים שלאחר מכן נוצרה במקום התקהלות, וש"התושבים הנסערים" קיבלו ב"זעם רב" את השר בן-גביר ("רוצח", "מחבל") והמפכ"ל שבתאי, והאשימו אותם ואת הממשלה באחריות להרג.

התיאור הציורי של הרצח והזעם מתיימר לספק לקוראים מבט מעמיק יותר מזה שמספקים המבזקים היבשים, אבל כשממשיכים הלאה מתברר שגם ב"ידיעות אחרונות" לא ממש יודעים למה כל זה קרה. "במשטרה חושדים שהרקע לטבח ביפיע הוא סכסוך הדמים בין משפחות חרירי ובכרי – שגבה כבר יותר מ-20 קורבנות תוך פחות משנתיים", מציינים גם שם. לאיזו מהמשפחות מסונפים יעדי החיסול של אתמול? אפילו הפרט הבסיסי הזה נחסך מהקוראים. לידיעה לא מצורפים טורי פרשנות או רקע.

ב"הארץ" ניכר שנעשה מאמץ לספק תמונת מציאות רחבה יותר, ובמקביל להקים קול זעקה. היום מקדישים שם להרג את מאמר המערכת, שלושה טורי דעה, את טור הטלוויזיה ושתי ידיעות חדשותיות. ארבעת הכתבים שחתומים על הדיווח הראשי מציינים שמקור הסכסוך בין שתי משפחות הפשע הוא מחלוקת על "אזורי שליטה למתן הלוואות וסחיטת דמי חסות ביישובים בצפון".

"מוקד הסכסוך נמצא בנצרת, שבה גם ממוקם המטה של המחוז הצפוני. מתחת לאפו של ניצב [שוקי] תחאוכה משתוללת מלחמת עולם", כותב יהושע (ג'וש) בריינר בידיעה נפרדת. "המאבק בין שתי המשפחות החל בספטמבר אשתקד, אז נורה למוות נעים סורי, רוצח ששוחרר אחרי 32 שנות מאסר. סורי לא השתייך לאחד הארגונים, אך החזיק 'קו הלוואות' בשוק האפור שגלגל 80 מיליון שקל. במשטרה העריכו שארגונו של בכרי אחראי לחיסולו – ועם מותו החל המאבק בין הארגונים על הוואקום שנוצר".

במרכז הידיעה עומדים אפיקי הפעולה האפשריים של הממשלה. "הפתרונות היחידים שהציגו המפכ"ל שבתאי, השר בן-גביר וגם ראש הממשלה נתניהו הם הכנסת שב"כ למאבק בפשיעה במגזר, בדגש על המחוז הצפוני, והקמת המשמר הלאומי", כותב בריינר. "שבתאי מקפיד להזכיר שהוא דל באמצעים: הוא לא יכול להשתמש בתוכנת הריגול פגסוס בשל האיסור מצד הפרקליטות, אין לו מספיק שוטרים לפעילות, ולא מאפשרים לו לבצע מעצרים מינהליים. 'קובי אין לי', כינה אותו אחד הניצבים. [...] שבתאי, שנבחר כמי שאמור להילחם בפשיעה בחברה הערבית, נשמע לאחרונה מיואש. 'הוא כבר לא יכול לשמוע על עוד רצח', אמר ל'הארץ' בכיר במשטרה".

בן כספית, ב"מעריב", מניף את האצבע אל עבר השר בן-גביר. "אני נזכר באמירתו של דובר המשטרה שלפיה 'הגעתו של בן-גביר למשרד לביטחון לאומי מייצרת הרתעה במגזר הערבי', ומת מצחוק. הבעיה היא שהערבים מתים באמת", הוא כותב. הממשלה הקודמת, גורס כספית, מצאה דרך להילחם בתופעה – אבל זו נזנחה עם חילופי השלטון. "מה עושה נתניהו? מקים עוד ועדה, מזמין את הח"כים הערבים לדיון, מודיע להם שימנה פרויקטור, נתקל בבן-גביר ואז ממהר להודיע לו שסתם, זה היה בצחוק, הוא לא ימנה שום פרויקטור בלי אישורו".

כוחות משטרה בזירת הטבח ביפיע, אתמול (צילום: פאדי אמון)

כוחות משטרה בזירת הטבח ביפיע, אתמול (צילום: פאדי אמון)

כספית הוא כמובן לא העיתונאי היחיד שמותח היום ביקורת על השר בן-גביר. הביקורת הזאת מתבקשת, כמעט מובנת מאליה. היא זוהרת בדיוק במרכזו של חלון אוברטון; הרי זה ברור כשמש, ובכלל לא קשור לעמדה פוליטית: אם יש גל עצום של מעשי רצח, והמשטרה כושלת שוב ושוב בפענוח ובסיכול – ברור שלשר שמופקד על המשטרה יש אחריות.

אבל אם מתקרבים לחלון, ואולי מניחים את הידיים על האדן, ומתאמצים קצת להתרומם ומביטים החוצה, אל מחוץ למסגרת, הולכת ונחשפת תובנה נוספת. אפשרות מעט מקוממת, כזאת שאולי פעם היתה בלתי נתפסת, אבל מיום ליום נראית יותר ויותר הגיונית. ייתכן שבן-גביר בעצם לא נכשל. אם ערבי טוב זה ערבי מת – אמונה שבן-גביר לא אוחז בה, לטענתו – ההרג ההמוני בחברה הערבית הוא לא באג, הוא פיצ'ר. אז למה למנוע אותו?

את התובנה שמעשי הרצח לא נעצרים משום שהמשטר בישראל לא באמת מעוניין לעצור אותם אפשר למצוא היום במאמרים של כותבים בני החברה הערבית. "לערבים בישראל ברור כי חייהם אינם חשובים כפי שרצו להאמין, והכמיהה שמקבלי החלטות לא יוותרו עליהם אחרי הקמת ממשלת נתניהו נגוזה. ממשלת ההרס והארסיות לא הותירה שום ספק בכך שבכוונתה להפקיר את הערבים בידי ארגוני הפשיעה והאלימות", כותבת ב"הארץ" שירין פלאח-סעב.

"לא דובר המשטרה, לא בן-גביר ולא המפכ"ל מבינים את עוצמתם של מעשי הרצח אתמול ואת ההשלכות על הצעירים בחברה הערבית", ממשיכה פלאח-סעב. "איזה אומץ נדרש כדי לצאת מהבית ולירות למוות בחמישה אנשים? אפס אומץ. רק דבר אחד מניע את הרוצחים – ההבנה שהם לא ייתפסו או ייענשו בשל מדיניות המשטרה. זה הדבר שגורם לרוצחים לצאת פעם אחר פעם מביתם ולהמשיך לפשוע – העובדה שבמדינת ישראל אין ערך לחיי ערבים".

"כבר מזמן הערבים מבינים שהמדינה לא רק ויתרה עליהם, אלא שהם אינם רצויים אפילו כאזרחים סוג ב'", כותב ג'לאל בנא ב"ישראל היום". "המשך גל הפשיעה במגזר מביא לכמה תובנות קשות. העיקרית שבהן היא שהמדינה מעדיפה להיאבק בערבים מאשר להגן עליהם.

"כבר שמענו לא אחת בכירי משטרה שטוענים כי חלק ממחוללי הפשיעה הערבים המרכזיים מחוברים לגורמי הביטחון, שתמורת מידע נותנים להם גיבוי או מונעים אכיפה נגדם. מה שמביא אותנו לשאלה הכמעט רטורית: האם מדינה שמצליחה למנוע כל התארגנות בטחונית בחברה הערבית, מצליחה לחדור לכל מדינה בעולם ומצליחה להביא באישון לילה את ארכיון הגרעין האיראני, לא מצליחה למגר את הפשיעה בחברה הערבית? התשובה ברורה – היא לא מעוניינת".

בשטחים

"הפלסטינים טוענים: 'צלם עיתונות נורה בראשו'; צה"ל: 'נסיבות המקרה בבדיקה'", מודיעה כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". למרות המסגור, שמעמיד את עצם קיומה של התקרית בסימן שאלה, בגרסת צה"ל שמובאת בתוך הידיעה נמסר שהצלם, מואמן סמרין, אכן נפגע מכדור מתכת מצופה גומי – תחמושת שבה משתמש הצבא הישראלי. מה שנמצא ב"בדיקה", מתברר, אינו הפגיעה בו אלא הרקע לכך.

הכתבים אלישע בן-קימון, עינב חלבי ויואב זיתון מציינים שהתקרית אירעה ברמאללה בזמן שכוח ישראלי נשלח להרוס בית של מחבל, אבל לא מציינים שבחילופי האש נפצע גם רביע אלמוניר, צלם טלוויזיה. ובכל זאת, הדיווח החלקי של "ידיעות אחרונות" הוא הבולט והמקיף ביותר שמתפרסם היום בעיתונים. ב"מעריב" פציעת הצלם סמרין מתחבאת בתוך ידיעה על הריסת הבית, וב"ישראל היום" ו"הארץ" כלל לא מדווחים על כך.

משפט המו"לים

עמית סגל, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", מעניק הצצה מקדימה לדף המסרים של נתניהו לשבוע הבא. "ביום שני תצטרף ישראל למועדון אקסקלוסיבי שמנה עד היום שתי מדינות: פקיסטן וקניה", הוא פותח. "בשתיהן העיד ראש האופוזיציה נגד ראש הממשלה במשפט פלילי".

ביום שני הקרוב יתייצב בבית-המשפט המחוזי בירושלים יאיר לפיד, שכיהן כשר אוצר תחת נתניהו. מחקירת "תיק 1000" התברר שראש הממשלה ביקש מלפיד לנצל את סמכותו כדי לסייע לארנון מילצ'ן, אחד משני מיליארדרים שהמטירו על משפחת נתניהו שמפניה, סיגרים, תכשיטים וכיו"ב מתנות בשווי של קרוב למיליון שקל.

"גם לנתניהו וגם ללפיד אין דרך טובה לצאת מהעדות: האחד יואשם בשיתוף פעולה עם טייקון על שסיפק לו סיגרים ושמפניה; האחר יעבור חקירה צולבת מעורכי-דין שלעומתה כבר יעדיף ראיון עומק בערוץ 14", כותב סגל.

בנימין נתניהו ויאיר לפיד. ירושלים, 23.9.14 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

בנימין נתניהו ויאיר לפיד במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2014, כשהיו שותפים קואליציוניים (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

לדברי סגל, לכל אורך השבוע החולף התלבט נתניהו אם להתייצב בעצמו באולם כדי לצפות בעדות לפיד. מה החליט בסופו של דבר? אם סגל יודע, הוא שומר זאת לעצמו או לבימה התקשורתית המרכזית שלו, חדשות 12.

"עד היום פקד את בית-המשפט מיוזמתו כדי להביט בעיניהם של עדי מדינה שעבדו אצלו והעריצו אותו", הוא כותב על נתניהו, ואז מגיע דף המסרים: "בבסיס ההתלבטות ניצבת ההנחה שעדות לפיד תסייע לנתניהו ציבורית בהצגת המשפט כהמשך המאמצים להפלת הממשלה באמצעים אחרים. לכן, לכאורה, כדאי לראש הממשלה להגדיל את האירוע, לא לשאוף להקטין אותו. זה עוד סימן לכך שהפרקליטות שגתה כשהשעינה חלק מכתב האישום על עדותו של פוליטיקאי יריב".

תעמולה

כתבת השער של "ישראל השבוע" היא ראיון עם ד"ר גלי סמבירא, המנכ"לית הנכנסת של "משרד ההסברה", התיק הערטילאי ונטול המשאבים שהעניק נתניהו לגלית דיסטל-אטבריאן. כל החטיבה הפותחת את הראיון נראית כאילו יצאה ממחולל טקסטים שהוזן בקודקס המלא של פוליטיקת הזהויות: "דמיינו אשה נאה ותמירה, קצוצת שיער, נטולת איפור, ג'ינס מרושל במידה מדויקת, טי-שירט נכונה, פמיניסטית, לסבית, דוקטור ללימודי מגדר, חריפה, כריזמטית, טום-בוי ליברלית. ואז תארו לכם שהיא מתנהלת כמו סבתא מסעודה משדרות – מפרידה בין בשר לחלב, מחבבת קברי צדיקים ומעוניינת להפוך את השמרנות לבשורה".

את הטקסט הזה, מבהירה הכתבת שירית אביטן-כהן, כתבה השרה דיסטל-אטבריאן לפני "אי אילו שנים". המרואיינת, שבתפקידה הנוכחי אמורה לנהל משרד תעמולה שנועד לייחצן ממשלת ימין קיצוני, מתעקשת להגדיר את עצמה כחלק מ"המרכז המסורתי העמוק", ומבהירה שהיא אינה מזדהה עם תומכי או מתנגדי ההפיכה המשטרית, שאותם היא מגדירה כ"שתי אליטות שמתקוטטות עכשיו ברחובות, שלא קשורות אלי".

אז מה כן קשור אליה? לא ברור. הראיון עם סמבירא נטול בשר, אבל קשה להאשים את המראיינת. אפילו למנכ"לית לא ממש ברור מה היא אמורה לעשות בתפקידה, ואילו סמכויות ותקציבים היא תקבל – אם בכלל. "אנחנו לא רק המשרד הכי קטן, אנחנו המשרד היחיד שאין לו אף יחידת סמך תחתיו. אפילו למאי גולן יש את הרשות למעמד האשה, למשרד מורשת יש את גבעת התחמושת. פה אין כלום", היא מודה בכנות.

גלית דיסטל-אטבריאן עם דודי אמסלם בכנסת, אוקטובר 2021 (צילום: יונתן זינדל)

גלית דיסטל-אטבריאן עם דודי אמסלם בכנסת, אוקטובר 2021 (צילום: יונתן זינדל)

ב"ישראל היום" בכל זאת מצאו דרך להסביר מה תפקידו של המשרד הזעיר: בשער המוסף מסבירים שמשרד ההסברה אמור "לכתוב סיפור ישראלי חדש". המנכ"לית מבהירה שבניגוד למה שאולי השתמע מהנוכחות התקשורתית של דיסטל-אטבריאן, המשרד לא אמור לדברר את ההפיכה המשטרית, שאותה היא מכנה "הרפורמה": "אמרו בייעוץ המשפטי 'אסור לך' – ובזה זה נגמר".

אז מה כן יעשו שם? "יש פה תוכנית למשרד: הסברה ישראלית וחוסן חברתי", אומרת סמבירא. מהו "חוסן חברתי"? "זה אומר שהחברה הישראלית תדע, על כל הרב-תרבותיות שלה, לפעול יחד".

"איך תוכלי למכור סיפור משותף אם חלק מהעם תופס אתכם כחשודים המיידיים, ואין אמון בכם?", שואלת אביטן-כהן. המנכ"לית סמבירא מודה שאכן, מדובר בבעיה. אחרי שהמראיינת שוב אומרת לה שבכלל לא ברור מה המשרד אמור לעשות, היא מצליחה לחלץ תשובה: "נאסוף תחת פורטל או מערכת דיגיטלית חכמה את מרכז הידע של ההסברה הישראלית". ובקיצור: מתברר שהמלעיזים צדקו. מאחורי הררי המלל הממותג מסתתר למעשה תיק ריק.

מסרב להיות בדרן

אוריאל דסקל, אחד הכותבים המוצלחים של "כלכליסט", מכריז על פרישה מסיקור ספורט ומסכם את הקריירה. הטור של דסקל יוצא דופן בחריפותו, ומומלץ לקרוא אותו במלואו. הוא חולק בו את המסקנות האישיות שהובילו אותו לעזוב את התחום אחרי 25 שנה – אבל למעשה קובע שכל עיתונאי ספורט שתופס את עצמו כאדם מוסרי צריך לעשות כמוהו.

דסקל מספר כיצד החל לעבוד בשבועון ספורט בגיל 16, בתפקיד שאין זוטר ממנו, המשיך לעבוד גם במהלך שירותו הצבאי, מאחורי הגב של מפקדיו, ושמח בחלקו גם כשעבר ל"הארץ", סיקר קבוצת כדורגל לא בולטת במיוחד והשתכר שכר זעום.

"זה היה רחוק מלהיות כתב סלטיקס ב-ESPN, אבל לי לא היה אכפת. הגשמתי חלום ילדות. הגעתי לכל אימון, כל משחק היה אירוע עצום. אם כתבתי 250 מילה על משחק, והכניסו רק 100 או 50, וקיבלתי 500 שקל לשלושה חודשים – זה לא הפריע לי. לדעת שאני עובד במדור הספורט – קשה להסביר איך זה גרם לי להרגיש, כל יום מחדש", כותב דסקל.

"מתישהו במהלך הקריירה עברתי לסקר את מאחורי הקלעים של הספורט, ולא את מה שעל הפרקט, המסלול או הדשא. ייתכן שזו היתה טעות", הוא כותב בהמשך. "רובם הגדול של המנהלים בספורט הם אנשים מעוררי השראה, אבל בספורט ישנם גם לא מעט אנשים שהאג'נדה שלהם אינה ספורטיבית. הם מרוויחים מסחר בבני אדם או מהטיית משחקים. הם כותשים ושוחקים את גופם ונפשם של ספורטאים בעוד ועוד משחקים וטורנירים. יש בהם 'קופים' של עבריינים, מי שמלבינים עבורם את ההון או התדמית. גם בישראל, בטח בישראל, אבל לא רק.

"ובפסגה של ניהול הספורט, ממש בטופ של הטופ, ישנם גם אנשים שמתחנפים לדיקטטורים, ניזונים מהונם, ומצדיקים את הזוועות שהם מחוללים. הריקבון המוסרי משפיע גם על האוהדים, שרק רוצים לראות את הקבוצה שלהם מצליחה. הם מבינים שכדי לנצח צריך כסף, ובשביל כסף גדול באמת, כמו זה של ערב-הסעודית או איחוד האמירויות, צריך לוותר על עקרונות, ולעתים לשיר שירי הלל לשייח שרכש את המועדון. גם אם אותו שייח עצמו אחראי לזיהום האוויר או לפגיעה באנשים.

אוהדי בית"ר ירושלים מניפים דגלי "לה פמיליה" באיצטדיון טדי, ינואר 2022 (צילום: פלאש 90)

אוהדי בית"ר ירושלים מניפים דגלי "לה פמיליה" באיצטדיון טדי, ינואר 2022 (צילום: פלאש 90)

"נקודת השבר הגדולה שלי היתה מונדיאל 2022 בקטאר, שבתנופת הבנייה האדירה להכנתו נהרגו אלפי פועלים, כמעט כולם עובדים זרים חסרי זכויות בקטאר. אלפי חיים הוקרבו כדי שנסיכות נפט שבנתה את הונה על זיהום העולם, שמפירה זכויות אדם באופן סדרתי, שתמכה בפועל בטרור – תארח טורניר כדורגל במשך חודש. קשה להבין את זה. קשה עוד יותר להבין את מיליוני האוהדים שהתעלמו מכך, או אף הצדיקו את הקטארים.

"לא הבנתי איך אפשר לכתוב על ה-4-4-2 בהגנה של נבחרת ארגנטינה, או על הריצה לשטחים של בוקאיו סאקה, כשהכל נועד לכבס את תדמיתה של מדינה נוראית. ומרגע זה, כבר לא יכולתי להפסיק לשאול את השאלות הקשות האלה. למשל, איך אפשר להתמקד בסיקור מקצועי של הכדורגל הישראלי כשברור שעבריינים מנהלים כמה מהמועדונים החשובים ביותר? איך אפשר להלל גיבורי ספורט שהתגלו כלא יותר ממותגי-על, ושלא ויתרו על אף סנט מנותן חסות, אפילו אם נותן החסות הזה תמך ברצח עם?".

דסקל הגיע למסקנה שאי-אפשר. "מתישהו בקריירה שלי הבנתי שאני לא יכול לכתוב רק על הקצה הבידורי של הציר הזה. שאני לא יכול לכתוב 'רק על ספורט'. כי כתיבה כזו היא בדיוק מה שמנהלי המשחק רוצים: הם מעדיפים שיעסקו בספורט, ולא בשחיתות ובמהלכים המפוקפקים שלהם. אבל אם אתה מתמקד רק בסיקור הספורט, בסיקור ה'מקצועי', אתה כבר לא עיתונאי, אלא בדרן. ואם אתה מסרב להיות בדרן, אתה מותקף פעמים רבות על-ידי קוראים וצופים (או בעלי אינטרס) באמירות כמו 'למה אתה מערבב פוליטיקה וספורט', 'תתמקד בספורט', 'באיזו זכות אתה מביע דעה פוליטית בכתבת ספורט'. וזה לא מה שייחלתי לו כשנכנסתי לעיתונות הספורט".

צנזורה

גור מגידו מפרסם ב"דה-מרקר" טור על אפי נוה, ראש לשכת עורכי-הדין לשעבר שהפך לסמל לסיאוב ומתמודד כעת שוב על התפקיד. "ניסיון חזרתו של אפי נוה לזירה הציבורית הוא אחד הגילויים הבוטים ביותר של חוסר הבושה שפשה בחברה הישראלית", כותב מגידו. הוא מזכיר את מה שמותר לספר על נוה – פרשת "מין תמורת מינוי" שממנה נחלץ, הרשעתו בפרשה צדדית – אבל מציין שחלק גדול מהראיות על מעשיו עדיין אסור בפרסום.

עו"ד אפי נוה בדיון על הארכת מעצרו, ב-2019 (צילום: קוקו)

עו"ד אפי נוה בדיון על הארכת מעצרו, ב-2019 (צילום: קוקו)

כעת, לנוכח ההתמודדות המחודשת על ראשות הלשכה, מגידו פנה לבית-המשפט בדרישה לבטל את הצו, "או לכל הפחות לחשוף חלק נוסף מהקרחון שקצהו הוא פרשת המין והמינוי" של השופטת בדימוס אתי כרייף, המאהבת של נוה.

"חלק מהקוראים אולי נחשפו לחלק מהראיות הנוספות, שכן רבות מהן הופצו ברשת תוך הפרה של הצו, אך חלק מציבור עורכי-דין הולך אל הקלפי מבלי לקבל תמונה מלאה", כותב מגידו. "אם היתה נחשפת התמונה, גם אלפי עורכי-הדין שכנראה תומכים בנוה היום היו מרכינים ראש בבושה".

בתוך המכונה

במדור המאמרים האחורי של "הארץ" מתפרסם היום מאמר מאת דני זקן, המפקד הזמני הטרי של גלי-צה"ל, שמגיב לפרסומים הביקורתיים שמלווים אותו מאז כניסתו לתפקיד. המאמר של זקן מניפולטיבי ומוקדש ברובו להסחת דעת: לטענתו, הקמפיין הציבורי שדורש את התפטרותו הוא תולדה של נסיונו להכניס לתחנה קוד אתי שבבסיסו הפרדה ברורה בין דעות לעובדות.

זקן מתפלמס עם המגיש הוותיק רזי ברקאי, שהתבטא נגדו בתקשורת, וטוען שבתוך האורווה של גל"צ יש עדיין כמה "סוסים אצילים" שבניגוד לברקאי סבורים, כמוהו, שהשדרנים צריכים להפקיד את עמדותיהם האישיות מחוץ לאולפן. את הסוסים האלה, מצהיר זקן, "צריך לטפח" – ובקרוב הוא יגייס מבחוץ עוד כמה מבני מינם, שנמנים עם "העיתונאים הבכירים בישראל".

מדובר, כאמור, באיש קש. התמקדות בטיעון צדדי, שטחי וריק, כדי לממש מטרות אחרות, כאלה שלא נוח להודות בקיומן. ההפרדה בין דעות לעובדות היא עיקרון בסיסי באקטואליה, ומחלקת החדשות של גלי-צה"ל מיישמת אותה באדיקות כבר עשרות שנים. לא זה מה שמפריע לזקן. מה שמפריע לו הוא המשדרים המגזיניים של התחנה, שאותם מגישים עיתונאים ותיקים ומוערכים כמו ברקאי, רינו צרור ויעל דן, שמעצם מעמדם והפורמטים שגיבשו לאורך השנים לא חוסכים מהמאזינים גם את הדעות והניתוחים שלהם.

דני זקן (מימין) ויעקב ברדוגו בתוכנית שהגישו יחד בתחנת גלי-ישראל (צילום מסך)

הקו האישי שלהם, שמתבטא גם בבחירת הנושאים והמרואיינים (ובולט במיוחד במונולוגים של צרור), הוא לא סטייה מהמנדט שלהם – הוא-הוא המנדט. התוכנית של רזי ברקאי היא המקבילה הרדיופונית לטור של נחום ברנע: עיתונאי ותיק ודעתן מדבר על ענייני השעה עם דמויות מתחלפות מהציבוריות הישראלית בלי להעמיד פנים שהוא מהאו"ם. מה שברנע עושה עם פנקס, במשעולים, ברקאי עושה עם מיקרופון, באולפן. זה לא תחליף לעבודה של מחלקת החדשות, זה פורמט משלים שנובע מתוך התפיסה שאי-אפשר רק להמטיר על המאזינים עובדות – צריך גם לברר ולהסביר מה משמעותן.

זקן יכול לחשוב שהתוכנית של ברקאי או של מישהו אחר מהמגישים הוותיקים האחרים זקוקה למתיחת פנים, אולי אפילו לביטול והחלפה בתוכנית אחרת. אם הוא היה בא בידיים נקיות, היו מנהלים איתו על כך שיח ענייני. אבל זה לא המצב. הביקורת החריפה על זקן נובעת מכך שהטיעונים הכאילו-מקצועיים על אתיקה ו"אמון הציבור" הם כסות להיותו קבלן של הממשלה שנשלח לתחנה הצבאית כדי להפוך אותה לעוד זרוע במכונת התעמולה הביביסטית – או לפחות לקרב אותה למחוזות הללו עד כמה שאפשר בלי לשבור את הכלים.

פרסומים של "הארץ" מהשבוע האחרון תומכים בפרשנות הזאת: זקן, מתברר, אמר שקיבל את התפקיד הודות לשתדלנות של יעקב ברדוגו, שותפו להגשה בתחנה הביביסטית גלי-ישראל, מקורבו של נתניהו ומי שהיה סמל להשחתת השידורים בתקופת כהונתם של המפקדים לשעבר ירון דקל ושמעון אלקבץ. בהליך משפטי שמנהל ברדוגו נגד התחנה אף נטען שנתניהו בעצמו דאג לשתילתו.

המידע הזה, שזקן לא טרח להכחיש בתגובה שמסר ל"הארץ", כלל לא מוזכר היום במאמר שלו. הוא מתייחס אליו בעקיפין, בטענה שלפיה פרט שולי שפורסם על אודותיו ב"דה-מרקר" אינו אפשרי לוגית: מרואיין שדיבר על זקן טען שהוא וברדוגו "הולכים ביחד למשחקים של מכבי תל-אביב ויושבים ביציע האח"מים". זקן, במאמרו, טוען שאין סיכוי שזה קרה משום שהוא "אוהד שרוף דווקא של הפועל ירושלים". מהטענה המהותית על הקשר הקרוב עם המאכער ברדוגו הוא מתעלם.

ברור מדוע: זקן לא יכול להכחיש את עצם קיומו של הקשר הזה – ולא את העובדה שברדוגו הוא איש חזית של משפחת נתניהו. היום, בידיעה שמקבלת הפניה בולטת בשער "הארץ", הקוראים מתוודעים לעוד ממד מהיחסים ביניהם. "מפקד גלי-צה"ל הזמני על האפשרות של סגירת התחנה: 'עם שרה אנחנו רגועים'", נכתב שם.

הכתבים גידי וייץ ויסמין גואטה מציינים שהם מתבססים על "שיחות נוספות" של זקן, שבהן אמר שבמשפחת נתניהו "חששו שיהיה עצמאי מדי, וכי ברדוגו ריכך את ההתנגדות למינוי במשפחה". לפי דיווחם, זקן אמר כי "כל מפקדי גלי-צה"ל האחרונים השתמשו במאכערים עם קשרים במקומות הקובעים שיסייעו להם בקבלת התפקיד", וש"לשיטתו, מינויו לתפקיד בתמיכת ברדוגו מגדיל את סיכויי ההישרדות של התחנה, וזהו הדבר החשוב באמת".

"דבריו של זקן", מוסיפים הכתבים, "מעידים על עוצמת התלות של גלי-צה"ל במערכת הפוליטית על רקע חתירתו של נתניהו לשליטה בכלי התקשורת, ועל הסכנה הגלומה בה לחופש העיתונות".

גאווה

כל היומונים מדווחים הבוקר בעמודי החדשות על מצעד הגאווה שהתקיים אתמול בתל-אביב, שבוע אחרי המצעד הירושלמי. ב"ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מסתפקים בידיעות תצלום קצרצרות. ב"הארץ" מפרסמים ידיעה על "פעילים להט"בים הונגרים" שמתריעים בפני הישראלים לא לאמץ את תרבות הרדיפה שהנחיל המשטר בארצם.

הטקסט המרכזי של עיתון השמאל הוא רפורטז'ה קצרה של רן שמעוני, שברוח המאורע המסוקר נחתמת באמירה מוגזמת: "הניצחון הגדול של הקהילה הגאה, של החברה הישראלית כולה, מופיע במלוא הדרו במצעד הגאווה. השנה, מול עלייתם של הכוחות הנגדיים, הוא מוכיח את חשיבותו יותר מאי פעם. בזכות מצעד הגאווה, התקווה לעתיד טוב יותר לעולם לא תיכשל".

בשולי מצעד הגאווה בתל-אביב, 8.6.2023 (צילום: מרים אלסטר)

בשולי מצעד הגאווה בתל-אביב, אתמול (צילום: מרים אלסטר)

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" אמנם הצניעו את סיקור המצעד, אבל לא פספסו את ההזדמנות לשתף פעולה עם מסחור הקהילה: בחינמון מדפיסים ידיעה על "הפעילויות, ההנחות והמבצעים" של "יום הגאווה", ובנוניתון אפשר למצוא במוסף הכלכלי "ממון" כתבה על שיווק להומואים. הכותרת שלה, "הכסף הוורוד", נדפסת משום מה על הדמיה של שפריץ לבן.

חדשות הקונספירציה

"כבר שנים בולט לעין שישנם בכירי ביטחון בדימוס שמעבירים מסרים ברוח המדיניות האמריקאית באזור, בכל הנוגע למדינת ישראל", גורס אמנון לורד בטור הקונספירציות שלו, שגם השבוע מקבל את כפולת העמודים הפותחת במוסף הפוליטי של "ישראל היום". "חלקם אף סייעו או היו שותפים לתוכניות בטחוניות אמריקאיות שממשלת ישראל התנגדה להן", הוא טוען.

לטענת לורד, אותם בכירים בוגדניים בעצם נמצאים על הפיירול של אמריקה: "ארצות-הברית יודעת לשחד באמצעות מלגות, שנות לימוד, כיבודים בסגנון הענקת מדליות מהדרג העליון לרמטכ"לים ישראלים וביקורים וליטופים של בכירי ביטחון כמו ראשי המטות המשולבים ה'מתיידדים' עם קצינים בכירים ישראלים, בזמן שראש הממשלה נתון להתקפה בלתי פוסקת מצד ראשי הממשל בוושינגטון, והוא הופך למתאגרף המגן על לסתותיו כשהוא שעון על החבלים".

אבל זה, מסביר לורד, רק הגזר. יש גם מקל, והוא "המשפיע ביותר". למה הוא מתכוון? לורד זורק את השם "פולארד" – שדווקא בגד, אבל לא בישראל אלא במערכת הביטחון של ארצות-הברית – וגם את השמות "ישראל זיו", ש"היה נתון לחקירה של משרד האוצר האמריקאי על לא עוול בכפו", ו"ארנון מילצ'ן", ש"נהרס בגלל קרבתו לנתניהו בקופרודוקציה של אינפורמציה מהצד האמריקאי וניסיון הפללה מהצד של זרועות אכיפת החוק בישראל".

לורד לא מתעכב על כך שמילצ'ן הסתבך בגלל פליטות הפה שלו עצמו, שבהן קשר עצמו למוסד, או על כך שבסופו של דבר לא הופלל, ושאין שום הוכחה ל"קופרודוקציה" שבה האמריקאים פגעו בו בגלל קשריו עם נתניהו. כדרכו, הוא ממשיך את הטור עם פקעת של אזכורים תלושים מדיווחים בתקשורת האמריקאית, וזורק פנימה מונחים כמו "סייבר" ודמונים מקומיים – דן חלוץ, עמוס מלכא, "ניצב אשד" (הכוונה כנראה למפקד משטרת מחוז תל-אביב, עמי אשד) ו"כמובן אהוד ברק" – שפועלים נגד ממשלת ישראל, אבל לא משום שזוהי עמדתם האותנטית אלא מפני שמישהו זר מפעיל אותם.

איך כל זה מוכיח, או לפחות מסביר, את הטענה על כך ש"בכירי ביטחון בדימוס" מישראל מקדמים בסתר מדיניות אמריקאית, כלומר בוגדים בארצם? ללורד כמובן אין תשובה אמיתית. הכתיבה שלו מבוססת על ירי נתונים תוך שמירה על ארשת ידענית המשדרת שהכל כבר ממילא הוכח והוא רק מסכם את המובן מאליו. לקראת סוף הקטע, בלחץ, אפשר לחלץ מעין הסבר לקנוניה השבועית: "האגרסיביות האלימה של ממשל ביידן בהחלט מעודדת בכירי ביטחון בדימוס להופיע בצורה הצעקנית והמאיימת ביותר כלפי ממשלת נתניהו".

הנה כי כן, התשובה של לורד: זה אמנם נשמע כאילו אמרתי שהאמריקאים מפעילים אותם, ושהם בוגדים באינטרסים הבטחוניים של ישראל, אבל בעצם התכוונתי לומר שההתנהלות של הבית הלבן גורמת להם לבוא לאולפנים ולדבר לא יפה על ביבי.

אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

עמוס הראל, הפרשן הבטחוני של "הארץ", מתייחס לסוג העיתונות הזה בשולי טורו השבועי. "סרטון בן עשר דקות שפורסם השבוע בטוויטר סיפק הצצה מפחידה למדי אל מה שנראה כמו העתיד התקשורתי של כולנו", כותב הראל. "טאקר קרלסון, שדרן הטלוויזיה הפופוליסט הימני שסולק באחרונה מרשת פוקס, החל להפיץ את מסריו בטוויטר, בעידודו הנלהב של בעליה האקסצנטריים של הפלטפורמה, המיליארדר אילון מאסק (שמצדו זכה השבוע לאזכור מחניף מצד נתניהו).

"העונה החדשה של סדרת הטלוויזיה הדיסטופית 'מראה שחורה' אמנם תחל רק בעוד שבוע, אבל ההופעה והטקסט של קרלסון נראו כאילו הם לקוחים ישר מתוך פרקי הסדרה. [...] הסרטון של קרלסון, שזכה במיליוני צפיות בטוויטר בתוך שעות אחדות, נראה כמלאכת מחשבת של שקרים, חצאי אמיתות ודברי הסתה, שנועדו בעיקר לבלבל את הצופים ולהחליש את אחיזתם במציאות. מכל הנושאים שקרלסון נוגע בהם, תוך הצגת אג'נדה ימנית-רדיקלית, ברורה התמיכה המובהקת במשטר פוטין, המבצע מעשי זוועה. מטרת התעמולה הזו, כפי שכבר צוין לא פעם, אינה לגרום לצופים להאמין בהסבר או בפרט מידע ספציפי; היא נועדה לוודא שיותר לא יוכלו להאמין בשום דבר".

טאקר קרלסון, כך נחשף לאחרונה על רקע ההליך המשפטי שהוביל להדחתו מפוקס-ניוז, אכן הפיץ ביודעין שקרים שהוא כלל לא מאמין בהם. הוא לא אידיוט שימושי, אלא מניפולטור ציני שמוכן לשרת את הכוחות הרעילים ביותר בשביל כסף ורייטינג. המקרה של לורד שונה. הוא, כך נראה, באמת מאמין במה שהוא כותב. הוא לא מניפולטור ציני. מצד שני, הוא גם לא אידיוט. מפתה להגדיר אותו אינטלקטואל שימושי. אבל זה יהיה עלבון לאינטלקטואלים.