חוק דמוקרטיה
בשער "מוסף כלכליסט" נדפסת דמותו של פרופ' סמי סמוחה. בראיון לשלמה טייטלבאום מתאר סמוחה את שיטת המשטר בישראל כ"דמוקרטיה אתנית".
"זה משטר שיש בו זכויות אזרח לכל, אך עם שליטה ממוסדת של הרוב האתני", מסביר פרופ' סמוחה. "בישראל חלק מהמשטר הוא עליונות יהודית. המדינה מגדירה את עצמה שייכת ליהודים, המטרה שלה היא שימור הרוב, יש חוק השבות, השוויון לא מעוגן בחוקי היסוד, ואמנם יש ויכוח בין היהודים על 'התיישבות' ביהודה ושומרון, אבל היהודים כולם שואפים ל'התיישבות' יהודית בכל חלקי הארץ".
סמוחה מספר לטייטלבאום כי מדי שבוע הוא מגיע להפגנות ברחוב קפלן בתל-אביב. "אלה הפגנות מרגשות, אבל המפגינים טועים כשהם חושבים שהם חיים בדמוקרטיה ליברלית ושעל שמירתה הם נלחמים", טוען סמוחה. "ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה ליברלית, והיא גם לא יכולה להיות – דמוקרטיה ליברלית מושתתת על שוויון בין אזרחים, בישראל אין שוויון בין אזרחים.
"בישראל השסע היהודי-ערבי כונן צורת משטר ייחודית, שהיא הדמוקרטיה האתנית. היא מוגדרת בידי השסע הזה, הוא הדבר שהכי משפיע, לא רק על העבר שלנו אלא גם על ההווה והעתיד. בזה אנחנו משקיעים את כל כוחות הביטחון. זה מה שגורם לנו, בעיני, לקיצוץ של מדינת הרווחה. זה גורם לכך שהדמוקרטיה שלנו היא ברמה נמוכה. ולכן כל פעם שאנחנו אומרים 'דמוקרטיה ליברלית' אנחנו מתגאים במשהו שאין לנו".
בהמשך הראיון, שכולו ראוי לקריאה, מוסיף ומסביר פרופ' סמוחה כי הדמוקרטיה בישראל פגומה גם במישור אחר, שכן מדובר ב"דמוקרטיה של נהלים, לא של ערכים". כלומר, יש בישראל בחירות הוגנות וחופשיות, מפלגות ותקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים, אבל אין משטר ששומר על זכויות אדם ואזרח, שמטפח חירות ושוויון.
"זה ההבדל בין ימין לשמאל בישראל", אומר סמוחה על ההבדל בין דמוקרטיה נוהלית לדמוקרטיה ערכית, "אבל שני הצדדים כאן, גם הימין וגם השמאל, הם כאמור בעד דמוקרטיה אתנית, שהיא לא דמוקרטיה ליברלית".
ההפיכה המשטרית, טוען סמוחה, מבקשת לפגוע לא רק בדמוקרטיה הליברלית שממילא אינה קיימת ולא תוכל להתקיים כל עוד המדינה ציונית, אלא גם בדמוקרטיה הנוהלית. משום כך יש להתנגד לה.
"אז מה המטרה?", שואל טייטלבאום.
"כמו שעשו חוק לאום, צריך חוק דמוקרטיה. על זה צריך להילחם, ולהפוך את האיום על הדמוקרטיה להזדמנות", משיב סמוחה.
העשייה המשטרתית
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר לשטף מעשי הרצח הבלתי נגמר בחברה הערבית בישראל. "כשהמדינה נכנעת לפשע", נכתב בלב שער העיתון מעל תצלום של ראשי רשויות ונציגי משפחת השכול. הכותרת הראשית מפנה ל"מוסף לשבת" (עורך: אביב הברון), שמספק מה שמוגדר הבוקר "גיליון מיוחד" המוקדש בחלקו הגדול לסיקור האלימות הקטלנית, שרק הולכת וגואה.
בפינת הכותרת הראשית בשער "ידיעות אחרונות", על רקע צהוב עז, נדפס המספר 85 ומתחתיו המילים "והספירה נמשכת". המספר עצמו מעוצב כך שנראה כאילו גם הוא נפל קורבן לחילופי אש בין עבריינים. הסמליל הזה מופיע שוב לאורך כל עמודי "המוסף לשבת" המוקדשים לנושא. פעלול גרפי זול וצעקני, ללא ספק, אולם זהו מחיר קטן לשלם עבור החלטה של כלי תקשורת מרכזי להקדיש כל-כך הרבה משאבים לסיקור אחת הטרגדיות הגדולות של מיעוט המופלה לרעה.
הכתבה המרכזית במוסף, מאת איתי אילנאי, מוקדשת לשיחות עם ארבעה ראשי רשויות מהחברה הערבית ("המגזר", לשון העיתון) ועם ארבעה בני משפחות שכולות. היא נפתחת בסיפור שמשפט המפתח בו הוא "גן השעשועים הפך למלכודת מוות".
בשבוע שעבר חסמו אנשי ועד הרשויות הערביות את כביש 1 והפגינו מול הכנסת. השבוע הקימו אוהל מחאה בקריית הממשלה. הדרישה שלהם, מדווח אילנאי, היא שראש הממשלה נתניהו יוביל "באופן נחוש ואקטיבי את המאבק בפשיעה" במסגרת מטה חירום שיפעל בשיתוף עם נציגים מהחברה הערבית. "עד כה, לא קיבלו ראשי הרשויות אפילו תגובה לדרישות הללו", נכתב.
"גם בממשלה הקודמת לא היו תוצאות מניחות את הדעת, אבל לפחות היו שיח, שותפות והקשבה. עכשיו אף אחד לא סופר אותנו", אומר ד"ר סמיר מחאמיד, ראש עיריית אום אל-פחם. "בממשלה הקודמת סגן השר יואב סגלוביץ' היה המתכלל של המאבק בפשיעה בחברה הערבית. לא היה שבוע שהוא לא דיבר איתנו כדי לשאול מה קורה. לעומתו, בן-גביר כל יום מסית נגד החברה הערבית, אז איך אתה רוצה לייצר איתו שותפות?".
"אתה יודע מה הכי מדכא אותי?", אומר עו"ד מודר יונס, ראש המועצה המקומית עארה-ערערה. "שאני, בשביל לשכנע את השלטונות בחברה הישראלית בכללותה לטפל בבעיה הזו, צריך להשתמש בביטוי 'זה זולג אליכם'. למה אתם לא מצליחים להבין שהבעיות בחברה הערבית הן גם הבעיות שלכם, עוד לפני שהן זולגות?".
"במג'ד אל-כרום יש תחנת משטרה גדולה וחדשה, 70 שוטר, גדולה יותר משקיימת בכרמיאל הסמוכה", מספר סלים סליבי, ראש המועצה המקומית מג'ד אל-כרום". "אבל אני לא ראיתי תחנת משטרה שבאה להילחם באלימות, אלא רצון להעביר את התחנה ממקומה המקורי בכרמיאל אלינו, כדי שאנשים ממג'ד אל-כרום לא יסתובבו בכרמיאל כשהם רוצים להגיש תלונה במשטרה".
כתבה נפרדת מאת עמיחי אתאלי מוקדשת לשר לביטחון לאומי בן-גביר, שכושל בכל קנה מידה בטיפול במכת הרציחות בחברה הערבית.
"נתוני ארגון 'יוזמות אברהם', המנהל מעקב אחרי מספרי הקורבנות, מגלים עלייה מבהילה בכמות מקרי הרצח במגזר הערבי", מציין אתאלי. "בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2022, אלה שבהם כיהנה הממשלה הקודמת, נרצחו 33 ערבים בישראל. בתקופה המקבילה בשנה הנוכחית, המספר האמיר לכדי 86 נרצחים (כולל גסאן שמסיה, תושב עכו המוכר למשטרה, שנרצח בדובאי) – יותר מפי שניים וחצי. מדובר בקצב של ארבעה ויותר נרצחים בכל שבוע. בקצב הנוכחי עלולה שנת 2023 להסתיים, לראשונה בתולדות המדינה, עם יותר מ-200 נרצחים בחברה הערבית".
אדם המכונה "מקורבו של בן-גביר", משיב לטענות: "הנתונים שמתעסקים רק במקרי הרצח לא משקפים את מה שקורה בפשיעה בחברה הערבית בשאר החזיתות, ושם אנחנו עושים הרבה מאוד עבודה. יש עלייה בכמות המבצעים ובכמות הסיכולים. ברמת העשייה המשטרתית הנתונים הרבה יותר טובים משנה שעברה".
כמובן שגם הממשלה הקודמת מואשמת על-ידי המקורב במחדלי הנוכחית ("החבר'ה בממשלה הקודמת הזרימו כספים בדיוק למקומות הלא-נכונים, ולמעשה הם 'ניפחו' ארגוני פשע. זה כסף שהלך לעיריות שמממנות ארגוני פשע").
גם מרבית העמודים האחרים במוסף מוקדשים לנושא הכאוב. נחום ברנע מקדיש חלק מטורו לנעשה בטובא-זנגרייה; המדור של חן ארצי-סרור מוקדש למצוקתן של נשים ערביות בישראל ונכתב הפעם בשיתוף נאדרה סעדי, פעילה פמיניסטית, עיתונאית ועובדת סוציאלית; הסופר סייד קשוע כותב על הנעשה בטירה (מומלץ כמובן, כרגיל: "בניגוד למקובל בעולם 'המודרני' אין הגירה פנימית בחברה הערבית. מי שנולד בטירה סופו להתחתן ולהקים משפחה בטירה, וכך גם ילדיו. [...] נסו לדמיין מצב שבו כל מי שנולד בכוכב-יאיר נאלץ לשוב ולהקים משפחה בכוכב-יאיר. אני מבטיח לכם שבתוך 20 שנים לכל היותר אחים יהרגו שם אחד את השני על מטר אדמה"); ועודד שלום נפגש עם תושבי הנגב הבדואים לשיחה על מצב בני הנוער באזור. בסך הכל פרויקט עיתונאי חיוני שהוצא אל הפועל באופן מרשים.
ההפיכה המשטרית
"השתתפתי בכנסים כלכליים אינספור פעמים, כמרצה, כאורח וכעיתונאי, אבל הכנס השנתי לכלכלה ולחברה על שם מייסד טבע, התעשיין המנוח אלי הורביץ, שהתקיים השבוע במלון יפהפה בירושלים היפהפייה, הכניס אותי לדיכאון עמוק שלא הכרתי", כותב סבר פלוצקר בפתח טורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "בהרצאות, בתגובות ובשיחות במסדרונות שררה אווירת נכאים. קיצה של ישראל כפי שהכרנו – לא פחות מכך – ריחף מעליו, נשאף לריאות, חדר לעצמות".
לקראת סיום הטור מתייחס פלוצקר להכרזה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי הוא שוקל להטיל מס מיוחד על רווחי הבנקים. "בכך הוא מתכוון ברצינות לאמץ כבר כעת עוד היבט של המודל ההונגרי-פולני, המוזכר לשמצה בכל הפגנות המחאה ברחבי הארץ", כותב פלוצקר, ומתריע: "מס מיוחד על 'רווחיות עודפת' של הבנקים הוטל בהונגריה ב-2012 ובפולין ב-2017. הנהגתם עוררה ביקורת מצד כלכלנים באיחוד האירופי, שהזהירו מפני מסים סקטוריאליים שכאלה, וביקורת פוליטית של ראשי האופוזיציה הליברלית-דמוקרטית, שראו בהם ביטוי מעשי לכוונת הממשל להחליש את המגזר הפיננסי. ראשיו לא הסתירו את עמדותיהם נגד הקואליציות השלטוניות הסמכותניות והדורסניות. לבסוף לא היתה לממשלים בפולין ובהונגריה ברירה אלא להתחיל להלאים את הבנקאות; ואת התקשורת בהמשך".
עיתונאי "מעריב" מאיר עוזיאל טס לוורשה לרגל מלאות 80 שנה למרד גטו ורשה, ונפגש עם שר התרבות והמורשת הלאומית של פולין, פרופ' פיוטר גלינסקי. "בוויכוח הפנימי בישראל", אומר עוזיאל לשר הפולני, "יש כאלה המזהירים שישראל תהיה בסופו של דבר דומה לפולין באופי המשטר הדמוקרטי. זו הצגה של פולין כדוגמה שלילית מבחינה דמוקרטית, במיוחד בנושא מערכת בתי-המשפט. מה התגובה שלך?".
"בשתי הארצות מערכת המשפט עצמאית מדי. זה ודאי", משיב פרופ' גלינסקי. "אני מכיר את המצב בישראל וזה דומה לפולין, והם רוצים אפילו להגדיל את כוחם ולהרחיב אותו יותר מאשר רצוי בדמוקרטיה ובאיזון בין הרשויות".
תחת הכותרת "בריוני הדמוקרטיה" כותבת ב"בשבע" רבקי גולדפינגר על שיבוש ביקורו של ח"כ שמחה רוטמן באוניברסיטת תל-אביב. היא פותחת בקביעה כי "קבלת פנים אלימה במיוחד נערכה השבוע ליושב ראש ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן על-ידי עשרות מפגינים פעילי שמאל, בעת שהגיע לפאנל שהוזמן אליו בנושא הרפורמה המשפטית".
מהי "קבלת פנים אלימה במיוחד" אליבא ד"בשבע"? גולדפינגר מפרטת: "המפגינים קראו לעברו קריאות בוז, צרו על רכבו, הרעישו בתופים ובמשרוקיות, הניפו את דגלי ישראל ופלשתין והעמידו מיצג שפחות על שביל הכניסה. [...] בכל הזמן הזה היה ח"כ רוטמן מוקף באבטחה כבדה ובשוטרים שניסו להגן עליו בגופם מפני ההמון [...] גם במהלך הפאנל נרשמה מחאה סוערת מצד המפגינים, ששיבשו את נאומו בקריאות מחרישות אוזניים, 'בושה' ו'פשיסט', ובשריקות בוז, ומנעו ממנו לשאת דברים [...] בינתיים מחוץ לאולם התעמתו מפגינים עם המאבטחים, ופעילים אחרים הקיפו את רכבו של רוטמן והדביקו עליו עשרות מדבקות של ארגוני המחאה. בתום הפאנל הוצא ח"כ רוטמן מהמקום תחת אבטחה כבדה".
ב"מקור ראשון" כותב חגי סגל על "תקיפת שמחה רוטמן באוניברסיטת תל-אביב". לפי סגל, "בסרטונים מהאירוע נראה אספסוף צווחני דולק אחרי מכוניתו של יו"ר ועדת החוקה שהוזמן לדבר באוניברסיטה, ובעצם מבקש לעשות בו שפטים או לפחות ליצור רושם כזה. פתחון הפה שלו נשלל ממנו על-ידי מקהלה צעקנית של זעקות 'דמוקרטיה'". סגל מצטט את "אחד המתפרעים" שהתגאה כי הצליח להתקרב לרוטמן ולהפחידו. "זו כבר מזמן לא הפגנה", קובע סגל, "זה ניסיון מרידה מוצהר בעידוד תקשורתי".
במדור הדעות של "מקור ראשון" כותב ארי שביט בזכות ההפגנה נגד רוטמן אך בגנות השתקת הדיון עם חבר-הכנסת: "המחאה מחוץ לאולם היתה מימוש חופש הביטוי של מתנגדי המהפכה המשטרית, וההשתקה בתוך האולם היתה שלילת חופש הביטוי של תומכי המהפכה המשטרית – וההשתקה הזאת חצתה קו אדום". לדבריו, "המחאה הליברלית נגד המהפכה המשטרית חייבת להרחיק את עצמה מהטוטליטריות הפרוגרסיבית".
אולי זה המקום להזכיר כי לפני כמה שנים נעשה ניסיון "לבטל" את שביט, בעקבות עדויות על סדרת הטרדות מיניות שביצע. אחרי כמה שנות דממה חזר שביט אל לב הזירה הציבורית בישראל, ללמדנו על עוצמתה המוגבלת של "הטוטליטריות הפרוגרסיבית" בישראל.
ב"דה-מרקר" מראיינים רותם שטרקמן ורוני לינדר את ערן שוורץ, מנכ"ל מטה המחאה נגד ההפיכה המשטרית. "אומרים שאתם אלימים", הם מטיחים בפניו. "בבדיקות שלנו ראינו שאף על פי שיש אחוזים אפסיים של אלימות, 50%-60% מתומכי ההפיכה תפסו את ההפגנות כאלימות. זאת מכונת הרעל שמנסה להנדס את התודעה, וזה לא מהיום. יחסית לסיטואציה ההזויה שהכניסו אותנו אליה – זה הדבר הכי מנומס שיש. אנשים צועקים בבית-קפה על מישהו שמנסה להרוס את חיינו? זו אחת המחאות הלא אלימות האפקטיביות בתולדות המדינה. שיעורי הפרת החוק נמוכים, זה פנומנלי במובן החיובי".
כששוורץ נשאל ספציפית על המקרה של רוטמן באוניברסיטת תל-אביב הוא אומר: "כל הזמן יש דילמות מוסריות מסוג זה. אני נגד כל פגיעה פיזית, אבל מחאת הסטודנטים נגדו נכונה ולגיטימית. האדריכלים של ההפיכה צריכים לדעת שעד שלא יורדים מחזון העוועים שלהם, נמשיך להפגין מולם. זו דמוקרטיה מתגוננת. אלמלא פעולות כאלה כבר היינו בדיקטטורה שלא היתה מאפשרת שום חופש ביטוי".
הטוטליטריות הפרוגרסיבית
כתבת השער במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" היא ראיון שערך אריאל שנבל עם אביגיל שרייר, מחברת הספר "נזק בלתי הפיך – כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות?". שנבל כותב כי ריאיין אותה שעה שמרחק קצר מהם התחוללה הפגנת מחאה נגדה.
"הספר כולל ביטויים כמו 'שיגעון הטרנסיות', 'מגפת הטרנס' ו'הכישוף הטרנסי', וכל השיח סביב הנושא הוא במונחים של הפרעה וחולי", אומר לה שנבל. "את אולי לא חושבת על טרנסג'נדרים במונחים האלה, אבל בחירת המילים מעוררת אנטגוניזם".
בתגובה מסבירה שרייר כי היא הולכת בדרכו של הפסיכיאטר ליונל פנרוז, "שהסביר שרעיון המתפשט במהירות ברחבי קהילה 'אינו בהכרח מזיק או מופרך בשל היותו מידבק'. מה שמייחד את השיגעון והופך אותו ל'מחלת נפש המונית', הוא שבתקופת התפשטותו 'משתחררת כמות בלתי רגילה של אנרגיה בכיוון אחד, וכתוצאה מכך עלולים להיזנח עניינים חיוניים יותר לרווחתה של הקבוצה'. וזה בדיוק מה שקורה פה".
במוסף "גלריה" של "הארץ" מקדיש חיים לוינסון את טורו למפגש עם שרייר, ולשאלות שהציג לה בסיום האירוע נער טרנסג'נדר המזוהה באות ש': "מה אנחנו חושבים על ספר שנכתב על-ידי אדם שאין לו שום הכשרה פסיכולוגית? מה המנדט שלך לכתוב ספר שנכתב במיוחד למטפלים והורים כשאין לך הכשרה רפואית או פסיכולוגית?".
לדעת לוינסון, "זו שאלה טובה, בסיסית ומתבקשת, שסביר שתישאל בכל ראיון עיתונאי: מה היומרה של אדם שאינו מטפל או פסיכולוג לקבוע שהעלייה בשיעורי הטרנסים בארצות-הברית נובעת ממשברים נפשיים סטנדרטיים של נערות ולא בדיסמורפיה גופנית?". בראיון של שנבל היא לא נשאלת.
"מתי לכל הרוחות הפכה האג'נדה האנטי-להט"בית, אם אפשר לקרוא לה כך, לחלק מסדר יומו של הימין בישראל?", תוהה איתן אורקיבי ב"ישראל היום". "האירוע לא מצטמצם למרחב הדתי-אמוני. בשנים האחרונות יש גם לאגפים מסוימים בימין החילוני, הליברלי לכאורה, איזו אובססיה לא מובנת עם שיח מגדרי בכלל, ועם טרנסג'נדר בפרט. [...] חבל, חבל שהימין הישראלי, שייחודו הגדול ביחס לתנועות ימין בעולם הוא היותו סוכן שינוי חברתי, סובלני ופלורליסטי, מוצא את עצמו – וסליחה על הקלישאה – בצד המאוד לא הגון של ההיסטוריה".
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת לסיפור קטן, כמעט בנאלי, של הכיבוש: "המדינה מאפשרת למתנחלים לגור בשטח שתושביו נדרשו לעזוב". עמירה הס מדווחת על המתרחש במסאפר יטא שבדרום הר חברון.
כתבת השער במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", מאת חנן גרינווד ונעמה שטרן, מוקדשת להקמת עיר פלסטינית במדבר יהודה על שטחי שמורת טבע. הכתבה מוגדרת כ"תחקיר 'רגבים' ו'ישראל השבוע'" ומצוטטים בה בין היתר איש שטח של העמותה והמנכ"ל שלה. עמותת רגבים מספקת את הבסיס גם לטור של קלמן ליבסקינד ב"מעריב", שיוצא נגד טענות בדואים להתיישבות מוקדמת בשטחי הנגב.
איראן
הכותרת הראשית של "מעריב" קוראת "סבא"א נכנעה לאיראן", ציטוט שיצא מכיוון משרד החוץ, בעקבות החלטת הסוכנות לאנרגיה אטומית לסגור תיק חקירה נגד אחד ממתקני הגרעין באיראן. "אנחנו עלולים להידרש לממש את חובתנו על מנת להגן על שלמות ישראל ובעיקר על עתידו של העם היהודי", מצוטט שר הביטחון יואב גלנט בידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון.
הכותרת הראשית של "ישראל היום" תוקפנית עוד יותר. "מתקרבים להכרעה מול איומי איראן", נכתב בה, על רקע תצלום של נתניהו מזהיר מפני ההתעצמות הגרעינית של הרפובליקה האסלאמית באותו אתר איראני שכעת הוחלט להפסיק את חקירתו. הציטוט עצמו, שמביאה שירית אביטן-כהן, מיוחס ל"גורם מדיני".
ב"הארץ" כותב עמוס הראל על החזית האיראנית. "אף שהוא דוחה את המסקנה הזו בתוקף, האמת היא שנתניהו נכשל בתוכניתו לבלום את פרויקט הגרעין האיראני, באמצעות שכנוע טראמפ לפרוש מן ההסכם", טוען הראל. "כעת, אם ביידן אכן יגיע להסכמות עם האיראנים – זה עשוי להיות כישלון נוסף למדיניות נתניהו, השולל חזרה להסכם הגרעין המקורי".
בהמשך מביע הראל ספק לגבי סיכויי מימוש האיומים הישראלים נגד איראן. "הסיכוי ש[נתניהו] יתקוף באיראן בניגוד לדעתה של ארצות-הברית, בייחוד אם יתגבש הסכם אמריקאי-איראני חדש, נראה קלוש. ישראל זקוקה מאוד לאמריקאים לצורך תקיפה, הן מבצעית והן מדינית".
ראשי ממשלה שהואשמו ו/או הורשעו בשוחד
ב"מקור ראשון" מבקר שלמה פיוטרקובסקי את עמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שמתנגדת להליך גישור פלילי במשפט המו"לים. "מעשה אומלל", הוא מכנה זאת, ומוסיף: "את מחיר השגיאה הקשה ישלמו אזרחי ישראל, שכבר עכשיו משלמים מחיר כבד בגלל עצם ניהול התיקים הללו".
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב עמית סגל: "שמועות עקשניות מספרות שאם הבחירות תתקיימנה אחרי 2025, אהוד אולמרט שבדיוק יסיים את הקלון מתכוון להתמודד בהן".
עוד פוליטיקאי הנאשם בשחיתות חמורה
הבוקר במוסף "השבוע" של "מקור ראשון" מוקדש מדורו של שלום ירושלמי לח"כ דוד ביטן. הכותרת: "ראש הממשלה החליפי".
"אולי שמנו לב ואולי לא", כותב ירושלמי בפתח דבריו, "אבל לימין יש ראש ממשלה אלטרנטיבי, מצוין, איש הליכוד ואחד האנשים הפופולריים בשטח. שמו ח"כ דוד ביטן. מדי יום ביומו המדינה נחשפת למי שאומר את הדברים הנכוחים ביותר, בצורה בהירה, בלי חשבון. מטיח את האמת בפרצוף, גם של יו"ר המפלגה שלו נתניהו".
שיר ההלל לפוליטיקאי נמשך לאורך כל הטור: "תופעה מרתקת", "אולי הפוליטיקאי היחיד בכנסת שאומר את מה שהוא חושב, וגם חושב את מה שהוא אומר", "היחיד בליכוד שאומר את האמת על הרפורמה המשפטית", "ביום ירושלים תקף ראש הממשלה האלטרנטיבי של הימין את חברי-הכנסת של הליכוד [...] שעלו להר הבית. ביטן אמר שחברי הליכוד הפכו לקיצוניים. גם כאן הוא צודק. [...] כרגיל, רק ביטן היה בסביבה כדי לומר את האמת הפשוטה".
לפני כחודש פרסם באתר זה איתי מק כתב אישום ציבורי נגד התקשורת הישראלית, על יחסה לח"כ דוד ביטן. "על רקע ההפיכה המשטרית, ח"כ ביטן הפך לחביב העיתונים, האתרים והאולפנים", כתב מק. בעוד חבריו לליכוד נמנעים מלהתבטא בביקורתיות כלפי המהלך, הוא "מעז להביע עמדות החורגות מדף המסרים של סביבת ראש הממשלה נתניהו".
אולם כשהעיתונאים בישראל מצטטים בחדווה את דברי ביטן, הדגיש מק, הם מתעלמים ומעלימים את העובדה שהוגש נגדו כתב אישום חמור שבו הואשם בנטילת שוחד. ולא רק כתב אישום. כבר פורסם בערוץ 13 תיעוד מזמן אמת של ביטן, שבו הוא נראה לכאורה תופר את עסקאות השוחד שבהן הואשם.
ירושלמי אמנם מזכיר בטורו כי ביטן מואשם בפלילים, אך לא מספק כל פרט על החשדות ומזכיר זאת רק כתירוץ למניעיו, ולא כאיזו ביקורת ערכית על האיש ומעשיו. "עושה רושם שאין לביטן מה להפסיד", כותב ירושלמי, ומציין כי "ההערכה בליכוד היא שהמתקפות שלו על הרפורמה נועדו להחניף למערכת המשפטית לקראת גזר הדין".
מיד בהמשך שב ירושלמי להחמיא לח"כ על "האומץ להביע עמדות עצמאיות".
שמש, הכירי: זוהי חמאה
"אולי בעתיד סוציולוגים והיסטוריונים ינסו לפענח את התופעה הזו ולנתח את עידן השנאה, שבו אנחנו חיים בימים אלה. אמנם עניינו של הטור הזה הוא פוליטי, אך גם השנאה הזאת היא תוצר של תהליך פוליטי קר ומחושב, שמעורבים בו אינטרסים של בעלי עניין" (יעקב ברדוגו, "ישראל היום").
ברשימה הלבנה
כתבת השער של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שערכה גבי בר-חיים עם איציק שמולי.
סימנייה
ב"דה-מרקר" ממשיכים גור מגידו ועומר בן-יעקב לשרטט את מעלליו של "סוחר הכאוס" טל חנן.
ענייני תקשורת
ב"מוסף הארץ" משוחח ניר גונטז' עם ממלא מקום מפקד גל"צ דני זקן. "אני בעד עיתונות נקייה", אומר זקן, ולא מכחיש כי נבחנת האפשרות לסיים את ההתקשרות עם רזי ברקאי, רינו צרור ויעל דן. על תוכניותיו של זקן לשנות את פניה של גל"צ ולרתום אותה לשירות הקמפיין הבלתי נפסק של נתניהו נכתב לראשונה כאן.