נשיא המדינה, שר האנרגיה והמנכ"לים של בזן, סונול וכלמוביל, חגגו השבוע את חנוכת תחנת התדלוק במימן הראשונה בישראל, מימן שמיוצר בבית הזיקוק בחיפה, מונפק על ידי סונול ומניע משאיות שיונדאי מייבאת. שלוש החברות שלחו יחד הודעת יח"צ חגיגית לעיתונות, עמוסה במסרים סביבתיים, וביניהם שימוש במושגים כמו "אנרגיה מתחדשת", "אנרגיה ירוקה" ו"מימן ירוק".
כבר כתבנו כאן בעבר על התעתוע של חברות האנרגיה, הסומכות על כך שהציבור לא מבחין בין אופני ההפקה השונים של מימן. ההודעה לעיתונות של בזן, סונול וכלמוביל מתעתעת באותו האופן, זאת משום שבבזן לא מייצרים מימן ירוק אלא מימן אפור, לא ממש נקי ובטח ובטח שלא מתחדש. גם הכיתוב על המשאיות בתמונות שצורפו להודעה לעיתונות - "אנרגיה חדשה וירוקה כבר כאן" הוא לכן שקר ירוק.
מה ההבדל בין מימן ירוק לאפור? מימן, היסוד הראשון בטבלה המחזורית והקל ביותר ביקום, יהיה ללא ספק אחד מהדלקים החשובים בסל הדלקים העתידי של כולנו, בעיקר משום שבשריפה שלו עם חמצן הוא פולט רק מים - ולא פחמן דו-חמצני או מזהמי אוויר נוספים, כמו שפולטים דלקים מאובנים. השאלה היא - כמה זיהום נפלט בעת הפקת המימן עצמו.
בעוד שמימן הוא החומר הכימי הנפוץ ביותר ביקום, כמות המימן החופשי בכדור הארץ נמוכה מאוד ועתודות המימן נמצאות בתרכובות שונות, בעיקר במים ובחומרים אורגניים. לכן, ההפקה של מימן נעשית בתהליך עתיר אנרגיה, שכיום, לרוב, מסופקת באמצעות שרפת דלקים מאובנים, תהליך הכרוך, בזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים ובפליטות גזי חממה.
לכן נהוג להבחין בכמה סוגים של מימן, המסווגים לפי חומר המוֹצא שממנו הוא מופק ולפי השיטה שבה הוא מופק. מימן שחור ואפור מופקים מדלקים מאובנים - השחור מפחם והאפור מגז, כשתהליך ההפקה נעשה גם הוא באמצעות אנרגיה המסופקת בשריפת דלקים מאובנים, ופולט הן זיהום והן גזי חממה. גם המימן הכחול מופק מדלקים מאובנים ובאמצעות אנרגיה המסופקת בשריפת דלקים מאובנים, אולם תהליך ההפקה שלו משלב תפיסה ואחסון של גזי החממה, כך שלא ייפלטו לאטמוספירה.
רק מימן ירוק הוא אנרגיה ירוקה באמת, הוא מופק ממים, כך שתוצר הלוואי היחיד בתהליך הוא חמצן, וההפקה נעשית באמצעות חשמל מאנרגיה מתחדשת. הייצור של מימן ממים באמצעות אנרגיה מתחדשת גם מאפשר להשתמש במימן לאגירת עודפי אנרגיה מתחדשת, שהייצור שלה לרוב לא הדיר ותלוי בזמן ובמקום.
גלגולם של מסרים
את ההודעה לתקשורת פרסמו כמה וכמה עיתונאים, כשהפרסום נע בין מודל של "העתק הדבק", מבלי להרהר או לערער על אמיתות ההודעה, לבין פרשנות שחושפת סוגיות רבות ומורכבות שעולות מההודעה לתקשורת.
כך למשל ב"מעריב", ליאור נוביק פירסם את הודעת היח"צ כמעט מילה במילה, בצירוף ציטוט מפי המשנה למנכ"ל בזן לפיו "נכון להיום אנחנו מייצרים מימן מגז טבעי, אבל בקרוב מאוד נייצר אותו ממים". נוביק לא התעכב על משמעות הדברים או הסתירה בין דברי המשנה למנכ"ל לבין ההודעה עצמה.
אופיר דואק מ"ישראל היום" פירסם חלקים מהודעת היח"צ כלשונם, תוך שהוא מציין ש"המימן משמש להפקת חשמל נקי המניע את המשאית כאשר תוצר הפליטה היחיד הוא מים מזוקקים", ולא טרח לציין כי בעוד שבקצה צינור הפליטה משתחררים רק מים, בהפקת המימן מגז טבעי ובאמצעות אנרגיה שמופקת מדלקים מאובנים נפלטים מזהמי אוויר רבים וגם גזי חממה.
ב"דה-מרקר", דניאל שמיל דיווח על החדשה כפי שהשתקפה מהודעת היח"צ, אבל עשה את המתבקש והתייחס בהרחבה לסוגיה הסביבתית ולהבדל בין המימן הירוק בהודעה לעיתונות והאפור במציאות.
"הפרסומים על אודות הנעה במימן מדגישים בדרך כלל את העובדה שתוצר הלוואי היחיד של השימוש בו הוא מים נקיים, אך לא מסבירים שמימן לא נמצא בטבע בצורתו הטהורה, וכדי להפיק אותו יש להשקיע אנרגיה. במילים אחרות, כל האנרגיה שמשתחררת בתא הדלק שבמכונית הגיעה ממקום אחר", כתב שמיל ושם את האצבע בדיוק על מה שהודעת היח"צ ביקשה להסתיר.
"בזן מתכננים להפיק את המימן באמצעות גז טבעי - תהליך המכונה מימן אפור", המשיך שמיל וציין כי "כמו במעבר להנעה חשמלית, גם בתהליך ייצור המימן הזיהום מוסט מרחובות הערים לתחנת כוח או לבית זיקוק, ושם הוא נפלט לאוויר". בקיצור, העובדות, אפור על גבי ירוק.
שני אשכנזי מ"כלכליסט", בחרה להתייחס להודעה באמצעות טור פרשנות. "ההכרזה של החברות נצצה מירוק" כותבת אשכנזי, ובצדק, תוך שהיא מתייחסת לכל ההצהרות על הדלק המתחדש והנקי והוסיפה: "אלא שגם הפעם מרוב מילים ירוקות כמו האמזונס, היה קשה לראות את המציאות האפורה של חברות הנפט: לא רק שהמימן של סונול, בזן וכלמוביל אינו נכלל בין האנרגיות המתחדשות, הוא גם לא מימן ירוק המופק ממים באמצעות אנרגיה מתחדשת אלא מימן אפור, המופק מגז מחצבים מזהם ובאמצעות שריפת דלקים, ואלה מתדלקים את שינויי האקלים".
הודעת היח"צ שנמצאת בשטח האפור מדגימה את הרצון של חברות מזהמות ליירקק את עצמן, כלומר לשנות את התדמית במקום את המציאות בשטח, גם במחיר של סיפור רק חלק מהאמת. אבל הפוליטיקה של הזיהום לא מסתיימת בהודעות יחצנות מניפולטיביות אלא בבחירה של הכתבים, העורכים והמערכות ליישר איתן קו ולהדהד מסרים מזוייפים או לשאול שאלות קשות, לחפש תשובות ולהציג לציבור את האמת.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)